יד' בכסלו תשע"ה - החובה לדעת

 "ויהי בעת ההיא וירד יהודה מאת אחיו" ואמרו חכמים זכרונם לברכה בבראשית רבה: לא היה הכתוב צריך לומר: אלא ויוסף הורד מצרימה, ומפני מה הסמיך פרשה זו לכאן?

רבי יוחנן אמר: "כדי לסמוך הכר להכר" - "הכר נא הכתונת בנך היא? ל-"הכר נא למי החותמת והפתילים? שאמרה תמר ליהודה, הכוונה בזה: כפי שכתבו המפרשים: להודיע שהקב"ה פורע לאדם מידה כנגד מידה.

 כן אמרו חכמים זכרונם לברכה בילקוט שמעוני פ. קמב':

אמר לו הקב"ה ליהודה: "אתה אמרת לאביך הכר נא! חייך שתמר אומרת לך "הכר נא"!".

אך זה טעון ביארו: היכן כאן העונש מידה כנגד מידה? אם זה משום שאמר הכר נא, ועל כן נענש "בהכר נא" האם הביטוי הכר נא היה עונש, מה היה העונש למעשה רק המילים הכר נא או המעשה עצמו?

העונש היה גם אם תמר היתה משתמשת בביטוי אחר, כמו תזהה למי זה? אז מה היא הנהגת מידה כנגד מידה בעובדה הזו של המילים הכר נא, והחזירו לו ב"הכר נא"?!

 כעניין הזה אנו מוצאים גם בגמרא בסוטה יג': "ויאמר השם אליו רב לך", אמר רבי לוי ברב בישר, וברב בשרוהו" ברב בישר: רב לכם בני לוי, ברב בשרוהו: "רב לך אל תוסף דבר עוד אלי בדבר הזה".

רש"י מפרש: ברב הוא בישר את בני מחלוקתו, קורח ועדתו, ואמר להם: "רב לכם בני לוי". והקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, והוא נענש באותה מידה.

 ובילקוט ברמז תט' קמה':

אמר לו הקב"ה: "אין אתה זכור בשעה שאמרת "הן לא יאמינו לי". הווי "הן קרבו ימך למות".

גם כאן מודגש הביטוי מידה כנגד מידה, ומה נפקא מינה למשה רבנו באיזו לשון אמרו לו כי קרבו ימיו למות? אם זה בהן או המילה אחרת, וכי לא יוסיף לבקש לעבור את הירדן, בגלל במילה "הן" הוא לא יוסיף לעבור את הירדן?

 "ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם" ופירש רש"י: "כל רעה שהיה רואה באחיו, היה מגיד לאביו, שהיו אוכלים אבר מן החי, ומזלזלין בבני השפחות, וחשודין של העריות, ובשלושתן הוא לקה: על אבר מן החי: וישחטו עיזים ולא אכלוהו מן החי. ועל שקוראין לאחיהם עבדים: לעבד נמכר יוסף. ועל העריות: ותישא אשת אדוניו",

והנה עונש לעבד נמכר יוסף, ודאי שזה עונש חמור, ותישא אשת אדוניו גם זה עונש חמור וניסיון מר.  זה העמידו בסכנה לאבד את עולמו חס ושלום.

אך מה העונש היה ליוסף במה ששחטו שעיר עיזים ולא אכלוהו חי? אם עד עכשיו ראינו שמידה כנגד מידה, שבאותה לשון האדם נענה, איפה המידה כנגד מידה פה באמרו שאכלו אבר מן החי?

 ברור שתכלית העונש היא ללמד אדם לקח, העונש לא בא למטרת עונש, אלא ללמד האדם לקח ולהוכיחו כי טועות בידו! זה מה שנאמר: ובשלושתן לקה, שהוכיחו לו מן השמים שטעה בשלושת הדברים שדיבר על אחיו. וכשם במה שהוא נמכר לעבד, זה הוכיח לו לראות הטעות שדיבר על אחיו הכשרים. וכן בהיותו בצרת אשת אדוניו, הוא ראה את דיבת העריות שהוא אמר על אחיו.

 כמו כן הראו כי טעה בחשדו אותם, על אבר מן החי: כי כל זה הם עשו בספר היצירה, ובעל חי שנעשה על ידי ספר יצירה אין לו דין רגיל. ועריות אף על פי ספר יצירה אין בה דין רגיל. אומנם הוא ראה אך חשד בדבר שלא עשו. שכן אף בשעת הקלקלה, הם היו זהירים באיסור אבר מן החי, ושחטו את שעיר העיזים.

 {אחד שעובר על עריות, לא הולך להקפיד על נטילת ידיים וברכת המזון ודברי תורה על השולחן, ברור שהוא כבר שלא. וכאן הם היו בשעת הקלקלה דהיינו שהם כבר דנו את אחיהם למיתה, אומנם חשבו שזה נכון, אבל שזו שעת הקלקלה לפי האמת, ובכל אופן החשש להוציא אח להורג}.

 ובטבעו של אדם בשעת כלכלתו הרי הוא בהול וחשוד לכמה דברים, ומזה נוכח לדעת כי טעה בשלושתן. כי בשעת הקלקלה הם לא אכלו אבר מהחי, הם שחטו שעיר עיזים ואכלוהו, בלי לאכול אבר מן החי . ולקה בזה: מה הלקיה שהוא לקה? שהראו לו את טעותו.

{כשמעמידים אדם על טעותו זו לקיה גדולה מאוד, אין צורך בעונש ממש, אדם שהוכיחו אותו על פניו ירצה אפילו להיבלע באדמה}.

כי קשה מאוד התוכחת , וכשמן השמים מוכיחים, ורואה שלקה בשלושתן, זה חמור יותר מהעונש.

 וזה הטעם שהקב"ה מעניש מידה כנגד מידה: כדי להוכיח אדם על טעותו. שעל ידי כך הוא למד על מה נענש והיכן טעה. אחרת הוא יעבור על אותה טעות ולא בזה השם חפץ אלא שהאדם יתעורר על טעותו "כי את אשר יאהב השם יוכיח וכאב את בן ירצה".

 מעתה נבין: מה הכוונה של "הכר נא" {שהתחלנו בהתחלה} "הכר נא" כנגד "הכר נא"

שאלנו: מדוע הכתוב היה צריך לומר: ויוסף הורד מצרימה, למה כתוב: וירד יהודה מאת אחיו, ולמה הסמיכו את הפרשה הזאת לפה? שהרי כל מה שקרה: וירד יהודה, והיה הסיפור עם תמר, ואז היא באה אליו עם הפתילים וכו' ואמרה לו: "הכר נא למי אלה". ומדוע היה זה צמוד לזה?

אלא סמוך: "הכר כתונת בנך" ומידה כנגד מידה "הכר נא" למי החותמת והפתילין" לכן הסמיכו לפרשה הזו.

{וכאילו תקעו אותה כאילו לא במקום. אך זה מכוון מהשמים בכדי יהיה מידה כנגד מידה}.

ומעתה נבין את הכוונה של "הכר נא" כנגד הכר נא: על ידי זה יעלה יהודה על לבבו שיש קשר בין הדברים: הוא יקבל תוכחה על שאמר: הכר נא במכירת יוסף, מיד הוא ייזכר שבאותם מילים הוא השתמש, מה שאמר לאביו: הכר נא למי הכתונת, פה הכר נא למי החותמת והפתילים. זה מבהיל כי זה מסר מדויק משמים.

 וכן משה רבנו עליו השלום שנאמר: אמר לו "רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה" {כשהוא מנסה להיכנס לארץ ישראל בפרשת ואתחנן} והוא הבין שנכשל במה שאמר לעדת קורח, "רב לכם בני לוי המעט מכם ובקשתם גם כהונה?!" ואף על פי שהיה משה רבנו הצדיק, וקורח ועדתו הרשעים, אף על פי כן לא היה לא לומר בלשון זה, "רב לכם" כי היתה במחלוקת שלהם נקודה של שאיפה להתעלות, ולהתקרב יותר אל הקב"ה, נכון, שזו היתה מחלוקת וגם רצו שררה, אך בסך הכללי הם רצו עבודה יותר גדולה בעבודת השם להיות כוהנים, והוא אמר להם "רב לכם", בביטוי הזה היה כדי להרפות את ההתאמצות שלהם והעליה להתרוממות, נכון שאי אפשר לחלוק ולהרהר אחריו, אבל היתה פה שאיפה כל שהיא, הם בקשו כהונה {שזו מטלה וחובות עבודה קשה} זו דרגת קדושה גבוה, והוא אמר להם "רב לכם" {כלומר העליה שהינכם מבקשים גבוה מדי בשבילכם} לכן הענישו אותו מידה כנגד מידה השמיעו לו בדיוק אותה לשון, הוא מתאמץ כל כך להתקדש בקדושת ארץ ישראל.

 כמו שאמרו חכמים זכרונם לברכה בסוטה יד', דרש רבי שמלאי: "מפני מה נתאווה משה רבנו להיכנס לארץ ישראל? וכי לאכול מפריה או לשבוע מטובה הוא צריך?

אלא, אמר הרבה מצוות נצטוו ישראל ואינם מתקיימות אלא בארץ ישראל. להיכנס אני כדי שיתקיימו על ידי",

ובשל כך התפלל חמש מאות חמש עשרה תפילות, כמנין: "ואתחנן" ובעודו מתחנן! מה אמר לו השם:"רב לך!" כלומר: די לך במדרגתך, מידה כנגד מידה, בא להוכיח ולהשמיע לו לא פעלת נכון בביטוי הזה שמנעת מהם את האפשרות וריפית את ידם {גם אתה רוצה כעת דרגת קדושה יותר גבוהה, אני עונה לך באותה מידה, להשמיעך שלא היתה בסדר שם}.

 כך אנו מוצאים גם באחי יוסף שבטי יה: בשעה שבאה להם צרה שהזכירה להם את מכירת יוסף, מיד הבינו כי הם נטבעים על חטא זה, על ידי התוכחה באו לידי תשובה.

ככתוב: "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו, על כן באה עלינו הצרה הזאת".

פירש הרשב"ם, "מידה כנגד מידה": אנחנו השלכנוהו בבור, והנה אנחנו נאסרים בבור השבי, {הם הבינו שהצרה לא באה לחינם} .

כעין זה כתב גם הספורנו: "אף על פי שחשבנוהו לרודף, היה עלינו לרחם עליו בהתחננו, וכנגד מידת אכזריותנו, זה האיש מתאכזר נגדינו" {הם הרגישו את האכזריות בהתנהגותו של יוסף עוד שעדיין לא מזהים אותו, ותוך כדי הרגשת ההתאכזרות הבינו כפי שהתאכזרו לאחיהם},

ועל ידי ההתאכזרות ההיא הגיעה ההתאכזרות הזו, ורק על ידי מידה כנגד מידה הם הגיעו לידי הכרה בחטא.

עוד כתוב: "ויען ראובן אותם לאמר: הלא אמרתי לכם לאמור אל תחטאו בילד ולא שמעתם, וגם דמו הנה נדרש".

 והספורנו והכלי יקר אומרים: כי ראובן הוסיף כי שלא רק על מידת האכזריות הם נתבעים אלא גם דמו הנה נדרש, שגם עצם המכיר היתה שלא כדין ואף עליה נתבעים.

ומזה נלמד גם כשמגיע לאדם עונש, והאדם עולה בעליל את הנהגת הקב"ה עימו מידה כנגד מידה, עדיין צריך הוא להתבוננות יתרה, לדעת אל נכון למה ועל מה בא עליו העונש שלא יטעה בדבר, כי כל המטרה היא לעורר האדם לתקן את הדבר.

 ועכשיו נשמע דבר שלכאורה נשמע תמוה ומעתה יהיה מובן: כיוון שזו תכלית העונש, שהאדם יבין על מה הוא חטא. זו המטרת העונש העונש הוא לא להענשה. אלא לעורר את האדם להכיר בחטא שחטא, לאחר שהבנו שזה הוא התכלית.

 נביא מדברי הגמרא ברכות יב': "כל העושה עבירה ומתבייש בה, מוחלים לו כל עוונותיו" {מה הוא ההיגיון},

המאירי אומר: לאו דווקא כל עוונותיו, עבודה זרה, עריות, ושפיכות דמים. הכל בגלל שהוא התבייש? {הכל בגלל שעשה עבירה אחת והתבייש מוחלים לו כל עוונותיו},

לא! אומר המאירי הכוונה על אותה עבירה, {כל העוונות של אותה עבירה בכל הזמנים} רק אם הוא התבייש ומה היא אם הוא התבייש?

הטעם כמו שלמדנו כעת שהעונש אינו אלא להוכיח לאדם את טעותו, ומכיוון שזה הגיע לעצמו להכרה כה ברורה ונמרצת עד שנתמלא בושה מחטאו,

{אבל בושה אמיתית עד כדי שאדם לא יכול לכלכל את מעשה הבושה שהוא עשה שאינו יכול להסתכל על עצמו במראה},

 רבי אלעזר בן דורדיא שהתבייש במעשיו מת מרוב בושה. וזכה לחיי עולם הבא מיד. "תכסך בושה" שהגיע בעצמו להכרה כה ברורה ונמרצת עד שנתמלא בושה מחטאו, לכן הוא כבר לא זקוק לעונש. {כי כל המטרה כאמור היא לעוררו מהחטא ואם הוא הכיר זאת בעצמו עד כדי שנתמלא כולו בושה} לכן מוחלים לו על כל עוונותיו ללא עונש. וזה מאמר תמוה שכעט הוא מובן.

 מכאן אנו רואים שכל מידה ומידה, שהקב"ה השאיר בעולם, זה לטובתנו!

העונש הוא לא תכלית, העונש בא לעורר ולהכיר בחטא, ואם אנו מכירים בחטא בעצמנו, כי עובדה שאדם שמודה שעשה עוונות וחוזר בתשובה אין הוא צריך כבר בעונשים, ובתשובה לא מקבלים כבר עונש,

ובושה היא אחת מהעשרים תנאים של התשובה. אז אם התשובה היא כזאת אמיתית שכבר מכיר בחטאו, אין כבר צורך בעונש.

לכן כל מה שהקב"ה מביא לאדם: בין אם זה עונשים או תזכורות, בין אם זה מילים תואמות, הכל למטרה אחת: להזכירו את החטא במה נכשל, ומה עליו לתקן. ואם הוא השיג זאת בעצמו טרם ביאת התוכחה או העונש אשריו ואשרי חלקו, הקב"ה לא מחפש להעניש, הוא מחפש שאנשים ישובו בתשובה, שיכירו בחטא ויתרחקו ממנו.

כמו שאמר דוד מיד: "חטאתי!" ונשאר מלך,

שאול התמהמה עד שאמר "חטאתי" - הפסיד את המלכות. השם רוצה הכרה בחטא, זו היא הנקודה שאדם צריך לדעת.

העונש הכי גדול זה "על אומרך "לא חטאתי"

אפילו בלעם אמר: "חטאתי כי לא ידעתי" {כשהמלאך ניצב מולו, אז בלעם אומר "שאי ידיעת החוק אינה פוטרת מעונש" אדם מחויב ללמוד בכדי לדעת}.

"אתה חונן לאדם דעת "{בכדי לדעת ולא בשביל לא לדעת},

על זה מביא הקב"ה מידה כנגד מידה, ר"ת: מכ"מ זה הוא המכ"מ של הקב"ה,  {בכדי למקם בדיוק לאדם להתעורר ולעשות}.