ההבדל בין תמר לאשת פוטיפר | הרב אמנון יצחק

נציב יום: לעילוי נשמת אליהו גרינברג בן לאה - מנוחתו עדן.

קהל: אמן.

הרב: "וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים אִישׁ מִצְרִי" (בראשית לט א)

פירש רש"י וזה לשונו: "וְיוֹסֵף הוּרַד - חוזר לעניין ראשון, אלא שהפסיק בו כדי לסמוך מעשה אשתו של פוטיפר למעשה תמר, לומר לך: מה זו לשם שמים נתכוונה - אף זו לשם שמים נתכוונה; שראתה באיצטרולוגין שלה שעתידה להעמיד בנים ממנו ואינה יודעת אם ממנה, אם מבתה!" אז זאת אומרת שתיהן התכוונו; תמר יצא ממנה מלך המשיח וזאת לא יצא ממנה כלום, שתיהן התכוונו לשם שמים, מה קורה פה? רואים דבר נורא! שהתכוונו לשם שמים, בכל זאת תמר נשארה צדיקה, הברוכה בפי כל, ומשיח בן דוד יוצא ממנה. 

ואשת פוטיפר גם היא התכוונה לשם שמים, קוראים לה: ארורה! פרוצה, רשעה!! מה זאת? 

אכן מסוף המעשה לומדים על המחשבה תחילה; כי הנה תמר אחרי שחשדוה בזנות, ויהודה עצמו פוסק את דינה: 'להישרף!', לא עשתה כלום להודיע שמיהודה היא הרה, הוא הוציא עליה את הפסק דין להישרף, והיא לא מודיעה: 'ממך אני הרה!', אלא: "הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה" (בראשית לח כה) פירש רש"י ז"ל: "לא רצתה להלבין את פניו ולומר: 'ממך אני מעוברת!' אלא לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה', אם תרצה להבין – תבין, אם לא - אני מוכנה להישרף! אם יודה מעצמו – יודה, ואם לאו – ישרפוני! ולא אלבין פניו!! מכאן אמרו: 'נח לו לאדם שיפילוהו לכבשן האש - ואל ילבין פני חברו ברבים!' (גמרא בסוטה י) זה לא יאומן כי יסופר! 

מבואר עוד בחז"ל: שהיא ידעה שהיא מעוברת בתאומים, ושממנה כל בנין הגאולה השלימה! וכך אמרו במדרש רבה: "מלמד שהיתה מטפחת על כרסה ואומרת: "מלכים אני מעוברת! גואלים אני מעוברת!!" 

ובכל זאת אמרה: 'אני לא אביישו בשום אופן! אלא אם יודה – מוטב! ואם לאו - אשרף אני ושני בני!' כל העתיד של העולם כולו בפנים בבטן, כלומר; אם הוא לא יודה ויעזוב אותה לנפשה להישרף, אז קודם כל יהודה היה נחשב להורג שלוש נפשות, אז אם זה טיפוס כזה כמו שאומרים, איך היא מסכימה להישרף בשביל אדם כזה? שהוא יודע שממנו היא הרה! הוא לא מודה ויהיה מוכן שהיא תישרף עם שני הילדים שלה, ובכל אופן היא אומרת: 'אפילו אם הוא כזה - אני לא אלבין את פניו!' בכל זאת מסרה את נפשה ונפש שני בניה, וכל היעוד העתידי ובלבד לא להלבין פניו ברבים. 

לכן זאת תמר הצדיקה, סוף המעשה מעיד על תחילתו. לומדים מכאן יסוד גדול: 'סוף מעשה במחשבה תחילה', זה אומר מה היתה המחשבה בהתחלה, מהסוף שהיא עמדה במדרגה גבוהה ונפלאה זו אנו לומדים עד כמה היא היתה טהורה ונקיה, המחשבה שלה בתחילה, שאם היה עובר במחשבתה איזה תערובת כל שהוא של תאווה דהיינו; רצון עצמי, לא היתה יכולה לעמוד בנסיון קשה כזה למסור את נפשה ונפש שני בניה לשריפה, והכל בלבד לא לבייש את חמיה ברבים! מעשה של מסירות נפש נפלא זה אי אפשר לעשות, אלא רק בן אדם שאין בו שמץ של אהבת עצמו, והוא נקי מזה לגמרי. 

כי אם בן אדם מוכן לבטל את כל ישותו בשביל אחר, אז אין לו שום צד של עצמו בתוך השיקולים שלו. כיוון שכל העניין של "וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם" (בראשית לח יד) היה קדוש! בכוונה טהורה לשם שמים בלא שום פגע כל שהוא. אז למדנו כבר: 'שמצווה גוררת מצווה!' לפי מידת הטהרה במצווה שעשה אדם בתחילה, באותה מידה הזאת גוררת מצווה זו מצווה שניה לה, ותוספת קדושה וטהרה, ודרגה גבוהה זו של ביטול אהבת עצמו מכל וכל אך ורק לטובת חברו שהיתה בתמר, הכשירתה להיות האם למלכות בית דוד, כי כאן נעוץ סוד ויסוד המלכות להיות המלך: "דֹּרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ" (אסתר י ג) ולא לעצמו.

לא יכול לצאת מלך המשיח רק מאשה כזאת שיכולה למסור את נפשה על דברים כאלה! למה? כי צריך להיות מוסר נפשו לְעַמּוֹ ולא לעצמו. והנה חז"ל למדו ממעשה תמר ואמרו: "נח לו לאדם שיפיל את עצמו לכבשן האש - ואל ילבין פני חברו ברבים!" מנא לן? מתמר, מאיפה לומדים? מתמר. 

אבל שלא נטעה! אומר ה'לב אליהו': לחשוב שהמאמר הזה, זה מין הערה מוסרית כזאת שהיא מוגזמת בעניין הלבנת פנים, אלא הלכה פסוקה היא! הלכה למעשה, כמו שאומרים התוספות: "דלפיכך לא מנו חז"ל דבר זה, בהדי הדברים, שלושה דברים ש'יהרג ואל יעבור' מפני שאינו מפורש בתורה כמו שלושת הדברים, אבל בעצם גם זה 'ייהרג ואל יעבור!', אבל כיוון שזה לא מפורש בתורה כמו האחרים אז לכן לא מנו אותו חכמים בכללם. ועוד מצינו בגמרא (בכתובות סז): 'מעשה במר עוקבא שהיה לו עני בשכנותו והיה רגיל כל יום להשליך לו ארבעה זוזים בחור שבדלת, 

יום אחד אמר העני: 'אלך ואראה מי עושה עמי כל יום טובה זאת?' 

באותו יום אחר מר עוקבא בבית המדרש והלכה איתו אשתו להשליך ארבעה זוזים, וכיוון שהרגיש העני שמתעסקים בדלת יצא לקראתם לראות מי הם? וכדי שלא יתבייש העני ברחו ונכנסו לתנור אש! לא היה להם איפה להיחבא נכנסו לתנור אש, היו תנורים פעם ככה נכנסו לבפנים... בגמרא פריך: 'מאי כולי האי?' מתרצת הגמרא: 'משום הא דאמר רב זוטרא משום רבי שמעון בר יוחאי: 'נח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש - ואל ילבין פני חברו ברבים! מנא לן? מתמר!', אז רואים: שהוא ביצע הלכה למעשה את הדין - שלא להלבין את פניו! לא מובן!! 

הרי לנו עד כמה חיוב זה של 'נח לו לאדם שלא לבייש' אפילו ביוש קל! למה זה ביוש קל במקרה הזה? כי העני עשה כן מעצמו לראות: מי מטיב לו - כדי שיכיר לו טובה! אז ברור שהוא לא יתבייש אם הוא בעצמו חושף את עצמו על מנת לברר: מי נותן לו? בכל זאת יש כאן עניין של 'ייהרג ואל יעבור!', ומר עוקבא ואשתו שהגיעו למצב זה, קיימו כן בנפשם וברחו לתוך התנור, ומהיכן למדו? מתמר שכתוב: הִוא מוּצֵאת, גם תמר היתה יכולה להינצל אילו היתה שולחת ליהודה לאמור לו במפורש: 'ממך אני מעוברת!' בשקט לא צריך לצעוק ברחוב... בכל זאת מסרה נפשה להישרף בכבשן האש!!

כעת נתבונן באשת פוטיפר: שמה גם היתה כוונתה לשם שמים, אבל איך עלתה לה? אמרו חז"ל: 'שהיא ראתה באיצטרולוגין שעתידה להעמיד בנים ממנו!' דהיינו; האסטרולוגים שלה הסתכלו במזלה בכוכבים, וראו שהיא צריכה להעמיד בנים ממנו, אבל היא לא ידעה; אם זה ממנה-ממנה או מביתה, הנה כיוון שאינה יודעת אם ממנה או מבתה, למה היא מדברת אליו יום יום? אם זה צריך להיות - זה יהיה, אם זה לא צריך להיות - אז זה יהיה בבת, ובאמת הבת התחתנה איתו בסוף. ואמרו בגמרא: 'בכל יום ויום היתה אשת פוטיפר משדלתהו בדברים; בגדים שלבשה לו שחרית, לא לבשה לו ערבית, 

אמרה לו: 'הישמע לי!' 

אמר לה: 'לאו!' 

אמרה לו: 'הריני חובשת אותך בבית האסורים!' 

אמר לה: "ה' מַתִּיר אֲסוּרִים!" (תהלים קמו ז), 

- 'הריני כופפת קומתך!' 

- "ה' זֹקֵף כְּפוּפִים!" (תהלים קמו ח), 

- 'מסמאה את עיניך!', 

- "ה' פֹּקֵחַ עִוְרִים!", 

נתנה לו אלף כיכרי כסף! אלף כיכרי כסף לשמוע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ לִהְיוֹת עִמָּהּ" (בראשית לט י) ולא רצה! עד כאן אפשר לומר: שאכן כוונתה היתה לשם שמים כאמור, אבל ההכרעה: שמה שהיא ראתה שעתידה להעמיד פנים ממנו; זה או היא או בתה, ההכרעה הזאת כבר באה מכוח התאווה שלה ליוסף! היא הכריעה: שזה היא ולא בתה! מאיפה את יודעת? מאיפה את יודעת?? והיא הכריחה אותו ושידלה אותו - זה מראה שזה מכוח התאווה! ומכיוון שהתערב כאן כוח תאווה גופנית שוב לא יכלה לעמוד בניסיון ונזדקר בה בעניין זה כוח גופני שהוא רצון עצמי ועל ידי זה התגבר כוח התאווה על הכוונה לשם שמים, והלכה מדחי אל דחי עד שהגיעה למה שהגיעה...! 

כתוב: "וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה" (בראשית לט יב) והנה יוסף היה בעל כוח גדול! למה עזב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ לתת לה אמתלא להעליל עליו? למה אתה משאיר ראיות בשטח... אז פירש הרמב"ן זכרונו לחיי העולם הבא: "כי לכבוד גבירתו לא רצה להוציא בִּגְדוֹ מידה!" זה לא דרך ארץ , זה לא כבוד של הגבירה שהוא ימשוך בכוח את הבגד מידה, ואכן אם לא היה מניח את הבגד בְּיָדָהּ לא היתה באה לעלילה זו, כי פחדה: פן יגלה עליה לבני הבית או לאדונה מה שהיא עשתה שהיא תפסה אותו בכוח! והקדימה לומר ההיפך ממה שהיה... 

כמו הנשים של היום שהולכות ומתלוננות על הבעלים: 'הוא עשה לי ועשה לי ועשה לי...' 

במשטרה – ויאל'ה ישר עוצרים אותו, רק הן לא יודעות ש'יש דין ויש דיין!' 

וזהו מה שכתוב: "וַיְהִי כִּרְאוֹתָהּ כִּי עָזַב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס הַחוּצָה. וַתִּקְרָא לְאַנְשֵׁי בֵיתָהּ" (בראשית לט יג-יד) עד כאן תוכן דבריו של הרמב"ן.

גם ב'ספורנו' דקדק: מה שכתוב וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה ואח"כ כתוב וַיְהִי כִּרְאוֹתָהּ כִּי עָזַב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס הַחוּצָה, ולא כתוב וַיָּנָס וַיֵּצֵא, ביאר הספורנו: כי מן החדר נס - פן יגבר עליו יצר הרע! לא להתעכב, ללא שהות, במהירות! אבל הַחוּצָה יצא לאיטו בלי תנועה של ניסה, 

שלא ישאלו אותו: ממה אתה בורח? לאן אתה הולך?? 

אז לנוס - זה מהחדר, וַיֵּצֵא זה לאיטו, למה? שלא יראו שכאילו הוא בורח. והיא שראתה שנס מן החדר, פחדה שמא עשה כן גם בחוץ, 

ושאלו אותו: למה אתה בורח? 

אז הוא אומר: היא רצתה לעשות כך וכך... 

אז היא פחדה שהוא יגיד ככה בגלל שהיא ראתה אותו נס, לפיכך כתוב וַתִּקְרָא לְאַנְשֵׁי בֵיתָהּ כדי לזכות את עצמה ולהכין תרופה למכה כמו שאומרים. אבל אח"כ התברר לה שאומנם רק מן החדר הוא עשה תנועת ניסה, וזה שהדגישה אח"כ ואמרה גם כן: "וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה" (בראשית לט טו) כדי לחזק עלילתה עליו; למה הוא נס ואח"כ יצא בשקט? בשביל להשתיק את העניין של מה שהוא עשה לי, לפי הסיפור שלה כמובן... אז זה סדר הפסוקים איך מסתדרים. 

לומדים מכאן: מה גדול כוח הרס התאווה הגופנית, אפילו אם זה בא רק בתוך כוונה לשם שמים, תערובת של כוונה של תאווה גופנית בתוך לשם שמים, כי מכיוון שנתערב כאן גם אנוכיות, שוב לא היה בכוחה לעמוד בניסיון ולהודות על האמת, והיא הגיעה למה שהגיעה ההיפך מן הקצה אל הקצה ממעשיה של תמר.

לרבנות על 'הרב הראשי' התחרו כמה, ובשביל שיזכה אחד, אז העלילו על האח השני עלילות! וגרמו לו להתבזות!! ותפסו אותו על עבירות שהיו ידועות במשפחה... ושללו ממנו את הרבנות – מאבריימי פפושדו (אברהם יוסף), 

והוא קילל את אלה שעשו! כי הוא ידע מי עשה לו את זה מהמשפחה... בשביל שהוא לא יבחר. 

היו שלושה אחים; דודי, אבריימי ואיציק (דוד, אברהם, יצחק), כל אחד רצה להיות 'הרב הראשי לישראל', אבל כיוון שאין כוונה לשם שמים רק לשם כבוד, פרנסה וכו' וכו' אז זה התוצאות שמלשינים על האח בשביל שהוא יסתבך! וככה ירד מהתחרות. ככה זה עובד שמתערבת לא 'קצת תאווה גשמית גופנית', הכל גשמי! אין שום דבר לשם שמים. 

אבל רואים: שאפילו אם חכמים מעידים שהיא התכוונה לשם שמים ממש! רק טיפה היה בזה תאווה גופנית שהיא חמדה את יוסף הצדיק שהיה: "יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה" (בראשית לט ו), אז היא נקראת לעולם: 'ארורה, רשעה, פרוצה!' וכל הגינויים ותמר נקראת 'צדקת!', כי היא היתה בשיא השלמות ללא שום הנאה, הכל לשם שמים אמיתי. מזה נלמד: כמה צריך לא לערב, ולכן קשה לעשות מצווה אחת לשמה! שעל זה אומר הרמב"ם: שמצווה אחת לשמה אם תעשה פעם בחייך - אתה בן העולם הבא!

"רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר: "רָצָה הקב"ה לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו מב, כא): "ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר":