...למשפט והייתי עד ממהר הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא. הפטרה לשבת הגדול.

צריך לזכור את הכלל, שההארה שהאירה בזמן גאולת מצרים היא המאירה בכל שנה באותו הזמן, בניסן נגאלו ובניסן עתידים להגאל, אור הגאולה נמצא בניסן, לכן הארה שהאירה אז היא מאירה בכל שנה באותו הזמן, אז כיון שבניסן נגאלו, בניסן עתידים להגאל, גמרא בראש השנה י"א.

והנה בעל ההגדה קבע בסיפור הגאולה, "ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול", ובמורא גדול - זו גילוי שכינה, כמו שנאמר, או הניסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים ובמלחמה וביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדולים ככל אשר עשה לכם ה' אלהיכם במצרים לעיניך? יש עוד כח שהוא בעולם שעשה כן? יש בכלל דבר כזה?

כאן העמיד אותנו בעל ההגדה על העומק של יציאת מצרים, "ובמורא גדול" זו גילוי שכינה. זה נאמר על הרגע של חצות לילה שבו היה הגילוי הזה, גילוי שכינה. וביו בזה שני מוראים, כי הפסוק אומר "ובמוראים גדולים". יש פסוק "ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול" מורא גדול זו גילוי שכינה, והפסוק השני שאמרנו "או הניסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי" בסופו כתוב "ובמוראים גדולים", מורא גדול מדבר על הרגע של חצות לילה שבו היה הגילוי הזה, והיו בזה שני מוראים, האחד שמתו בכורות מצרים, והשני שישראל היו חיים כולם. בכורות מצרים מתו שלא יכלו לסבול את הגילוי הנורא, והסברנו את זה על פי הסוד שכשיש גילוי כזה אז כל אלה שהם מהקליפות והחיצונים רוצים להדבק כי היניקה שלהם היא מהקדושה, אבל הם לא יכולים באור הגדול הזה והם נשרפים, כמו היתושים שהם שואפים לאור אבל ברגע שמגיעים אליו הם נשרפים ממנו, אז הם לא יכלו, והנס הגדול זה שבני ישראל הבכורות ה' נתן להם את הכח לסבול את גילוי השכינה והם לא מתו, זה שני מוראים, ודוקא הבכורות מתו, למה הבכורות וכל שאר העם המצרי יכלו לסבול את הגילוי? אלא הבכורות מתו שהם ראשית הבית, ויש להם יותר קרבה לרוחניות, ז"א כל ראשון שיוצא יש לו קרבה יותר לרוחניות, לכן הם הרגישו יותר בגילוי, ז"א בהמה לא מרגישה בגילוי, אז ממילא היא לא נשפעת מזה, אבל מי שיותר, ראשית כל ראשית, אז יש לו יותר קרבה לרוחניות. אמנם אח"כ נאמר קדש לי פטר בכור בבני ישראל, שכל הבכורות נתקדשו לה', אבל זה היה אחרי מכות בכורות שנתקדשו, אבל גם לפני שנתקדשו לפי מה שכתוב כאן לבכורות שהם ראשית הבית יש יותר קרבה לרוחניות.

המורא הגדול השני היה בישראל, שהם יכלו לסבול את הגילוי, וממנו הם נתעלו באותו רגע לתכלית הגדולה שזה היה רגע הגאולה.

עד כאן כל המכות למצרים והניסים שהיו לישראל הם היו רק הכנה לרגע הזה ולגילוי הזה בחצות לילה, ובני ישראל יוצאים ביד רמה, בגבורה גבוהה ומפורסמת, הם נהיו גיבורים, נהיו גבוהים, ברגע אחד הם נהפכו  מעבדים קטני מח, כי מוחו של העבד מצומצם רק לעבודת האדון, הם הפכו להיות עם גדול ונתגלה שיעור קומתו של כלל ישראל באותו רגע. והם יצאו  משם ביד רמה. שיעור קומה זה הוא שהרים את כלל ישראל למדרגה של למעלה מן הטבע, שזוהי המדרגה שנאמר עליה "זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותייך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה", הלכו למדבר ולא שאלו מה יאכלו ומה ישתו שם, כי במצב שאדם נמצא למעלה מן הטבע לא שואלים שאלות, העילויים שהשיגו כלל ישראל לא נתאפשרו אלא ע"י התגלות זו של שיעור קומתם בחצות הלילה של יציאת מצרים, ולכן כל החגים שלנו הם זכר ליציאת מצרים.

רק בשיעור הקומה המושלם יכול היה עם ישראל לגשת לקבלת התורה בהר סיני, לכן חג השבועות הוא זכר ליציאת מצרים, רק עם בעל שיעור קומה כישראל מסוגל להתרומם לקדושת היום של ראש השנה, שהוא נורא ואיום, לכן גם יום הזכרון הוא זכר ליציאת מצרים, ואפילו יום הכיפורים שבו מתרומם כלל ישראל בתשובתו לעלמא דחרו, הוא מגיע לעולם החירות אשר משם היא הסליחה והמחילה והכפרה, הוא חזרה לאותו שיעור קומה שזכו לו בחצות ליל של פסח, וגם הוא יום הכיפורים זכר ליציאת מצרים.

הרי שיציאת מצרים היא השורש לתורה כולה, למלכויות, לתשובה, לכפרה, וכולן  מזכירות ומחיות תמיד מחדש את ההתגלות של גדלותו של כלל ישראל באותו הלילה.

נו, נכנסנו לדברים גדולים ונוראים כאילו הם פשוטים, ונגשנו אליהם בלי הקדמות, וסמכנו על המבין שהוא יראה כי הדברים נוראים בעמקם, ועכשיו נעמיק עוד והפעם נתחיל מהאדם.

המהר"ל מפראג מביא מדרש, בזכות שנתנסה אברהם בעשרה נסיונות הביא הקב"ה עשרה נגעים על מצרים. מבאר המהר"ל, עשרה נסיונות נתנסה אברהם כדי לבחון את אמיתת עצמו, כי לפעמים מראה האדם עצמו צדיק ואינו באמת צדיק, רק נראה שכן, וה' יתברך היה בוחן את אברהם בעשרה נסיונות כדי לעמוד על אמיתת עצמו, לא שה' יעמוד על אמיתתו, כדי שאברהם יעמוד על אמיתת עצמו, ולכך הוא נתנסה בעשרה נסיונות, עד שהיה נבחן עיקר עצמו ובזה היה נבחן לגמרי.

כמו כן כאשר הביא הקב"ה המכות על מצרים הביא עשר מכות, כדי שתהיה המכה באמיתת עצמן של מצרים, ובמכה העשירית הגיעה המכה לעצם מצרים והיא מכת בכורות, וראוי על האיש המשכיל להוסיף בזה השכל ודעת. כאן מסיים את הקטע המהר"ל מפראג בגבורות ה' נ"ז.

אנחנו נפתח את זה קצת, המהר"ל נותן לנו כאן מושג באיזה מעמקים פגעו המכות, בזו אחר זו הגיעו יותר ויותר אל האדם עצמו, דם זה רחוק מן האדם עדיין, צפרדע זה מתקרב אליו לבית, כינים זה כבר בגוף מרחש לו, ערוב זה כבר באים כל הבעלי חיים ופוגעים בהם גם כן נפש, דבר אז זה מכה שהיא כללית ופוגעת בבהמות ובכל מיני דברים, שחין זה פוגע בגופו של האדם עושה לו חבורות ופצעים וכו' וכו', ברד זה מכה בעיקר ביבול בבהמות וגם בקצת אנשים, ארבה זה מחסל את כל התבואה שהם הגיעו למצב של רעב וחוסר אכילה, חושך זה מגביל את האדם מלזוז לגמרי עד שהוא קופא על שמריו, ומכת בכורות זה כבר בעצמו של האדם להמיתו. אז כל מכה ומכה הגיעו יותר אל האדם עצמו, עד שמכת הבכורות פגעה באמיתת עצמם של המצרים, באדם עצמו, באני שלו. ומהו אמיתת עצמו? הרי רבי ישראל גילה לנו שישנם באדם כוחות מאירים וכוחות כהים, רבי ישראל מסלנט באור ישראל בסימן ו' אומר זאת, יש באדם כוחות מאירים וכוחות כהים, הוא אשר אנחנו קוראים היום מודע ואי מודע או תת מודע, יש אורות מאירים ואורות כהים. רוב המחשבות מתרקמות בתת מודע, באי מודע, שם מקננים הרצונות העמוקים ביותר, בעומק זה אמיתת עצמו של האדם, שמה נמצא האדם. זה שכלפי חוץ הוא מפגין בטחון ואמירות כאלה ואחרות, כן, זה יפה בדרשות, בזה שמדברים עם הציבור אין שום בעיה להטיל עליהם חובות ומטלות, אין שום בעיה, מה זה אתה צדיק, לא? מה התפקיד של צדיק? אבל אם מגיע איום או משהו נראה אותך אחרי זה, האמיתת עצמו תצא החוצה, המבחן מגיע ושמה נבחן האדם. זה נקרא אמיתת עצמו, יש מי שמדמה שהוא צדיק, כי הוא עוד לא עמד בנסיון. הרי מנסיונותיו הראשים של אברהם אבינו ע"ה מה היה הנסיון הראשון? כבשן האש, וכי זה דבר קטן להפיל את עצמו לכבשן האש למען האמונה? זה הקטן אחריו יש עוד תשעה? הלא בודאי הוא מסר את עצמו למוות ובכל זאת זה היה עוד נסיון קל ערך לעומת הנסיונות הבאים, ורק האחרון - העקידה, זה היה הנסיון שפגע באמיתת עצמו. אאע"ה ציפה כל כך ללידה של יצחק אבינו ע"ה כי הוא רצה להעמיד את כלל ישראל, את האומה הקדושה האומה הישראלית, שנאמר לו "קח נא את בנך" נתבטלה ביודעין התקוה להקמת האומה הקדושה. אין יותר אומה קדושה, אם לוקחים את יצחק ועכשיו עוקדים אותו, כל התקוה שתקום אומה קדושה, כל המאה שלשים ושבע שנים של אברהם עד אותה העת, כאילו כל העבודה שלו ירדה לטמיון, לא יהיה המשך. לך תעקוד את זה עכשיו. ויחד עם זה היה צריך לכבוש רחמיו על בנו  יחידו, מעבר לזה גם יש רגשות, היה צריך לכבוש את רחמיו על בנו יחידו שנולד לו בן מאה שנה, וזה האחרון הכביד כי רחמי האב הם מאמיתת עצמו, מאיפה באים רחמים? מעצמו של האדם, וכבש את רחמיו לעשות את רצונו של ה' יתברך בלבב שלם. תשעת המכות שפגעו במצרים אז הם ירדו על מימיה, על ארצה, על תבואתה, על בהמותיה, בבשר האדם, אבל מכת בכורות פגעה באמיתת עצמם, ברחמי האבות על בניהם, שמאבדים את הבכורות שלהם.

אך כבר אמרנו כי מיתת הבכורות היתה תוצאה מהגילוי הנורא בחצות הלילה, ובמורא גדול זו גילוי שכינה. בגילוי הזה ובמכה הזו לא יכלו המצרים לעמוד וגרשו את ישראל.

המהר"ל רמז לנו שראוי להוסיף בזה השכל ודעת, ואף אנו נשתדל להמשיך בדרכו ולראות עוד נפלאות. עשרת המכות שירדו על מצרים היו עשרה ניסים לישראל שישראל לא נפגעו מהמכות, ונצטרך להבין כי גם בניסים היה אותו מהלך כמו במכות, שהם התקרבו יותר ויותר אל אמיתת עצמם של ישראל, עד שהנס העשירי התחולל ממש באמיתת עצמם, כי במורא גדול זו גילוי שכינה, ובעל ההגדה מביא על זה ראיה ממקום אחר מהפסוק השני שאמרנו, ובמוראים גדולים - שניים, הרי מורא אחד שהוא שניים, מורא גדול למצרים שמתו בכוריהם, אין לך מורא יותר גדול, ומורא גדול לישראל שלא מתו בכוריהם. ומה פעל הנס הזה באמיתת עצמם? הנס הזה מה פעל בישראל באמיתתם? הוי אומר תקשיבו טוב, גילוי השכינה התאחד עם נשמותיהם של ישראל ונתגלה להם הסוד הגדול שקודשא בריך הוא ועם ישראל חד הוא, זה אחד בדבקות וחיבור אחד. כי המצרים ברגע שחשו בגילוי שכינה מתו, ולעומת זאת ישראל ברגע שהם חשו בגילוי שכינה התאחדו עם הקב"ה, והסוד הגדול נגלה עליהם שקודשא בריך הוא וישראל חד הוא.

זו התגלות שיעור קומתו של עם ישראל שהתגלה בחצות הלילה של יציאת מצרים.

אשר מעתה עצם מהותם ורצונם הוא לעשות מעשיהם ולחיות את חייהם לכבוד יוצרם, זה העומק של הענין של יציאת מצרים. שני מוראים, מורא אחד זה מה שמתו המצרים, מורא שני זה מה שנדבקו ישראל והתאחדו עם הקב"ה בסוד קודשא בריך הוא וישראל חד הוא. ומאז רצונם עצם מהותם ורצונם של ישראל זה לעשות את מעשיהם ולחיות את חייהם לכבוד יוצרם, זהו העומק של ענין יציאת מצרים, שנתאחדנו עם הקב"ה.

מעתה יובן מאמר ההגדה, "ויוציאנו ה' ממצרים לא על ידי מלאך ולא ע"י שרף ולא ע"י שליח, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו. ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך, והכיתי כל בכור אני ולא שרף, ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ולא שליח, אני ה' אני הוא ולא אחר. חידוש גדול יש כאן, כי להכות כל בכור לא היה צריך אפילו שרף, ששרף זה מלאך גדול, שהרי זוהי מלאכת מלאך המוות, גם לשפטים באלהי מצרים היה מספיק מלאך, אולם להגיע לאמיתת עצמם של בני ישראל, ולאמיתת עצמם של מצרים לזה היה צריך כביכול הקב"ה בעצמו לבוא, רק הוא יתברך לבדו היה יכול לגרום להתבטלות פרעה לכבוד בוראו והתאחדות בני ישראל עם השכינה. זו היתה המטרה.

נו, וגם אנחנו העבודה שלנו שצריכה להיות בליל הסדר זה להגיע על ידי יציאת מצרים לאמיתת עצמנו כפי יכלתנו. בכל דור ודור חייב אדם למצוא את עצמו, עכשיו יש לזה יותר משמעות עצמו, אמיתת עצמו, חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, שנאמר "והגדת לבנך ביום ההוא לאמור בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים", בעבור זה עשה ה' לי, לי זוהי נקודת המרכז של ההגדה. מי ששאל מה העבודה הזאת לכם, עשה עצמו רשע. לכם ולא לו, ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר, הוא אמר מה העבודה לכם, לכם ולא לו, הוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר. ואף אתה הקהה את שיניו ואמור לו בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים, לי ולא לו, אילו היה שם לא היה נגאל. אפילו אם הוא מתעניין ושואל על העבודה, אך לא כדי להגיע אל הדברים אל עצמו, מי שלא שומע דברים או מברר דברים כדי שיגיעו אל עצמו, אל עצמו וישפיעו על אמיתת עצמו, לא יהיה נגאל. לא יהיה נגאל. ידיעת הדברים פה בלי הפנמתם וקיומם בפועל, לא יהיה נגאל, זה עדיין לכם ולא לו.

מקור החיוב לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים זה ממה שהשריש לנו הרמח"ל בענין החגים. שורש כולם הוא סדר שסידרה החכמה העליונה שכל תיקון שנתקן ואור גדול שהאיר בזמן מהזמנים, בשוב תקופת הזמן ההוא יאיר עלינו אור מעין האור הראשון, ותחודש תולדת התיקון ההוא כפי שקיבלו. והנה על פי זה נצטוינו בחג הפסח בכל הענינים שנצטוינו לזכר יציאת מצרים, כי בהיות התיקון ההוא תיקון גדול מאד שנתקנו בו, הוקבע שבשוב תקופת הזמן ההוא יאיר עלינו אור מעין האור שהאיר אז, ותחודש בו תולדת אותו התיקון, ועל כן נתחייבנו באותם הענינים כולם.

הרי שסגולת לילה סדר היא שגם אנחנו נהיה כיוצאי מצרים ממש, ועל יסוד זה בנויה כל ההגדה. חכם בנו שואלו, ואם אינו חכם אשתו שואלתו, ואם לאו הוא שואל עצמו, ואפילו שני תלמידי חכמים שיודעים בהלכות הפסח שואלים זה לזה. גמרא בפסחים קט"ז.

למה צריך לשאול דוקא? למה לא מספיק לקרוא וללמוד את ההגדה?

בא וראה איך הגמרא דורשת, "ויען אחד מהנערים ויאמר, הנה ראיתי בן לישי בית הלחמי יודע נגן וגיבור חיל, אומרת הגמרא בסנהדרין צ"ג, יודע נגן - שיודע לשאל, גיבור, גיבור חיל - שיודע להשיב. מה לנגינה עם ידיעה לשאול? יודע נגן זה מי שיודע לשאול, מה לנגינה עם הידיעה לשאול?

הוי אומר, נגינה זה התעוררות נפשית, וזוהי גם כן הידיעה לשאול, כדי לשאול צריך להתעורר. זוהי וזהו ענין ההגדה, על דרך שאלה, הרי רצוננו להגאל בלילה הזה, כמו שנגאלו אבותינו, וגאולה מוכרחת לבוא ולהתחיל מהתעוררות נפשית, מי שאינו מתעורר לקראת הגאולה אינו יכול להגאל, המתעורר יכול להרגיש שהדברים נוגעים אליו, עשה ה' לי בצאתי ממצרים, מה שעשה במצרים שם לאבותינו, אני צריך להרגיש שעשה לי, לי ממש בצאתי ממצרים של עכשיו.

והנה להיות יוצא מצרים זו מדרגה נוראה, הרי זה ממש להפגש עם השכינה, כי מה היה ביציאת מצרים? מורא גדול זו גילוי שכינה, אז איך אנחנו קטני הדורות יכולים אפילו לחשוב על דברים גדולים כאלה? הלא בכל עבודתנו במידות, ביראת שמים מדריכים אותנו באופן כללי שיש ללכת לאט לאט, לעסוק בדברים קטנים בתחילה, ואח"כ לאט לאט עוד קצת ועוד קצת, אז איך מבקשים מאיתנו לקפוץ בלילה הסדר עד למדרגות עליונות של מורא גדול זו גילוי שכינה?

רש"י מדריך אותנו, "וככה תאכלו אותו, מתניכם חגורים, נעליכם ברגליכם, ומקלכם בידכם ואכלתם אותו בחפזון פסח הוא לה'". הקרבן קרוי פסח על שם הדילוג והפסיחה, שהקב"ה דילג לבתי ישראל מבין הבתים של מצרים, וכביכול קפץ ממצרי למצרי וישראל אמצעי נמלט, ואתם עשו כל עבודותיו לשם שמים דרך דילוג וקפיצה זכר לשמו שקרוי פסח. זה רש"י. אז בליל הסדר הקב"ה מקפץ על הגבעות לגאול את עם ישראל, ומדלג ברחמים על בתי ישראל. וגם בני ישראל תופסים במידה זו לעשות עבודת ליל פסח בדרך דילוג וקפיצה. והנה באשר הארה זו מתחדשת משנה לשנה בליל הסדר, בחצות לילה אומרים לנו תסיים את הכל עד חצות לילה, ובחצות לילה זה המורא הגדול, זה גילוי שכינה, אז כיון שזה חוזר כל שנה אותה הארה, ומה שניתקן אז חוזר שוב פעם אותו אור עצום וגדול שוב פעם בכל שנה, אז כמו שה' דילג וקפץ ככה העבודה שלנו בלילה זה היא בדרך דילוג וקפיצה, עד כמה שבכל ימות השנה אנחנו נזהרים מקפיצות בעבודת ה', אלא הולכים לאט לאט להבנות לאט לאט, אבל פה בליל הפסח בעבודת ה' יכול כל הרוצה לקפוץ קופץ, ועל זה נאמר "מה יקר חסדך ה'", שהקב"ה נותן לנו בלי הכנה כמו בשאר ימות השנה ללכת טיפין טיפין, אומר לנו תקפוץ, אם תקפוץ זה הזמן שאתה יכול לתפוס. ממש כמו ביציאת מצרים. באיזה מצב הם היו? מ"ט שערי טומאה, שום הכנה, שום הכנה לא היתה, והקב"ה במורא גדול התחבר לעם ישראל עד שקודשא בריך הוא וישראל חד הוא, זה ניתן לעשות בליל פסח.

בליל התקדש החג מותר לנו לקפוץ ולהתאוות למדרגות עליונות של השראת שכינה בתוכנו ולהיות נגאלים מכל שעבוד נכרי, להיות עבדים לבורא יתברך בלבד, אנא עבדא דקודשא בריך הוא - אין לך זמן יותר טוב מזה. להיות אך ורק עבדי ה' כל הימים, בלי שום שיורים בקדושה ובטהרה. בלילה זה צריך לשכוח מקטנותנו, צריך להתאוות להיות יוצאי מצרים ביד רמה, בגבורה גבוהה ומפורסמת, דבוקים בבורא, בורא כל העולמות אלהי ישראל. גם אם לא השגנו, אבל צריך להיות כמהים ונכספים לזה, זהו ליל שימורים של חג המצות, ויאות לזה שהחלק השני של הסדר זה שיר השירים אשר לשלמה - למלך שהשלום שלו, אז אומרים שיר השירים, שבו מתרפס כלל ישראל עם דודו - הקב"ה, שהרי זה כל זה שירה על היחס של בין כנסת ישראל לקב"ה. וגם כל ימי הפסח אומרים שיר השירים, יש ענין ללמוד את זה עם התרגום ועם המפרשים ועם המדרשים לראות את החיבור של כנסת ישראל לאביהם שבשמים.

אם כן ראינו למה זכו עם ישראל במורא הגדול, סוד עצום ונורא זה הסוד הזה שלמעשה קודשא בריך הוא וישראל חד הוא, מאיזה מצב רבותי? ממצב של מ"ט שערי טומאה יכולים להדבק בקב"ה בסוד הקפיצה. אם אדם רוצה אדם יכול, השאלה עד כמה הוא רוצה ועד כמה הוא מכין את עצמו.

אז הנה אנחנו בכל רגע עלולים להגאל, אז להפסיק עם השאלות מה העבודה הזאת לכם, לכם ולא לו - זה אפיקורס, זה כופר, הקהה את שיניו, צריך אדם לעשות לי, בעבור זה עשה לי ה' בצאתי ממצרים, לי לי, כל יציאת מצרים היתה בשבילי, אני פה בדור הזה, כל יציאת מצרים היתה בשבילי כל אחד יגיד בדור הזה כדי שאגאל גם בגאולה האחרונה, וצריכים ללמוד מאבותינו כיצד נגאלו גם אנחנו בדיוק אותו דבר, הגלגל חוזר באותה תקופה עם אותו אור וצריכים לחטוף את האור, מי שזוכה חוטף. גם בימים האלה עכשיו שנותרו עד שביעי של פסח, יש אור גדול, מי שרוצה להתחבר לקב"ה זו ההזדמנות שלו, ואין הזדמנות יותר טובה מאשר לשבת ולשקוד על התורה, העיתות האלה הן שונות לחלוטין מימות החול שיבואו אח"כ. זה ממש נקרא כמו חג, כמו שאומר הרמב"ן, שכל שבעת הימים זה כמו חג ראשון, ושבועות זה כמו שמיני עצרת, וכל ספירת העומר זה נקרא כאילו  חול המועד. אז ז"א זה תקופה נפלאה שבה אפשר לספוג הרבה מאד.

אנחנו לא חוזרים להגיד כל יום את המ"ח קנינים שלמדנו בשנה שעברה, זה נמצא באתר שופר, מ"ח קנינים, כל יום תשמעו מה אמרתי בקנין אחד וכן הלאה, ותוכלו להתחזק בשיפור המידות כדי להגיע לחג השבועות ולקבל עוד פעם מחדש את התורה אבל עם קבלות חדשות ועם משימות חדשות, אבל צריך הכנה, הכנה של תיקון המידות, אם אין דרך ארץ אין תורה, אם אין יראת שמים אין תורה, צריך להכין את ה מידות כדי שיהיה בית קיבול לתורה עצמה. בלי ללמוד, בלי להכין לא משיגים שום דבר, צריך לעמול מאד מאד.

אבל הנה, למדנו עוד משהו, כמה ה' חפץ בנו, רוצה אותנו, מחזיר לנו מחדש כל שנה הזדמנויות פז, מי שיודע לתפוס אשריו, מי שלא - בסיבוב הבא.

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.