השגחה וסבלנות
30-3-15
בתפילת שחרית וערבית מוזכרים רק שני פסוקים מהשירה, שירת הים, "מי כמוך באלים ה' מי כמוך נאדר בקודש", ועוד פסוק: "ה' ימלוך לעולם ועד", וצריך להבין, למה מכל השירה בחרו חכמים ז"ל דוקא בשני הפסוקים האלה? על כרחך, על כרחך מפני שהם מבטאים את ההכרה הגדולה באמונה בה' יתברך ודרכי הנהגותיו, שהגיעו אליה ע"י קריעת ים סוף. ומהם הלימודים היסודיים באמונה שאנו למדים מהפסוקים הללו. אז מצויין לנו כאן שלפני שאנחנו אומרים ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך מתחילים תפילת שמונה עשרה, אז בתפילת שחרית וערבית אנחנו מזכירים מהשירה רק שני פסוקים, "מי כמוך באלים" ו"ה' ימלוך לעולם ועד", צריך להבין, למה מכל השירה בחרו חכמים ז"ל שתקנו לנו את התפילה, למה דוקא שני פסוקים אלה מתוך השירה?
אלא על כרחנו הם מבטאים את ההכרה הגדולה באמונה בה' יתברך, ובדרכי הנהגה שלו שהגיעו אליהם בני ישראל ע"י קריעת ים סוף. ונשאלת השאלה, מה הלימודים היסודיים באמונה שאנחנו למדים מהפסוקים הללו?
הלימוד מהפסוק "ה' ימלוך" הוא שה' יתברך מנהל את כל המאורעות ואת כל הבריאה לקראת התכלית, מה שאנו למדים מהפסוק "ה' ימלוך לעולם ועד", זה אומר שיש לו שליטה ומלכות, והוא מנהל את כל המאורעות ואת כל הבריאה לקראת התכלית, איזה תכלית? התכלית שכל המאורעות מביאים שיתגלה שלטון ה' ומלכותו הבלעדית בבריאה ויתרבה כבודו יתברך, ואז יכירו וידעו כל בני בשר שה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד. בזה תגיע הבריאה למטרתה, ומהי מטרתה? "לכבודי בראתיו".
הפסוק "מי כמוך" נאמר לאחר הפסוק "צללו כעופרת במים אדירים" ולפני כן נאמר "ירדו במצולות כמו אבן, יאכלו כקש" הפסוקים לכאורה סותרים אחד לשני, אלא שאכן תבעו המצרים בכל האופנים הללו כל אחד נידון כפי רשעתו בהשגחה פרטית מדוקדקת, כמו שאמרו חז"ל במכילתא, הרשעים שבהן היו מטורפין כקש, הבינונים כאבן והפקחים כעופרת, אז מצד אחד כתוב "צללו כעופרת", פסוק אחר "ירדו במצולות כמו אבן, וההמשך "יאכלו כקש", אז בשלש צורות נידונו המצרים, הרשעים בהם מטורפים כקש שסבלו יותר, הבינונים שקעו כאבן והפקחים כעופרת. ואמרנו שעל ידי זה אנחנו רואים שהקב"ה שולט בכל הבריאה, משגיח בבריאה, ומביא אותה לתכלית שהוא רוצה, ומעניש כל אחד ואחד כפי הראוי לו. אך לא רק שה' יתברך דן את המצרים מידה כנגד מידה, אלא שהראה זאת לבני ישראל, כי כל אחד מישראל ראה את העונש של המצרי ששעבד אותו והציק לו, כמו שמבואר בחכמים ז"ל, ז"א כל ישראלי ראה בדיוק שהמצרי ששעבד אותו והציק לו הוא הוא דוקא נענש על ידו ולידו, כמבואר בחכמים ז"ל, כיון שנשתקעו בים רמז הקב"ה לים והשליכם ליבשה, אז כל המצרים עפו כמו שואב אבק, נשאבו משם והושלכו לרגליהם של ישראל והיו ישראל רואים אותם מתים, שנאמר "וירא ישראל את מצרים מת", לא מתו כבר אלא ישראל ראו את מצרים מת בתהליך המיתה. מה היו עושים להם? היו כל אחד מישראל נוטל כלבו והולך ונותן את רגלו על צווארו של המצרי, והיה אומר לכלבו, אכול מן היד הזו שנשתעבדה בי, אכול מן המעיים הללו שלא חסו עלי, דהיינו מידה כנגד מידה, היד הזאת הצליפה בי, שעבדה בי - תאכל אותה, המעיים האלה לא חסו עלי לא נתנו לי לאכול, תאכל אותם. אז כל אחד זיהה את המצרי המשעבד והמיצר לו וכל אחד החזיר לו כגמולו. כל זה ראו בני ישראל בחוש, אין השגחה יותר גדולה מזאת.
יתרה מזו, כל אחד מישראל ראה את המצרים כאשר הם סובלים לפני מותם, כי הים פלט אותם ליבשה בעודם חיים, כמפורש בחכמים ז"ל במכילתא ו', כתוב "מת על שפת הים", ז"א במים למרות שהם שקעו וצללו וכו', הם עדיין לא מתו, הם רק סבלו יסורים, בלעו הרבה מים וכו', אבל עדיין לא מתו לגמרי, כתוב "מת על שפת הים", לא מתים היו אלא מתים ולא מתים, דהיינו גוססים, כלומר בשלבים האחרונים שלפני המוות, ואז ראה ה' יתברך לישראל את יסורי המצרים וסבלם לפני שמתו, כאשר כל אחד נענש כפי רשעתו.
"וירא ישראל את מצרים מת", מיתות משונות, מיתות חמורות זו מזו, כל אחד לפי מה שמגיע לו.
וביאר הנציב, משמעות מת - שהולכים למיתה, תהליך המיתה, לא מתו, מת, זה התהליך של המיתה. אבל עוד היו מפרפרים בחיים, וזה גרם שראוי שראל את היד הגדולה שהגיעה לכל אחד מרודפי ישראל, מיתה שונה ומשונה לפי מעשיו, שהרעו לישראל בהיותם בקרבם, וזה נודע לישראל בבירור גמור, השגחת ה' יתברך בפרטות על כל יחיד אפילו על הגויים. מצד אחד בפרטות על ישראל, שה' השליך את המצרי המיוחד שהצר ושעבד את הישראלי לרגליו, ואת העונש המיוחד והשונה לפי כל אחד ואחד הראוי לו. אז זה גם על הגויים הם ראו את ההשגחה. כאשר ראו בני ישראל באופן ברור כל כך את גבורת ה' והשגחתו הפרטית לתת לכל אחד רשע כרשעתו, הבינו למפרע ששתיקת ה' יתברך על מעשי המצרים במשך שנות השעבוד המרות לא נבעו חס ושלום מתוך חולשה וחוסר יכולת להגיב, או מתוך חוסר תשומת לב, אלא מתוך סיבות אחרות. אדרבא, ההתאפקות שלא להגיב זו גבורת ה'. כמו שאמרו חכמים ז"ל, אדרבא, זו היא גבורתו שכובש את כעסו, שנותן ארך אפיים לרשעים, הקב"ה לא עצבני, הוא לא מתרגז, הוא ממתין, יש לו חשבון למה, אז אם אחד חושב מה קרה, הקב"ה לא שם לב מה קורה? הוא לא רואה את השעבוד? איך הקב"ה לא מחזיר לרשעים כגמולם? ולא מדובר על שנה שנתיים שלש, 210 שנה ושמונים ושש שנים בפרך, אז ז"א יש כאלה שנפטרו ולא ראו עדיין, אבל לקב"ה יש חשבונות וסיבות משלו, אבל מי שחשב שהקב"ה לא יודע חלילה במעשיהם של המצרים או בצערם של ישראל, אז הנה ראו "מי כמוך באלים ה' מי כמוך נאדר בקודש", מה ראו? שהקב"ה משלם ופורע בהשגחה פרטית ולא נעלם מעיניו לא רק מה עשו אלא כמה עשו ואיך עשו, לכן כל אחד קיבל ענשו כראוי.
לכן לאחר שראו את גבורת ה' בים סוף, והבינו את גדלות ההנהגה בעבר במצרים, אמרו מי כמוך באלים ה' אז מה כלול בתוך המילים האלה, "מי כמוך באלים", מה זה אל? אל זה כח. "מי כמוך באלים", אם תמצא כל בעלי כוחות שיש בעולם, יש עוד מישהו כמוך באלים? אבל זה לא רק באלים שאתה בעל הכוחות כולם, אלא מי כמוך באלמים, שומע את עלבון פניך ושותק. "מי כמוך" הרי בעל כח מוציא מיד את כוחו, וכשאדם יכול להגביל את כוחו ולא להוציאו מיד, מי כמוך באלמים שומע עלבון פניך ושותק, שגם בהנהגה הזו של סבלנות אין דומה לקב"ה, ועל כל פנים זו לא תוצאה של חולשה חס ושלום, כמו שכתוב בישעיה מ"ב, "החשיתי מעולם אחריש אתאפק אפעה אחריב", החשיתי מעולם אחריש אתאפק - זה לשעבר, לשעבר אחריש את אפק, אבל מכאן ואילך אפעה אחריב. למידת הסבלנות יש גבול, אבל יש לו גבול, הקב"ה יכול 210 שנה אפילו. ז"א זה שהוא מחריש, זה שהוא מתאפק, זה לא אומר שהוא לא יכול לפעות ולהחריב אח"כ, אז אל תסתכל נכון להרגע שהקב"ה כביכול לא פועל אז כאילו הוא לא משגיח, כאילו חלילה הוא לא שם לב, הוא לא יודע בצרתך, הוא יודע, הוא מרגיש, הוא מבין הכל הכל הכל, אבל יש לו חשבונות למה עד עתה הוא לא פעל מה שאתה חושב שצריך לפעול, הוא יודע, הוא יודע בדיוק, בדיוק בדיוק בדיוק.
הרמ"ק - רבי משה קרודובירו זצ"ל בספר "תומר דבורה" האריך לבאר את מעלת הסבלנות ה מופלאה בהנהגת ה' יתברך על בריותיו. כתוב בספרי מוסר שמידת הסבלנות מידת החכמים היא, אין הרבה חכמים שיש להם סבלנות, יש כאלה שמיד הם יוצאים וכותבים כתבי פלסטר, עצבנים, אין להם סבלנות, לא מבררים דברים. אז רואים פה את מעלת הסבלנות המופלאה בהנהגתו של ה' יתברך עם בריות. בתוך דבריו של הרמ"ק הוא כותב: מעולם לא חטא אדם נגדו יתברך שלא יהיה הוא יתברך באותו הרגע ממש, שופע שפע קיומו ותנועת אבריו, ועם כל זה שהכח בידו להחזיר הכח הנשפע ההוא, והיה לו לומר, כיון שאתה חוטא כנגדי תחטא בשלך ולא בשלי, לא מפני זה מנע טוב מן האדם ולא סבל עלבון. והשפיע הכח והיטיב לאדם טובו, הרי זה עלבון וסבלנות מה שלא יסופר.
נחזור, מעולם לא חטא אדם, לא יכול להיות בעולם ולעולם שמישהו יחטא נגד הקב"ה ולא יהיה ה' יתברך באותו רגע ממש שופע שפע קיומו ותנועת אבריו. הרי ברגע שאדם חוטא כלפי הבורא באיזה כח הוא עושה את זה? בכח הנפשע לו באותו רגע. הרי מי משפיע לו חיות באותו רגע? כל רגע ורגע הקב"ה משפיע חיות על האדם, אם ירצה הקב"ה למשוך, להאדיר את כוחו מהברוא שלו הוא יעדר, אז בשעה שאדם מרים ידו כלפי ה', עובר עבירה הן במחשבה, הן בדיבור, הן במעשה, הוא מנצל באותו רגע את הכח הנשפע לו מן השמים ומשתמש באותו כח נגד ה' יתברך. ועם כל זה שיש ביד ה' את הכח והאפשרות להחזיר את הכח הנשפע, זה כמו חברת חשמל שנותנת לך אפשרות למשוך חשמל ואתה מדליק ונהנה מהאור, אבל אם הם רוצים ברגע הם מכבים את השלטר לכל המדינה ונעדר הכח, יש בעיה קב"ה להוריד לך את השלטר ואתה נעלם? אין לו בעיה, ולמרות זאת הוא ממשיך להשפיע לך בשעה שאתה חוטא נגדו, והיה יכול לומר, וכך היה ראוי לכאורה לומר, כיון שאתה חוטא תחטא בשלך, נו, יש לך כח עצמי? בבקשה תחטא בשלך אבל לא בשלי, אתה לוקח את שלי וחוטא כלפי? טענה ברורה, צודקת, מה פתאום שתחטא בשלי? אני נותן לך מזלג לאכול ואתה רוצה לתקוע אותו בי? אז אני אשיר בידך את המזלג? איך יעלה על הדעת?
אבל למרות זאת, למרות זאת הקב"ה לא מונע טוב מן האדם, וממשיך להשפיע עליו שפע עם כל מה שהוא חוטא באותם רגעים, אותם שעות, אותם ימים, אותם שנים ואותם עשרות שנים כלפיו בכוחו של הקב"ה. ולא מפני זה מנע טוב מן האדם, והקב"ה סובל עלבון, אין לך עלבון יותר גדול מזה, כן, שבן אדם לוקח את הכח של הקב"ה ומתיח את הכח בפניו. תארו לכם ציור שבן אדם בא, רוצה לתת קמחא דפסחא לבן אדם ושולף עשרת אלפים שקלים ונותן לו את זה בשטרות של מאתיים לפני כולם, והציבור מוחא כפיים, פשששש איזה נתינה מכובדת, ואותו אדם לוקח את החבילה ומשליך לו את זה לפנים ועוד גוער בו אומר לו, מה אתה חושב לך, מבזה אותו, מעליב אותו וכו' וכו'. נו, מה אתם אומרים, זה צודק? זה הוגן? זה הגון? אדם שיעשו לו כזה דבר יתן עוד פעם למישהו כזה כסף? והקב"ה לוקחים את הכח שלו, משליכים לו בפנים, משתמשים נגדו, מבזים אותו, מכחישים אותו והוא ממשיך לתת לך את השפע, לא עשרת אלפים, חיים חיים חיים חיים חיים חיים, יש לך סבילת עלבון יותר גדול מזה? הרי זה סבלנות מה שלא יסופר ולא יתואר, על זה קוראים מלאכי השרת לקב"ה, "מלך עלוב", כך מופיע בפרקי היכלות פרק כ"ה, היינו, מי אל כמוך, מי אל כמוך אנחנו אומרים שחרית וערבית, מי אל כמוך מתוך שירת הים, אתה אל, אל זה גם לשון חסד, אתה מטיב, אל רחום וחנון אתה בעל חסד ומטיב, ומנין שאין אל אלא מידת רחמים? שנאמר "ה' ה' אל רחום וחנון", אל זה גם כח, בעל כח להנקם ולאסוף את השפע שלך, יכול הקב"ה לקחת את הכח חזרה, ועם כל זה אתה סובל ונעלב, למה? למה אתה סובל ונעלב, רבונו של עולם למה? עד ישוב בתשובה. הקב"ה מוכן לחכות עשרות שנים, יחזור בתשובה לאביו שבשמים. ז"א רואים פה מידת סבלנות שאין כדוגמתה.
נמצא שהפסוק "מי כמוך באלים" - באלמים ה', מלמד אותנו את ההכרה בהנהגת ה' בעבר, שגם בתקופות של הסתר פנים שהקב"ה מניח לרע ולרשעים לעשות כרצונם, ונדמה כאילו אינו רואה או אינו יכול להגיב חלילה, האמת היא שהכל עושה ה' יתברך בהשגחה מדוקדקת, שהרי בני ישראל על שפת הים מה ראו? איך ה' משגיח וכל מצרי הגיע עד לרגליהם בדיוק המצרי שהציק להם, וראו את ענשו המדוקדק בשונה מהאחרים. אז מי כמוך, פה רואים השגחה, פה רואים שהכל מושגח ובסבלנות, בחכמה, בידיעה ברורה מאת ה', וגם "ה' ימלוך לעולם ועד" רואים שהוא מנהל ומוביל את הכל התכלית שכולם יכירו, כולם יכירו וידעו את ה' שלכבודי בראתיו.
אז שני הפסוקים האלה דוקא נבחרו מן השירה, בשחרית ובערבית, לפני שאדם עומד בתפילה, שיזכור את הדברים האלה, אם יש לך טענות ואתה חושב שהקב"ה חלילה מקפח אותך או שלא נותן לך או לא שם לב אליך, הנה, שני פסוקים אלה, תבין אותם, תזכור אותם, תשנן אותם, שהקב"ה משגיח על כל הברואים, רואה במעשיהם ומשלם להם כפעלם. רק גם אתה צריך סבלנות, לא רק הוא יש לו סבלנות, גם אתה צריך סבלנות. ובעל הסבלנות זוכה בסוף לראות את כל הפירות הראויים לבוא עליו ועל אחרים, כי פרי מעלליהם ישלם להם כל אחד גמולו כפי הראוי לו.
רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר "ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".