תכלית יציאת מצרים - עבדות | ר' הראל דנוך

- - - לא מוגה! - - - 

טוב, ברשות כבוד הרב, ברשות הנמצאים פה,

אנחנו נגיד מאמר מעניין פסח,

שכבר בסוף השבוע אנחנו נכנסים לחג.

אז כתוב בפסוק, לא תאכל עליו חמץ,

שבעת ימים תאכל עליו מצות,

לחם עוני, כי בהיפזון יצאת מארץ מצרים,

ומה תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך.

אז אומר פה הרב, צריך להבין עניין יציאת מצרים לא במושג שהורגלנו עד עתה,

שכל תכלית יציאת מצרים היא אמונה במציאות הבורא והשגחתו הפרטית,

ושהבורא יתברך הכל יכול.

משום זה ניתנו לנו כל הניסים.

זאת אומרת, הוא אומר שכל תכלית יציאת מצרים

היא לא כל מה שלמדנו עד עכשיו על יציאת מצרים,

שזה עניין של אמונה,

אמונה בבורא. אז הוא אומר שאי אפשר להבין כן.

ואם נאמר שהתכלית היא אמונה,

אז אם כן,

מהו זה שאמרו חכמינו, זיכרונם לברכה,

חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.

הלוא דיו במה שנתעמת ונתברר לו עניין יציאת מצרים,

וזה מספיק כדי שיהיה מאמין.

ולמה צריך שיראה את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים?

לכאורה זה מיותר, מה שאמרו חכמים, שכאילו אדם יראה את עצמו יוצא ממצרים,

אז

זה מיותר, כי הרי יש לנו את האמונה מעניין יציאת מצרים,

שזו הייתה התכלית שלה, מה שהורגלנו.

ומצאנו בהרבה מצוות

זכר למעשה בראשית,

ולא נזכר שיצטרך להיות כאילו הוא עצמו היה במעשה בראשית.

די אם רק התעמת אצל האדם חידוש הטבע מעבורי יתברך,

מספיק בכדי להיות מאמין גמור.

מספיק שאדם מבין שהטבע מתחדש, שהקדוש ברוך הוא מחדש את הטבע כל הזמן, זה כבר מספיק בשביל להיות מאמין.

ובכלל צריך להבין שמבט כזה על יציאת מצרים כעל מופת וראייה על האמונה,

זה לא דרך התורה, ואסור לומר כן.

די חלילה להבין שכמו שלאריסטו היו ראיות ומופתים על אמונתו,

כמו כן יש לנו מופתים מיציאת מצרים לאמונתנו.

אי אפשר לעשות כזאת, כמו שלא יש, אז גם לנו יש.

ומצינו לגדולי הראשונים שחיברו ספרים שעניינם היה לאמת בראיות אמיתיות האמונה,

ולא היה רוח רובם של חכמי הדור נוחה מזה.

יש גם אנשים היום שכאילו מנסים להביא כל מיני ראיות מארכיאולוגיה וכל מיני דברים, כאילו הנה אנחנו צודקים.

אנחנו לא צריכים את הדברים האלה.

במקום אחר ביארנו שיסוד יציאת מצרים וכל תכלית מכוונו הוא שאצא מזה עבדות,

שעל ידי יציאת מצרים זכו ישראל לדרגה שעיקרו עבדים,

כדכתיב, כעבדיי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים.

אז במקום אחר רואים שכל הכוונה,

היסוד של יציאת מצרים הוא בשביל העבדות,

שכל כוונת התורה והמצוות הוא רק בכדי שתצא מזה עבדות.

שהרי כתוב מצוות לאו לילות ניתנו אלא לעול.

זהו כל מכוון הבריאה ויצירתה,

שהאדם יזכה לדרגה זו להשתעבד עד כדי שיוכל להיקרא עבד.

זאת אומרת שלמעשה שרואים שלפי הפסוק

כי עבדיי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים,

רואים מפה שכל העניין של יציאת מצרים הוא דווקא בשביל שאנחנו נהיה בעבדות,

שמצוות לא ניתנו ליהנות אלא לעול.

וכל זה בשביל שאדם יזכה להיות בדרגה של העבד, של עבד השם.

ולכאורה אנשים נרתעים שאומרים להם עבד,

עבד כאילו מה אני עובד אצלך, מה אני עבד שלך, מה זה.

אבל העבד, אומר פה הרב, דעניין עבדות הוא הכרת הטוב.

עבדות באה מאדונות,

ומה שהוא מקבל ממנו טובה מכיר טובה בעד זה ומשתעבד למשפיעו.

וכל מה שתגדל לטובה תגדל להשתעבדות.

וכל מה שהאדונות גדולה תגדל לעבדות.

לדוגמה אדם שהשפיע עליך טובה אבל טובה קטנה נניח, לדוגמה, הלווה לך כסף, הלווה לך 50-100 שקל,

זה לא כמו אדם שיציל אותך מטביעה.

כמובן, ככל שיעשה יותר הרבה אז אתה תרגיש יותר חובה

לתת לו יותר.

העבדות שלך גודלת כלפיו יותר.

מי שפותח פתחו לחברו, נפשו חייב לו.

שמטובה הכי קטנה צריך שתצא השתעבדות והכרת טובה,

עד כדי שיהיה מסור נפשו וגופו לאדוניו.

אדם עושה לך טובה,

פתח לך פתח?

אז כבר מזה צריך להיות לך השתעבדות והכרת טובה כלפי אותו אדם.

עבד גמור קנוי קניין הגוף לאדוניו,

וכיוון שמהטובה הכי קלה צריך שתצא בחינת עבד.

משהו קטן, אתה כבר, יש לך איזו בחינה של עבד,

להחזיר לו טובה.

אם כן, מאליה עומדת השאלה,

למה צריך לכל כך ריבוי והשפעת הטובה בלי גמול?

והלא, מאשר ברעתיך לבד, היה מספיק בכדי להגיע לידי דרגה זו.

האם עניין אשר ברעתיך הוא בכדי שנתענג ונבלה זמן בנעימים?

הרי מספיק שאדם יודע או שאומרים לו שהקדוש ברוך הוא, אשר ברעתיך, הקדוש ברוך הוא ברא אותך,

זה כבר לבד הופך אותך להיות עבד.

בשביל מה צריך ריבוי של השפעה טובה?

הלא, מחשבת שטות היא זו.

אשר ברעתיך, העניינו הוא עבדות.

ולמה צריך לכל ריבוי היצירה וריבוי הניסים בכדי להגיע לידי

דרגת העבד?

והרי לדרגת העבד צריך להגיע על ידי טובה אחת לחוד.

והקדוש ברוך הוא משפיע המון, הוא נותן כל כך הרבה סוגים,

כל כך הרבה פרחים ומיליארדים של סוגי פרחים ומיליארדים של דגים, והעולם כל כך גדול.

למה צריך את כל הריבוע הזה?

הרי מספיק, אשר ברעתיך לבד,

כבר הופך אותך להיות עבד.

וברש״י,

עכשיו מדובר על יציאת מצרים, וברש״י, כדאי ההוצאה מבית העבדים שתהיו משועבדים לי. כדאי לי להוציא אתכם מבית העבדים בשביל שאתם תהיו עבדים בשבילי.

אז המתבאר מזה, באמת אשר ברעתיך לבד מכריח את האדם להיות עבד.

זה מספיק כבר בשביל שתהיה עבד.

וזה דניתנה לנו לתכלית זה יצירה גדולה שכזו.

וכן כל עניין יציאת מצרים עם ריבוי גדול כל כך של גילויים ומופתים.

כל זה הוא משום דבאמת כל מעשי השם הינם על אופן זה.

דמעשי השם ניתנים בריבוי גדול עד מאוד,

בכדי שהתכלית הדרוש יהיה בטוח בכל מעט האחוזים,

שכל תכלית הבריאה היא שתצא מזה עבדות.

לכן הקדוש ברוך הוא נתן לנו ריבוי של גילויים ומופתים שלא יהיה שאלות.

שכל תכלית הבריאה היא שתצא מזה עבדות.

לכן הטבע הבורא יתברך בה בריאה שפע כל כך גדול של טובה,

שתכריע אפילו לפחות שבפחותים להעשות עבד.

ואם כן כל תכלית יציאת מצרים והבריאה כולה הוא בכדי שתצא מזה עבדות.

ועיין בדרשת ערן שכתב דביציאת מצרים ניתן ריבוי כל כך גדול של אותות ומופתים משום דניתן אפלול הפחות שבפחותים.

זאת אומרת אדם שיודע,

שמכיר את כל מה שהיה שם, את כל הריבוי של המופתים,

אפילו הפחות שבפחותים יכול לדעת את זה,

ושאתה יודע שהוא עשה לך ככה והוא עשה לך גם ככה ושמר עליך ועוד ועוד ועוד.

אז אתה אומר וואי וואי כמה הוא מביא לי, כמה הוא עושה לי,

מזה גודל את ה...

העבדות.

וזהו באמת הביאור בשאלתו של החינוך.

למה הזהירה... במצוות עתווה.

למה הזהירה התורה כל כך הרבה פעמים ביציאת מצרים?

ובאמת, מטובה אחת היה יכול לצאת הכול.

והיסוד הוא ריבוי. אמרנו, מטובה אחת אשר ברעתיך לבד מספיק להיות עבד.

והיסוד הוא ריבוי.

אומרים אנו אמת ויציב ונכון הדבר הזה.

על הדבר הזה

הדבר הזה, מה שדיברנו בסוף קריאת שמע על סיפור יציאת מצרים,

ניתן לנו כל כך הרבה עניינים.

אמת ויציב ונכון וישר ונאמן ואהוב וחביב ונחמד ונעים וכו'. יש ריבוי כל כך גדול.

דבר אחד אינו מספיק

והוא משום סוד הריבוי.

מספיק דבר אחד. למה צריך את כל הריבוי הזה?

ולמה?

שהבורא יתברך רצה שהדבר הזה,

סיפור יציאת מצרים,

יהיה בטוח לגמרי בכל אחוזיו.

ולתכלית זה נתן לנו את כל אלה, את כל המופתים.

ולכן ניתן לנו יציאת מצרים בריבוי כל כך גדול,

בכדי שבהכרח יצא התכלית.

בחכמינו זיכרוננו לברכה קראו ליציאת מצרים קבלת מלכות שמיים,

שכל תכלית יציאת מצרים הוא עבדות.

וזהו עניין קבלת מלכות שמיים שהוא עבדות.

כמו שהמוכר עצמו לעבד, מכירתו גרידא,

הרי הוא כבר קבלת עבדות.

המלאכה בפועל הרי היא התוצאה מקבלה זו,

שאחרי הקבלה העבודה הרי היא בגדר כאילו עשה,

והאדם מקבל על עצמו משהו וכבר נחשב לו כאילו הוא עשה כבר.

שאם נשאל על זה שקיבל עליו עבדות אם יעשה עבודת רבו,

ודאי יעשה,

שבקבלתו הרי הוא עבד.

וזהו שאמרו חכמינו זיכרונו לברכה,

וילכו ויעשו בפרשת בו.

כיוון שקיבלו עליהם לעשות מעלה עליהם הכתוב כאילו עשו.

כשרק ישנה קבלה אז המעשה כבר בטוח הוא.

אם נשאל למישהו אם מאשר ברעייתיך יעשה עבד,

ודאי שיעשה.

וכן מיציאת מצרים,

ודאי שיעשה.

וכיוון שיש קבלת מלכות שמיים ודאי שהיא העבד.

ומזה יוצא שחג הפסח הוא חיזוק גדול לאדם לעבודת השם וקיום התורה ומצוותיה.

כיוון שעניינו של חג הפסח הוא קבלת מלכות שמיים, קבלת עבדות.

אם כן, הרי זה לבד כבר כאילו עשה.

שזהו מקבלת העבדות.

זאת אומרת, יוצא לנו מפה שכל העניין של יציאת מצרים,

שתכלית יציאת מצרים זה לא האמונה לבד.

אלא התכלית שלה היא בחינת עבדות,

שהאדם כולו ברשות רבו מפנה עצמו רק למלאכת אדוניו מבלי שתהיה לו מלאכה אחרת לגמרי.

אמן.