כוחה של מחשבה | הרב אמנון יצחק

"איתא במדרש הדא הוא דכתיב צדיק כתמר כארז בלבנון ישגה שתולים בבית ה'". מה תמרה זו ליבה מכוון למעלה, לב העץ ואמצעיתו הוא למעלה, שאין בתמר ענפים מן הצדדים, כך ישראל מכוון ליבם לאביהם שבשמים, שנאמר בתהילים כ"ה "עיני תמיד אל ה' כי הוא יוצא מרשת רגלי". אז ז"א התמר הלב המרכז שלו תמיד עולה למעלה, וגם הענפים הם באים למעלה ונשפלים הצידה, אבל אין לו שיוצאים מן הצד, כך ישראל מכוון ליבם אל אביהם שבשמים, שנאמר "עיני תמיד את ה' כי הוא יוצא מרשת רגלי".

דבר אחר, מה תמרה זו יש לה תאוה, כך צדיקים יש להם תאוה. מה תאותם? הקב"ה, זה התאוה של הצדיקים, שנאמר "נפשי אויתיך בלילה אף רוחי בקרבי אשחרך", אמר רבי תנחום, מעשר בתמרה אחת שהיתה עומדת בחמתן, שם מקום, ולא היתה עושה פירות, תמרה לא עושה פירות, והיו מרכיבים אותה ולא עשתה פירות, אמרה להם דקלי, דקלי זה אומן הבקיא בהרכבת דקלים, תמרה זו היא מיריחו והיא מתאווה לה בליבה, והביאו ממנה והרכיבו אותה מיד עשתה פירות. כך כל תאוותן בציפויים של צדיקים לקב"ה, כל זמן שלא התמזג הצדיק עם הקב"ה תאוותו לא נשלמת, "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום". 

אז הצדיקים נמשלו לתמר, "צדיק כתמר יפרח", אז כמו שהתמרה יש לה תאוה וכמו המעשה עם התמרה שהיתה צריכה דוקא הרכבה מתמרה מיריחו, שזה מין במינו, אחרת זה לא מצליח, ככה מין במינו צדיק עם הקב"ה שנקרא גם צדיק זה הולך ביחד. כל תאוותן וציפויים - מה שהם מצפים הצדיקים זה לקב"ה. אני לדודי ועלי תשוקתו, אין תשוקתם של ישראל אלא באביהם שבשמים, אין תשוקתם של גשמים אלא על הארץ, ואין תשוקתו של הקב"ה אלא על ישראל. אז זה בטבע שיש השתוקקת של ישראל לקב"ה, גשמים מהשמים לארץ, והקב"ה לישראל. 

ודוד המלך אומר בתהילים פ"ה, "חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו" ענין הנשיקה הוא פגישת הדברים בעלי שורש ויסוד אחד, שהיו במשך זמן נפרדים ומרוחקים זה מזה, אהבה עזה, געגועים וכמיהה הדדית במשך כל זמן הפרידה, וכאשר הם נפגשים הרי הם מתנשקים. כי הנשיקה היא ביטוי להתחדשות מחודשת של השרשים ותחייתם. אז מה זה ענין נשיקה? פגישת דברים בעלי שורש ויסוד אחד שהיו נפרדים ורחוקים זה מזה במשך זמן. ובהפגשם הנשיקה היא החיבור שביניהם וזה מה שבעצם התשוקה של הקב"ה. 

האבן עזרא ז"ל כותב בהקדמה לספר ויקרא, אם נדליק שני נרות ונניחם זה למעלה מזה מקבילים זה לזה, כך, אם יכבה הנר השפל מהשתי נרות והגיע עשנו לנר העליון, והגיע עשנו לנר העליון, ירד האור העליון על הדרך בעצמו שעלה לו העשן וידליק הנר אשר תחתיו, והנר השפל גם כן יש לו תשוקה גדולה לנר העליון, והוא בתכנית ההכנה לקבל אורו ויגיע לאור הנר העליון ונדלק. מעניין, צריך לבדוק. 

וכן פירש בספר קהלת א', כאשר התאווה האורח שנשבה לשוב לארץ מולדתו להיות עם משפחתו, כן תכסוף הרוח המשכלת להאחז במעלות הגבוהות עד עלותה אל מערכת אלהים חיים. ז"א, כל מי שנשבה חוץ לארצו רוצה ושואף להגיע למולדתו ומשפחתו, ככה הרוח המשכלת שלנו שבעליונים רוצה להאחז במדרגות הגבוהות עד העליה למערכות אלהים חיים.

ובזוהר הקדוש פרשת שמות, אז האבן עזרא הביא דוגמא פאילו מהגשם, מנר ועוד נר, שהם נמצאים אחד ליד השני שאם יעלה העשן של זה לזה יוריד את האש של הראשון וימשוך אותו אליו ויאיר אותו, אז כל שכן אם זה רוחני. 

בזוהר הקדוש פרשת שמות "ויבוא אל הר האלהים חורבה", משה רבינו הגיע אל הר האלהים חורבה, אמר רבי יוחנן, האבן המושך ברזל, מה שקרוי בימינו מגנט, האבן המושך ברזל כאשר מחט קרוב אצלו מדלג עליו, כך משה בהר סיני שראו זה את זה דילג עליו, כמו מגנט. אמר רבי אבא, מוכנים היו מששת ימי בראשית זה עם זה, הר סיני ומשה רבינו, ואותו היום נתרגש ההר למול משה, וכיון שראה שנכנס לתוכו ודילג בו עמד ההר, מלמד ששמחים היו זה עם זה. 

וכתב הרמב"ם במורה נבוכים, "וימות שם משה על פי ה'" מלמד שמת בנשיקה, וכן באהרן על פי ה' וימות שם, וכן במרים, הכוונה בכולם שמתו בענין ההשגה ההיא מרוב החשק. ז"א הכיסופים והחשק שלהם, של הצדיקים, להתחבר, משתוקקים להדבק בה' בשורש העליון, וזה נקרא לשון נשיקה, התאחדות של שני דברים שהם שייכים זה בזה. 

"ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו ראש הפסגה אשר על ירדן ירחו ויראהו ה' את כל הארץ", פירש רש"י, כמה מעלות היו ופסען משה בפסיעה אחת, ו"יעל משה מערבות מואב אל הר נבו ראש הפסגה אשר על ירדן ירחו ויראהו ה' את כל הארץ", רש"י אומר כמה מעלות היו ופסען משה בפסיעה אחת. כאשר גילה הקב"ה את אורו וזיוו על פני ארץ הקודש, אז על ידי הברקה וראיה זו של התגלות השכינה על ארץ ישראל נתגלו גם אורו ונשמתו של משה רבינו, ונפגשו מין במינו עד שבדילוג אחד התדבק ונזדווג עם אור העליון. כוחות הנפשיים סתומים ועלומים הם כחומר ביד היוצר, רק תלוי מי משתמש בהם, ובמה הוא משקיע אותם, ולאיזה צד מטה אותם, תלוי במקום ובזמן הנכון. הטבע נתון בידי האדם ובבחירתו, האדם מניעו הן לטוב והן לרע, והוא שולט על הטבע, וזה משול לעיסה שביד האדם ללוש בה כרצונו, וכח התאוה הוא דוגמא לכל כוחות, האהבה והתאוה הם כוחות עליונים אם משתמש בהם לצד הטוב. עד שאדם באהבתו את ה' יתברך יכול לבטל את חומרו וגשמו לחלוטין כמו שאנחנו מצווים "ואהבת את ה' בכל נפשך" - אפילו נוטל את נפשך, ולא חש לא בכאב ולא בצער ולא בהפסד בשעה שהוא יודע שזה אביו שבשמים שהוא הולך להדבק בו. 

פעם סיפרו על האדמו"ר מקלויזנבורג זצ"ל, שהודיעו לו שהבן שלו נפטר, אחרי רגע הוא הלך רגיל. שאלו אותו מה קרה? אמר להם משל לאדם שהולך ברחוב ופתאום מקבל מכה בגב, אז הוא מסתובב מי זה? פתאום הוא רואה אה זה אבא, מה נשמע אבא אבא אבא, אם זה מכה של אבא זה לא מכה, ואם אבא לקח את הילד זה לא מכה. אז לקח לו רק להתבונן לרגע מי המכה, ואז אם זה אבא זה בסדר. 

אז אדם יכול להשתמש בכוחות הנפשיים שהם סתומים ועלומים כחומר ביד היוצר, רק תלוי אם הוא יודע להשתמש בהם בזמן ובמקום המתאים ולאיזה זמן לקחת אותם, והטבע יכול להיות כמו עיסה ביד שלו ללוש אותה כרצונו.

בספר ראשית חכמה בשער האהבה בסוף פרק ד' יש מעשה מופת, מבהיל על הרעיון. מסופר ע"י הרב רבי יצחק דמן עכו ז"ל, אחד מגדולי ישראל צריך לקרוא עליו מה כותב עליו החיד"א זצ"ל בשם הגדולים. רבי יצחק דמן עכו, הוא מספר שיום אחד מן הימים יצאה בת המלך מן המרחץ, וירא אותה אחד מיושבי הקרנות ויאנח אנחה גדולה, ויאמר מי יתן אותה ברשותי לעשות בה כטוב בעיני. ותען בת המלך ותאמר לו, בבית הקברות יהיה זה ולא הנה, כשמעו דברים אלה שמח כי חשב שאמרה לו ללכת אל בית הקברות והיא תלך אצלו ויעשה כטוב בעיניו. ולא לזה נתכוונה, אבל רצתה לומר לו כי שם ישוו הקטן והגדול הנקלה והנכבד, שמה ישוו הכל, אבל הנה לא. מי יתן לאדם פשוט להתחתן עם בת מלך? אבל בבית הקברות שמה כולם שוים. אז היא אמרה לו כאילו אל תצפה, רק שמה אם אתה רוצה אין שום בעיה, בבית הקברות כולם שווים. הוא הבין שהיא רמזה לו לך לבית הקברות חכה לי אני תיכף באה. 

ויקום האיש ההוא וילך אל בית הקברות, וישב לו שם ויקשור מחשבת שכלו בה, ותמיד יחשוב בצורתה, ומרוב חשקו בה הפשיט את מחשבתו מכל מורגש ושם אותה בצורת האשה וביפיה ויום בלילה תמיד ישב בבית הקברות, שם יאכל ושם ישתה ושם ישן, כי אמר אם לא תבוא היום תבוא למחר. וכן עשה ימים רבים ומרוב פרישותו מכל מורגש לקשירת שכלו בדבר אחד תמיד והתבודדותו וחשקו הגמור, נתפשטה נפשו מהמורגשות ושבה להדבק במושכלות, עד שמכל מורגש נתפשטה ואפילו מהאשה, ודבקה בה' יתברך, עד שלימים מועטים פשטה מכל מורגש וחשקה במושכל האלהי, ושב להיות עובד שלם איש אלהים קדוש, עד שתפילתו נשמעת וברכתו פועלת לכל עוברי דרכים אשר יעברו דרך שם. וסוחרים אשר יעברו דרך שם יטו אליו ויקבלו את ברכתו עד שהלך שמו למרחוק. 

זה הכח שיש בכל אחד ואחד מאיתנו, אם הוא מחליט להתפשט מהמורגשות ולהדבק במושכלות, דהיינו להיות רוחני ולא גשמי, ולפרוש כמה שיותר מן החומר ומהמידות המושכות אליו, ככה הוא ידבק באורות העליונים ויקבל שפע מלמעלה עד שיכול להגיע לדרגה כזאת שהוא התחיל בכלל בכיוון אחד והגיע לכיוון אחר. כי מי שיכול להתפשט מן העולם הזה ולהדבק אפילו בנקודה אחת גשמית, משמה הוא יכול לעלות מעלה מעלה. 

אתם יודעים, יש כאלה שלמדו סוד כזה, אלה שעושים מדיטציה הם מתפשטים כביכול מן החומר והם נדבקים באיזה שם של סטרא אחרא שהם למדו, כמו שאצלנו להבדיל עושים מיחוד, יחודים, אז הם אומרים איזה שם, מתבוננים בשם הזה וככה מתפשטים מכל מורגש והם יכולים אח"כ לרחף אפילו באויר, יכולים זה, כאילו הטבע לא מגביל. חי נושא את עצמו, אז הנשמה יש לה כח. אדם יכול להגיע למדרגות גבוהות ביותר, השאלה לאן הוא קושר את עצמו, האם הוא קושר את עצמו לחומר או קושר את עצמו לרוח. אנחנו מהאבק יכולים לעשות גילוי שכינה, כל האבק שאנחנו נושמים פה כל יום בבית הכנסת זה בשביל להביא לגילוי שכינה. אז אם אפשר, ויתאבק איתו, "ויתאבק עימו עד עלות השחר". אפשר להתאבק, להתמלא אבק עד עלות השחר, עד הגאולה. כן, הוי מתאבק בעפר רגליהם, אדם הולך אחרי חכמים, צריך להיות קרוב אליהם שכשהם הולכים הם מעלים אבק, אז תהיה קרוב כל כך שהאבק יתדבק, הוי מתאבק באבק רגליהם. אז כולנו באבק ואפשר להביא לגילוי שכינה, חשוב מאד. אשריהם ישראל שזוכים לזה. 

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל...