הלכות תקיעת שופר, מנהגי היובל ודין הווידוי בין התקיעות

- - - לא מוגה! - - -

סימן תקצ' סעיף א' כמה תקיעות חייב אדם לשמוע בראש השנה תשע, כפי שנאמר תרועה ביובל ובראש השנה שלוש פעמים, וכל תרועה פשוטה לפניה, פשוטה לאחריה. לפי השמועה למדו שכל תרועות של החודש השביעי אחד הן, בין בראש השנה בין ביום הכיפורים של יובל, תשע תקיעות תוקעים בכל אחד משניהם, תרע, תרע, תרעת. אלה הדברים שהגמרא בראש השנה ל״ב אומרת, וכך פסקו כל הפוסקים. אין בזה מחלוקת שמדאורייתא מספיק היה תשע. אבל מחלת חיסרון ידיעה נאי תרועה שעברה התורה, לכן אנחנו מגיעים מצד ספק דאורייתא ותוקעים שלושים קולות. כך יהיה גם כשיגיע המלך הנשיח ויתחדש היובל. היום בזמן הזה אין יובל. תודה. אומנם יש דעה לדברי הרן ועוד שעושים גם בזמן הזה מדרבנן זכר ליובל, אבל המנהג לא כך. אם היינו צריכים לעשות זכר ליובל, לפני עשר שנים, משנת תשנ״ה, היה אסור לעבוד באדמה. האם מישהו נזהר בזה לפני עשר שנים, לא עבד את האדמה? האם מישהו אז תקע בשופר לפני עשר שנים ביום הכיפורים? אף אחד לא עשה את זה. לא נהגו לעשות גם זכר ליובל. אבל רק כשיבוא מלך המשיח, אחד הדברים הראשונים שהמשיח יעשה, כמו שכתב הרמב״ן בהלכות מלכים, יקבץ מדחי עמו ישראל, יביא את כולם, ואז רוב העם היהודי הוא יפה, וממילא יחזור גם היובל לקדמותו, ואז חוץ מראש השנה יתקעו גם ביום הכיפורים, בתפילת המוסף של יום הכיפורים. התפילה שלנו בכיפור מוסף שבעה ברכות, אז יהיו תשעה ברכות, כמו בראש השנה, מלכויות, זיכרונות, שופרות, בין המלך הקדוש לבין רצה יהיו שלוש ברכות, כמו שאנחנו עושים במוסף של ראש השנה. כל זה חזון אחרית הימים, בעזרת השם וימהרה בימינו, ימי זה עומד אחר כותלנו, בעזרת השם וימהרה. איך? אמרתי, יש מחלוקת א' מה היא אם בכלל עושים זכר, ב' מחלוקת גם. אני אמרתי שיטה למאן דאמר שזה היה לפני עשר שנים תשנ״ה. זה לא מוסכם. בגלל המחלוקת גם לא הנהיגו לעשות זכר ליובל. זאת ועד, עשה מאמר, הרי יש לך שביעית, שמיטה אסור לעבוד, ואחרי זה גם יובל. שנתיים רצוף אסור לעבוד את האדמה. וערבי התורה שואלת בחומש ויקרא פרשת בהר וכי תאמרו מה נאכל. שנתיים לא עובדים את האדמה? איך אפשר שנתיים רצוף, מה נאכל? הן לא נזרע וכו'. וציווית את ברכתי. אומר הסמאד בחושן משפט, סימן ס' ההבטחה הזו וציווית את ברכתי בזמנם. השמיטה, היובל, הכול היה מדאורייתא. יש גם הבטחה שכך יהיה. תודה. אבל היום, בזמן הזה, שכל זה ברבנן, מי אומר שחכמים יכולים להבטיח לנו דבר כזה? לא מצאנו. ולכן לא הנהיגו לעשות זכר ליובל. זו הסיבה שאנחנו מדברים על שנה, תאריך מסוים, אבל בלי משמעות מעשית, לא בנושא של התקיעות ולא בנושא עבודת האדמה ולא בנושאים אחרים. המשמעות של היובל גם לפי הקבלה לגבי אמירת תיקון חצות. הרי בשמיטה המקובלים אומרים לנו שאין תיקון רחל, רק תיקון לאה. מה עשו בשנת תשנ״ה? זו השאלה שהייתה צריכה להיות מופנית לגדולי המקובלים, זה כן יובל, לא יובל, מה הם אמרו? תיקון רחל, תיקון לאה. טוב, זה לא שייך לנו, זה לרחוב דוד 19. תלך תשאל שמה מה הוא עשה לפני עשר שנים, לא רק לפני עשר שנים. הרב כדורי בן פורת יוסף יכול להגיד לך, היה לו אחורנית, עוד שניים, תשאל אותו מה עשו אז אצל הגאון רבי יוסף חיים. הוא היה אז, בתקופה ההיא, הוא היה ילד אמנם, אבל הוא היה אז. אז תשאל אותו מה עשו לפני מאה שנה, אצל מאה ועשר שנים, אצל הגאון רבי יוסף חיים, מה עשו, אז הוא יגיד לך, יספר לך, שאל אביך ויגד לך, זה כן לך ויאמרו לך. נחזור לעניין, אמרנו שאנחנו תוקעים את השלושים קולות, תשרא, תשרא, תרד, שלוש פעמים, מספק. אבל מה שאנחנו אומרים מספק זה לא מוסכם, אלא מחלוקת גם בפשטנים, בין הרמב״ם לבין רבי גאון, מחלוקת גם במקובלים, היינו, על פי הסוהר הקדוש, ורבנו הארי, האם הכול אמת או שעושים את זה מספק? לגבי הכלל של מצוות צלחות כוונה, יש לנו נקודת מוצא, אתה עושה דבר שהוא הליבדי כולה עלמא, טוב ומצוין. אתה אומר כך, אם ההלכה שהכל אמת, אני מתכוון בכול לקיים מצווה. אם זה ספק, במה שהוא אמת אני מתכוון, והשאר קולות בעלמא. לא עושה את התנאי הזה מספק, פתרת את הכול, אתה יוצא, דיבדי כולה עלמא, אין לך שום ספק, לא חלילה מצד אחד בל תוסיף ולא מצד השני שאתה מפסיד בכוונת התקיעות. אבל הבעיה היותר חמורה שעליה מתווכחים גדולי האחרונים, על שני דוחות הברית, בסידור של הגאון מליסה ועוד, האם ניתן להתוודות בין סדר לסדר בפה או רק במחשבה? אם תאמר שהכול ספק, אולי יהיה אסור להתוודות בפה, אולי ההלכה היא שלא התשרת אלא התשת הוא העיקר. בבין הברכה לבין תשרת יש לך הפסק בבידוי, אתה מפסיק במילים שאולי אינן מהעניין. אבל אם אתה אומר שהכול אמת, כבר התחלנו במצווה. אדם שאכל חתיכת לחם ברחב מציב, אכל חתיכת לחם. כמו שמותר לדבר בין פרוסה לפרוסה, אז אולי גם בין התקיעות האלה. זה הוויכוח הגדול שיש בין גדולי הפוסקים, ולמעשה שב ואל תעשה. לא כדאי לאדם להסתבך בנושא הזה ולומר בפה. אמנם בחלק מהסידורים כתבו את כל הווידורים מה צריך להתוודות בין סדר לסדר, וכל התוקעים לוקחים מנוחה קצת בין סדר לסדר, מגיע להם לנוח קצת. הם לא עושים את הכול בבת אחת 30 קולות, נחים קצת, ובינתיים אנחנו יכולים להרהר את הווידוי. כל מה שכתוב שם בסידורי, שנכשלנו בגאווה או דברים אחרים, את כל זה יהרהר. גם בזה יוצא ידי חובה. ואם לא נחה דעתו בזה, הוא רוצה דווקא בפה, שיעשה לפני כן, בשעה שהגבאי מוכר את העליות, שיגיד אז את הווידוי. גם אז יכול להיות טוב למאן דאמר, לפי הפשט ודא שיכול להיות טוב, שיגיד אז את הווידוי וייצא ידי חובה למאן דאמר. אדם שאמר לא שאל אותנו, כבר אמר את הווידוי. אחר כך אתה רומז לו, שזה לא טוב להגיד בפה, אז הוא רומז לך, יחזור לברך? האם ההדרכה הייתה לבטלה, אם כן לא יצא ידי חובה? לא, לא יחזור לברך, עד כדי כך. כאן נאמר, ספק ברכות להקל, הפוך, אולי ההלכה כמו שני דוחות הברית, ואולי זה נקרא מהעניין. הרי הרמב״ם כתב בהלכות תשובה, אף על-פי שתקיעת שופר גזירת הכתוב, רמז יש בה עורו ישנים. אז אם כך, אם העניין של השופר לעורר, אז הווידוי אולי הוא נקרא הפסק מהעניין. ומה יהיה הדבר דומה? אדם שבירך המוציא ולא טעם עדיין מהלחם, אלא ביקש, תביאו מלח. בדיעבד, לא חוזר לברך המוציא, כי מה שאמר אבי המלח זה לצורך הלחם, לצורך העניין. אז אולי גם פה זה נקרא מהעניין. זה מה שהפוסקים מתווכחים ביניהם, ולכן אנחנו אומרים, ספק ברחוב להקל הפוך, אבל למרות שיש לנו ספק ספקה להתיר להתוודות בפה, כמו שכותב חכם נציון באור נציון חלק א', הוא מלמד זכות על המתוודים בפה, אבל כידוע, גאון חידא אומר שבעשרת ימי תשובה אנחנו משתדלים לעשות את כל הדברים בצורה מושלמת ולא להיכנס לא רק לספק, אלא לא להיכנס גם לספק ספקה. אפילו בדברים של ספק ספקה אנחנו לא סומכים באותם הימים בעשרת ימי תשובה, ולכן היינו זהירים שאדם שואל אותנו מלכתחילה, עדיף יותר שיערהר, יגיד את הווידוי בשעה שהגבן מוכר את העליות, יגיד אז את הווידוי. יש לו זמן אולי לחזור על זה פעמיים, שניים יקרא ואחד תרגום, ואם הוא לא מבין טוב עברית יתרגם את זה לצורה שלו, אבל עקרונית, בתוך התקיעות, כמו שאמרנו, עדיף להרהר ולא לומר בפיהם. כמה זמן ימתין בין זה לבין זה? כמה ראוי? כמה ראוי שאנשים יספיקו להרהר את כל הווידוי. אני לא יודע כמה זמן לוקח לאנשים. יש אנשים שהמחשבה שלהם מהירה מאוד ובעשר שניות הוא גומר את הכול. ויש אנשים, לוקח להם יותר זמן, אז שייקח יותר, ייקח יותר זמן קצת, ינוח קצת, ואז יוכל גם לרוץ בתקיעות הבאות, יוכל באמת לומר לתקוע טוב, שיהיה לו כוח בפרט ביום הראשון. ביום השני בדרך כלל הוא כבר נח ביום הראשון, יש לו יותר כוח. ביום הראשון עייפים יותר, יש גם מתח אם אתה דה ציבורא. אני עובר לסעיף ג'. כן. כן, למה לא? יכול גם בפה, אין בעיה. כן, כן, פעם ראשונה בפה, מה שבשעת מכירת העליות, אחר כך כשיגיע לתקיעות יהרהר את זה. זהו, יש לו אפשרות כזאת, אין בעיה, יכול מלכתחילה לעשות את זה. אומנם יש שפקפקו על כל עניין הווידוי, לפי מה שמרן כתב דקנן בסימן תקצ״ז סעיף א', אוכלים ושותים ושמחים ואין מיתאר. בראש השנה ולא בשבת ישובה. מחלוקת בגאונים, מה המהות של יום ראש השנה? זה חג? זה יום טוב? כמו שאמרה התורה, הרי מותר לבשל, אוכל נפש מותר, אז לא מנהל צריכים גם לשנוח, לשיר, ללכוד, או שזה יום הדין, כמו שהמשנה אומרת בראש השנה טז, א' בתשרי ראש השנה, כל באי העולם עוברים לפניו כבני מרוע, כמו שנאמר, היוצר יחד ליבם המבין עם כל מעשיהם. אם זה יום הדין, אם כן היה יותר טוב שאדם יצום, שיבכה, שיעשה וידויים על כל מה שעשה. זה הוויכוח שיש בין הגאונים. והמסקנה, מרן פוסק לנו, שאוכלים ושותים ושמחים. ולמה? נאמר שם בספר עזרא, שעזרא הסופר הוכיח את העם בראש השנה. אז באו העולים החדשים מהגולה, ולא ידעו המסכנים האלה את מה שאמרה התורה, חלק מהם נשאו נשים נוכריות. כמו שאנחנו רואים עם העלייה החדשה שבאה מרוסיה, אותו דבר גם אז. כמה זמן, מאז שהבולשיביקים עלו לשלטון, עד שבאו המסכנים, היה לי לכאן יותר מ-70 שנה. גם שם, אצל נמוכנוצר, רשע, הוא לא בנה להם, לא תלמוד תורה סוכה דוד ולא תלמוד תורה אחר, ממילא המסכנים נכשלו ונשאו נשים גויות. כשעזרא הסופר תיאר להם את חומר האיסור, העוון הנורא הזה, כשורה בו ככלא וכו', ואז התחילו כולם לבכות. אבל עזרא הסופר לא נתן להם להמשיך ולבכות. אמר להם, לכו, איכלו משמנים, מושתו ממתקים ואל תעצלו כחדוות השם עימה עוזיכם. אתה רואה שאסור להם לבכות באותו היום. זאת ועוד המזמור שאנחנו קוראים ביום ראש השנה למנצח על הגיטים. שם נאמר, תקעו בחודש שופר, בכסל יום חגנו. מתי זה יום ראש השנה? והפסוק קורא לזה בלשון חג, בכסל יום חגנו. גם בספר שמואל א' פרק כה בסיפור המפורסם, כשהלכו עבדי דוד לבקש מנבל הכרמלי, לבקש ממנו שכר דמי השמירה, מה ששמרו על הצום שלו, הם אמרו לו, כי על יום טוב בנו. אומר השיש שם בשמואל א' פרק כה, מה זה יום טוב? זה היה ערב ראש השנה. אם כן, הפסוק קורא לזה יום טוב, ולכן מרן אמר שלא כדאי לצום ביום ראש השנה, אלא עדיף אוכלים ושוקים ושמחים, ואין מטענים בראש השנה ולא בשבת ישובה. אמנם לא יאכנו כל סובען למען לא יקדו ראשם ותהיה יראה את השם על פיניהם. אז אם אסור לצום, אם כן, אסור גם לומר וידוי. האם בחג השבועות אמרת וידוי? האם בחג הסוכות אתה אומר וידוי? אם כן, גם פה אל תגיד את הוידויים האלה בכלל, זו הטענה. אבל אין הוכחה ברורה מדברי מרן. מרן מדבר כאן לגבי איסור צום. אם נאמר שזה חג, האיסור לצום ביום חג זה איסור גמור מדאורייתא. אז מחלוקת בדאורייתא, לכן מרן היה זהיר מאוד, ספק דאורייתא לחומרה. מרן אמר אל תצום, אלא תאכל ותשתה. אבל אם אדם אמר וידוי ביום שבת, או אמר וידוי ביום חג, האם זה איסור דאורייתא? שמה כל הוויכוח הוא בדאורייתא? אז בזה בוודאי ספק לרבנן לכולה. ואם יש שם מחלוקת בין הפשטנים אז הקבלה היא תוטה את הכף, הקבלה תכריע, ואם לפי הקבלה כן צריך לומר, אז כן אפשר לומר. ולכן אם בשעה שהגבאי מוכר את העליות האדם הזה רוצה לנצל את הזמן במקום להתפטפט חלילה, במקום זה הוא רוצה לקרוא את כל הבידויים שכתוב שם במחזור, למה לא? וזה בוודאי שרשאי לעשות כן ותבוא עליו ברכה. אין לו מה לחשוש בזה, כלל ועיקר. דידו של הבן תקיעה ושפעה. אפשר להגיד את זה, אבל זה שני עולים ולא רואים. על מה אני מדבר? לא שמעת? אני מדבר עשר דקות רק על זה? אמרנו שובה, אמרנו שזה הרהור. אני עובר לסעיף ג'. יש אומרים ששיעור תקיעה כתרועה. מרן מפרט לנו כאן בסעיף הזה את אורך התקיעות, כמה צריך האורך המקסימלי, המינימלי, מה צריך לעשות. אין לנו הגבלה באורך התקיעה. כמה שאדם ירצה להאריך, יעשה. בתשעא, תראה, תשעא, לא חשוב, כמה שירצה יעשה תקיעה ארוכה מאוד, עשר שניות, עשרים שניות. מה אכפת לך? שיעריך. כך גם לגבי התרועה. במקום תשע הוא עושה עשרים, שלושים. שיעשה. אין שום הגבלה, גם זה מותר. כך גם לגבי השברים. במקום שלושה שברים, האדם הזה עושה בכל פעם חמישה שברים בלי עין הרע. גם בתשעד, גם בתשרד. שיעשה חמש, מה אכפת לך? אין שום יישום. השלוש זה המינימום, אבל אם הוא עושה במקום שלוש, רוצה לעשות גנוחי גנח, הוא עושה ארבע, חמש, גם בזה ודאי שרשאי לעשות כ... לא, הוא עושה גם את התוספת. במקום שלוש עושה חמש, גם את השניים האחרונים עושה אותם אותו דבר בדיוק, כל שבר שנייה ורבע. כל שבר שנייה ורבע. כולם אותו דבר הוא עושה, אבל כמו שאמרתי, האדם הזה עושה חמש, מה אכפת לך? אין שום בעיה, מותר מלכתחילה, אין בזה חלילה איסור שבות, שהוא תוקע שלא רוצה. לכן בזה אין לנו הגבלה. הבעיה מתחילה, מה הכי פחות, מה המינימום בתקיעות, זה מה שנחלקו הפוסקים לגבי התרועה, התקיעה והשברים, בזה יש לנו מחלוקות. והמסקנה היא, אנחנו חייבים לתקוע לפחות תשע טו-טו-טו בתרועה, הן לגבי התרועה של הטראט, תקיעה, תרועה, תקיעה, לפחות תשע פעמים טו-טו-טו, גם בתרועה של התשרת, גם שם יעשה אותו דבר תשע פעמים טו-טו-טו, זה המינימום ובזה יוצא ידי חובה. אם יעשה פחות מזה, לא יצא ידי חובה. אם שמת לב, במקום תשע הוא עשה שמונה פעמים טו-טו-טו ויצאו ידי חובה, אלא צריך לחזור. מה פירוש לחזור? אולי הוא יכול לומר, טוב, מה חסר לי? עוד אחד? יעשה עוד אחד טו. לא. צריך לחזור את כל התשע, כי צריך כל התשע בבת אחת, בנשימה אחת. כאן הוא נשן באמצע, זה לא שווה. פסל את זה. צריך עוד הפעם לחזור את התשע מחדש. ולכן, כשאדם בא לתקוע את התקיעה שלפני התראט, עושה תקיעה פשוטה לפניה, פשוטה לאחריה, כמו שלמדנו מהפסוק, ועברת שופר תרועה, תעבירו שופר, מזה למדנו, פשוטה לפניה, פשוטה לאחריה. כמה זמן אורך התקיעה, מה המינימום בתקיעה של התראט? צריך להיות לפחות שתי שניות. כמה זמן לוקח לך לתקוע תשע פעמים טו-טו-טו תשע תורמיתים? לוקח לך שתי שניות. כך צריך להיות גם אורך התקיעה, המינימום צריך להיות לא פחות משתי שניות. אם עשה יותר, אין בעיה. אבל אין לו רשות לפחות, אין לו יותר, לגרוע משתי שניות הן בתקיעה שלפני הטראט והן בפשוטה שאחריה. כך גם לגבי התש״״ט, אתה מחבר את השברים, כל שבר צריך להיות לא פחות משלוש תרומטין, כפול שלוש זה תשע. גם התקיעה של התש״״ט צריכה להיות לפחות לא פחות משתי שניות, הן התקיעה הפשוטה לפניה של התש״״ט והן התקיעה שאחריה לא פחות משתי שניות. מחלוקת, שוב, לגבי התקיעה הפשוטה לפניה של התש״״ט, הן לגבי התקיעות דמיושב והן בתקיעות דמעומד, וגם שם המסקנה היא, אליבא דמרן, צריך לתקוע אורך התקיעה של התש״״ט לא פחות מארבע שניות, אם התוקע הזה אין לו נשימה ארוכה. יש לו כנראה הרבה סיגריות בתוך הריאות, הרבה עשן, ובקושי הוא סחב את זה שתי שניות או שתיים וחצי והוא יצא לידי חובה. למה? צריך להיות אורך התקיעה של התש״״ט כנגד השברים והתרועה ביחד. שברים תשע והתרועה תשע זה 18 טרומטין. אם כן, אורך התקיעה צריך להיות כנגד 18 תלמותין, וזה לוקח לפחות ארבע שניות, הן התקיעה הראשונה הפשוטה לפניה של התשר״ט והן אחריה, הן בתקיעות דומיושב והן בתקיעות דומי עומד. ולכן, אם הוא עשה את זה שתיים או שתיים וחצי שניות, לא יצאו לידי חובה, אלא צריך מייד לתקן אותו. לפעמים אנשים אומרים, תראה, לא נעים, התוקע הזה אדם מכובד, אדם נבון, תתקן אותו, חלילה, הוא טועה, יש לו פשלה, זה לא. אבל יותר טוב שהציבור יצאו לידי חובה בצורה ודאית, ולא לעשות חשבונות של משחקי כבוד. ולכן צריך מייד להעיר לו, אם הרב נמצא שם ושם לב לדבר, שיחזור עוד הפעם ויתקע את התשר״ד בצורה מושלמת, כדי שיקיימו את מצוות כיעד שופר, כדת וכדין. אומנם אצלנו כתוב בשולחן הארוך שבתשר״ד זה יב' תרומיתין, אבל זו טעות דפוס, כל הפוסקים כל האחרונים העירו שצריך לומר יח' תרומיתין. ומרן מסיים, מי שלא האריך בתקיעה כשיעור הזה והאריך בשברים, לא קיימה מצווה, לא כמור ולא כמור, ולכן צריך לדקדק להאריך בתקיעה של התשר״ד. עצה טובה באותו התוקע, מהיום והלאה לא יעשן סיגריות, עד יום ראש השנה, שבועיים, קצת הריאות שלו יהיו נקיות מעשן, יוכל לתקוע בצורה יפה, בצורה טובה, והוא יצטרך להיות אדום כמו עגבנייה כשתוקע את התשר״ת. יוכל לתקוע בכיף, בנחת, כך צריך לייעץ לו, לאדם הזה, כדי שיוציא את עצמו ואת הציבור לידי חובה.