הורים, בניכם אינם מחוסנים דים! [לקח בת יענה]

אומר הרב גלינסקי. נספר סיפור, באמת סיפור יפה, מעשה שהיה:

המצב הכלכלי בפולין בין שתי מלחמות העולם, היה בכי רע. משפחת הגיעו לפת לחם. ואני זוכר שסבלו חרפת רעב, לכן צריך להודות על המצב היום. שחפץ חיים זצ"ל ביקר בלוז', עיר התעשייה הנושעת, אז עלו לאכסנייתו אב ובן, הבן בחור בר מצווה לא בא כמו היום לקבל ברכה להצלחה בתורה, הוא בא לקבל היתר לעזוב את בית המדרש. והוא מבקש שהחפץ חיים ירשה לו להפסיק ללמוד ולא פחות! למי הלך שייתן לו  אישור להפסיק ללמוד. הוא היה בחור טוב, הוא היה ירא שמים, הוא היה מצליח בלימוד, ואפשר לומר ירבו כמותו בישראל. היה לו אבל גם לב זהב. והלב הזהב הזה התפלץ שהיה רואה את אביו עובד מבוקר עד ערב, ומשתכר צרור נקוב, ואין הקומץ משביע ואין לחם לאכול ואין בגד ללבוש. איך הוא יכול לעמוד מנגד, לשקוע בלימוד ולעמוד על דם הוריו, אחיו ואחיותיו, להתעלם מהמצוקות שלהם. לכן הוא מבקש לצאת לשוק למצוא עבודה איזה שתהיה , לסייע בפרנסת הבית.

נו, מי לא מניח לו? אביו מתנגד. בשום פנים ואופן! בחור מקומו בבית המדרש. מה אתה רוצה להיות איש שדה? כמו עשו. אתה צריך להיות יושב אוהלים כמו יעקב אבינו. תדע לך שהשוק משחית, השפה שם ירודה, כל המציאות היא גשמית, וזה יחבל לך כל זיק של קדושה ויחדיר בך את הטומאה. זה הטענות של האבא. זאת אומרת, עם כל הקושי שהאבא, כמו שעובדים היום בלשון עם זר "נקרע", אומר לא! אבל אתה תמשיך. והבן לא מסכים. אבא, דווקא משום שאתה סבור כך, ואתה חדור להט רב כל כך אני מוכן לצאת לשוק החיים. למה? כי אני רואה שאתה ירא ושלם, והשוק לא השפיע עלייך וזיק של הקדושה שלך לא כבה, והטומאה לא חלחלה בך, אז גם אני אחזיק מעמד. זה הטענות בין האבא לבן. מה שנקרא ויכוח לשם שמים.

שמעו שהגיע צדיק לעיר, החפץ חיים, החליטו לעלות לאכסניה שלו להגיש לו את תעצומותיהם. כמה התרגש החפץ חיים לשמוע את הטענות והטיעונים האלה! מאוד מרגש! כל אחד דואג לשני. הבן דואג לאבא שלו, יקרע את עצמו. והאבא דואג לבן לעתיד שלו. וכל אחד דואג לשני. זה הוויכוח. אין טענות אחד על השני. נפלא!

חפץ חיים שמוע את הבחור שכואב לו כאב המחסור בבית והוא רוצה לעזור להביא בפרנסה, לשאת בעול עם חברו. זה מ-48 קנייני תורה. והוא מתרגש לשמוע את האבא שמוותר על כל העזרה ומודיע שהמשפחה כולה מוכנה לסבול גם מחסור! אבל שהבחור ישאר באוהלי תורה. והחפץ חיים היה גדול כוחו להסתכל על דבר בעיניים של תורה. ולמצוא לכל שאלה פתרון מן התורה. ואז הוא פנה לבחור ואמר לו: שמע נא, התורה אסרה לנו את העופות הטמאים..., גם אני אומר לכם את זה כל הזמן, לא כולם שומעים. התורה אסרה לנו את העופות הטמאים, את הנשר ואת הפס ואת האוזנייה, את העורב ואת בת היענה. ונשאלת השאלה: למה לא נאמר שהתורה אוסרת את היענה? למה הוא אומר את הבת של יענה? למה לא אמרה בת פרס? מדוע נאסרה רק הבת? התשובה ידועה: היען אוכל אבנים וזכוכיות. כמו שכתוב בשת קכ"ח. הקיבה שלו כברזל והשר שלו כמו סוליה. לא ניתן לאכילה ולא צריך לאסור אותו. מי יאכל דבר כזה? אף אחד לא אוכל יען. אבל האפרוח שלו, האפרוח, הבשר עדיין רך. ואותו אסרה התורה באכילה. כך מפרשים ריבותנו. רבי אברהם אבן עזרא והחיזקוני ועוד.

והנה מצינו שירמיהו הנביא כונן: "איך הייתה בת עמי לאכזר כיענים במדבר". ככה כתוב באיכה ד'. יש להבין: במה מתבטאת האכזריות של היען לאפרוחים שלו? בת עמי זה כנסת ישראל, איך הייתה לאכזר כמו יענים במדבר. במה יען מתאכזרת לאפרוחים שלה? למה הא אכזרית? במה. שהאפרוחים באים ומבקשים ממנה מזון, אז היא נותנת להם מעדן. איזה מעדן בעינייה? אין טעים ממנו. זכוכיות! שברי זכוכיות מחודדים ומשוננים. והיא לא מבינה שהוושט שלה היא כמו צינור ברזל והקיבה שלו זה כמו דודו נחושת. והזכוכית נגרסת בה עד דק. אבל האפרוח עדין ורך, הזכוכית תנקוב את הוושט ותחורר את הקיבה. והאפרוח יתייסר וימות בעינוים קשים ומרים. והיא נמצאת אשמה בהריגת האפרוח.

"עכשיו אתה מבין, בני?" אומר לו החפץ חיים. "אביך מבוגר, מחוסן, נגד אווירת השוק, הוא מתמודד בהצלחה מול השפעת השוק. אבל אתה? עודך צעיר ורך, אינך יכול להשוות את עצמך אליו ולמדוד את עצמך  לנגדו. עלייך להמשיך ולשהות באוהלי התורה ובקרב בני התורה. אז זאת אומרת, אין ללמוד מהאבא, מה שהאבא מסוגל ועומד, זה לא אומר שאתה מסוגל ותעמוד.

הדברים אמורים גם להורים. הם אומדים את עצמם שיכולים לשהות במקום פלוני ולא יושפעו לרעה, וה' יודע אמת. ואלי הם מלאכים? אולי הם מלאכים. יכולים הם לטייל במקום פלוני, במקומות מפוקפקים, כן.. ולבלות במקומות בילוי, והם חושבים שהם מחוסנים דיים. הם יכולים לגרוס זכוכיות כאוות נשפם. אבל אם זה מעדן בעבורם המקומות המפוקפקים האלה, נו, שיבושם להם. אבל מה הם רוצים הילדים שלהם? איך הם מהמרים על זוך נשמותיהם? איך הם לוקחים אותם עמם? הרי אתה חושף אותו לדברים איומים ונוראיים. הילד רך! והרישומים אצלו יותר חזקים אצלך. זהו אמר בזמנו לפני עשרות שנים. היום לא צריך לקחת את הילדים לטיולים או למקומות בילוי מפוקפקים. היום הילדים יש להם את המחשב, את הפלאפון, הכל, ואבא מרשה והכל, והא קנה לו גם. קנה לו! מספר 7, מספר 8. קנה לו. נו, ומה הוא יראה שמה? נגיד שאתה יודע לסנן, כאילו, כאילו. אבל הוא מה? אתם יודעים כמה ילדים מתאבדים בגלל האינטרנט? מאות ילדים מתאבדים! פחות מגיל 8. ככה התפרסם עכשיו, לפני שבוע. פחות מגיל 8! מאות מתאבדים! פחות מגיל 8! החשיפה שלהם לדברים בין אם זה הלימוד, בין אם זה דברים אחרים וכו', אין להם כלים, כלי כיבוי. אדם מתחשל במשך חיים, וגם לא לומד מספיק, גם בגיל 70 טועים, 80, טועים, טועים, טועים, וחושבים "לא ידעתי! אל תשאל! איך סידרו אותי, איך היה לי, איך קרה לי? אז אל תשאל! אל תשאל! לא שואל, לא שואל. אין מה לשאול. אז ילד קטן מה? אז זאת אומרת, ההורים גם צריכים אחראיים עם שכל לדעת, לא מה שאתה מסוגל להגיד, אז הבן שלך זה בסדר, הוא צריך להתחשל, הוא צריך להיחשף לכל, הוא צריך לדעת, שלא יהיה בור ועם הארץ.