---

24-9-13
"ביום השמיני עצרת תהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו", ומדרשו באגדה, לפי שכל ימות הרגל הקריבו כנגד שבעים אומות, וכשבאים ללכת אמר להם המקום בבקשה מכם, עשו לי סעודה קטנה כדי שאהנה מכם. ולשון חיבה הוא זה, כבנים הנפטרים מאביהם והוא אומר להם קשה עלי פרידתכם, עכבו עימי עוד יום אחד, עד כאן רש"י.
אז כל ימות הרגל הקריבו ישראל כנגד שבעים אומות העולם קרבנות, שבעים קרבנות, שבאים ללכת, נגמר החג, אומר להם המקום - הקב"ה בבקשה, תעשו לי עוד סעודה קטנה כדי שאהנה מכם, וזה לשון חיבה, כמו בנים שנפטרים מאביהם והולכים, הוא אומר להם קשה עלי פרידתכם, עכבו עימי עוד יום אחד. ושואלים, מה יהיה בעוד יום אחד? הרי שוב יהיה קשה עלי פרידתכם, מה מרויח הקב"ה מזה שעושה איתנו עוד יום אחד שמיני עצרת? שמיני עצרת - תעצרו איתי ביום השמיני תשארו איתי עוד יום.
ונראה כי הקב"ה רוצה להודיע לנו כי קשה עלי פרידתכם, ואם כן רוצה שלא נפרד ממנו כל השנה, מובן שאנחנו לא יכולים לשבת על יד שולחנו של הקב"ה כמו בחג, כי כל אחד פונה לעסקיו, אבל לא להפרד ממנו לגמרי, כמו אמא המבקשת מבנה הנוסע למרחקים, אל תשכח את אמא, תכתוב לעיתים תכופות מכתבים, תרים טלפון, דבר שנשמע ממך. כך מבקש הקב"ה מאיתנו, קשה עלי פרידתכם, אל תשכחו אותי, אל תפרדו ממני לגמרי, לכל הפחות תקבעו עיתים לתורה כל יום, להתפלל בציבור בנץ ולהגיד אחרי התפילה שיעור תורה ומזמורי תהילים שיהיה קצת קשר עם הקב"ה. כל כך היינו ביחד חמישים ואחד יום רצופים, לא לנתק מגע.
עכשיו מתחילים הלילות הארוכים, וזו קריאה למי שאין תורתו אומנותו, לא לבלות את הלילות בדברי הבלים ושטויות, לחוס על הזמן היקר מפז, ללכת לישון מוקדם, לקום בשתיים או בשלש או בארבע, לקבוע שיעור, להתפלל בנץ, וחכמים אומרים, אינו דומה מי ששונה פרקו מאה פעמים למי ששונה פרקו מאה ואחד, זה נקרא עובד אלקים וזה נקרא לא עובד. אז מי שלא לומד בכלל, מי הוא בכלל? אפילו אם יש לו תלבושת של חרדי, ואפילו אם הוא מקיים כמה מצוות, הוא נקרא עובד אלקים? אם ההפרש בין מאה למאה ואחד קובע לא עובד, אז מה יגיד מי שפחות מזה? והוא לא יכול גם לרמות את עצמו עכשיו בבחירות המקומיות שאם הוא עוסק בפוליטיקה "לשם שמים" אז הוא עובד ה', כי בלי תורה אנחנו אבודים חס ושלום. אויויו. ושמה עושים למען ה', לא הקב"ה, למען ה'. כמו שלדור רעי יש להקת מטפחים ומספקים שהולכים לפניו לכל מקום לקבל את פניו, אייי כמה צריכים ללמוד בבתי כנסת מזה, שאם בשביל שוטה כזה מוחאים כפיים ורצים לפניו, כמה צריכים להגביר את הקול בבית הכנסת כשצריך לענות אמן לכבוד ה' יתברך. שמה הם תולים שאולי פעם הכפוי טובה הזה יתן איזה תפקיד או משהו, חולמים חלומות, פה הקב"ה כבר נתן לנו הכל אז לא יכולים לענות בקול רם "אמן יהא שמיה רבה" צריך לדפוק על השולחן שייזכרו שבכלל נמצאים בבית הכנסת לפני הקב"ה, מה אנשים באים לישון? באים לנוח? מה הולך פה? איייי.
תלמוד גדול שמביא לידי מעשה, המעשים צריכים לצאת מלימוד התורה, שקדושת התורה תביא לידי מעשים טובים, אז בטוח שהמעשים הם לרצון לפני הקב"ה, אדם שקם מן הלימוד ועושה מעשים, זה אחרת ממי שמעתיק אותם מאחרים או שהוא יודע ככה מלמעלה שככה עושים. כשבאים מכח הלימוד זה עולם אחר לגמרי המעשים האלה הם לרצון לפני ה', אבל מעשים בלי תורה הם כגוף בלי נשמה. מה שאמרו חכמים ז"ל, לא עם הארץ חסיד, זה לא מפני שהוא לא יודע לעשות לפנים משורת הדין, אלא בלי קדושת התורה לא יכולים להגיע למדרגות גבוהות, רק התורה מגדלתו ומרוממתו על כל המעשים.
לכן אחים יקרים שרוצים באמת להיות עובדי ה', אין דרך אחרת, חייבים לקבוע עיתים לתורה וללמוד בתענית דיבור, כי אם אתה משאיר פתח לענות לכל שואל וכל דורש, אף פעם לא יהיה לך לימוד רציף, ואם רבי עקיבא לא ויתר על רצף של 24 שנה ולא הסכים להפסיק אפילו בשלום עליכם לאשתו היקרה שויתרה לו כדי שיוכל להתגדל בתורה, הפסק של מה בכך, לא דומה 12 שנה ועוד 12 שנה ל-24 שנה רצוף. אז בן אדם שכל רגע מפסיק וכל פעם שואל ומדבר ועונה בכל ענין, איזה תורה, "וקרעים תלביש נומה" התורה שלו קרעים קרעים, זה כמו בגד שלם אבל מלא חורים, זה בגד? אפשר לצאת עם זה לרחוב?
אז לכן צריך ללמוד בתענית דיבור, זה גדר שאדם באמת יוכל לקבוע עיתים לתורה. אם הוא לא יחייב את עצמו, שום דבר, יתפרץ יצר הרע בכל רגע נתון וידחף אותו לכל מיני ענינים וימציא לו גם מצוות, רק תעזוב את התורה, רק אל תלמד רצוף, שלא יהיה רצף, העיקר שלא יהיה רצף. ומי שלא מנתק גם את הפלאפון בשעה שהוא לומד הוא מזמין את יצר הרע להתקשר, הוא כבר ידאג לו שכולם יצלצלו דחוף דחוף דחוף. אז לכן אין דרך אחרת אלא לקבוע עיתים לתורה שלא יעבור יום בלי לימוד תורה הקדושה.
ותראו מה כתוב בבבא קמא בפרק הכונס, כתוב על דוד המלך על הפסוק "ויאמר דוד מי ישקני מים", אומרים חכמים ז"ל, טמון באש קמיבעי לי, רש"י מפרש שהיה מעשה שהחיילים שרפו טמון, אבל התוס' מפרשים שלא היה מעשה בכלל, אלא סתם פלפלו בתורה, וקשה, בזמן מלחמה שהשונא עומד כנגדם, אז זה הזמן לפלפל בתורה לפי התוס'? הלא אין סומכין על הנס, הלא אז צריכים להכין נשק נגד השונא ולהיות ערוכים.
אלא פשוט שזה לא היתה חסידות שסמכו על הנס שבשביל זה הקב"ה יצילם, פשוט שלא, אלא כשהולכים למלחמה בתכסיסי המלחמה צריך לעודד את החיילים שיהיה להם מרץ, שלא יפלו ברוחם. איך מרימים להם את המרץ? דוד המלך כשרצה לעורר את החיילים שלו, לרומם את רוחם שלא יהיו עצובים לפני הקרב פלפל איתם בתורה והתורה משמחת, מזה קיבלו עידוד ומרץ והלכו למלחמה בזריזות. הפלפול בתורה נתן להם רוח חיים, לכן הלכו למלחמה ונצחו.
כך גם במלחמה שלנו מבית ומחוץ, לא נוכל לנצח בלי לימוד התורה הקדושה, חייבים לקבוע עיתים לתורה, לא עושים טובה. וקובע את קבועיהם, צריך לגזול זמן מהיצר הרע שלוקח ממנו 24 שעות ועושה איתם מה שהוא רוצה, השתלט לנו על החיים, אנחנו צריכים לגדור גדרים, להגיד אני קם בשעה זו, אני לומד עד שעה זו, אני מתפלל בנץ, אני לומד שיעור אח"כ, אני אומר תהילים, אני הולך לעבודה אם צריך, אני חוזר, יש זמן, קובעים זמן. חיים שלך, לא שלו, אל תתן לו להשתלט לך עליהם, תחליט מה שלך, ותדע סכנה על השאר, השאר הוא יקח את זה אליו, אתה תראה הוא לא יתן לך מנוחה, לכן מה שאתה גודר ומגדיר שמה אתה בטוח שתוכל לנצח אותו, לא תגדיר - אתה פרוץ, עיר חומה אבל פרוצה כולה, לא תוכל לעמוד כנגדו, הוא אלוף בלקחת לאנשים את החיים. מרגע לרגע יכול לקחת.
\פעם ר' זושא מאינפולי ואחיו ר' אלימלך מלינז'נסק, הם עמדו באיזשהו מקום בדרך וראו שמה איזה פונדק, אז ר' זושא נכנס שמה לקחת משהו, נו, אבל כשהוא נכנס הוא התעכב איזה כחצי שעה ור' אלימלך בחוץ מחכה, נכנס פתאום הוא רואה אותו מסתכל על שני שיכורים. אז הוא אומר לו מה זה אתה מבזבז את הזמן ומסתכל על השיכורים? הוא אומר מה פתאום, אני לומד אתת התכסיסים של יצר הרע. אומר איך אתה לומד? אומר כשנכנסתי לפה ראיתי שהבעל רוצה לשתות ואשתו אומרת לו אל תשתה, מחר יש לנו עבודה, צריכים לפתוח את החנות, צריכים לטפל בזה, עכשיו אתה תשתה אתה תזרק אח"כ, מחר לא תקום בזמן, נפסיד הפסדים גדולים, אנחנו לא נוכל לעמוד, הלקוחות יעזבו אותו יעברו למקום אחר, אל תשתה. נו, נו, כוסית אחת, לוקח כוסית ושותה. ונו, אז בא עכשיו הביתה והיא מנסה לגרור אותו וכו', אומר לה עוד כוסית אחת זה כל כך טעים, ואז הוא שותה עוד אחת, ואז הוא מתחיל כבר להתנדנד וזה פה ושם והיא מנסה לגרור והוא מחזיק והיא... ובסוף הוא אומר לה את יודעת מה אני מוכן לבוא, אבל תשתי איתי לחיים כוסית אחת, אם תשתי איתי כוסית אחת אני אבוא, ההיא שתתה גם כן, התחילה להתמסטל גם כן וביקשה היא בעצמה כבר עוד כוסית, והוא אומר ואני רואה אותם שניהם ככה, אתה מבין, מתנדנדים כמו הלולבים בהושענא רבה, אתה מבין? וככה למדתי איך יצר הרע, בהתחלה הוא אומר לו תעשה קצת, ואח"כ עוד קצת, ואח"כ קצת עד שמפיל אותם לרצפה וגומר עליהם, מכניס אותם לשאול תחתית. ככה התרגיל, עמדתי להסתכל איך הוא עובד. למדתי מזה, אתה מבין, איך אמרו חכמים ז"ל, בהתחלה הוא מבקש טיפה אח"כ עוד טיפה עוד טיפה עד שהוא משכיב את הבן אדם לגמרי.
אז אנחנו צריכים להיות יותר חכמים, כי חלק מהתכסיסים אנחנו יודעים, ואם רוצים יותר לדעת אז ללמוד את יחוד המעשה, ורבינו בחיי בחובת הלבבות שמגלה את התרגילים שלו ומה התשובות לו, וממילא בעזרת ה' נוכל לקבוע באמת עיתים לתורה וללכת בדרך ה' כמו שהוא רוצה מאיתנו, ולזכור "קשה עלי פרידתכם", אם אבא אומר קשה עלי פרידתכם, אי אפשר להשאיר אבא שבשמים ככה ולהפרד ממנו ולשכוח איתו יממה שלמה בכלל לא להתעסק איתו, לא לזכור אותו, הוא זוכר אותנו בכל רגע, נותן לנו כל מה שאנחנו דורשים ואנחנו שוכחים אותו, זה בכלל לא יפה.
עכשיו בואו תשמעו מעשה יפה שיתאים לכם לחג ויתן לכם ככה קצת בהירות. מעשה בזמן קדמון, פעם אחת היו התינוקות משחקים בשדה, והנה נפתחה לפניהם מערה שחצובה בה אבן, נכנסו לתוכה ומצאו בה גרעין חיטה בגודל ביצת תרנגול, ויש בה סדר כמו חריץ ולא ידעו מה זה, ראה אותה אדם אחד וקנה אותה מהם בכסף והביאה למלך במתנה, ויעשירהו המלך וילך לו. אסף המלך את כל יועציו וחכמיו וציוה אותם לחקור ולדעת מה המציאה הזאת, האם זה ביצה או זהו גרעין. שקלו חכמי הדעת בדעתם וחשבו ולא ידעו. לא היתה להם תשובה ברורה למלך. נשארה המציאה הזאת מונחת על אחד החלונות, והנה פעם קפצה עליה תרנגולת והתחילה מנקרת בה ונקבה בה נקב, אז אמרו כולם אין זה כי אם גרעין חיטה. מיד באו חכמי המלך ויועציו והודיעו לו, אדוננו המלך זה גרעין חיטה. תמה המלך על זה וציוה את חכמיו לתור ולחקור ולבקש היכן צמח הגרגר הזה וכיצד גדל כביצה? חשבו חכמיו עוד הפעם, ביקשו בספרים ולא מצאו כלום. באו ואמרו למלך, לא מצאנו גם בספרים פתרון לזה, עצתנו היא לשאול את פי האיכרים, אולי יגיד לנו אחד מהזקנים בין האיכרים פשר החיטה הזו. הלכו וחיפשו ומצאו זקן אחד מופלג, הריצוהו אל המלך, בא הזקן הזה בקומה כפופה ונשען על שני קביים מתחת לאצילי ידיו ועמד כך לפני המלך, הראה לו המלך את הגרעין אבל עיני הזקן כבר היו קהות, אז הוא משמש בו ידיו, המלך החל לחקרו, שמא את היודע זקן איפה צמח הגרעין הזה? אולי בימיך זרעת תבואה כזאת או קנית מאחרים גרגרים כאלה? אזני הזקן גם היו כבדות, בקושי שמע את דברי המלך, אמר הזקן לא אדוני המלך, תבואה כזאת לא זרעתי בתוך שדי, לא קצרתי וגם לא קניתי ובימי לא ראיתי, אבל תשאל את אבי אולי הוא יודע מזה, אולי הוא ראה, אולי הוא ידע. שלח המלך אחרי אביו, בא האב לפני המלך כשהוא נשען על משענת אחת וקומתו יותר זקופה מבנו וגם כוחו איתו יותר מבנו, הגיש המלך לפניו את הגרעין והזקן היטיב לראות מבנו, שאל אותו המלך שמא יודע אתה סבא היפה צמחו חיטים כאלה? אולי מימיך ראית או שמעת? הזקן היטיב לשמוע וענה, לא אדוני המלך, לא זרעתי ולא קצרתי ולא קניתי מזה, כי בימי לא היו מטבעות כסף לקנות תבואה, האנשים היו חיים רק על עבודת ידיהם, ובשעת צרה ורעבון ואסון - היו מחלקים ביניהם שווה בשווה איש עם רעהו את לחמם, חלק כחלק כמו אחים, וחיים כולם יחד, ואין אני יודע איפה צמח דגן כזה. אמנם גדולים משל היום היו הגרעינים בימי, וגם הקמח היה רב, אך גדולים כאלה לא ראיתי, רק שמעתי שאבי היה אומר שבימיו היו חיטים יותר גדולות ומלאות יותר, אם אדוני המלך ישאל את פי אבי, אולי הוא יגיד לו. אז ציוה המלך להביא את אביו, כשבא האב הזקן נכנס זקוף וישר קומה ללא משענת, ללא מטה, עיניו בהירות, אזניו בריאות, קולו צלול, מסר לו המלך את הגרעין, התבונן הזקן היטב והפכו מצד לצד ואמר, אוה, זה זמן רב שלא ראיתי את המין הישן הזה, הכניס אותו לתוך פיו וכרסם ולעס בתוך שיניו ואמר או או, זה מהמין הישן נושן. ענה לו המלך אם כן, תגיד לי סבא, איפה ומתי הצמיחה האדמה כמו זה, האם זרעת או קנית כזה? אמר לו הזקן, תבואה כזו היתה בכל המקומות, ממנה אכלתי וגם האכלתי אחרים ממנה, זרעתי וקצרתי ועשיתי קמח מזה. שאל אותו המלך, תגיד לי, האם קנית כזה מאחרים או אם זרעת בעצמך בשדה שלך, צחק הזקן ואמר, אדוני המלך, בימי לא מכר איש, וגם לא קנה איש תבואה. חטא כזה - לא חטא אדם בימי, מטבע של כסף - לא ידע איש מהו, יען כי כל אחד ואחד היו לו אסמי בר מלאים. הוסיף המלך ושאל, הגד לי זקן, איפה השדה הזה אשר זרעת בו תבואה כזאת? אמר הזקן, בימי - אף אחד לא היתה לו אדמה על שמו, כתוב "לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה" כל מקום אשר נעצתי בו את מחרשתי זה היה קרוי אדמתי והשדה שלי. אדם קורא רק לעמל כפיו - שלי, רק לעמל כפיו הוא קורא שלי, אבל האדמה היא של הקב"ה. אמר המלך, ענה לי על עוד שתי שאלות, מדוע הצמיחה האדמה גרעינים כאלה רק בימיך ולא אתה? ודבר שני, למה נשען הנכד שלך על שני קביים והבן שלך על משענת אחת ואתה נכנס אצלי בלי משענת בקומה זקופה ועיניך בהירות ושיניך שלמות וקולך צלול ונעים וכוחך כאז, מה גרם לזה? ענה הזקן ואמר, אדוני המלך, כל אלה באים על בני אדם כי חדלו ליהנות מיגיע כפיהם, הם נותנים עיניהם בשל אחרים ונהנים משל אחרים, לכן הקב"ה מכה אותם ומייסר אותם ביסורים, ככתוב "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך", לפנים לא היה כן, בימי כל איש היה אוכל מפרי עמלו ויגיע כפיו, לא חמד הון זרים ולא קינא באחרים. אבל עתה זה גוזל וזה גונב שדות וכרמים וכסף ואיש את רעהו חיים בלעו, לכן בני הולך על משענת אחת, ונכדי הולך על שתיים, וגרעיני החיטים נהיו קטנטנים מאד, ככתוב "ארץ פרי למלחמה מרעת יושבי בה", ואני עד היום לא נהניתי משל אחרים אפילו כמלוא נימה, אדרבא, אני תמיד עושה חסד משלי לאחרים ושמח אני בחלקי אם עשיר או עני. ויותר מזה אדוני המלך, תדע לך שאני עשיר - יש לי עיניים שיניים ידיים רגליים ואני ברוך ה' עשי"ר - עיניים שיניים ידיים רגליים.
ז"א אנחנו רואים מפה, אמרו חכמים, מימי לא ראית צבי קייץ וארי סבל ושועל חנווני והם מתפרנסים בלא צער, ואני שנבראתי לעבוד את קוני, לא כל שכן שאני צריך להתפרנס שלא בצער? אבל כיון שאדם חוטא כתוב "בזעת אפך תאכל לחם", ואז הוא נתקלל והוא רץ והוא מקטין את החיטים והכל נהיה מתולע וקשה להשיג כבר דברים, אתה מבין, בריאים וכו', אין אפילו דברים אורגניים זה מוכרים כבר בקופת חולים, אתה מבין, הכל מרוסס, הכל מתולע, הכל בלגן. מה זה? הקנאה וצרות העין והחמדה שכל אחד רוצה לקחת את של השני, מקטין את הכל ואיןה ברכה שורה. אבל אם אדם היה נהנה מיגיע כפיו ומאמין בה', אה, אשריך וטוב לך. זכרו זאת, עבדו את ה' בשמחה והאמינו בה' בבטחון גדול, ותראו שה' מרויח לכם תמיד אמן.
רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל....