חמץ ומצה שווה חתן וכלה | הרב אמנון יצחק שליט"א

- - - לא מוגה! - - - 

חלות מצות

בלולות בשמן, ורקיקי מצות משוחים בשמן, וסולת מורבכת חלות בלולות בשמן.

אם אל תודה יקריבנו,

אם אל דבר הודאה על נס

שנעשה לו,

כגון יורדי הים,

והולכי מדבריות,

וחופשי בית האסורים,

וחולה שנתרפא, ארבעה שצריכים להודות,

שכתוב בהם, יודו לאדוני חסדו ונפלאותיו בבני אדם.

אז התודה שמקריבים זה על דבר הודאה, על נס שנעשה לארבעה האלה, יורדי הים, הולכי מדבריות, חופשי בית האסורים, יישאם בבית האסורים,

וחולה שנתרפא.

אלה צריכים להודות שכתוב בהם, יודו לאדוני חסדו ונפלאותיו לבני אדם.

חמץ ומצה

הם שני דברים הפוכים

ומנוגדים זה לזה.

חמץ ומצה

הם שני דברים הפוכים ומנוגדים זה לזה.

חמץ מורה על דין,

מצה מורה על רחמים.

להורות לנו כי כל ענייני העולם ומאורעותיו,

תלאותיו

וכל הצרות הבאות לו לאדם, הם בגדר חמץ

ודין הם.

אך באותו זמן גם רחמים.

מצה בחמץ

כרוכים יחדיו.

הם ניגודים מאוחדים.

לעיני האדם הם ניגודים והפכים.

אבל תאומים נוצרו מיד השם להביא אור ורחמים עבור האדם.

נחזור.

החמץ והמצה, אמרנו שהם שני דברים הפוכים ומנוגדים זה לזה.

למה? כי חמץ מורה על דין.

והמצה מורה על רחמים.

בא להגיד לנו

שכל העניינים של העולם וכל התלאות והצרות שיש בו,

הם באים תמיד בגדר זה של חמץ ודינם.

כל מה שעובר על אדם דברים לא טובים.

אבל באותו זמן יש גם רחמים.

אחרת אדם לא היה מחזיק מעמד.

מצה וחמץ

כרוכים יחדיו.

ניגודים מאוחדים. ניגודים מאוחדים.

הם גם ניגוד וגם מאוחדים.

לעיני אדם הם ניגודים והפכים.

אבל תאומים נוצרו מיד השם. למה? להביא אור ורחמים עבור האדם.

התודעה היא מעורבת חמץ ומצה.

כלומר,

דין ורחמים. כשמקריבים קורבן תודעה,

כשמביאים תודעה,

אז זה מורכב מחמץ ומצה.

כלומר, דין ורחמים.

חלות מצות.

גם חלות, גם מצות.

בלולות בשמן, מלקיקי מצות וכו'.

אז התודעה מעורבת חמץ ומצה. כלומר, דין ורחמים. והיא באה על נס שנעשה לו לאדם אחר שהיה בצרה.

או חבוש בבית האסורים, או חולה ונפל למשכב,

או בדרכים מסוכנות, כגון מדבר וים.

אלה ניסיונות וצרות,

אבל אלה ניסיונות וצרות שהביאו לנס.

אלה הביאו לרחמים ולגילוי שכינה שהוא יצא מכל הברוך.

מכל הניסיונות הללו נולדה הכרה חדשה,

נולד אור חדש בחיים,

שהוא רואה שהקדוש ברוך הוא משגיח עליו

ומצילו.

ועל הניגודים הללו צריך האדם להודות לשם.

כי על ידי הדין נולדו, באו הרחמים.

אם כן, הדין והרחמים שלובים יחדיו.

האחד עוזר ותומך את חברו.

אלמלא היה צרה, לא היה ישועה.

ממילא לא היית מכיר

בטובת הבורא עליך, בהשגחתו עליך.

זאת אומרת,

אם היית במצב של טוב כל הזמן,

היית חושב, זה המצב הטבעי שלך.

לא היית מכיר טובה לקדוש ברוך הוא, ולא תודה ולא שום דבר.

פשוט ככה חיים.

טוב כל הזמן.

אבל כשיש צרות, יש בעיות, יש מצוקות, יש תלאות, יש איסורים, איזה,

בן אדם נושע מהם,

מצפה לישועה, והיא באה,

אז זה מרומם אותו, זה מאיר לו.

רצית לשאול? כן. זה נקרא השגחה פרטית, מי שבאים עליו? בלי השגחה פרטית לא נושעים? לא, אז מי שחי ככה, כי הוא כל הזמן טוב טוב,

הפוך, זה מאכילים אותו כבר, את השכר של העולם הבא.

אדם שכל הזמן טוב לו, זה בעיה.

זה כנראה אוכל שכרו של העולם הבא כבר בעולם הזה. בדרך כלל רשעים גדולים

מקבלים הכל טוב בעולם הזה.

משלמים להם את כל השכר פה.

כל המשמח חתן וכלה כאילו הקריב תודה.

עכשיו למדנו מה זה קורבן תודה.

והבנו שזה חמץ ומצה.

ועכשיו אנחנו רואים מאמר חכמים בברכות זן. כל המשמח חתן וכלה כאילו הקריב תודה.

שנאמר מביאים תודה בית השם.

החתן והכלה,

הזוג החדש,

כשהם מתקשרים לבנות את ביתם,

נראה הכל מסודר וטוב.

המראה נהדר,

השולחנות ערוכים,

עליהם קולטו דירתם מוכנה,

מקושטת כבר ברהיטים חדשים,

יפים, נאים, מרהיבי עין.

כל הבאים להשתתף בשמחה, אוכלים ושותים ושמחים בשמחת חתן וכלה.

מענגים את גופם,

אולי גם את רוחם, שומעים איזה דרשה.

אך בכל זאת,

אצל החתן והכלה מתגנבים הרהורי פחד ודאגה לגבי העתיד.

הם לקחו על עצמם עכשיו עול.

עכשיו צריכים להסתדר לבד, בלי ההורים.

חובות זה לבד, בעיות זה לבד, הכול זה לבד.

עכשיו צריכים להתחיל להסתדר, מה יהיה?

צעירים,

מקנן עכשיו בליבם חשש נעלם המעציב את רוחם, וגם אם הניסויים יעלו יפה, לך תדע.

בתת ההכרה מכרסמת הדאגה על העתיד.

מי יודע איך יסתדרו חיי המשפחה?

איך יחלה זיווגם?

האם ישתוו בדעותיהם?

האם ישרה השלום ביניהם?

האם ייהנו משלווה?

אולי שמא יבואו עליהם ניסיונות בחיים קשים,

מרים, מסובכים?

האם יצליחו להגדיל את המשפחה או יישארו גל מודים?

כל הפחדים הללו מתרוצצים וסוערים בקרבם ומאכירים במקצת את רוחם, מערבבים וטורדים את השמחה.

כל הבא לשמחה אז,

ומפר את המחשבות הללו

על ידי שמשמח אותם.

מה זה משמח?

זה לא אחד שעושה ככה, אתה מבין, עם המפה מול הפרצוף של החטן.

זה לא אלה שהולכים וחוזרים, הולכים וחוזרים.

כל מי שמשמח אותם

בדברי ביטחון ואמונה בשם יתברך,

על ידי שמסביר להם שדווקא על ידי ההתנגדות של איש ואישה,

על ידי שאיש ואישה הם שני הפכים.

דווקא מתוך הניגוד הזה,

כפי שברא אותם הקדוש ברוך הוא בכוונה תחילה מראש,

הרי הם בונים את בניין ביתם.

הם עוזרים זה לזה, על ידי הניגוד וההפקיות שיש בחיי המשפחה.

האיש עוזר לאישה,

והאישה עוזרת לאיש, וכמו ברזל בברזל יחד,

שמחדדים זה לזה.

איך מחדדים ברזל? ברזל בברזל, יחד.

ככה מחדדים.

ברזל בברזל.

אותו דבר, מחדדים זה לזה.

וטוב עם השניים מן האחד.

כי הבינה היא תרש לאישה,

מוסיפה חוכמה ועזר לאיש בעל הבינה.

אבל לא ראי זה כראי זה.

כל אחד ממלא את חסרון חברו,

וממילא נבנה הבניין ונשלם באופן יפה ונהדר.

והאיש הבא לשמח ולעודד את החתן והכלה,

מטיף להם ומעורר את רוחם.

הרי הוא מחיה אותם ומדריך אותם לגבי ניסיונות החיים.

הוא מחכים אותם,

בהבהירו להם כי הניסיונות והניגודים הם המביאים אושר בחיים.

הם הנותנים טעם ושלווה, אושר וכבוד.

אם המשמח

משתמש בנימוקים אלה כשמשמח את החתן והכלה,

אם כך הוא מעורר, מעודד ומרומם את נפשם,

רוח החתן והכלה מתרוממת,

והרי הוא כאילו מביא תודה.

כי התודה ממה באה?

מחמץ ומצא.

דין ורחמים.

היינו, כמו שאמרנו,

כלומר בעל הנס מכיר דווקא על ידי הדין שבאים הרחמים.

אז הוא מכיר את ההשגחה האלוקית ואת הטובה שנתן לו את הדבר הנוגד לו.

כמו שדין זה נוגד את רצונו של האדם, אבל זה מביא עול הרחמים של אחר כך.

וזה דווקא הנס.

ואז הוא רואה את ההשגחה באור ברור.

אז מתוך הצרות נוצר הנס.

מתוך זה בא לאדם גילוי שכינה. זה נקרא שהקדוש ברוך הוא מחייך לו.

מראה לו, אתה רואה, אני פה.

חשבת שלא תצא מהבעיה, הנה יצאת.

אבל תראה את זה, תכיר את הנס.

אין טבע,

זה השגחה.

העיכוב היה מכוון וההצלה הייתה מכוונת.

אבל בלי שיראו לך שלא תלוי ביד שלך שום דבר,

אתה עלול לחשוב כוחי ועוצם ידי.

אז השם מראה לך

איך הדברים מסתדרים על ידי ההשגחה.

ככה מביא

ומשמח את החתן והכלה לידי שמחה

בהודאה לקדוש ברוך הוא.

ועל ידי זה הם ישליכו את יהבם על הבורא יתברך.

הרי אדם כזה הוא כמקריב תודה.

זה הרעיון הגלום בקורבן התודעה.

וזה מה שהוא עוזר לחתן ולכלה. לכן נאמר כל המשמח חתן וכלה כאילו הקריב תודה.

באיזה אופן שאמרנו דין ורחמים

שתודה מורכבת,

חמץ ומצה.

ממילא שנאמר מביאים תודה בית השם. ממש זה כאילו מביא תודה לבית השם. דהיינו,

הוא אומר להם תשמעו זה לא יהיה קל.

יהיו ניסיונות, יהיו בעיות, יהיו קשיים. אבל עוברים את זה, אנחנו גם עברנו את זה.

עוברים את זה בעזרת השם. אדרבה, הדעות

יגובשו ההבנות, הפשרות.

כשאדם בא בצורה כזאת,

זה משמח את החתן והכלה. למה?

גם מה שהם חוששים,

הוא אומר להם, אין לחשוש כל כך, הכל בסוף מסתדר, הכל יהיה בסדר.

זה השמחה האמיתית,

וזה כמי שמקריב קורבן תודה.

תודה לכם.