י' אדר ב' תשע"ד - ספר ויקרא פרשת צו  - דין ורחמים יחד

"אם על תודה יקריבנו והקריב על זבח התודה חלות מצות"

חמץ ומצה שני דברים מנוגדים זה לזה, חמץ מורה על דין ומצא על רחמים: להורות לנו כי כל ענייני העולם ומאורעותיו תלאותיו וכל הצרות הבאות לו לאדם הם בגדר חמץ ודין, אך באותו זמן הם גם רחמים, מצא וחמץ כרוכים יחדיו, לעיני האדם הם ניגודים והפכים אבל תאומים נוצרו מיד השם, להביא אור ורחמים עבור האדם. 

קורבן תודה מעורב חמץ ומצה, דין ורחמים: הרי זה בא על הנס שנעשה לו לאדם אחר שהיה בצרה: קורבן תודה, היה חבוש בבית האסורים או חולה ונפל למשכב, או היה בדרכים מסוכנות במדבר ובים אלו הם ניסיונות וצרות שהביאו לנס לרחמים ולגילוי שכינה. מכל הניסיונות הללו: שהיה חולה וכו' נולדה הוכרה חדשה על ידי הניגודים הללו צריך האדם להודות להשם, כי על ידי הדין נולדו ובאו הרחמים, אז הדין ורחמים שלובים איפה זה בזה. 

כתוב: כל המשמח חתן וכלה כאילו הקריב תודה, שנאמר: "מביאים תודה בית השם, החתן והכלה כשמתקשרים לבנות את ביתם נראה הכל מסודר וטוב והמראה נהדר ושולחנות ערוכים ועליהם כל טוב, דירתם מוכנה מקושטת ברהיטים חדשים מרהבי עין, כל הבאים להשתתף בשמחתם אוכלים ושותים, שמחים שמחת חתן וכלה, מענגים את גופם ואת רוחם, אבל בכל זאת אצל החתן והכלה מתגנבים הרהורי פחד ודאגה לגבי העתיד מקנן בליבם חשש שמעצים את רוחם.

 בתת ההכרה מכרסמת הדאגה על העתיד, מי יודע איך יסתדרו חיי המשפחה? איך יעלה זיווגם, איך ישתוו בדעות, האם ישרה השלום ביניהם, האם ייהנו משלווה, או שמא יבואו עליהם ניסיונות בחיים? האם יצליחו להגדיל משפחתם או יישארו גלמודים, כל הפחדים הללו מתרוצצים וסוערים בקרבם, מעכירים במקצת את רוחם וטורדים את השמחה, רואים אותם מתוחים בתוך החופה ומתפללים, ומתפללים, ומתפללים, וכל הבא הוא מפר מהם את המחשבות הללו, על ידי שמשמח אותם, כל המשמח חתן וכלה הרי זה שאילו הקריב תודה.

איך הוא מפר את המחשבות הללו? על ידי שהוא משמח אותם, במה? לא בריקודים, על ידי שהוא אומר להם דברי ביטחון ואמונה בהשם יתברך, שמסביר להם: שדווקא על ידי ההתנגדות של איש ואישה שהם שני הפכים דווקא מתוך הניגוד הזה משברא אותם הקב"ה בכוונה תחילה מראש, הרי דווקא מתוך זה הרי הם בונים את בניין ביתם ועוזרים זה לזה כמו ברזל וברזל יחד. 

איך מחדדים ברזל בעוד ברזל, כך מחדדים אותם "וטובים השנים מן האחד".

הבינה היתרה של האישה מוסיפה חוכמה ועזר לאיש, כל אחד ממלא את חסרון חברו ונשלם הבניין באופן יפה ונהדר. 

לא כמו היום: היום אומרים שוויון שהאישה והגבר אומרים שהם שווים, פלורליזם, שהגברים והנשים יהיו שווים, להשוות אותם בכל, אז השמאלנים התקדמו עוד יותר אמרו: למה צריך איש ואישה ניקח שווים עם שווים, אז עכשיו מתחתנים זכרים עם זכרים ונקבות עם נקבות, כולם שווים. אין צורך לעשות מודל מעושה, עושים אותו כמו שהוא, זכר עם זכר ונקבה עם נקבה, ואז הכל בדיוק ההפך מהתורה שצריך ניגוד ברזל בברזל יחד- בדיוק הפוך. 

והאיש הבא לשמח ולעודד את החתן והכלה, מטיף להם ומעורר את רוחם ומחיה אותם, מדריך אותם לגבי הניסיונות של החיים, ומחכים אותם על ידי שמבהיר להם שהניסיונות והניגודים הם המביאים אושר בחיים, הם נותנים טעם ושלווה אושר וכבוד, אם המשמח בנימוקים אלה של ההפכים, כאשר הוא משמח את החתן ואת הכלה, אז הוא מעורר ומרומם את נפשם של החתן והכלה אז מה אם יהיה ניגודים, אדרבא! ככה בונים.

כשאדם נותן מכה במסמר אז יש ניגודים ורק כך הוא נכנס וכך נהיה חיבור בין שני קרשים, אבל אם לא איך יתחבר צריך שיהיה ניגודים. 

אדם שעושה כך עם החתן והכלה, מעודד את נפשם ומעודד את החתן והכלה נחשב כמי שמביא תודה למה? כי תודה באה מחמץ ומצה מדין ורחמים עי הדין באים הרחמים, ומתוך הצרות נוצר נס, ומתוך זה בא האדם לגילוי שכינה והוא מודה עבור זה להקב"ה, הרי אמרנו איש ואישה שכינה שרויה ביניהם, וכן המשמח חתן וכלה אכן מביא אותם לידי הודאה לקב"ה ומשליכים את יהבם על הבורא יתברך והרי האיש הזה שעשה זאת כמקריב תודה.

 זה הרעיון שגלום בקורבן התודה: חמץ ומצא, דין ורחמים, וזה צריך ללכת ביחד, הם תאומים שהולכים ביחד, כי מתוך הדין באים לידי רחמים, ומתוך הצרות באים לתוך נס, ומתוך זה מתגלה השכינה שהיא משגיחה, ועל ידי זה מודים לקב"ה וזהו קורבן התודה. 

ש. אבל איזה שמחה? יש שמחה , אבל אין שמחה שלמה,

הרב: אבל אם הסבירו לו עכשיו שבכל עצב יהיה מותר, כמו שאמר שלמה המלך שבכל עצב יש יתרון, אז אדרבא: אם מתוך העצב אני יכיר את הקב"ה, הרי אם יהיה הכל בשלמות אז אני לא יכיר את הקב"ה, אז לא יתגלה לי הקב"ה, אז יתגלה לעצמי כאילו, אבל אם יהיה לי איזה עצב אז יצטרך לקב"ה והוא ירעיף עלי מטובו ורחמים, הרווחתי מהעצב את הקב"ה, אז לא שווה? זו השמחה הכי גדולה. 

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.