חובת פרסום הנס | הרב אמנון יצחק
תאריך פרסום: 11.03.2014, שעה: 18:25
ט' אדר ב'תשע"ד - ספר ויקרא פרשת צו - חובת פרסום הנס
"אם על תודה יקריבנו והקריב על זבח התודה חלות מצות", מפורש בזה עניין "קורבן תודה" על ידי מי שנעשה לו נס, מצינו שינוי משאר כל קורבנות "השלמים" שהם נאכלים שני ימים ולילה אחד, מה שאין הם קורבן "תודה" נאכל יום ולילה בלבד.
כתב הגאון הנציב "בהעמק דבר": שמצד אחד צמצמה התורה את זמן אכילת קורבן תודה ליום ולילה, ומאידך הוסיפה עליו עוד ארבעים לחם, כל זה בכדי שבעל הקורבן יזמין לסעודת ההודיה שלו, ועל ידי כך יתפרסם ברבים הנס שנעשה לו, ובזה יפרסם חסדי השם בעם ועדה, בנוסף עליו להפריש ארבע חלות לכוהנים שהם תלמידי חכמים שהרי עליהם נאמר: "יורו משפטך יעקב ותורתך לישראל", ממלא ישתתפו תלמידי חכמים בסעודתו.
וכן מצינו במסכת ברכות נד': שברכת הגומל צריכה להיות בעשרה שצריך שיהיו שניים מהם תלמידי חכמים שנאמר: "ירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו", בקהל עם: אין קהל אלא עשרה, ומושב זקנים: מיעוט רבים זה תלמידי חכמים שניים יהללו.
אז אנחנו רואים שקורבן תודה הוא שונה מקורבן שלמים, קורבן "השלמים" אמרנו זה שני ימים ולילה אחד, וקורבן "תודה" זה יום ולילה בלבד, וצריך להביא עם הקורבן עוד ארבעים לחם, כדי שיזמין לסעודה עוד אנשים, ועוד צריך להפריש ארבע חלות לכוהנים, כדי שיתקיים: "יורו משפטך ליעקב ותורתך לישראל", ישתתפו ארבעה כוהנים בסעודה, והגומל זה עשרה שמתוכם שני תלמידי חכמים.
יש להזכיר מה שנפסק בשולחן ערוך "אורח חיים" ריט': אם ברך אחר ואמר "ברוך אתה השם אלוקינו מלך העולם אשר גמלך כל טוב", וענה אמן, יצא. אחר מברך לבעל הנס. והוסיף על זה הרמ"א: אין ברכה לבטלה מן המברך. אף על פי שלא נתחייב בברכה זו, הואיל ואינו מברך רק דרך שבח והודאה על טובת חברו שסמך בה.
כתב המשנה ברורה סימן קטן יח': שזה דווקא בקרובו או אוהבו, שהוא באמת שמח ברפואתו או בהצלתו. ואם אינו שמח אין הוא מברך בשם מלכות שתהיה ברכתו לבטלה, ועיין בביאור הלכה: שיש חולקים בעיקר הדין ויש סוברים כי אין לאחר לברך, אלא רק על הצלת אביו או רבו.
ומביאים בשם מרן רי"ז הלוי זכר צדיק וקדוש לברכה: לפרש את האמור שפרש בפרשת יתרו: "ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשב השם לישראל אשר הצילו מיד מצרים, ויאמר יתרו: "ברוך השם אשר הצילכם מיד מצרים". מפני "ויחד יתרו", שהוא שמח בהצלתם, שמחה: יחדי, "יחדי" זה לשון שמחה.
לכן, ויאמר יתרו: "ברוך השם אשר הצילכם מיד מצרים". שרק מי שמח באמת בטובת אחרים, יכול לברך בשם מלכות תנן "בברכות" שם. כשם שמברך על הטובה כך מברך על הרעה,
אומנם יש חילוק ביניהם: שהודאה על הרעה מברך בינו לבין עצמו, והודאה על הטובה צריכה להיות בפני עשרה ששניים מהם רבנן. ולומדים זאת מן הכתוב: "וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו".
ובחידושי רי"ז מרן על התורה בפרשת יתרו, פרש על זה את הנאמר בהפטרת בשלח: "בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו השם",
כלומר: שבין בזמן צרה או צוקה דהיינו: "בפרוע מפרעות בישראל" ובין כשזוכים לתשועת השם דהיינו: "בהתנדב עם", תמיד: "ברכו השם".
חייבים להודות להשם אך הבדל בין זה לזה: כאשר זוכים לישועת השם חייבים להודות על כך דווקא בעשרה, ושיהיו שניים מהם תלמידי חכמים, והיינו: מה שנאמר שם בהמשך: "ליבי מחוקקי ישראל המתנדבים בעם ברכו השם". שיהיו מהם תלמידי חכמים שהם מחוקקי ישראל, אז תהיה הברכה כתיקונה. מה שאין כן כשמברכים על הרעה חס ושלום, אין צריך את כל זה ויכול לברך בינו לבין עצמו.
וטעם הדבר ניתן לפרש שעל פי הרמב"ן בפירושו לתורה סוף פרשת בו וזה לשונו: בכוונת כל המצוות שנאמין באלוקינו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין לעליון בתחתונים חפץ מלבד שיידע האדם ויודה לאלוקיו שבראו. וכוונת רוממות הקול, מה שלא שומעים בבית הכנסת לצערנו הרב כולם נרדמים בתפילות ובחזרה של השליח ציבור, וכוונת רוממות הקול בתפילות, וכוונת בתי כנסיות וזכות הרבים, זה שיהיו לבני אדם מקום שיתקבצו ויודו לאל שבראם והמציאם, לא שיבואו לחלום בבית כנסת חלומות או שלא עונים או שעונים בשקט כאילו עושים טובה, כאילו משבחים חס ושלום איזה אדם סתם ככה שאין בזה עניין, כל העניין בכלל כל כוונת רוממות הקול בתפילות ובכוונת בתי כנסיות וזכות הרבים: זה שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לאל שבראם והמציאם. יש לך הזדמנות, אתה בא לבית הכנסת תודה ותשבח לקב"ה שברא אותך שהמציא אותך, ויפרסמו זה ויאמרו לפניו "בריותיך אנחנו!" מן הניסים המפורסמים, אדם מודה בניסים הנסתרים שהם יסוד התורה כולה.
כלומר כשרואים ניסים גדולים ומפורסמים אז וודאי שאדם מודה בניסים נסתרים, שהם הן יסוד כל התורה כולה, שאין לאדם חלק בתורה משה רבנו עד שנאמין בכל דברינו וניסינו שהם ניסים.
אם אדם לא מאמין שאפילו עבודה שהוא עושה ומשלוח ידו בפעולה שהוא עושה, אם הוא לא מאמין שזה נס אז אין חלק בתורה אלוקינו, אין בהם טבע ומנהגו של עולם בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצווה: יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם: יכריתנו עונשו, הכל בגזרת עליון.
יש חיבור אתם רואים בין ההצלחות למצוות, ובין העונשים לעבירות, הכל בגזרת עליון.
אתה עושה מצוה: יצליח אותך שכרה, אתה עושה עבירה: יבוא עליך עונשה, אוטומט אתה לוחץ על כפתורים, אין צורך שיתחשבנו אתך זה עובד מאוטומט, כמו אדם שמכניס כסף לבנק יש לו זכות ואם מוציא כסף, זה מתנהל באופן אוטומט, כל פעולה שלך נרשמת הכל בסדר, הפעולה שעשת היא קובעת,
נמצא: שבעצם ההודאה של בעל הנס מכיר בנסו, ומודה עליו להשם יתברך עדיין לא נשלמה כל הודאתו ומצוותו, תודה רבה לך שאתה מודה אבל עדיין, זה שאתה מודה על הנס ומכיר בנס, זה עדיין לא אומר שנשלמה כל ההודאה והמצווה. אלא המטרה היא שמתוך הנס הגלוי יתבונן האדם בניסים הנסתרים ויפקח על זה את עיניו לראות: איך יד ההשגחה העליונה פועלת בניסים הנסתרים גם כן, וכל מה שמתרחש בעולם זה אך ורק בגזרת עליון.
מעתה אפשר לומר: שבכדי לבאר ולברר ולפרש כראוי את הנס להבין מזה שכל ההנהגה היא בדרך נס נסתר: צריך שיהיו שני תלמידי חכמים לפחות. מפני שרק הם מסוגלים לפרש ולבאר את זה לכלל הציבור.
לכן אדם שאומר ברכת הגומל צריך להגיד בתוך עשרה ומתוכם שניים שהם תלמידי חכמים, וכשמקריב קורבן תודה צריך שיעשה עוד תוספות: ארבעים לחמים וארבע חלות כדי לתת לעוד אנשים שישתתפו בסעודה ויפרסם את הנס שהיה לו, ויהיו חכמים שם שיסבירו גם מה גודל הנס וכו'.
אז רואים מפה שכל המטרה בעצם בקורבן התודה: זה לפרסם את הנס, אבל פרסום הנס לא מספיק, מהנס שאתה מכיר כבר ויודע, זה לא מספיק, מזה אתה צריך להשליך ולהבין שכל המעשים וכל המקרים שקוראים עמנו הם כולם ניסים, אומנם הם נסתרים והם מקופלים בתוך הטבע, אבל כולם בגזרת עליון. לפי מה שאתה עושה כך אתה זוכה. ולזה חייב להיות התבוננות, ואם לא יהיה לאדם התבוננות בזה וחלילה הוא ישייך את הדבר לעצמו ולכוחו ועוצם ידו, הרי זה כופר, כופר בטובתו של מקום, לא מכיר בניסיו: "על ניסך ונפלאותיך שבכל עת", ואדם זה לא מכיר בתורת ישראל כלל, כופר בתורת השם, מי אומר זאת? הרמב"ן אומר בפירוש, ואומר אדם זה אין לו חלק בתורת משה רבנו, עד שיאמין בכל הדברים והמקרים שהם ניסים, ואין בהם טבע ומנהגו של עולם בין ברבים בין ביחיד.
הרב: ופעם סיפרתי מעשה שלא אחזור עליו, איך נדלק וידיאו JVC שלא עבד בגזרת עליון כשהייתי בחוץ לארץ, וצעק מי שהיה איתי: "חנינא בן דוסא", "חנינא בן דוסא", זאת אומרת הכל זה גזרת עליון.
אז לכן יהודים יקרים כשמודים להשם צריך להודות בפרהסיא,
אתמול בנסיעה בדרך להרצאה, בהרצאה מישהו שם סיפר שהוא ביקש ברכה לפני כך וכך שנים וחמתו נרפאה ברוך השם מהמחלה וכו' ועכשיו חזרה לה אחרי שש שנים והוא מבקש שוב ברכה, ותוך כדי הוא מספר לי שהוא בעצמו לא היו ילדים שבע שנים, וביקש ברכה שאמרתי לו שילמד שלושה חודשים שעתיים בתענית דיבור ואז ברוך השם אשתו נפקדה שבועיים לפני שהוא סיים את השלושה חודשים, ויש לו כבר את הבן החמישי עכשיו בדרך.
שאל אותי יניב שנסע איתי בדרך שאל: למה האנשים האלה לא באים לפרסם את הדברים האלה בהרצאות שיהיה קידוש השם? למה הם לא באים?
נו מה אתם אומרים למה הם לא באים?
אין הכרת הטוב וכפיות טובה, וגם יש כאלה שכאילו פוחדים מעין רעה, ויש כאלה שכאילו מתביישים להגיד ברבים.
התירוצים האלה דחוקים ביותר, משום שאם מפרסמים את הנס, אז פירושו של דבר זה החיוב שכתוב פה, זה מה שלמדנו להביא קורבן תודה, וקורבן תודה בפרהסיה, ולהביא גם תלמידי חכמים שישמע העם ויתחזק, הרי כל המטרה להביא קורבן תודה ולעשות אותו בטררם גדול, למה? לפרסם את הניסים הגלויים שהקב"ה עושה, למה לא לעשות את זה?
הייתה אשה ממושב אחיעזר, בגיל חמישים היא עדיין לא ילדה, נתתי לה ברכה ילדה, בגיל חמישים, שאלתי אותה אם היא מוכנה לספר את זה בהרצאה?
אמרה כן,
אבל בעלה לא מסכים, הוא פוחד מעין הרע,
שמעתם דבר כזה? תכיר תודה לקב"ה, איפה נשמע דבר כזה שאישה לא ילדה עד גיל חמישים ובגיל חמישים ילדה.
אותו סיפור היה בלונדון: אישה בגיל ארבעים ושבע שאף פעם לא ילדה, מפחדת היא ובעלה מעין הרע, לא יאומן כי יסופר, אני לא רוצה להגיד שמות, אבל אתם מכירים כמה ניסים שהתפרסמו וברוך השם אלה שפרסמו לא ניזוקו, מאריכים ימים, וברוך השם עד היום ועד עכשיו עברו חמש עשרה וכו' וכו'.
מה אתה מונע טוב מהקב"ה! זה נס שהקב"ה עשה לך, ביקשת? קיבלת? למה אתה לא מודה ברבים?
בקהל: כשהם ביקשו לא פחדו מעין הרע
הרב: להודיע לא, שם הוא לא פחד מעין הרע, כן זו כפיות טובה ואי הכרת הטוב, והאדם מפספס דבר גדול שהיה יכול לזכות.
אבל זה מה שכתוב כאן: "שאם על תודה יקריבנו והקריב על זבח התודה חלות מצות", אומרים לו: לא! לא קורבן תודה לא הולך רק הקורבן, אתה צריך להביא גם ארבעים לחמים, כדי לאסוף הרבה חברים שישמעו את הנס, וגם ארבע חלות לכוהנים כדי שיהיה תלמידי חכמים שיבואו ויסבירו את הנס ואת ערכו וכו' וכו' וכו'.
נו, אולי השיעור הזה כבר יוסיף לכמה אנשים הבנה? כדי שידעו כמה זה מצווה לפרסם: "על ניסך", אנחנו אומרים על זה "מודים" דרבנן, מה אנחנו אומרים: שאנחנו מודים להשם שאנחנו יכולים להודות. נותנים לך אפשרות להודות! ואתה אומר שאתה שמח שאתה יכול להודות, ואתה לא מודה!.
"ברוך אל ההודאות" איפה ההודאות איפה אתה מודה? נו, השם יעזור לעמו ישראל שישכילו ויבינו לעשות קידוש השם, שהשם זיכה אותם, שבהם יהיה קידוש השם בעצמם בגופם בנפשם, אז שיודו להשם יתברך על זה, והקב"ה גם כן מחזיר, מחזיר נותן עוד, עוד.
אתם רואים שאפילו יתרו ברך את עם ישראל על זה שהקב"ה הושיע אותם, הוא היה הראשון שאמר: ברוך השם, הראשון שאמר ברוך השם, ברוך השם, הראשון היה גוי: ברוך השם, אייייי. גם אצלנו אומרים ברוך השם, הרבה ביבי כולם אומרים ברוך השם, כן אבל צריך להודות בפרהסיה, "על ניסך ונפלאותיך שבכל עת ערב בבוקר וצהריים.
רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר .