אוהבת לעשן.

ש. אני מעשנת סיגריות, ואני רוצה להפסיק. 

הרב: כן. 

ש. אבל אני לא רוצה להפסיק, כי אני אוהבת לעשן, אבל אני לא אוהבת לעשן. אני לא יודעת איך להסביר את זה. זה מפליק את עצמי. 

הרב: אני הבנתי. את באמת לא אוהבת לעשן... אז אני אגיד לך, פשוט מאוד. תראי, אישה שמעשנת זה לא כל כך דרך ארץ. סתם, זה כבר היום נהיה נדוש, אז כבר לא שמים לב, אבל זה לא כל כך מתאים לאישה להעלות עשן, מה שנקרא. ודבר שני (2), צריך להבין שזה גם לא מריח טוב. לא מריח טוב. נשים בדרך כלל נוהגות להתבשם ולשים קצת ריחות, ופתאום מעשנת ומעיפה עשן על אנשים בפנים. זה לא כל כך מנומס.

(הקהל מחייך...) 

ודבר שני, הריח הזה הוא קצת מגעיל, וזה גם (3) לא בריא בהוצאה כספית נכבדה. 

ש. אני יודעת את כל זה, אבל עדיין יש פה זאת. 

הרב: ולמרות זה יש לך תאווה לעישון, הבנתי. 

ש. כן. 

הרב: אז זה נקרא מידה. המידה הזאת נקראת תאווה. ויש אנשים שיש להם תאווה לבירה, ויש אנשים שיש להם לוויסקי, ויש אנשים לסיגריות, ויש אנשים תאווה לכדורגל, ויש אנשים תאווה לזה ולזה ולזה. האדם צריך להחליט, זה נכון לעשן או לא נכון לעשן? 

הקהל: לא! לא!! 

הרב: אם לא תשליטי את השכל שלך על התאוות שלך, על המידות שלך, את פשוט שבויה במאסר של יצר הרע שלך, זה הכול. אין לך סיבה הגיונית למה לעשן? 

ש. כן, אבל איך עובדים עליו? 

הרב: שכל, שכל. להחליט, להחליט, מהסיבות שאמרנו, למה זה לא יפה, לא יאה, מאוס, לא נכון, חסכוני, הכול, לעשות את כל החשבונות, כמו שעושים חשבונות אחרים, בדיוק אותו דבר. רק מה, כיוון שלא רואים את הסכנה מול העיניים, אז מה שחסר לך זה ציור. אם תלמדי לצייר ולדמות לעצמך, מה יקרה אם חס ושלום פתאום יודיעו לך שיש כתם קטן בריאות? ותצטרכי להיות מובהלת לבית החולים ויגידו לך שיש חשש שזה משהו שהוא מסוכן. מה אז? תרצי לחזור אחורה ולא להיות זאת שהגיעה לשם בגלל עישון, נכון? 

ש. נכון. 

הרב: אז למה לא תעשי את זה לפני שתגיעי לשם?! למה השכל לא מספיק להגיד את זה לפני?! 

ש. אז זה בעיה, אני פשוט אוהבת לעשן. 

הרב: אוהבת. תלכי למחלקה שיש שם חולים במחלה זו ותראי איך הם רואים, ותשאלי מהם המלצות. אם כדאי להתעקש בלי סיבה, להמשיך לעשן. ציור כזה יכול להועיל לך אם אין שכל. אם יש שכל, לא צריך לנסוע רחוק. אם אין, צריך לנסוע ולראות בעיניים מה קורה לאנשים שמעשנים? 

ש. אפשר עוד שאלה קטנה? 

הרב: עוד שאלה קטנטונית. על מידת כעס, איך עובדים? יש ספר שלם שנקרא "וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ" (קהלת יא, י) כידוע לך שכעס לא מועיל, כשכועסים מסתבכים יותר, גם בריאותית וגם עם האנשים שכועסים עליהם. וכבר סיפרתי פעם את הסיפור, אני אספר לכם עוד פעם בחיפה. 

היה פעם אחת כעסן גדול מאוד מאוד מאוד ולא ידע איך למגר את התופעה. היה לו אבא חכם 

ואמר לו, בני, רצונך להפסיק לכעוס? בוא, אני אגיד לך מה תעשה. בכל פעם שאתה כועס, תצא החוצה לחצר. בבית התבן יש דלת מעץ, תיקח מסמר ותיקח פטיש. כל פעם שאתה כועס, תלך ותתקע מסמר בתוך הדלת. 

הסכים הבן, אמר וזה יעזור? 

אמר לו: זה יעזור. 

ביום הראשון תקע 47 מסמרים. הבן אדם מתעייף, נהיה מותש, לא יכול לכעוס כבר, מרוב שהוא תוקע מסמרים. ביום השני (2) פחת קצת, ביום השלישי (3) פחת. אחרי כמה חודשים הגיע למצב שהוא תוקע מסמר אחד, שתיים, אחרי חצי שנה לערך, כבר לא תוקע מסמרים. שבועיים תמימים הוא לא כעס. 

בא לאבא שלו, אבא! הצלת את חיי. הצלת את חיי, תראה, אני כבר שבועיים לא כועס. 

אמר לו: עדיין לא. עכשיו, בשביל שתהיה בטוח שאתה לא תכעס יותר, כל יום שיעבור שאתה לא כועס, תלך תוציא מסמר אחד (1). 

הקהל מחייך...

כמעט הוא כעס. 

ש. תודה רבה. 

הרב: רגע, חכי. הוא הלך והוציא מסמר, מסמר, לקח לו כמה שנים. גמר להוציא את המסמרים, 

אמר לו, אבא, לא כעסתי והוצאתי את כל המסמרים, מה עכשיו? 

אמר לו, בואי איתי החוצה. 

אמר לו, מה אתה רואה? 

אומר לו, דלת. 

מה יש בדלת? - אומר, מלא חורים. 

אמר לו, אתה רואה? כשאתה כועס, אתה תוקע מסמרים באנשים. יגיע יום אפילו, תרצה להוציא את המסמר, אבל חורים יישארו. הבנת? 

הקהל מוחא כפים...

ש. תודה רבה. 

הרב: תחשבי על זה.