8 שנים של חרדות חלפו ברגע! הכל בראש!

סיפרתי ואני אספר שוב: באה אליי אישה מוכת חרדות.

8 שנים היא אומרת. מיום ליום מצבה מדרדר, רופאים, פסיכיאטרים, רופאי נפש, מה לא, מה לא! לא, לא! זה לא, חרדות, חרדות, לא יכולה, לא יכולה לצאת מהבית, לא יכולה, אני מפחדת, הוא יתפוס, יעשו לי.. כל הזמן... איזה ג'ננה.

הביאו אותה אלי.

אמרתי לה: "גברת, אין לך שום דבר. הכל פה (בשכל). אם תחליטי פה (בשכל) שאין פה כלום, אין כלום".

"לא! אני מרגישה, זה הגוף שלי, מה פירוש? אני מקבלת רעידות..".

אמרתי לה כן. השכל פה יכול להפעיל את הגוף איך שהוא רוצה. את יכולה להיכנס לפחד, את יכולה להיכנס לשמחה, את יכולה לעצב. בטח! כל ידיעה יכולה לשנות את מצבו הגופני של בן אדם. אבל מה הוא שמע? אם הוא שמע שהוא הרוויח בפיס. אז הוא רוקד ושמח ויכול למות מרוב שמחה. גם יכול. כי זה משפיע. מה משפיע? לא הידיעה. הדמיון!

"מה? אני? הרווחתי מיליונים? אני עשיר? וואו!"

ישר הוא מתחיל להתפרע, מה אני עושה? קונה וזה... מי? מה קרה? מה השתנה? אמרו לך משהו, מה קרה עכשיו? מה נכנסת לאקסטאזה? מה קרה? מה קרה? הדמיון התחיל לפעול.

ואם אומרים לו: "תשמע, המשטרה מחפשת אותך".

"מה? איפה? מה? לא! לא! אני הולך... אל תגיד... מה קרה? אמרו לך מילה "משטרה",

מה קרה? הוא כבר נכנס לחרדות, דמיון. הכל דמיון. הכל דמיון. אתה יכול ללכת לחייך כל היום, שום דבר, יאיימו עלייך, יבטיחו לך, ישמחו אותך, יעציבו אותך, תלך רגיל, אין פה כלום! זה הכל הצגה. הכל הצגה. הכל דמיון. הכל חריט!

היא לא השתכנע ממה שאני אומר לה,

אז אמרתי לה: "תקשיבי רגע, אני אתן לך דוגמה: נגיד שהחולי שלך, אם נתרגם אותו, נתרגם אותו שכאילו קשרו לך מזוודה ליד עם אזיקים ואת לא כיולה להשתחרר ממנה. והיא כבדה מאוד. ואת הולכת איתה, ואת מתלוננת וצועקת וכואבת,

ואומרת: 'אני לא יכולה כבר! אני לא יכולה כבר, המשקל הזה מתיש אותי, אין לי כוחות...', אין לי זה.. אין לי פה, אין לי שם.

אז אומרים לך: 'אז תורידי את המזוודה, בואי נביא מסור ננסר'.

'לא! לא! אי אפשר! אני חייבת ללכת עם זה, זה כבר מחובר אליי שמונה שנים, אני לא יכולה לזוז...'.

אומרים לך: 'את יודעת מה? את לא יכולה להוריד את זה? את לא רוצה להתנתק מזה? את פוחדת שאם תנתקי את זה, אז אוי וואי מה יקרה? אז בואי נעשה משהו: בואי נתפח את המזוודה ונראה מה יש. ואם נמצא שיש שמה אבנים גדולות ואת סוחבת סתם אבנים גדולות, האם תהיה מוכנה לזרוק את המזוודה או לא?".

היא אומרת: "אם זה היה ככה, כן.".

אמרתי לה: "גברת, את סוחבת חרדות, אבנים גדולות, חארטה! אין כלום! כמה זמן את חרדה? שמונה שנים. נכון,

כל פעם חשבת 'עכשיו אני אמות, עכשיו אני אמות, עכשיו אני אמות', נכון? נכון שאת פוחדת למות?

היא אומרת לי: "כן, אני מפחדת למות".

"נו, ועברו שמונה שנים למה לא מתת?".

אז זה אבנים! זה חארטה! אין פה כלום! "עכשיו בואי אני מבטיח לך דבר אחד: את תמותי".

"לא! אל תגיד לי את זה!".

אמרתי לה: "מה? גם אני. גם אני אמות, כולנו נמות. מה את חשובת שאת לא תמותי? רק ההבדל ביני לבינך שאני חושב שאני אמות פעם אחת. את כל יום מתה. כל יום! למה למות כל פעם? תחיה עד שתמותי. מתי שתמותי את לא קובעת. גם החרדות לא קובעות. מי שקובע זה ה', הוא גוזר מי יחיה ומי ימות ומתי. ועד אז, בינתיים תחיי.".

היא השתחררה בסוף. כי הכל זה דמיון! הכל זה דמיון! רבותיי, הכל זה פה, פה (בשכל).