איבדנו כל רגש, תחושה והבנה... דור ה"אינסטנט"!

- - - לא מוגה! - - - 

וראינו בהפטרת הפרשה

כמה חששו בני יריחו מהמרגלים ששלח יהושע.

שלושה ימים חיפשו אחריהם.

וכאן

12 מרגלים לפניהם והם לא מבחינים בהם.

וזאת כשהם חוששים כל כך מפני הפלישה הצפויה.

הם יודעים כבר מה עשו במצרים.

מה הקדוש ברוך הוא היכה אותם.

אומרים אלה עכשיו באים עלינו השם מרחם איך נגמור פה.

אבל האמת

איך יכולים היו להבחין?

הם היו עסוקים באבלו של איוב.

מי היה עסוק באבלו של איוב?

הכנענים.

הכנענים

שהגיעו לדרגה הכי פחותה באנושות.

שהשם מצווה להכריד

אותם מן העולם.

לא תחיה כל נשמה.

זאת אומרת זה היה שבעת העממים עובדי עבודה זרה הגרועים ביותר שהיו בעולם.

ולא הייתה להם זכות קיום.

אלא אם כן הם יוצאים את הארץ והולכים להם כמו שהגרגשי יצא.

אבל מי שיישאר פה ולא יסכים לקבל את עם ישראל שבא לירש את נחלתו

הוא יצטרך למות.

והעם הזה, שלא ראוי אפילו להתקיים,

עסוקים באבלו של

איוב.

והם היו העמים הכי מקולקלים מכל האומות.

במשך ארבעים יום הם היו טרודים באבלו של איוב.

עד שהם לא רואים שום דבר.

מרוב הכאב והצער.

לא מבחינים אף אחד. עם שלם מסתובבים שנים עשר

והולכים להם לאורכי רוחביה שונים ומשונים.

מתארו את כל הארץ.

ואף אחד לא ראה אותם במשך ארבעים יום.

לא.

למה? כי טרודים באבלו של איוב. איוב היה צדיק גדול מאוד. אתם מכירים את הסיפור?

אומר הרב יעקב גלינסקי, יש לי שאלה.

בהלוויה של הסטייפלר,

זכר צדיק לברכה,

באמת באה שמש בצהריים.

זאת אומרת, שקעה שמש בצהריים, כמו שאומרים.

פתאום,

מי שהיה באותה תקופה, אני זוכר,

זה היה הלם, הלם בעולם. אתם יודעים מה זה? כל העולם נשען על הסטייפלר.

כולם. כל דבר, כל שאלה, כל עניין, כל זה, כל זה. הרב שך שואל להתייעץ איתו בכל דבר. כל הנהגה.

כל העולם היהודי, הכל תלוי

על בן אדם אחד, אבא של רב חיים גניבסקי.

כל העולם. פתאום נודע, ידעו כמובן שהוא חולה וזה, אבל לשמוע את הידיעה שאין לנו יותר,

אנחנו לא נמצאים יותר בדורו של הסטייפלר.

זה בא השמש בצהריים.

אשר אמרנו, בצילו נחיה.

זכות גדולה לחיות בצילו של צדיק כזה גמור.

ומספר הרב יעקב גלינסקי, הלכנו שכוחים,

עשרות אלפים.

ונתאר לעצמנו

קבוצה של 12 ערבים,

שחומי עור,

עוטי כפיות,

נושאי שבריות.

אחד היה זועק,

מחבלים!

ומיד היו נשיאים מנוסת חרב,

וכשלו איש באחים.

איזה מהומה הייתה מתחולנת.

או לפחות היו מבחינים,

מזעיקים משטרה,

חוקרים.

היעלה על הדעת שלא ראו ולא הבחינו?

היום מזהים את התנועות שלהם ושל אלה שרוצים לבוא עם סכין וזה, ככה תנועה חשודה כבר. תעמוד רגע, תעשה.

לא רואים משהו מיוחד, כאילו. הוא כמו כולם, או היא כמו כולם.

או היא כמו כולם, הקטנה הזאת.

חבלים קטנים.

אתה רואה אנשים הולכים

בצורה מפורסמת, שונים לחלוטין.

אף אחד לא מבחין 40 יום.

ולא מדובר בהלוויה רגילה.

לא מדובר בהלוויה רגילה. כמה זה הלוויה?

יום אחד.

הולכים, מלווים, חוזרים.

מדובר ב-40 יום.

40 יום הם היו טרודים בהספדים.

40 יום עד שהם לא מבחינים בין ימינם לבין שמאלם.

מי אלה? מי מדובר? על מי?

על הכנענים המושחתים, המקולקלים בכל האומות,

שנאמר עליהם לא תחיה כל נשמה.

ואנשים כאלה מסוגלים להתאבל על צדיק 40 יום?

ואנחנו שאננים אפילו בל לוויה.

בל לוויה.

ואפילו ככנעני איננו.

כמו שאומרים, חלילה אבד כל רגש מישראל.

יש הערכה לצדיק אמיתי,

יש השתתפות בלוויה באמת בלי לשוחח על הא ועלדה.

יש מי שמבין את גודל האובדן.

העולם זורם, הכל.

אבל תראו את הכנענים המושחתים של פעם.

40 יום טרודים בהספדו של צדיק.

איפה אנחנו ואיפה הם?

וזה מה שמעורר אותנו רבי ינקל'ה.

אתם שומעים?

צריך להפנים את זה, להתבונן.

איפה איבדנו את הרגשות, את ההבנות, את התחושות?

אין.

דור אינסטנט.

אין. אין כמעט התפעלות משום דבר.

בטח מול ממדי הטכנולוגיה המתפתחת והדוהרת,

אתה יכול להתפעל מבן אדם?

כל רגע יש לך חידוש כזה וכזה וכזה.

אז אם יגידו לך שאחד חידש משהו בתויריה ואמר איזה וורט, משהו, משהו, משהו, מה?

כל רגע שולחים לו באס.אם.אס, וורטים, מורטים.

כל פעם זה, זה, זה.

הוא לא מתפעל כבר מאף אחד. אין לו זמן גם לדבר איתך.

ממהר.

לאן אתה ממהר?

גם הוא לא יודע. כולם ממהרים.

לאן אתה ממהר?

איפה אשרי יושב ביתך עוד יהללוך הסלע,

להיות שקוע בעולמה של תורה,

לזכות להיות קרוב לקדוש ברוך הוא,

כי עוד מעט עוברים לשם וממשיכים שם

ללמוד תורה, אבל ברצינות.

עם כל הצדיקים

וגאוני עולם, הכול,

ותתפתחו שערי החוכמה וההבנה והידיעה.

אבל אם לא תהיה תשתית,

לא תהיה הכנה,

כבר אמרנו לפני כמה שעורים, זה יהיה גיהינום, זה לא יגנה את זה.

אז לכן

כנראה שפספסנו משהו ברגשות,

בהבנות, בידיעות, בתחושות.

אבל יש לנו נקודת אור להסתכל.

כנענים,

לוויות,

הספדים,

ארבעים יום,

לא מבחינים

באף אחד, אפילו שהוא זר ומוזר,

וגם לא באותו גבן.