כשהרב יעקב יוסף ביקש ממי שהרביץ לקום – כל הכיתה נעמדה!

אני אספר לך מעשה שהיה. פעם אמרתי שיעור בבית ספר תיכון, ואמרתי את ההלכה הזו. ראיתי שניים (2) מתלחשים. אחרי דקה (60 שניות) אחד מהם עמד, הרים את ידו. 

אמרתי לו "כן, מה השאלה?" 

אז הוא אומר לי "כבוד הרב, אני הרבצתי לו מכות, ביקשתי ממנו "מחילה!" והוא מחל לי. התפייסנו. עכשיו, כבוד הרב, תעשה לי "התרה"...!" 

אני חשבתי לעצמי, אמרתי "זה היה אמיץ, זה היה גבר, כמו שאומרים, קם ואמר את האמת. אולי יש עוד כמה, עוד אחד (1), שניים שהרביצו, והם מתביישים להגיד את זה". מה עשיתי? 

אמרתי להם "חברים, אם יש עוד מישהו שהרביץ ורוצה "התרה" שיעמוד, אני אעשה גם לו "התרה"!..." 

כל הכיתה, כולם עמדו, נשארתי לבד... אני לבד לא יכול להתיר, הייתי צריך להביא עוד כמה מורים כדי לעשות "התרה". 

אתה רואה מה קורה? אנשים היום איבדו את הסבלנות. במקום לדבר בפה, מדברים בידיים, מרביצים בידיים. זה הנוער שלנו?! אוי לנו שהגענו למצב הנורא הזה. 

[נתניה - דיסק 51 - פשיטת רגל 14.11.1999]

ולכן אמרתי שמידי פעם כל אבא צריך להסביר את הדברים. כולנו לומדים עם הילדים פרשת שבוע. הבעיה היא, אתה מתחיל איתו פרשת "כי תצא" פרשה שיש בה הרבה רש"י, הרבה פירושים. אתה לא מגיע לפסוק "לֹא יֹסִיף פֶּן יֹסִיף לְהַכֹּתוֹ" (דברים כה, ג) לא מגיעים לפסוק הזה. ולכן הילדים לא יודעים שלהכות, כמו שאסור לאכול חזיר - אסור גם להכות! גם זה אסור מן התורה!! הילדים לא מודעים לחומרת הדברים. כדאי שהאבא, בפרשת "כי תצא" שלא יתחילו אולי מההתחלה. הדין של "יפת תואר" לא מצוי לנו היום, ברוך השם, בזמן הזה. תדלג על ה"יפת תואר" תגיע ישר לפסוק, תגיד לו שיקרא את הפסוק, יקרא את רש״י, יקרא את הגמרא, שיבינו הילדים כבר בגיל רך עד כמה הפשע הזה להכות, עד כמה הדבר הזה חמור, כדי שמכאן ולהבא ייזהרו מאוד. 

וכמו שאמרנו, מי שבעבר נכשל, מי שהייתה לו תקלה, עדיין יש תקווה, יש סיכוי לשנות את הכול על ידי שילך לחכם, יחזור בתשובה שלמה, והחכם יעשה לו "התרה" על מה שהיה, ומכאן ולהבא, בעזרת השם "וָשָׁב וְרָפָא לוֹ" (ישעיה ו, י). 

מה שאתם עושים, התרה בכל ערב שבת, זה לא מועיל. שם ההתרה מועילה על חלומות רעים או על עין הרע וכו', וכיוצא בזה. על דברים מעין זה, ההתרה יכולה להועיל. אבל אדם שהיכה את חברו לא יועיל בכהאי גוונה, אלא, אל"ף (1), צריך ללכת לפייס את חברו. 

אפילו אם הוא אומר "תראה, עברו עשר (10) שנים, עברו עשרים (20) שנה, כשהיינו בתיכון הרבצתי לו..." אבל עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם... לַחֲבֵרוֹ, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר' (יומא ח, ט) "לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ" (ויקרא טז, ל) למדנו בסימן תר״ו, שבכהאי גוונה עבירה שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ - אפילו כיפור לא יכול לכפר. 

לכן צריך קודם כל, הפרוצדורה היא, לבקש מחילה. ביקש מחילה, התפייס, נגמר בינו לבין חברו. נשאר הדבר השני (2), הנידוי והחרם. לזה צריך חכם, חכם שבקיא בהלכות נדרים, חרמים ונידויים. אותו החכם, יחד עם עוד שניים, הוא יאמר את ההתרה, ועל ידי זה, מכאן ולהבא באמת, הדבר יכול להועיל "וָשָׁב וְרָפָא לוֹ". 

אבל מה שאין כן, בדוגמה שהאדם הזה רק אומר "מותרים לכם, מותרים לכם..." לא הלך לבקש "מחילה" ואולי דעתו להמשיך להרביץ... אולי יש לו תוכניות ללכת ללמוד ג'ודו, ללמוד אגרוף, ודעתו להמשיך ב"מקצוע" הזה... אז אם הוא חושב להיות "וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו" (בראשית כז, כב) אז אנחנו לא נצרף אותו למניין כמו שלא מצרפים את עֵשָׂו. 

הכוח שלנו "הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב" (שם) זה מה שהוא צריך להבין את כל הדברים האלה, את האלף-בית הזה, איך יהודי צריך להתנהג בעדינות, בקדושה. 

אבל אם האדם הזה לא מוכן, הוא אומר לך "אני עצבני!" יש לו תירוץ, אז שיישאר עם העצבים שלו, את העצבני. אז אנחנו לא נצרף למניין. 

וכאן, כמו שאמרתי, זה יוצא מן הכלל. כך מסביר ה"מאירת עיניים" הסמ"ע על חושן משפט, סימן ת״כ, שלא צריך שהבית דין יעשה נידוי בפירוש, יגידו שהוא בנידוי או בחרם, אלא ברגע שהוא היכה, מאליו הוא מנודה ומוחרם, וממילא לא מצטרף למניין. 

כך שבאותו מקום, אדם יודע שיש מקום שאותם הנערים מרביצים וכולי, הוא משער שאין שם מניין נטו של אנשים שזהירים בדברים האלה, עדיף לא להתפלל שם, ספק אם הברכות שם הן ברכות טובות, כמו שכותב בית דוד: "אם אותו החזן שהוא מרביץ הוא אומר את התפילה, כיוון שהוא מנודה, הוא לא יכול, ממילא הברכות שהוא אומר בתפילת החזרה - הברכות הן לבטלה! ולא עונים אחריו "אמן!...!" עד כדי כך הדבר חמור, ולכן מן הראוי בלכתחילה להזהיר את אותם האנשים כדי שייזהרו בכל זה.