דיני תקיעת שופר, זמני מצוות, כשרות התוקע, השמעת קול והצורך בכוונה במצוות

 - - - לא מוגה! - - -

סימן תקפה הלכות תקיעת שופר זמן תקיעת שופר ביום ולא בלילה. התורה אמרה לנו יום תרועה יהיה לכם, ולכן הזמן של התקיעות מתחיל רק ביום. גם בדאבת כשהאדם היה אנוס ותקע בלילה, בליל ראש השנה, ביצא, הן ביום הראשון והן ביום השני. ממתי נחשב ליום? מדאורייתא, עמוד השחר, כבר נקרא יום בכל דבר. תפילא אחי, מדרבנן, אנחנו מוגבלים, אי אפשר לתקוע מעמוד השחר, אלא מצוותה משעת הנץ החמה ואילך. רק בדאבד, אם תקע משעלה עמוד השחר, יצא. הסיבה, למה אסור לתקוע לפני הנץ? כשמתחיל עמוד השחר, אומנם יש מה שהוא אור, אבל קשה מאוד להבדיל, להבחין, בין דקה לפני עמוד השחר לדקה אחרי עמוד השחר. ההבדל הוא קטן מאוד, ואנשים עלולים לטעות ולתקוע לפני. ולכן חכמים גזרו, לא לתקוע מזמן עמוד השחר, אלא רק מהנצח המה והלאה. כך גם לגבי שאר המצוות. ציצית, תפילין, תפילה, גם בהם, מלכתחילה. אנחנו לא מתפללים מוקדם, אלא אך ורק כשיגיע נצח המה, יראוך אם שם יש מרכז, ואנחנו מתפללים תפילה. כך גם לגבי קריאת שמע או מצוות לולב, ולקחתם לכם ביום הראשון, גם שם המצוות ביום ולא בלילה. ושוב, גם שם מדאורייתא מועיל משעלה עמוד השחר, מדרבנן מצוותה משעת הנץ החמה ואילך. אבל אם נהנע את הדולב ומיניו משעלה עמוד השחר, בדיעבד גם שם יצא ידי חובה. אבל מלכתחילה מן הראוי שישים לב וייזהר שלא יעשה נגד דברי חכמינו, אלא ימתין לנץ החמה. קודם כול, אם ככה יתקע, ואחר כך יעמוד, אני אדבר לספר את זה רבנן ואורייתא, להגיד לאורייתא. הגמרא מסבירה שבזמנם היו אוספים את האנשים למלחמה, הייתה הסיסמה תקיעת שופר. וחשבו שהיהודים מתכוננים למלחמה, באו הגויים והרגו בהם. כדי שלא יחזור דבר לקדמותו, השם יקרה עוד פעם דבר כזה. לכן התקנה של חכמים, שלא יקדימו לתקוע מוקדם, אלא מתחילים להתפלל. בתוך התפילה אתה תוקע, אז יבינו הגויים שזה חלק מהתפילה שלנו, חלק מהמצווה, וזה לא קשור למלחמה. ולכן אנחנו לא מתחילים עם הנצח המה את התקיעות. אבל אדם שהוא אנוס, אדם שהוא ממהר, אז הוא יכול להתחיל את התפילה בשעת הדחק, גם משעלה עמוד השחר, נכון? אז תפילה הוא יכול להתחיל. יתקע מייד אם הנצח המה ואחרי זה ילך לדרכו בשעת הדחק כשיש לו אונס. כל התפילה של הפועלים כולה תפילה של דיעבד, אין להם ברירה, הם חייבים להיות בעבודה לשעה שש, שש וחצי, אז אם הנצח המה הוא בשש וחצי, איך הוא יוכל להגיע לעבודה לפני הנץ? לכן אין להם ברירה. מייד עם עמוד השחר הם מתחילים ברוך שאמר. את הקטעים שלפני אתה יכול להקל גם לפני, אבל ברוך שאמר, רק משעלה עמוד השחר, בין ישתבח ליוצר מניחים תלית ותפילין, ואחר כך ממשיכים הלאה בתפילתם. זה מה שעושים אחינו בני ישראל הפועלים בימים האלה. בימים האלה הנץ הוא יחסית מאוחר מאוד, שש עשרים ושלוש, ולכן הם עושים את הדבר הזה כדי שיספיקו להגיע לעבודה, שיישאר להם מקום העבודה, מטה לחמם, שלא יזרקו אותם חלילה בגלל זה. גם לגבי לקיחת ארבעת המינים, גם שם, אם יהיה מקרה שעת הדחק שם, תודה. אבל מלכתחילה, כמו שאמרנו, צריך להמתין לנץ. הבעיה היא עם אותם הקבליסטים, אנשים שהולכים כל דבר לפי הקבלה, ולפי הקבלה צריך לנענע את המולב ומיניו דווקא בתוך הסוכה. כאן, בשכונות האלה, רוב בתי הכנסת בונים גם סוכה. יש סוכה קטנה, אחרי שגומרים את תפילת החזרה, המברכת עמו ישראל בשלום, יהיו לרצון, נהיה נכנסים כל הציבור, בזה אחר זה, מברכים על הלולב ומיניו שם, בזה מקיימים גם את דברי המקובלים. לפעמים הסוכה גדולה, לא רק שהם מברכים אלא גם ממשיכים וציוונו לגמור את ההלל, קוראים שם גם את ההלל וכו'. למה לא? נפלא, אשר אוהב ישראל. אבל לא כל בתי הכנסת זכו לזה. יש הרבה בתי כנסיות, אנחנו רואים אותם נמצאים במקלטים, עם העמקים, קראתיך השם, ושם אין לא סוכה ולא דבר אחר. אז מה אומר אותו האדם? אני אברך על הלולב לפני התפילה. אם הוא מתפלל בשעה שבע, אני מבין. אז יקום, יתפלל, יאמר את ברכות השחר, ינענע את הלולב בסוכה, ואחר כך יגיע לכאן בשעה שבע. אבל אם הוא רוצה להתפלל בנץ החמה, אז הוא רוצה לברך בסוכה בשעה חמש וחצי לפני הנץ? לא, לא כדאי. לא כדאי שיעשה את הדבר הזה. בשום אופן לא כדאי לעשות חומרה מצד אחד, חומרה שיעשה את המצווה בסוכה, מצד שני יקדים את הנץ. אין הצאר שווה בנזק המלך, אלא עדיף יותר שיוותר על החומרה הזאת ויברך בתוך בית הכנסת. ודאי כך, אם הוא מתפלל יותר מאוחר, אין אפשר לעשות את זה? כן. כי אנחנו רואים את הדבר הזה בעיינות הדיר שהוא מתקודד? לא נורא. את הפרט הזה עוד היינו יכולים להתפשר, כי יש כאן מצווה זריבים הקדימים למצוות. אז על הפרט הזה עוד הייתי יכול איכשהו להתפשר. אבל על הנקודה של הנצח המה, על זה לא ניתן להתפשר. קורה לפעמים שהחזן לא מצליח להוציא מייד את קולות השופר. בקושי עשה שניים שלוש ונתקע. אחרי עשר דקות עוד שניים שלוש, לקח כבר הרבה זמן. אפילו ששאל לגמור את קולה, גם אם תקע לסירוגיל, יצא. בלשון הגמרא בראש השנה ל'ד', שמע תשע תקיעות ותשע שעות ביום, יצא. ואפילו אם הן מתשעה בני אדם, תקיעה מזה, תרועה מזה, תקיעה מזה, גם כן יצא, וכך ההלכה. כך הוא הדין גם לגבי שאר המצוות. ולכתחילה אתה קורא קריאת שמעת, תקרא את הכול בבת אחת. אבל קרא בסירוגין, בדיעבד יצא. אתה קורא את המגילה, המגילה היא איגרת. צריך לקרוא את המגילה כולה בבת אחת, ולא להפסיק באמצע. אבל לפעמים היה אנוס, ולא היה לך לקרוא את המגילה כולה בבת אחת, מרן פסק לנו בסימן תרצ' שבדיעבד, אם קרא את המגילה לסירוגין לאט לאט, גם בזה יצא ידי חובה, וכן בשאר המצוות. תמיד צריך להזדרז, להיות זריז, אבל בדיעבד, למרות שנסחב לקח יותר זמן, גם בשאר המצוות יצא ידי חובה. כותב הרב המגיד, דווקא כשלא הפסיק ביניהם בקול שופר שאינו ראוי באותה בבה. אבל אם בתוך התשע תקיעות שמע ממישהו אחר תקיעות אחרות שלא מתאימות לסדר שלו, זה נקרא הפסק, וגם בדיעבד לא יצא ידי חובה. מרן, כשהעתיק להלכה את דברי הרב המגיד, מרן כתב, ויש אומרים דווקא כשלא הפסיק ביניהם בקול שופר שאינו ראוי באותה בבה. השאלה היא, למה מרן כתב כך? למה מרן לא כתב את זה בסתם? הסביר בספר בית דוד, הוא אומר, גם מרן מודה לדברי הרמב״ן והרב המגיד, ככה ההלכה. בגלל שהדין הזה לא כתוב בגמרא, בעריף הרמב״ם, לכן מרן לא כתב את זה בסתם, אבל לעולם גם מרן מודה לזה. מתי אנחנו אומרים סתם ואין שומרים בהלכה כסתם? אם הסתם הפוך. פה לא. פה מרן העתיק את המילים של הגמרא, שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא. האם הרמב״ן והרב המגיד חולקים על הגמרא? ודאי שלא. אז כמו שהם הסבירו את הגמרא, שכל זה, כשלא שמע קול אחר, לא היה לו שיבוש אחר, אותו דבר גם לעניין זה שניהם משווים, ולכן אנחנו פוסקים הלכה כדעת הרב המגיד. זה כלל, לא רק פה. מזה הפוסקים למדו גם לעשרות מקומות אחרים בשולחן ערוך, שמרן הרבה פעמים מזכיר בלשון יש שומרים, אבל יש שומרים, ומרן עצמו סובר כן, ואין הסתם חולק. יום טוב שחל להיות בשבת, אין תוקעים בשופר. היה לנו את זה לפני שנים. השנה הזו, ברוך השם, אנחנו נתקע בשופר ביום שלישי בשבוע, בעזרת השם, לקיים את המצווה מן התורה. רק כשחל בשבת שמא יטלטל את השופר ארבעה עמוד ברשות הרבים, לכן... החכמים גזרו, מבטלים ביום הראשון את מצוות קיעת שופר. אבל ביום טוב אין לך איסור הוצאה, אין לך מה לחשוש. כן. כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובה. בסביר הנבוש הקדוש ברוך הוא לא חפץ בו. הוא עצמו פטור, ממילא גם אין לו את הסמכות, אין לו את הכוח להוציא אחרים. לא רק פה, גם לגבי להיות חזן בתפילה, להוציא אנשים אחרים ידי חובת קריאת שמע, קידוש, הבדלה, מקרא מגינה וכיוצא בהם, בכולם, אין לו סמכות. אם הוא עצמו פטור, אין לו את הסמכויות להוציא ידי חובה את האחרים. ולכן, חירש, שוטה וקטן, פטורים ואינם יכולים להוציא אותנו ידי חובה. מי נקרא שוטה? אדם שמאבד מה שנותנים לו, או קורע את הבגדים, או לנה לבית-הקברות, וכיוצא בזה. סימני השטות, חלק מהם הוזכרו בגמרא, אבל לאו דווקא זה, יש משוגעים עם שיגעונות אחרים, לא פחות אלא יותר. האדם הזה החליט שהוא מלך המשיח, או אליהו הנביא, או לחומרה, שניהם ביחד. והוא מתנהג בהתאם, עושה את כל השיגעונות, עושה את כל הדברים וכו'. ממילא האדם הזה, עמו עצמו כך, פטור מהמצוות, הקדוש-ברוך-הוא לא חייב את המשוגעים במצוות, את המסכנים האלה לא חייבו בכלום, ולכן אין לו גם סמכות לתקוע לנו. אפילו אם הוא תקע קולות מצוינים מבחינת השופר, הוא שולט נפלא בשופר, אף על פי כן אין לו את הסמכות להוציא אותנו גם בדיעבד. אפילו אם האדם הזה חמישים שנה יהיה תוקע כאן, והשם ירחם, נפגע באיזו תאונה, קיבל מכה בראש, זה לא משנה, מה היה עבר. מסתכלים לפי ההווה, לפי ההווה השם ירחם הוא לא נורמלי, ולכן לא יכול להוציא אותנו ידי חובה, לא בקריאת ספר תורה, לא להיות חזן וקל וחומר במצווה דאורייתא של תקיעת שופר, שאינו יכול להוציא אותנו ידי חובה, אלא אם כן, אם האדם הזה עיתים חלים עיתים שותה. הוא לא כל הזמן באותו מצב, לפעמים יש רגעים שהוא צלום, באותם רגעים הוא כן חייב במצוות. פעמים רבות כשהוא ישן טוב הוא נרגע, ישן שמונה שעות וגם בבוקר ראש שלו צלול. הם טוענים שהם נורמלים, רק אנשים מתחילים אותם משגעים אותם. כך הם טוענים כל הזמן, ואנחנו לא בסדר, הם בסדר. ולכן בבוקר הוא עדיין צלול, עדיין לא התחילו איתו, עדיין לא שיגעו אותו, ולכן אפשר שאם אז, אם הוא תקע, כן יצא ידי חובה, כן מוציא את האחרים לידי חובה, ולכן מישהו הולך לבקר את אותם המשוגעים. הוא רואה שהוא באותו רגע עונה על הן-הן, על לאו-לאו, הוא צלול מאוד, תציע לו, בוא נניח תפילין. תפילין הוא אומר לך, אבל הוא הניח בבוקר, אולי בבוקר הוא היה משוגע, עכשיו הוא נורמלי, צריך עוד הפעם לחזור, וכן על זה הדרך, גם לגבי תקיעת שופר וכיוצא בזה. גם לגט, נפקא מינה גם, לא עלינו, האישה המסכנה הזאת, כל הזמן בבית, עגונה, היא רוצה להתגרש. בית-הדין נמצא בקשר הדוק עם מנהל בית-החולים. ברגע שהאדם הזה במצב טוב, שפוי, מנהל בית-החולים מזעיק מייד את בית-הדין. בית-הדין לא יחכה עד שהוא יבוא לבית-הדין, אולי יבוא, אולי לא ירצה לבוא. בית-הדין מייד נוסע לשם יחד עם הספרדה דיינא, המזכיר שכותב את הגט, עם הקולמוס והדיו, ומזעיקים מייד את האישה, ואם הוא מסכים, מדברים על ליבו. אומרים לו, בין כה אתה נמצא פה, אתה לא נמצא בבית, מנסים גם לדבר על ליבו, לתת לו קצת ממון או דבר אחר. אם הוא מסכים, יש הסכמה מלאה, אז מייד כותבים את הגט. אבל לפני שייתנו, עוד פעם בוחנים אותו, לראות, הוא נורמלי, נשאר שפוי או שקרה חלילה משהו. מנסים לדבר, שואלים אותו שאלות, מה אתה אומר על המשוגע הזה, זה שהוציא את כל המסכנים מקטיף? מה אתה אומר? אומר להם, זה בטח משוגע, זה צריך היה לשים אותו במחלקה הסגורה. איך משאירים אותו בחוץ, אני לא יודע. אני אדבר איתך דברים של טעם. ממילא, האדם הזה, ראוי לתת גט לאשתו. אתה חושב שגם משוגע יגיד שהוא הוציא אותך כאשר המשוגע עושה את המשאר הזה. בשביל זה לא צריך להיות נורמלי, אה? טוב. צריכים לשאול אותו שלושה שאלות. משאלה אחת, אולי עדיין לא ראייה, צריך שלושה שאלות. ענה על הן הן, עליו לאו, בצורה נכונה, ואז יכולים לכתוב את הגט לאשתו, וכן כאן יוצא בזה בשאר כל מקצועות התורה. זו ההגדרה. אדם שהוא בר מיניה, מחלל שבת בפרהסייה, דינו כגוי, אינה ואמנה שאותו האדם נתקע. אפילו שהוא מוציא קולות מצוינים, הוא שולט יפה בשופר, אבל בפועל, במציאות, האדם הזה, השם ירחם, אין לו לא דת ולא דין, ולכן הוא פסול לתקוע בשופר. כאן, ברוך השם, בתי הכנסת שלנו, בן פורת יוסף, ועמך כולם צדיקים, כולם נראי שמים, כל התוקעים שלנו, תלמידי חכמים, מצוינים. אבל לפעמים אדם נתקע בצבא והרבנות הצבאית שולחת לו איזה תוקע. לך תדע מה התוקע הזה. לפעמים לא צריך הרבה לדעת. אתה רואה אותו בעצמך. ליל החג, ליל ראש השנה, נוסע ברכב, עושה כל מיני שטויות ואין לו לא דת ולא דין, מחלל יום טוב בפרהסיה וכיוצא בזה. אם כך, אי-אפשר לצאת ממנו ידי חובה. תחפש מישהו אחר. אפילו אם הרבנות הצבאית שלחה את ראובן אפשר גם לתת לי שמעון. אם יש אחד מהציבור שברוך השם הוא שולט יפה בשופר, שייתנו לאדם אחר, בשום אופן לא ייתנו לאותו רע מעללים, ואותו אדם שאין לו יראת שמיים ספק אם בידי עבד ומוציא אותם ידי חובה בתקיעות שופר, כך הוא הדין גם לגבי דיני קידוש, הבדלה, חזן, קריאה מגילה, כל הדברים האלה, כשאדם הוא ירא שמיים. כן, אם אין לו יראת שמיים אין לו את הכוח את הסמכויות להוציא אחרים ידי חובה. אין ספק או לא? איך? חלק שבת עושה כל ה... אז אין ספק? אין ספק. אמרנו שבוודאי לא מוציא. לא. אמרנו שאסור לתת לו שיוציא את האנשים ידי חובה. אדם שהוא חירש, פטור ממצוות תקיעת שופר, וממילא לא יכול להוציא אחרים ידי חובה. ומי בעיה אם האדם הזה חירש אליהם אלף? אפילו אם האדם הזה מדבר טוב, אלא שהוא רק לא שומע, גם פה הוא לא יכול להוציא אותנו ידי חובה, כיוון שהוא עצמו פטור. הרי אנחנו מברכים וציוונו לשמוע קול שופר. העיקר הוא איך אתה מקיים את המצווה לא בתקיעה אלא בשמיעה. הוא לא ראוי לשמוע, ולכן לא יכול להוציא אחרים ידי חובה. הוא פטור ממילא. כך גם למדנו לגבי מקרא המגילה בסימן תרפט, גם שם הדגשנו פרסומי דניסה. צריך לקרוא את המגילה בקול ולהשמיע לאוזן. הוא לא ראוי להשמיע לאוזנו, ולכן אותו האדם פטור לגמרי מכל וכול ממצוות מקרא המגילה. המימילא לא יכול להוציא אותנו ידי חובה, ואין הבדל אם הוא מוציא הרבה אנשים או מוציא אדם אחד. לפעמים אדם חולה לא מרגיש טוב, לא מגיע לבית-הכנסת, ורוצים שהחירש הזה יבוא למסכן, יבוא לחולה ויתקע לו. אין דבר כזה. כמו שהוא לא יכול להוציא רבים, לא יכול גם להוציא אדם יחיד, לא יכול להוציא אותו ידי חובה בשום אופן, כיוון שאינו שומע, לאו בר-חיובה הוא. אבל אם האדם הזה שומע על ידי מכשיר שמיעה, אם על ידי מכשיר הוא שומע, ממילא הוא נקרא גברה בר-חיובה, ולכן שיוציא, יחלוץ את המכשיר מאוזנו, ועל ידי זה יוכל לתקוע, להוציא גם את עצמו, או אם צריך גם את האחרים. אבל אם המכשיר נמצא באוזנו, אם הוא תקע בצורה הזו, לא יצא ידי חובה. והסיבה היא, איך הוא שמע את התקיעות? יש שם במכשיר הזה מברנה, דרך המברנה אי-אפשר לצאת ידי חובה. הבאנו את הדוגמאות האלה בהלכות מקרא מגילה. אסור לאדם לשמוע את מקרא המגילה מקלטת, קלטת ישנה, חדשה, בכל מקרה לא יוצא גם בידי עבד, וכי הפלסטיק הזה הוא חייב למצוות מקרא המגילה שיוציא אותנו? בוודאי שלא. גם קלטת חדשה היא אפס. בכל המכשירים האלה, רדיו, רמקול או מכשיר שמיעה, בכולם יש מברנה, ולכן הוא צריך להוציא את המכשיר מאוזנו. מי שתובא לגבי הרמקול, כשהאדם הזה קרוב מאוד לחזן, גם בלעדי הרמקול זה פתוח ואתה שומע אותו, לכן שם אין לך מניעה. הרמקול, אם לא יועיל, לא יזיק. מה שאין כן לגבי מכשיר השמיעה, שם הוא סותם לו את האוזן לגמרי. אם אין בטרייה, אם הבטרייה נגמרה, תצעק ליד האוזן שלו ולא ישמע. תשים את הרמקולים הגדולים, אלה של ההפגנות, תשים רמקול גדול כזה ליד האוזן ולא ישמע. למה? כי זה סותם לו את שני האוזניים. אם כן, כשיש בטרייה, איך הוא כן שומע? הוא שומע אך ורק באמצעות המברנה, והמברנה זה כמו תקליט שקלט לפני שנייה ומשדר, ולכן גם בדיעבד הוא לא יוצא ידי חובת תקיעת שופר כשהמכשיר באוזנו, ולכן צריך להאיר את תשומת ליבם של אותם האנשים כבדי השמע שיוציא את המכשיר מאוזנו. כך מועדים גם לגבי קידוש, הבדלה, לקראת מגילה או כל דבר אחר שהוא בא לצאת ידי חובה מהאחרים, חייב לחלוץ את המכשיר מאוזנו. בדרך כלל קול השופר חזק מאוד, גם בלי מכשיר הוא יכול לשמוע. תושיב אותו ליד התוקע. באוטובוס יש שתי המקומות הראשונים שמורים לנכים, להבדיל, גם פה הגבאי ישים אליו תמיד, שתי המקומות הראשונים שאחרי התיבה יהיו מיוחדים לאותם האנשים כבדי השמע, ויגידו להם לחלוץ את המכשיר, ובזה הוא יכול לצאת ידי חובה, ואם הוא בעצמו התוקע, הוא יכול, רשאי, גם להוציא אחרים ידי חובה. למדנו בסימן מ״ז, גם לגבי דברי תורה, הכלל והדין הוא כך. ולכן, אם אני נמצא במוצאי שבת ביזדים, ואני נמצא בישיבה של מטה. גם למטה הרמקול משמיע מצוין, אבל יש חמש מברנות בלווין שם. אתה שומע, אבל דרך החמש מברנות אתה לא מקיים טוב את המצווה. כי הגמרא, בברכות טו דרשה מהפסוק, הסכת ושמע ישראל ההוא בדברי תורה כתיב. היינו, מתי אדם שומע כעונה? כשאתה שומע במישרין, אבל כאן זה כמו קלטת, הרהור לאו כדיבור דווה בדברי תורה, כמו שכתב מרן בסימן מ״ז, סעיף ד׳. וכאן זה דומה להרהור, מה שאתה שומע דרך הנברנה. מתי אני כן יוצא ידי חובה דברי תורה? אני יושב קרוב לחכם. גם בלי הרמקול, אפילו בלי הפסקת חשמל, אני יושב שני מטר מהחכם, אני שומע בלאו הכי, אז הרמקול לא מפריע לי. אבל אותם שיושבים למטה הם לא רואים לצאת ידי חובה של דברי תורה כהלכתה, זה רק ידיעת התורה, ולא מצוות העשה של תלמוד תורה. ולכן, שלא יתעצל, שיעלה לישיבה של מעלה, ישמע קרוב, כדי לקיים את המצווה כהלכתה, כך הוא הדין גם פה. אצלנו יש מגבירי קול גם בבית המדרש בפנים, אבל אם המגביר קול מנותק, אז אפילו הקול של הגול רביעי יעקב חיים סופר, למרות שקולו ברוך השם גבוה, לא ישמעו אותו שם, רק דרך המגביר קול. ולכן, אלה שיושבים שם לא מקיימים את המצווה כהלכתה כמו אלה שיושבים כאן לפניו, ולכן צריך לזרז אותם, אם יש מקום פה, מקום אחד שיבוא וישב כאן, כדי לא לאבד מהשכר של מצוות העשה ושיננתם. זה גם מהטורים או לא שומעים כדי, נכון, גם להם צריך להעיר, נכון. ילד קטן הוא עצמו פטור, וממילא הילד לא יכול לצא ידי חובה, ולכן גם חולה וכיוצא בזה לא יוציא מהילד ידי חובה. יותר מזה, אפילו אם הילד הזה כבר הגיע לגיל בר מצווה, ברוך השם הוא כבר בן 13, אבל אם עדיין לא נבדק אם הוא הביא שתי שערות או לא, כיוון שיש מיעוט המצוי שלא מביאים שתי שערות, הגמרא חששה לגבי החליצה, כמו שכתוב במסכת יבבות קד. אותו דבר גם יש מקום לחשוש כאן לגבי מצוות העשה של תקיעת שופר. הנפקא מינה, פעמים רבות יש מנהלי בתי-ספר שדואגים לתלמידים, רוצים ללמד אותם שיהיו חזנים, להכשיר את דור העתיד, מעודדים אותם, והם מארגנים כל יום מניין בתוך כותלי בית-הספר, כולל גם בימים הנוראים. מי היה תוקע? אחד מהילדים האלו יודע לתקוע מצוין. עמד במבחן לפני המנהל, היה 100%. אבל מי אומר לך שהוא הביא שתי שערות? אפילו אם הוא בר-מצווה, אולי הוא עדיין קטן, כי הלכה למשה מסיני, אם לא הביא שתי שערות הוא עדיין קטן. ולכן מן הראוי לא לתת לאותו הילד שיתקע, אלא המורה. המורה הוא גדול, הוא יתקע להם, או המנהל, ולא אחד הילדים. אלא אם כן, אם הלכו למקווה, המנהל אמר להם, בערב ראש השנה צריך ללכת למקווה. הלכו כולם למקווה, ואז האבא או המנהל שמו לב, הנער הזה, ברוך השם, מביא שתי שערות, אז הוא יכול להוציא את כולם לידי חובה, הלאה וכי לא. כך הוא הדין גם לגבי שאר מצוות דאורייתא. בדברים שהם דרבנן אנחנו פחות חוששים, אבל בדבר שהוא דאורייתא לא סומכים על החזקה דרבה על הרוב, אלא חוששים למיעוט המצוי. ולכן, גם לגבי מצוות קידוש והבדלה. האבא לא נמצא, אבא נסע, והאימא רוצה שהבן שלה יעשה לה קידוש. נכון הדבר שהוא בר מצווה, הוא כבר נולד בכף ט' באלול, ועכשיו אם הוא יעשה לה קידוש בלילה חג הוא כבר בר מצווה, הוא כבר גדול, אבל מי אומר שהוא הביא שתי שערות? הן בשבת, הן ביום טוב, לא כדאי שהוא יעשה את הקידוש וההבדלה, אלא אפשר מלכתחילה שהיא תקרן מתוך המחזור, מתוך הסידור, את כל הקידוש או ההבדלה, והוא ישתה את היין. זה אפשר. הרבה פעמים אנשים קשה להם לשתות את היין, אז בזה אין שום בעיה, הוא יכול לשתות ויפתור את הבעיה. רק אמירת הקידוש, ברוך אתה השם, מקדש השבת, זה דאורייתא ואי-אפשר לתת לנער שלא נבדק אם הוא יביא שתי שערות. אבל שתיית היין, אליבא דקולענמה, זה מדרבנן. גם לדעת רשי בנזיר ד' שקידוש על היין הוא דאורייתא, לתפוס כוס יין בשעת הקידוש זה דאורייתא, אבל לשתות, אליבא דקולענמה, שתייה רביעית, זה רק מדרבנן, וזה יכול היה לתת לנער הזה, בזו בוודאי אפשר לסמוך על חזקה דרבא. כך גם לגבי שאר המצוות. אין הנער הזה יכול לכתוב ספר תורה, תפילין ומזוזות, כמו שכתב מגן אברהם בסימן עמ' ט', אלא אם כן נבדק והביא שתי שערות. הלאה וכי, למרות שהוא בר מצווה והוא יודע לכתוב יפה, בחנו אותו, הוא יודע את כל ההלכות, אפשר והפוך, הכול בסדר, ואף על פי כן, עדיין, אם הוא לא נבדק, לא מרשים לו לנגוע, להגיח ספר תורה או שיכתוב מזוזות וכיוצא בזה, אלא אם כן רק לאחר שייבדק, רק אז יהיה אפשר להתיר בו שייקח ויכתוב ספרי תורה, תפילין ומזוזות. לאו דווקא, אם גם בית השחי זה טוב. כל שכן אם אתה רואה שכבר התחיל לצמוח לו זקן, אין לך סימנים גדולים מזה. נכון, יש לו בעיה, מדרבנן הוא לא יכול לעשות קידוש, ולכן האדם הזה יעזור לו לתפוס את הכוס, יעזור לו, הוא ירים בשבילו, התפיסה של הכוס זה לא לעקובה, זה לא מדאורייתא, ולכן הנער יתפוס בשבילו את הכוס, העיקר האמירה, האמירה, מי אומר? אותו האדם, בר-מינן יש לו ידיים משותקות, אבל הפה שלו, ברוך השם, בסדר, המוח שלו בסדר. אז אותו בעל הבית אמר את כל הקידוש, והנער הזה יתפוס לו את הכוס, הנער הזה ישתה מהיין, ובצורה הזו יכול להוציא אותו לידי חובה, ולכתחילה, אליבא דקולה עלמא. אם היא לא יודעת, האישה הזו, ונתנה לו כבר לקדש, היא לא יודעת, ועכשיו, אחרי הקידוש, נודע לה הדבר, יש לנו ספק גדול. הספק הוא כך, אם היא התפללה, אולי היא יצאה ידי חובה מהתורה בתפילה, כשאמרה מקדש השבת, וממילא הקידוש על היין סדי רבנן, בדי רבנן כן סומכים החסקא דרבא, זו הבעיה. אבל היא לא כיוונה, תימו עליו. השאלה היא אם היא כיוונה או לא, ולכן הפתרון הטכני לדבר הזה, אם יש לשכן חסיד סאטמר, בדרך כלל הסאטמרים מגיעים לבית מאוחר. הם מחמירים כרבנותם לא רק ביציאת השבת, אלא גם בליל שבת הם לא מתחילים ברכו את השם המבורך עד סד הכוכבים דרבנותם. מתי הם אמרו ברכו, בליל שבת שעבר שעה שמונה, רק אז הם אמרו ברכו. עד שהם גומרים את התפילה, גומרים לנגן, עד שמגיעים לבית, אז ממילא יכולה להיכנס את השכן, להגיד לו, יש לי ספק אם מצאתי את ידי חובת הקידוש, שהוא יכוון עליה, יאמר את הקידוש, והקידוש, בהבדלה, מקווה שהיא תבין את השפה שלו. הם טוענים את ה... יש להם... לא. אי-אפשר לשאול את הילד הקטן אם הביא שתי שערות או לא. הוא בוודאי יגיד יש, הם רוצים להיראות גדולים. למה הם מעשנים סיגריות, הנערים האלה? הוא רוצה להיראות גדול. אז בוודאי שהוא יגיד לך שהוא הביא. הוא, אין לו נאמנות להעיד על עצמו, אלא צריך מישהו אחר. מספיק כאן לגבי זה אחד שיעיד, כמו שהגמרא אמרה, במקום אחר, בחולין י' עד אחד נאמן בייסורים. אפילו אבא שלו, שהוא קרוב משפחה, לגבי זה כן נאמן. אבל הוא עצמו, הילד עצמו, לא נאמן. כך הוא עדין גם לגבי חזן בשערית או מנחה. ערבית יותר קל, אפילו אחד כזה יכול להיות חזן, תפילת אבל לגבי תפילת שחרית ומנחה שם יש תפילת החזרה לדעת הזוהר הקדוש והתשבץ הגזרה שבאה ונקדשתי בתוך בני ישראל זה דאורייתא זה לא דרבנן איך תיתן לאחד כזה שאולי לא יביא שתי שערות ולכן כדאי בלכתחילה שלא יכבדו אחד כזה. פעם הייתי במוסיוף ראיתי שני נערים כאלה היה להם מחלה, היו אוהבים להיות חזנים, היו נהרעות שהם כבר גדולים אבל אסור לחזן ללכת לקפוץ לבד מה הם היו עושים אז האחד היה מכבד את החבר שלו בכבוד היה צועק לו הוא היה נהיה חזן ומחרת השני היה צועק לו אתה רואה אותו עדיין חצי מטר המגבעת מתנדנדת לו עדיין על הראש ספק אם הביאו שתי שערות ולכן תגיד לו אתם יכולים להיות בערבית תבוא בלילה תהיה חכם בלילה תגיד לחבר שלך בכבוד אבל שחרית ומנחה בינתיים לא אלא אם כן הוא מתחיל תפילת שחרית ותתפלל חלבה תאמר עד ישתבח עד ישתבח הוא יכול להיות חזן על אבדי כל העלמא אבל לקחת תפילת החזרה קדיש קדושה וכיוצא בזה שם יש לנו יותר בעיה ולכן יחפשו להם חזן יותר גדול כדי לא להעליב אותו לא לבייש אותו להגיד לו אתה עדיין קטן תיגש אליו ותגיד לו יש לי חיוב יש לי אזכרה אתה מרשה לי יש להם לב זהב לנערים האלה בוודאי שהוא ירשה לך תיקח ממנו את החזנות תהיה את החזן כדי שלא יהיה ספק. תראה כמה חודשים אני יודע מאז שעשתה ומסוף ומתי יש לו שתי שחרות? אין ודאות יש נערים שלוקח כמה שבועות כמה חודשים ויש כאלה גם שלוקח כמה שנים עד שהם מתבגרים גיל ההתבגרות הוא לא דבר אחיד ואין בזה מקסימום ולכן צריך לוודא את הדברים האלה כל זמן שאתה לא ראה זקן אתה ראה זקן אין לך סימנים גדולים מזה. היום, במציאות של ימינו, הרוב הגדול, 90% אולי מהנערים, מביאים שתי שערות זמן קצר אחרי הבר-מצווה. אבל זה טוב כאן, בארץ ישראל. יש מדינות ששם לוקח הרבה יותר זמן. נניח בסקנדינביה, נורבגיה וכיוצא בזה, שם אולי בגיל 14 או 15 עד שיביאו שתי שערות. הרופאים טוענים שהירקות והפירות שמקבלים את החום של השמש, זה מוסיף בהם כמה ויטמינים וזה עוזר שהנערים או הנערות מתבגרים מהר. שם, אתם יודעים, בנורבגיה, חושך מצל מוות, יש כמה חודשים בשנה ושנה רואים את השמש, ולכן חסרים להם איזה כמה ויטמינים ולכן הם לא מתבגרים מהר. כסף יש להם, יש להם הרבה נפט, הרבה כסף, אבל אין להם את הוויטמינים שיש פה. שמש, צדקה ומרפה בכנפיה, יש הרבה מעלות לשמש, בין היתר גם בזה, ולכן אתה רואה באופן יחסי, יש מקום שכן, יש מקום שלא, ואי אפשר לקבוע מסמרות בכל זה. איך? נכון, כן. כן. יש עניין שעליה משמעת ומישהו שאולי את זה איזה חולה, תגיד בפגיעת התופעה, או שזה לא משנה אם הוא יצא או יצא את זה. ברגע שהוא יצא אבל הוא פטור. יש עניין, כן. יש עניין, ורצוי באמת שיהיה להם תוקע שעדיין הוא עצמו לא יצא. אישה פטורה משום דאבה מצוות עשה שהזמן גרמה. למדנו במשנה בקידושים כט, כלל, כל מקום וכל מצווה שהזמן גרמה, יש לה זמן קבוע, הנשים פטורות. נראה להם אם היא פטורה, היא לא יכולה להוציא אחריהם יד החובה. ולכן, אם בעלה חולה למרות שהיא יודעת לתקוע מצוין, היא גם בקיאה בהלכה. אבל כיוון שהיא פטורה, היא לא יכולה להוציא אותו, אלא שיביאו תוקע אחר, יביאו גבר שיתקע ויוציא את החולה ידי חובה. הגמרא לומדת שם, בדף ל״ד, לומדת את ההלכה הזו, מנין לנו שאנשים פטורות ממצווה שהזמן גרמה? למדנו את זה מהתפילין. נאמר שם בתורה, ושיננתם לבניך, או ולימדתם אותם את בניכם, בניכם ולא בנותיכם. נשים פטורות מתלמוד תורה, סמוך להם מצוות התפילין. כמו התפילין, מצווה שהזמן גרמה לנשים פטורות, הרי התפילין אסור להניח אותם בשבת יום טוב, יש להם זמן קבוע. אז כך גם כל התורה כולה. למען תהיה תורת ה' בפיך, וקשה כל התורה כולה לתפילין. כמו תפילין, מצווה שהזמן גרמה לנשים פטורות, כך הוא הדין גם לגבי מצוות עשה שהזמן גרמה אחרות, כגון טלי תפילין, קריאת שמע, שופר או מצוות עשה דאורייתא של הלולב, מצוות עשה דאורייתא של הסוכה. בכל הדברים האלה הנשים פטורות, ולא רק מדאורייתא אלא גם מדרבנן. חכמים לא חייבו אותן כלל ועיקר. מרן ממשיך בסעיבת ואף על-פי שנשים פטורות יכולות לתקוע. אין בזה שבות, יכולות להחמיר על עצמן, וכן אחר שיצא כבר יכול לתקוע להוציאן, אבל הן מברכות ולא יברכו להן. אגב, המנהג שאנשים מברכות על מצוות שהזמן גרמה, אצל האשכנזיות, לפני ששומעות את קריאות השופר, הן מברכות, אבל אנחנו, לנו נדידן, אנחנו אומרים שאל תעשה יותר טוב שלא תברכנה. אלא אם היא רוצה, תאמר, ברוך אתה, תהרהר שם ואלוקנו, זה העדיף יותר, כדי לא להסתבך במחלוקת האמורה. לפי רבנותם, נכון שהיא פטורה, אבל אם היא רוצה היא יכולה לברך, גדול המצווה והעושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה. נשמע, זה גדול וזה קטן, אבל גם לה יש שכר קטן וגם היא יכולה לומר בלשון רבים, וציוונו. היא לא אומרת וציווני על עצמה, אלא ציוונו, בלשון רבים, בעלה ובניה, ברוך השם, חייבים. ולכן, לפי רבנותם, אין כאן בעיה. כך כותב גם שאלות ותשובות מן השמים, הרמה ועוד מאה אחרונים, וכך הוא מנהג האשכנזיות. אבל לנו, נדידן, אנחנו מחמירים בלכתחילה כדעת הרמב״ם ומרן. כמו שאמרנו, אנחנו מעדיפים שלא לברך. כדאי שהנשים לא תברכנה, סוף-סוף הדבר לא יצא מידי מחלוקת. תמיד במחלוקת אומרים, ספק ברכות להקל. אומנם הגאון חידה מלמד זכות גם על הספרדיות שמברכות. טעמו ונימוקו, מרן לא ראה את ספר שאלות ותשובות מן השמים. אם מרן היה רואה, מן הסתם מרן היה חוזר בו והיה מרשה לנשים לברך. אבל האומדנה הזאת בדעת מרן היא לא ברורה, שהרי לא בשמים היא, ולכן משום זה אנחנו חוששים עדיין. הספר הזה, שאלות ותשובות מן השמים, חיבר אותו רבי יעקב ממרביש, היה עושה צום, ואחרי זה מייחד ייחודים, שואל את השאלה והיה מקבל תשובה בחלום. את כל הדברים שענו לו, את הדברים החשובים, הפסקים החשובים, כתב אותם בספר, וכשמו כן הוא, שאלות ותשובות מן השמים. והגאון חידה אומר, יש לנו ספק, מחלוקת בפוסקים. השאלות ותשובות מן השמים הכריעו בשמים פוסקים שזה בסדר. זה הוויכוח שיש בין הפוסקים, האם אומרים לב השמים היא, או שכן יכולים לקיים את המצווה בברכה. זה הוויכוח שיש. והמסקנה היא, כמו שאמרנו, מרן לא חשש לדעת רבותם, לכן אמרנו שאנחנו אומרים, ספק ורחוק להקל. אבל דבר הגאון חידה, אם מרן היה רואה את שאלות ותשובות מן השמים, היה חוזר בו. השאלה, אולי היה חוזר בו ואולי לא. אולי לא בשמים היא. זה הספק, אלה הם הספקות שיש לנו. לפי דעתם אין הנשים יכולות לברך. רוב הפוסקים דעתם שאסור לאנשים לברך, כך דעת הרמב״ם, כך דעת הראש ועוד. אבל כשיש לך בשמים, אומרים לך דבר אחר, כשאם שהסכימו ואמרו בדין של מעלה, כך יסכימו ויגידו, בדין של מטה. אולי כן יכולים ללכת לפי הפסק הזה. זה הסימן לשאלה, מה הכוח של הספר הזה בפסיקה, לא רק פה אלא גם במקומות אחרים. זהו סלע המחלוקת, ולכן אשכנזיות שמברכות יש להן מה לסמוך, אבל לנו בגלל המחלוקת, בגלל הספקות, אמרנו שווה אל תעשה עדיין. הגמרא במסכת בבא מציאה בדף נ״ז מספרת את המעשה המפורסם על תנורו של עכנאי. ובסוף אמר רבי אליעזר עם הלכה כמותי, בת קול מהשמים תוכיח. יצא בת קול ואמרה מה לכם לרבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום. עמד רבי ישועה על עגליו ואמר לא בשמים היא. אבל שמה זה היה בת קול, פה זה לא בת קול, כאן זה חלום, שאלת חלום על ידי ייחודין. אם אנחנו נשאל שאלת חלום אז יראו לנו הרבה חלומות, כל מיני קשקושים בלי קשר לאותו עניין. כאן הוא מייחד ייחודין ועונים לו תשובה מדויקת וכולי, אז אולי זה אמת. זה לא עניין של יותר אלא זה עניין של מציאות וזה מציאות של העולם הזה. האדם החולם הוא נמצא פה בעולם הזה ולכן אם נאמר שהחלום הוא אחד משישים בנבואה יש בזה ממשות, יכול להיות אולי שזה כן טוב. לגופם זה הוויכוח שיש בין הפוסקים גם בזה וגם בהלכות אחרות. שם כתוב שצריך לברך על ההלל ועוד חודש. שם לא אמרו הפוסקים, אותם הפוסקים לא אמרו את האומדנה אם רן היה רואה, היה חוזר בו, ואנחנו נברך על ההלל בראש חודש. לא אמרו את זה, רק פה אתה אומר את זה. ולגופה, גם שם יש מחלוקת. עובדה, בבבל לפני מאה שנה היו הבבלים העיראקים, היו מברכים על ההלל בראש חודש. תראה את הסידורים הישנים של הבבלים, כן היו מברכים על ההלל. לא רק הם, המרוקאים, התוניסאים, הג'רבאים, גם כן מברכים על ההלל. אתה רואה שגם שם חלק מעדות המזרח עזבו את הרמב״ם ומר״ם וכן התחילו לברך על ההלל. ולכן, כל זה, כמו שאמרנו, סבך מחלוקת אחת גדולה. הפתרון הכי קל, היא באה לבית-הכנסת. החזן התוקע מכוון להוציא את כל השומע את קולו. גם בברכה היא שומעת עונה אמן, יצא ידי חובה למהדרין מן המהדרין. זה הפתרון הקל ביותר, והכך רצוי לנהוג ולעשות. תודה לדעת רבה בחודש, אם מר״ם היה רואה. למדנו שלגבי מה שקיבלנו על רענון מר״ן, זה היה כתובך ערוך. אבל אם הוא היה רואה, גם אם הוא היה רואה, לא קיבלנו. או אם הוא היה רואה... מי אומר שלא? אולי כן. אולי בדבר הזה מחלוקת שקולה, אז אולי בשמיים יטוי את הכף לצד זה או לצד זה? מי אומר שלא? זהו, זה הוויכוח בין הגאון חידה לשאר הפוסקים. מר״ן יקמע בסימן תרמ״ו, דן לגבי הדה שנקטם ראשו. ולמרות שהראב״ד שם פוסל, ושם הוא נעזר בסיעתא דשמיאו של אליהו הנביא, הוא אומר, הופיע רוח הקודש בבית מדרשנו ופסלנו הדה שנקטם ראשו. מר״ן לא חשש מאליהו הנביא ומהראב״ד, אלא מר״ן פסק כהרמב״ם שנקטם ראשו כשר, למרות שזה ספק דאורייתא. אם שם מר״ן לא חשש, אולי גם פה מר״ן לא יחשוש. השאלה היא אם הכוח של אליהו הנביא שם, בדוגמה ההיא, או שאלות ותשובות מן השמיים וחלום הדבר בו, אם הדברים הם שווים או לא, אם נעשה את ההשוואה ונאמר שהם שווים. כמו ששם מר״ן לא היה חוזר בו, גם פה מר״ן לא חזר בו. ולכן יש לנו את האומדנה וההשערה שעדיין יש כאן חשש כל דאור של ספק ברכה לבטנן. אנחנו קיבלנו הוראות רבנו ארי. מה כוחו של רבנו ארי? היו הרבה חכמים במשך ההיסטוריה, אבל רבנו ארי קיבל את התורה מאליהו הנביא, אחיה השילוני, ולכן כוחו גדול, רב ועצוב. מה שאנחנו נלמד באלף שנה, רבנו ארי למד בשעתיים. לכן כיוצא בזה, בכלל, מה להשוות בינינו לבינו? אלא הוא היה כאחד מראשוני הנביאים. ולכן, משום זה קיבלנו הוראות רבנו ארי. השאלה היא, האם רק בדברי המקובלים בקבלה, או גם לגבי הפשט? אם אתה אומר את הרעיון הזה, מה לי פשט ומה לי קבלה, גם בזה וגם בזה. אלא אם כן תאמר, לא בשמיים היא. ואם יש לך פוסקים שחולקים, נצטרך ללכת כמו הפוסקים. היא גופה, גם שאר המחלוקת, והאשכנזים בוודאי לא קיבלו הוראות רבנו ארי, הם עושים כמו שאר הפוסקים, אבל אנחנו חוששים תמיד לדעת רבנו הארי. חוששים. אתה לא אומר לא בשמים היא, אלא אתה לוקח את הדברים ברצינות יותר. המודר הנאה מחברו, מותר לתקוע לו תקיעה של מצווה. למרות שהוא נדר, הוא לא עובר כאן על הנדר, כיוון שמצוות לא ניתנו להנאה. מצוות לאו דיינות ניתנו, ולכן הוא יכול לתקוע לו. הרבה דברים אמורים, כשהאדם הזה בא לבית הכנסת, יחד עם כולם. בלאו הכי התוקע הזה תוקע להוציא את כל הציבור ידי חובה, יוציא גם אותו. אבל אם האדם הזה שוכב על ערש דווי, חולה. אנחנו מבקשים את אותו האדם שמודר הנאה ממנו, אומרים לו, תבוא לביתו ותתקע לו בשופר. אין לך הנאה גדולה מזו שהוא שומע בקולו ובא לביתו כדי לתקוע לו. נכון שעצם המצווה, מצוות לאו דיינות ניתנו, אבל ההליכה, היא, יש בה את ההנאה, ולכן אין היתר אלא אם כן, או שיעשו להתרה או שיביאו תוקע אחר, אותו האדם, לא יכול להוציא אותו ידי חובה. כן, זה צורך זה, ודאי מותר. רק דבר שאינו לצורך השבת ויום טוב אסור. אבל המשנה אמרה בשבת קנז שמותר להפר נדרים לצורך השבת, ולכן גם לגבי יום טוב יהיה מותר לו לעשות את ההתרה, כיוון שאין תוקע אחר שיתקע לו ממנה, יהיה מותר בדרך התחילה. אין בעיה. אם יש בלאו הכי עוד אחד, אז הוא תגיד שהוא בא בשביל השני. בזה לא תהיה בעיה. המתעסק בתקיעת שופר להתלמד לא יצא ידי חובתו, וכן השומע מן המתעסק לא יצא. הגמירה בראש שנה כח מביאה מחלוקת תנאים ואמוראים, האם מצוות צריכות כוונה או לא, והגמרא מספרת שרבי זירא או ערבה הם שנחלקו בדבר הזה, ורבי זירא היה אומר לתוקע תכוון ותתקע להוציא אותי ידי חובה. אם כן, הם פסקו כאותם התנאים שמצוות צריכות כוונה, וכך דעת רובו פוסקים וכך ההלכה. אומנם זה לא מוסכם, מחלוקת גדולה בראשונים איך ההלכה, אבל מרן פסק לנו כדעת עריף הראש והרמב״ם שמצוות צריכות כוונה. מרן כתב את זה בהרבה מקומות. מרן התחיל בהלכות ציצית, שאדם שבא להתעטף צריך לכוון, מרן חזר על זה בהלכות תפילין, מרן חזר על זה בהלכות קריאת שמע, סימן ס', בהלכות תפילה, סימן קא, הלכות נטילת ידיים לארוחה, ולכתחילה יכוון הנוטה לנטילה המכשרת לאכילה, כמו שכתב מרן בסימן קנט סעיף יג, וכן על זה הדרך, הלכות קידוש, הבדלה, אצלנו כאן הלכות ראש השנה, בהמשך הלכות סוכה, בסימן תרק, גם שם הרן כתב שאדם שנכנס לסוכה צריך לחשוב למען ידעות דורותיכם, כי בסוכות הושבתי את בני ישראל, הם ענני כבוד שהקדוש ברוך הוא יקיפנו בהם לבד הקים שרב השמש, גם בהמשך בסימן תרצי, סעיף יד, בהלכות מקרא המגילה, גם שם מרן הדגיש שהקורא את המגילה, החזן, ואנחנו השומעים, שומע ומשמיח ידע מכוונים, וכולנו צריכים לכוון, אם לא יכוון אולי לא יצא ידי חובה. לכן בכל הדברים האלה כל אדם צריך לחשוב, להתבונן, כדי שיקיים את המצווה כהלכתה. ולא רק מלכתחילה, אלא גם בידיעבד אם לא כיוון, לא יצא. ולכן אדם שהניח מעותה על קרן הבורסה, קם בבוקר השכם, שמע בשעה חמש חדשות, הבורסה נפלה, הכול הלך לאיבוד. ממילא, הראש שלו, ליבו, בא לאמור. נכון שהוא בא לבית-הכנסת, נכון שהוא הניח תפילין, הכול הוא עשה. אחריה אני לא משבח, אתה שואל אותו, נו, כיוונת? הוא אומר לך, אפילו מילה אחת לא, לא שמע ישראל ולא דבר אחר. תאמר לו עוד פעם, תחזור, תתעטף בציצית, תניח עוד פעם תפילין ועוד פעם יקרא את קריאת שמע, כי גם בדיעבד אם לא קראת קריאת שמע בכוונה לא יצא ידי חובה. כמו שאמרנו, הכלל של מצוות צריכות כוונה זה לא רק עצה טובה כמשמעלן אלא זה דין גמור, ולכן חייב עוד פעם לחזור שוב את כל קריאת שמע מההתחלה. אפילו במצוות דה רבנן מרן חשש לגבי נטילת ידיים, קל וחוב במצוות שאין דאורייתא. ולכן, לא רק ביום הראשון של ראש השנה, אלא גם ביום השני של ראש השנה, מן הראוי שהתוקע שקורא את הנוסח לשם ייחוד ישים לב להדגיש את המילים שהוא מתכוון להוציא את כל הקהל לידי חובה, וגם אנחנו מתכוונים אליו, ובזה נקיים את המצווה כהלכתה גם ביום הראשון, גם ביום השני, נקיים את הכול לציידי חובה לכל הפוסקים ולכל הדעות, עליבא דכולא עלמא. אדם שבא לתקוע לשכן, יש לו שכן חולה, ולא רק הוא, היה עוד שכן והוא לא ידע מזה. היה חלון פתוח והשכן העליון התכוון לצאת ידי חובה, אף על פי כן לא יצא, כי התוקע לא ידע והתוקע לא התכוון להוציא את השכן העליון. הרבה דברים אמורים כשאדם בא לתקוע לשכן, אבל כשהאדם הזה חזן ותוקע בבית הכנסת, הוא מתכוון להוציא את כל השומע קולו בתקיעות, בזה כולם יצאו ידי חובה. רבי חנניה בן אקשר.