עשירי עולם אוכלים יותר ממני?

הרב: אדם צריך להחליט מה הוא רוצה בעצם? מה התכלית שלך? למה באת לעולם, למה באת?

ש. אורח, 

הרב: וההמשך בורח. 

ש. לא שומעים 

הרב: אבל הוא לא רוצה אותה כמו שאתה תחזיר אותה. הוא אומר אני נתתי לך אותה טהורה, אני רוצה אותה בחזרה טהורה, כמו 

ש. לא שומעים 

הרב: מי זה הנשמה? זה אתה. 

ש. לא שומעים 

הרב: זה לא אתה. זה לא אתה מתוק, אתה ראית פעם חילזון? 

ש. בטח כן 

הרב: יש לו קליפה כזאת, נכון? מי זה החילזון הקליפה או זה שבפנים? 

ש. החילזון זה הקליפה, 

הרב: הבנתי, החילזון זה הקליפה, אתה יודע, הקליפה זה הסטרא אחרא, כן, אבל הקליפה אתה יודע אם מוציאים את החלזון אז מה זה נקרא? זה שמבצבץ מתוך הקליפה, אני שואל שאלה, זה שיוצא מתוך הקליפה מה זה? זה שיוצא מבפנים הריר הזה שיוצא מי זה? 

ש. לא שומעים 

הרב: אה, זה הכלום הזה, הבנתי. כל זה אתה רוצה בשביל לא ליפול בפח של עצמך יעני שהנשמה זה אתה. 

ש. אנחנו זה סתם, סתם, באנו פה אורחים בעולם הזה אנחנו אורחים, אורח אורח אתה אורח בעולם הזה, זהו. אנחנו אורחים בעולם הזה 

הרב: אתה אורח בעולם הזה? 

ש. כן שבעים שנה שלום מזדכים שלום 

הרב: אני אשאל אותך שאלה, אתה רואה אותי עכשיו או לא רואה אותי? 

ש. בטח שאני רואה אותך 

הרב: אתה רואה אותי עם העיניים או עם הנשמה? 

ש. אני רואה אותך כמו לחמה 

הרב: תסתכל עלי, תסתכל, עם מה אתה רואה אותי? 

ש. אני רואה אותך, מה אני רואה אותך, עם כיפה ואני רואה אותך עם פאות ועם אנטנה גם 

הרב: יפה, בדיחה יפה, ואני שואל אותי רואה אותי עם מה, עם הנשמה שלך או עם הגוף, עם העיניים 

ש. עם העיניים 

הרב: אתה רואה אותי עם העיניים, אם חס ושלום אתה תמות ואני אפתח לך את העיניים, אתה תראה אותי? 

ש. לא 

הרב: מה חסר לך? 

ש. נשמה 

הרב: אז מי ראה? 

ש. הנשמה רואה 

הרב: או, תסתכל עלי עוד פעם, 

ש. אני רואה אותך 

הרב: עם הנשמה הפעם 

ש. לא אני רואה אותך עכשיו עם העיניים 

הרב: עוד פעם, נחזור מחדש, אין בעיה. אתה שומע אותי עכשיו. 

ש. בטח שומע 

הרב: עם מה אתה שומע אותי עם האוזניים או עם הנשמה 

ש. אני שומע אותך עכשיו עם האוזניים, לא עם הרמקולים עם האזניים 

הרב: שמעתי. ואם אתה חלילה מת ואני אצעק לך באזן תשמע אותי? 

ש. לא הרב: מה חסר לך? 

ש. נשמה הרב: אז איך אתה שומע אותי עכשיו עם מה? 

ש. אני שומע אותך עכשיו באזניים 

הרב: יש לך שכל? 

ש. בטח כשבאים לעולם התינוק בוכה הידיים סגורות, כשהוא הולך לעולם פותח את הידיים לא משאיר כלום בעולם הזה 

הרב: סיפור יפה, יש לך שכל? 

ש. בטח שיש 

הרב: זה בנשמה או שזה במח 

ש. זה הנשמה, לא המח, המח רק שטויות קולט 

הרב: הבנתי, אז אתה נשמה, זאת אומרת אתה מדבר איתי עם הנשמה עכשיו 

ש. בטח 

הרב: אז כשאתה תצא מהגוף הנשמה הזאת שדיברה היא גם זאת שעשתה מצוות או שעשתה עבירות. 

ש. רק מצוות 

הרב: ואם היא עשתה עבירות? 

ש. אז זה החשבון של בורא עולם 

הרב: ואז היא תצטרך לתת דין וחשבון 

ש. נכון יש וידאו למעלה 

הרב: נכון, אז הגופה שנשארה למטה זה הפיג'מה, זה לא קשור לבן אדם, הבן אדם זה הנשמה. 

ש. לא, הבשר רק נשאר פה באדמה 

הרב: הבשר זה הפיג'מה, זה הקליפה של החילזון 

ש. כן כן כן התולעים נהנים 

הרב: נכון, אבל זה לא אתה, כי אתה למעלה, אתה עולה למעלה, אתה 

ש. אני נותן דין וחשבון לנשמה, הנשמה 

הרב: בדיוק תודה תודה תודה 

ש. הנשמה והתולעים נהנים פה 

הרב: מהפיג'מה, יפה מאד. 

הקהל מוחא כפים...

הרב: אז עכשיו אתה צריך לזכור דבר אחד, שהקב"ה כשנתן שבעים שנה, הוא מצפה שאנחנו ננצל אותם בשביל הנשמה ולא בשביל התולעים, הבנת? 

ש. אבל אתה אמרת עכשיו אבלע אבלע אבלע אז אנשים אוכלים בשביל שהתולעים יהנו באדמה 

הרב: אלה שאוכלים בכמות כזאת באמת 

ש. בשביל שנהנים מהרבה אוכל, הרבה כסף הרבה זה, הולכים לאדמה התולעים נהנים 

הרב: שמעתי. שמעתי. שמעתי, אבל תראה את גדולי ישראל בלי עין רעה ברוך השם בגיל מאה (100) כמעט כולם, וכולם רזים דקים דקים דקים, אספר לך עכשיו מה אוכל לדוגמא הרב הגאון הרב שטיינמן אחד מגדולי הדור בן 98-9, חמישים (50) גרם פירורי לחם כל יום. חמישים גרם וכוס מים ועגבניה זה הסעודה. 

ש. הבבא סאלי היה חי על תה ובסקויטים זהו. 

הרב: תודה רבה. אז ז"א אפשר לחיות על מינימום שבמינימום כי כל יותרת אם אדם לוקח את היותרת ולא את ההכרח, קורא לו האבן עזרא אפיקורוס. למה? "קדש עצמך במותר לך" גם אם מותר לך, תפרוש. עד כדי כך, שאמרו חז"ל שאם אדם אוכל סעודה ושתי (2) כפיות אחרונות הוא לא מכניס לפה למרות שהוא תאב מאד לאכול אותם, זה נחשב לו כמו תענית של יום שלם שלא אכל. בלימת התאוה, אתה שומע? כמה היא חשובה. 

לכן התורה מצוה "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" (ויקרא יט, ב) אם אדם רוצה הוא יכול להיות כזה. אבל אדם רואה כולם אוכלים, אז גם הוא מושיט ידו לצלחת. אבל אם בן אדם היה רוצה לעבוד על עצמו, ודאי שהיה יכול להגיע לדרגות עליונות לאין שיעור. אבל ממי הוא ילמד את זה? מהרחוב? הרחוב מלא תאוות. כולם מחפשים להשיג כמה שיותר, ממילא הוא רודף אחרי כולם. אבל הוא לא חושב חשיבה עצמית למה, למה וכמה, וכמה הוא ישתמש? 

אתה חושב שעשירי עולם אוכלים יותר ממני?! אוכלים יותר ממך? כשהאצטומכא מתמלאת כולם מפסיקים, אם לא יפסיקו הם יקיאו. יש מזל שיש מגבלה. אומר שלמה הלך: "דְּבַשׁ מָצָאתָ אֱכֹל דַּיֶּךָּ פֶּן תִּשְׂבָּעֶנּוּ וַהֲקֵאתוֹ" (משלי כה, טז) אל תאכל יותר מידי, גם אם זה מתוק וערב לך כי אתה תקיא, הגוף לא יכול לסבול יותר מידי. זה מזל שהקב"ה עשה לנו מחסום. אוי ואבוי אם לא. 

אז לכן, הקב"ה אומר לנו, שאנחנו צריכים להשתמש בגוף רק בשביל להניע את המנוע שהנשמה תוכל לפעול, כמו רכב, ממלאים דלק רק בשביל להגיע ממקום למקום, מתרוקן - ממלאים שוב כדי שאפשר יהיה לנסוע ממקום למקום. אבל ראית מישהו שממלא דלק ונשפך ונשפך ונשפך כי יש לו ענין למלא ולמלא?! זה טפשי. בן אדם צריך למלא כמה שצריך. 

אומר הרמב"ם שהיה רופא גדול מאד, והוא מבטיח שמי שישמע בעצותיו מבחינת הבריאות כמו שכתוב בהלכות דעות פרק רביעי, אדם אוכל שליש (1/3) שותה שליש ומשאיר ריק שליש, אם אדם עושה כך עם כל שאר ההוראות שהוא אומר שמה שהוא יאכל קודם דברים המשלשלים כגון סלטים וירקות ודברים כאלה ורק אחר כך דברים הקשים לעיכול כגון עוף ובשר וכו', אז יהיה גופו בריא! והוא מבטיחו: שלא יחלה לעולם!! 

אבל גם אם יאכל דברים הלא טובים ויתעמל בגופו, לא התעמלות דוקא אחת שתיים שלש... יהיה עמל בגופו, אם הוא יהיה עמל בגופו יהיה בריא בגופו, ואם יאכל הדברים הכי טובים שיש אבל לא יעשה התעמלות - יחלה. אז מה צריך? רק למלא דלק, זה הכל. 

ולא תמיד צריך למלא פול טנק, גם עם חצי (1/2) טנק אפשר להגיע רחוק, חצי טנק חצי טנק חצי טנק מגיעים לכל מקום. אבל מה אנשים, בוף... עד שהוא לא רואה שהדלק נוזל מהטנק הוא לא מפסיק. עד שכבר יוצא לו מפה עם ריח. 

אז זאת אומרת אדם צריך להבין, שיש לנו תכלית. היום למדנו מה התכלית, מי שרוצה לבחור בדרך הזאת, הקב"ה יטייל איתו בגן עדן. מי שלא רוצה - אז תגעל נפשו של הקב"ה בו, למה? - הוא חזר עם עשר אחוז (10%), שלחו אותו לבנק של המצוות למלא והוא חזר עם עשר אחוז, והלואי עשר אחוז, הלואי. אז לכן צריך להבין, יהודים יקרים! צריך לבחור "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים" (דברים ל, יט) החים זה לא פה, פה חיים גם בעלי חיים, צב חי מאתיים (200) שנה, 300 שנה, הולך לאט לאט, לא בוער לו, יש לו זמן. הוא נולד עם הבית, הוא לא צריך משרד השיכון ולא הלוואה, הוא עם הבית שלו טופח וגודל, מידי פעם מוציא את הראש מסתכל כמה אהבלים הולכים וחוזר בחזרה... אבל אנחנו - ימינו קצובים עלי חלד ואנחנו צריכים לחזור, אבל איך שנחזור 

ישאלו אותנו: מה הבאת? 

מה נגיד, בדיחות, סיפורים, מה נגיד? צריך לחזור עם תורה ומצוות ועמל של תורה.