חשיבות היחוס בעם ישראל | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

ואת כל העדה הקהילו באחד לחודש השני,

ויתילדו על משפחותם לבית אבותם במספר שמות מבין עשרים שנה ומעלה לגולגלותם.

וברש״י

הביאו ספרי יחוסיהם

בעדי חזקת לידתם, כל אחד ואחד להתייחס על השבט.

וברא חיים מפרש בצורך עדי חזקת לידה מפני חשש ממזרות.

נציין לנו

איך שבאים בבתים של צדיקי הדור

ושואלים אותם,

אולי ממצרייתיו,

באים אצל החפץ חיים ושואלים אותו על כשרות לידתו.

באים אצל הגאון זכרונו לברכה ודורשים על כשרות האם שלו.

בעינינו הלא זה לחרפה,

כי יעשה כן בישראל.

והנה כאן נצטוו לחפש על כשרות לידתן של כל אחד ואחד.

כשרות של ישראל כקטן כגדול.

להפליא בזה על צדקתן ופשטותן של עם ישראל.

את כל העדה

הקהילו באחד לחודש השני והתיילדו על משפחותם לבית אבותם.

אומות העולם מבקרים אותנו.

גם שונאים אותנו

על שאנו מתגאים

בעמנו

ומתיימרים להיותנו העם הנבחר מכל עם ומבחר כל היצורים.

וקוראים אותנו, אתם בעלי התא בחרתנו.

אבל מעניין הדבר

כי למרות כל גאוותנו זו,

אין כעם ישראל.

עם שלא סומכים

ולא מאמינים על עצמם בשום עניין ודבר.

דבר אשר לכאורה לא מתאים זה כלל לעתה בחרתנו.

וכבר איננו כמו לצחוק בעיני האומות.

גויים כבר מגחכים עלינו על כל עניין הייחוד וגזרותיו.

על כל האי אמונה העצמית של עמנו.

אצלנו לא ייתכן כי גם רבי מאיר

יעמוד תחת חשד כשהוא יתייחד עם אישה.

ורבי מאיר בעצמו הלא אמר לתלמידיו

כי ישמרו אותו שלא יישאר לבדו עם ביתו.

וכן רבי טרפון אמר היזהרו בי מפני כלתי.

זאת אומרת, עם ישראל חושד את עצמו בכל מצב.

אין אפוטרופוס לעריות.

בגמרא,

בשבת קקז,

מובא מעשה ברבי יהושע,

שהוא צריך ללכת למטרוניתה אחת,

ותלמידיו היו איתו.

כיוון שהגיע לפתח ביתה,

חלץ תפיליו בריחוק ארבע אמות,

ונכנס, נעל את הדלת בפניהם.

אחר שיצא,

ירד ותבל.

ושנה לתלמידיו,

ואמר להם,

במה חשדתוני?

אומר בעל המחבר,

למשל, לו קרה כזאת אצלי עם תלמידיי,

בהייתי אני שואל אותם, מה חשבתם עליי?

היו מבוישים ודאי

שאני חושד אותם שחשבו עליי לחוב.

וכאן משבח אותם רבי יהושע ומברך אותם לאמור.

כשם שדנתוני לזכות,

המקום ידין אתכם לזכות.

כאילו היה, איך את תמצא

כי התלמידים יחשבו על רבם, רבי יהושע, מחשבות לחוק.

ולולא החיוב לדון לכף זכות,

הנה אמנם לא היינו יודעים מה היו חושבים.

עד כדי כך אין אמונה עצמית בכלל ישראל.

אין כל אמונה לא על עצמי אני ולא על עצמו של אחר,

ויהיה מי שיהיה.

ישנם כמה עניינים שמנהגם אצל כלל ישראל

הוא להיות דווקא בפרסום

ולא בצניעות ראויה,

ואשר לכאורה הינם ממש לא לפי הנימוס.

ממש לא לפי הכבוד.

אבל כך הם מעניינים וכך הם נפסקו להלכה.

לפנים בישראל

היו עושים את נישואיהם בקולי קולות.

רעש וסערה רבה.

אחד שנשא אישה,

הייתה הומה כל העיר.

גם החרשים היו שומעים אותה.

בהקול למען לדע ולהודיע כי נישואה היא.

יצא קול

כי נישואה היא האישה וייזהרו בה.

הנהגה לכאורה רחוקה מן הכבוד.

ומכל שכן לא יאה זאת לאנשי בעלי התא בחרתנו.

וכן מובא בפירוש בכתובות פב.

בתולה הנישאת יש לה קול.

וגם פרסמו קול בתוליה ולא התביישו כלום בזה.

אלא אדרבה,

הן הן תכלית הכבוד.

עד כדי כך לא מאמינים אנחנו בעצמנו.

ועושים קול סערה למען לא לבוא לכל מכשול חלילה.

ופרסו השמלה לפני זקני העיר.

אומר הפסוק בדברים כב יז.

מה הרמב״ן, זיכרונו לברכה, אומר?

כי זאת לפנים בישראל מכניסים החתן והכלה לחופה,

ובודקים אותן,

והעדים משמרים להם מבחוץ.

וכאשר ייפרדו,

נכנסים העדים שם ולוקחים השמלה אשר שכב אותה עליה, ויראו הדמים.

וזה ידוע בתלמוד ובספרי אגדה עיין שם.

בעינינו זה לא כמעשה.

זה כמעשה לא מנומס כלל.

ואומנם היא תפארתנו ודאי בתכלית הכבוד,

כי אנחנו ומעשינו הינם בתכלית הגילוי,

גלוי לעין כול,

בלי כל נדנוד חשש כלשהו,

אלא ניקוי בתכלית.

לנקות מן החשד.

לא מתביישים אנו כלל לבוא לכל בית ובית בישראל ולברר על כשרותם.

לברר את הכשרות של האנשים הכי צדיקי העולם.

לברר את הכשרות של החפץ חיים, זיכרונו לברכה.

לברר את הכשרות של הגאון, זיכרונו לברכה.

מביא לדבר באמת.

וכי מי לא יודע כשרותה של אם הגאון, זיכרונו לברכה,

וגם עליה עוד צריכים אנו לבירור.

אם הוא לא מצרי,

אם הוא לא, אם הוא לא...

אבל הוא סוד השראת השכינה.

כי השכינה אלה שורה אלה על משפחות מיוחסות בישראל.

יחס ברור,

יחוס ברור,

יחוס ודאי.

ולעתיד לבוא אמנם, יבוא אליהו הנביא לברר יחוסי המשפחות.

כמו שכתוב בקידוש עין א'.

ובאין יחוס

אין שכינה.

זה הסוד

של קהל ישראל. לכן, ויתילדו על משפחותם,

לבית אבותם,

במספר שמות,

מבין עשרים שנה ומעלה לגולגולותם.

אומר בעל המחבר,

בשבוע זה קיבלתי כרטיס הזמנה לחתונה.

וראיתי שם,

חושבים ומונים כל הייחוס של החתן,

כי הוא נכד של זה, ונין של זה, וכדומה, עוד הרבה דורות מלפנים.

בראשית המחשבה היה זה בעיניי קצת לזרה,

כי מה לי לדעת את כל הייחוס שלהם?

מה העניין של כל הפרסום בזה?

אבל התבוננתי,

ולא כן הדבר. אדרבה,

זאת תהילת ישראל ותפארתם,

לשמור ולפרסם ייחוס המשפחות.

וידוע כי השליל הקדוש

הזהיר בצוואתו

כי לא יישאו

ולא יתחתנו,

כי אם ממשפחתם הם

ועד היום

נמצאת משפחה אשר מתייחסים לעצמם דור אחר דור

עד השליל הקדוש.

מבהיל מאוד כל העניין.

זה באמת הצטיינותנו וגאוותנו.

ויתילדו על משפחותם.

לאפוקה

מהחילויינים

שאומרים מה זה ים?

אתם הולכים לים מופרד?

אתם הולכים לים מעורב? מה יש בזה?

כאילו, מה אתם מתרגשים?

כאילו,

כאילו, מה?

מה, אתם לא יכולים להשתלט על היצר שלכם?

ממש הם משתלטים.

אומרים על זה עכשיו שתפסו אותו, ויש עוד כמה בדרך,

שיש כבר מאה מקרים איתו.

העיתונאי.

מאה מקרים.

נו,

זה ממש...

אז כשהתורה אומרת שצריך להתרחק מייחוד עם אישה,

כשיעור זמן שיכול להגיע לידי עבירה,

התורה יודעת איזה סחורה יש פה.

בישראל קדושים

נזהרים מדברים ומרחוקים כאלה שלא יבואו לידי מצב אפילו.

בהל אישה בנידת טומאתה לא תקרב.

לא תקרבו לגלות ערבה.

לא תקרב, שלא תבוא לידי גילוי ערבה. לא תקרב.

אז צריכים להתרחק מרחק גדול, כי אין אפוטרופוס לעריות.

ויש מעשים בגמרא גם מגדולי הצדיקים שבכל הדורות,

שאלמלא הקדוש ברוך הוא חשש לכבודם, היו יכולים להיכשל.

אין אפוטרופוס לעריות.

הן בקדושיו לא יאמין הקדוש ברוך הוא.

לא באברהם, לא ביצחק, לא ביעקב, לא מאמין.

רק ביצחק הוא האמין, כי כבר קהו עיניו.

אז כיוון שהוא כבר נטול יצר הרע,

אז אפשר להאמין.

אבל מי שעדיין רואה, אי אפשר להאמין.

זה קדושתם של ישראל,

שמפרסמים בגילוי

כל בן אדם להרחיק מן החשד.

וישראל לא פחדו אפילו לחשוד, חס ושלום, את משה רבנו.

אין להם שום בעיה.

צריך להיזהר מאוד,

להתרחק מאוד.

אז זה הפסוק שלנו בפרשה, ויתילדו על משפחותם לבית אבותם.

אתם שומעים?

אף אחד, לא החפץ חיים ולא הגאון, כולם ראויים לבדיקה.

שמעתם דבר כזה פעם?

שמעתם דבר כזה פעם?

לא שמעתם דבר כזה אף פעם.

ואתם מבינים? אם אתם מבינים, ואני לא רוצה להבין, שתבינו מה שאני מבין, שאתם לא מבינים מה שאני רוצה שתבינו באיש...