בני ברק - בני ברק - ימי בין המצרים
תאריך פרסום: 09.08.2016
ערב טוב, בעזרת ה' נעשה ונצליח וה' עלינו ברחמו ירוויח. הערב יהיה לעילוי נשמת אדסה בת אלמיטו, מנוחתה עדן.
אלו השכלו לבכות אז. הגמרא בימבות ס"ג אומרת: "תאטום ולא תשפץ, תשפץ ולא תבנה". שהאדם רואה סדק קיר ביתו, צריך למהר לאטום. מעט טיח וסיד והקיר איתן כשהיה. אבל אם יזניח, יתרחב הסדק, הטיח ינשור, הלבנים יתרוססו ויצטרך כבר לטרוח בשיפוץ. גם שיפוץ אינו דבר גדול, יותר טורח יותר הוצאות, אבל הוא עדיין מקומי וממוקד. אבל אם יזניח את השיפוץ והקיר יתרועע וייפול, התקרה תישאר בלא תמיכה ותקרוס, יאלץ לבנות הכל מחדש. למעשה, זה פסוק מפורש בקהלת י': "בעצלתים ימך המקרה". שאדם עצל יתמוטט ותתמוטט לו התקרה. פירש רש"י: שהאדם מתעצל ואינו מתקן פרצה קטנה בתקרת הבית, תשפל התקרה ותיפול.
הרב גלינסקי זצ"ל, מספר שהרב שך, זכרונו לחיי העולם הבא, אמר לו: שמעתי שהארכיאולוגים חופרים בתל מגידו ומגלים את שרידי העיר וחומותיה מימי מלכי ישראל. יש לי שאלה: כיצד עיר נקברת, תחת תל עפר? הרב גלינסקי תמה: וכי זה מה שמטריד את הרב שך. אבל הבנתי שישי לו תשובה והמתנתי. ואז הא אמר: בכל יום, יומיים מעבירה עקרת הבית מטלית על הרהיטים לנקות מאבק. (הלוואי!) אם יעדרו מהבית לחודש ימים, והיא תעביר אצבע על המזנון, תחרוט פס באבק. אם לא ינקו שנה או שנתיים, עשר ועשרים שנה, תצטבר שכבה על שכבה ותתעבה, בסופו של דבר תקבר עיר שלמה תחת תל עפר. זה שנאמר בירמיה הנביא פרק ב': "כי אם תכבסי בנתר ותרבי לך בורית, נחתם עוונך לפניי, נאם ה' אלוהים". בבראשית חוכמה מביא דברי הזוהר הקדוש: שכאשר האדם חוטא, הוא מכתים את הנפש. שהוא חוטא פעם שנייה, הכתם מתחזק, פעם שלישית עובר הכתם מעבר לעבר. ושוב אי אפשר למחקו כליל. אבל אילו היה חוזר בתשובה אחרי הפעם הראשונה או השנייה, הכתם היה נמחק. ואפילו אם הייתה תשובה שטחית והכתם לא היה נמחק כליל, רק דוהה, החטא השלישי לא היה נצרב כה עמוק. זהו אחד הלקחים של הבל החורבן. אם היו עושים מה שצריך לעשות בזמן, רגע אחד לפני החורבן, הכל היה מתבטל!
מספר הרב גלינסקי מקרה שהיה: יהודי הסיח במר ליבו לפניו שהבן שלו התרחק מן התורה והרבה דמעות הוא שופך והוא מוכן הרבה כסף לפזר ועולמו חרב עליו. נו! מה יכולתי לומר לו? ציטטתי בפניו מאמר המדרש על הכתוב :"על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו"- אחרי החורבן בית המקדש והגלות ענה ירמיהו ואמר להם: "מעיד אני עליי שמים וארץ, אילו בכיתם בכייה אחת עד שאתם בציון, לא גילתם". עם ישראל כולו, אם היה בוכה רק בכייה אחת אמיתית לפני החורבן, לא הייתה גלות, לא הה חורבן, הכל היה נשאר על מתכונתו. "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו", שם! קצת לפני לא היה בכלל גלות, לא היה רציחת המונים, לא היה עינויים, לא היה ייסורים, לא הייתה גלות אלפי שנים! כל זה בגלל שחסרה בכייה אחת בזמן.
סיפור ידוע במלחמת העולם הראשונה שחולקה אירופה מחדש. קבעו את הגבולות החדשים. לרוב, הנהר שהיה עובר בין ההרים הוא היווה את הגבול, מעבר זה הייתה רוסיה, מעבר השני לטביה. והייתה עיירה ששכנה על הגבול והיהודים באו בקובלנה לשלטונות. עד כה היה הכל שייך לרוסיה ועכשיו הנהר חוצה והפך להיות גבול ובית הקברות נמצא מעבר השני של הנהר. ועכשיו צריכים אשרת מעבר, כדי לקחת את המתים לבית הקברות היהודי. בגלל זה ודאי לא ישנו את הגבול, אבל נתנו להם אישור שהלוויות יהיה ע"י מעבר חופשי, ללא אשרה. נו! כמה לוויות יכולות להיות בעיירה קטנה? צריך לזכור כמובן שעוד לא היה קופת חולים. כי קופת חולים מעבירים יותר מהר. אז לכן אישור שכזה היווה חגיגה למבריחים. לוקחים ארון מתים, גודשים אותו בסחורות שנדרשות בעבר השני, הסוחרים ממתינים בבית העלמין והיהודים מתפרנסים. והנה יש לנו פשט חדש: "צדקה תציל ממוות". הכלל, הלוויה מתנהלת קוממיות, עוברת במעבר הגבול, השוטרים שמים לב שזו הלוויה שמחה מידי. טוב, לא כולם בוכים. החתן והחמות מבינים, אבל שכולם עולזים ומפטפטים?! "עצרו! פיתחו את הארון". זעזוע! כבוד המת! חיטוטי שכבי, חילול הנפטר! כל היהודים מתאוננים על היחס המשפיל, אבל דבר לא עזר! "ברצוננו לראות מה יש בתוך הארון!" הוקפו חיילים, הוכרחו להוריד את הארון ולפתוח ונתגלתה סחורה מבורחת במיטבה. ההודעה "כולכם עצורים!" ואז פרצו היהודים ביללה גדולה. המפקד אמר שם במקום "אם הייתם בוכים שעה לפני הלוויה ובמהלכה, הייתם חוסכים את הבכי של עתה. והייתם יכולים לצחוק ולשמוח, אבל הקדמתם לשמוח ולכן, אתם עצורים". זאת אומרת, אם מקדימים בזמן את מה שצריך, הכל יכול להיות בסדר. יש סדר לכל דבר. אבל אם מהפכים את הסדר, מפסידים. "הזורעים בדמעה ברינה יקצרו, הזורעים ברינה בדמעה יקצרו".
סיימתי לומר לאותו אב. וכמו שאני אומר לאבות שכמוהו: כאב לך הלב לשלוח אותו ללקוד, שיהיה בן תורה. שאלת ממה יתפרנס? לכן שלחת אותו לקולג' וכעת ליבך כואב שבעתיים. במקום לראות רוב נחת מבית של תורה ואורה, תראה מה נהיה. אותן דמעות שאתה זולג כעת, אילו דמעת אז, היום היתה רוקד בשמחה. נו! נאנח ואמר: "דרך שכל קום צושפט" - השכל מגיע מאוחר מידי. בעניין הזה, אמר הרב שך, זצ"ל: אילו הייתי בורא עולם הייתי משנה דבר אחד: בימי הנעורים יש כח וברן, תסיסה והתלהבות, אבל אין שכל. בימי הזקנה בא השכל, אבל אין כבר כח ולהט. כמה נפלא היה אילו לצעירים היה את השכל ושיקול הדעת והניסיון של החיים של הזקנים,. והרי היה זה מושלם! גם שכל וגם כח וגם ברן. הדברים נשמעו לי קצת מופרעים. מה פירוש אילו היה בורא עולם? איך יכול להיות לצעירים ניסיון חיים של מבוגרים? ובכלל כתוב על הקב"ה: "את הכל עשה יפה בעיתו". את הלהט בימי הנעורים ואת ישוב הדעת בימי הזקנה. אבל הבנתי את כוונתו. אם בני הנעורים ישאלו בעצת הזקנים ויאכפו כלפיהם דעתם ורצונם, אז יהיה פה שכל של זקנים ויהיה פה כח וברן של צעירים. יסוד העניין הוא ביסוד הגזרה. בליל תשעה באב, המסו המרגלים את לב בני ישראל וכתוב "ויבכו העם בלילה ההוא". אמר הקב"ה: "אתם בכיתם בכייה של חינם, ואני קובע לכם בכייה לדורות". הודיע להם הקב"ה שנגזר עליהם לא להיכנס לארץ וכולם ימותו במדבר. הם שמעו עשרה מרגלים, חשובי הדור וגדוליו שאומרים שהארץ אוכלת יושביה ויש שם בני ענקים וכי חזק הוא ממנו, רחמנא לצלן. וכל זה היה בגלל בחירות! אם יכנסו, אומר הזוהר הקדוש, הנשיאים , אם יכנסו המרגלים, יחליפו אותם, יהיה בחירות מחדש. בתוך תוכיותם הם לא ידעו שזוהי הנקודה המטעה אותם והם ראו את הכל בהיפוך. במקום לראות נס שהקב"ה דואג שיקברו מתים ויהיו עסוקים בהם ולא יבחינו במרגלים, שהולכים כקבוצה אחת, הם ראו הכל הפוך! למה? כי הייתה להם נגיעה. נו! מה יעשה העם? העם שומע עכשיו עשרה מרגלים, שניים מתנגדים. אז הטה אחרי הרוב. והעם בוכה. הם לא רוצים להיכנס לארץ. אם זה המצב, לא רוצים להיכנס לארץ. למה הקב"ה הוציא ואתם ממצרים? והקב"ה אומר אתם לא רוצים להיכנס לארץ? אין בעיה! לא תכנסו לארץ, תמותו במדבר! 600 אלף איש מתים במדבר. מה היה להם לעושת? הכלל הוא אחרי הרבים להטות, לא? ובפרט אם הם גדולים. כן, אבל יש רק בעיה אחת. הם אמרו ההפך ממה שה' אמר. ה' אמר שהארץ טובה "עלו ורשו בנגב". הקב"ה מבטיח שהארץ הזו, זו הארץ המיועדת, זו הארץ שבה אתם יכולים לקיים את התורה שהיא רוחנית, שהיא מקומו של הקב"ה. אז זה לא יעזור מי אומר וזה לא משנה מה הכמות, כי "אחרי הרבים לא תהיה לרעת". אם זה לא על פי התורה, אסור לשמוע! אפילו אם יהיו רבים ואפילו אם יהיו גדולים. מכל מקום, "המסו המרגלים את לב בני ישראל ויבכו בלילה ההוא", והקב"ה קבע לנו תשעה באב, שיהיה בכייה לדורות. אלפי שנים אנחנו לכאורה והלוואי שבוכים בכייה של אמת, אם היינו עושים כן, היה נבנה בית המקדש בימנו. אבל כנראה שגם הבכייה, אם יש, היא עדיין לא אמיתית. בוכים אולי על הצרות ולא בוכים על ההפסד.
"וידבר משה את הדברים האלה אל כל בני ישראל ויתאבלו העם מאוד וישכימו בבוקר ויעלו לראש ההר לאמר: הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה', כי חטאנו". ומה קרה? "ועמלקי והכנעני... ויכום ויכתום על החורמה". פספסתם! הם שבו בתשובה ורצו לתקן. עם ישראל אמרו: "הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה'", אבל פספסתם! זה היה טוב עד אתמול. עד לפני שבכיתם בכייה של חינם. אבל עכשיו נמסרו ביד העמלקי והכנעני "ויכום ויכתום עד החורמה". אלו היו מתאזרים עוז ולא שומעים בקול המרגלים ועולים יום אחד לפני, הכל היה נמנע.
הרווחנו לישב עכשיו את קושיית הר"י מיגאש זצ"ל, כי הגמרא ביומא נ"ד אומרת: כאשר נכנסו שונאים להיכל ראו את הכרובים חבוקים. וכותב הריטב"א שהקשה רבנו אבן מיגאש זצ"ל, שבמסכת בבא בתרא צ"ט, אמרו: כאשר עשו ישראל רצונו של מקום, היו פני הכרובים איש אל אחיו. וכשלא עשו רצונו של מקום, היו פניהם אל הבית. והחורבן בא על שלא עשו רצונו של מקום. ולא זו בלבד שהיו פניהם איש אל אחיו, עוד היו דבוקים. איך זה יכול להיות? שעושים רצונו, פניהם איש אל אחיו, כשלא, בניהם אל הבית. וכשהיה החורבן מצאו אותם, את הכרובים, לא רק שפניהם איש אל אחיו, אלא גם חבוקים. בני אותו הדור הלכו בשרירות ליבם, מנעו לשמוע לתוכחות הנביאים והשליכו יהבם על בית המקדש. חשבו שבית המקדש תעודת ביטוח. והנביא מזהיר אותם, ירמיה הנביא אומר להם: "אל תבטחו לכם אל דברי השקר לאמר היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה ועשיתי לבית אשר נקרא שמי עליו, אשר אתם בוטחים בו, כאשר עשיתי לשילה". והקב"ה מודיע לירמיהו הנביא ואומר: "ודיברת אלהם את כל הדברים האלה ולא ישמעו אליך". ירמיה מודיע לעם. כל מגילת איכה שנקרא בתשעה באב, שהיא מחרידה, כל זה נאמר לעם ישראל במגילה. שנתיים, שלוש לפני החורבן. היא לא נכתבה לאחר. לפני נכתבה ונאמרה! ואף אחד לא שמע לנביא ירמיה. והשם אמר לו: "ודיברת אלהם את כל הדברים האלה ולא ישמעו אלייך". אבל כשראו עין ועין שכל דברי הנביא התקיימו, ובטחו בשווא והשונאים נכנסו להיכל וטמאו את קודש הקודשים, הבינו שטעו. הכו על חטאם, התחרטו על מעשיהם, הצטערו על מעלליהם, שבו בתשובה וקיבלו עליהם לעשות רצונו של מקום. והכרובים הסבו פניהם איש אל אחיו ואף נחבקו! אבל כבר היה מאוחר. אי אפשר היה למנוע את החורבן. זאת אומרת, אם מפספסים את הרגע ולא מנצלים את המומנטום, מתי שצריך ואפשר לעשות את מה שצריך, אחר כך זה בכייה לדורות.
נזכיר: שבעתו סרבו הגויים לקבל את התורה כשהקב"ה חיזר ליתן תורה לעולם. ולעתיד לבוא כשהם יראו את השכר הגדול שיקבלו ישראל, יאמרו:" רבונו של עולם, תן לנו גם כן ונעשנה". יאמר להם הקב"ה :שוטים שבעולם! מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, מי שלא טרח בערב שבת, מה יאכל בשבת?". אי אפשר להחזיר את הגלגל אחורנית! אז זאת אומרת, אם היו משכילים הגויים באותו שעה לקבל את התורה, היו זוכים מה שיזכו ישראל לעתיד לבוא , כל הנבואות שהנביאים התנבאו. אבל לאחר מעשה, שכבר הם מוכנים ומבינים מה תהיה התוצאה, מאוחר מידי.
בפרקי דרבי אליעזר בן עזי היה אומר: "תדע לך כח התשובה". מעשה באחד שהיו שני רעיו בהרים והוא, גוזלים וחומסים כל מי שעבר בדרך. יום אחד הניח אותם ועזב את שני רעיו השודדים בהרים, ושב לאלוקים, בכל ליבו! בצום, בתפילה, משכים ומעריב לבית הכנסת, עוסק תורה, בגמילות חסדים, מתנות עניים. ונתקבלה תשובתו. ביום שמת, מתו שני רעיו השודדים. נתנו לו חלקו באוצר החיים, ולהם בשאול תחתית. אמרו לפני הקב"ה: "ריבון העולמים, יש לפנייך משוא פנים? זה היה עומד עמנו, שודד בהרים, הוא באוצר החיים ואנו בשאול תחתית?". אמר להם: "זה עשה תשובה בחייו, אתם לא עשיתם". אמרו לו: "הנח לנו ואנו עושים תשובה גדולה". אמר להם: "אין עושים תשובה, אלא עד יום המיתה."
יש מקור אחר שאומר את זה שהסיפור הוא למעשה על ריש לכיש. ריש לכיש היה ראש הכנופיה והא חזר בתשובה וחבריו לא חזרו. וככה נתגלגל שמתו ביום אחד וראו כל אחד מה עלה בגורלו של השני. ר' לכיש חזר בתשובה, חזר בתשובה, הגמרא מלאה. רבי יוחנן וריש לכיש, רבי יוחנן וריש לכיש. כמה זכה הבעל התשובה הזה ריש לכיש!.
ובאו נשמע דבר מזעזע מאוד , מאוד, מאוד! לא יודע אם מישהו עמד פעם על הנקודה הזאת, אבל הרב גלינסקי עמד עלייה. צא ולמד מה שאמרו בבא בתרא ע"ד: שרבה בר בר חנה ראה בלועי קורח בגהנום ושמע אותם אומרים :"משה אמת ותורתו אמת והם בדאים". אתם יודעים יש את השיר: "משה אמת ותורתו אמת, משה אמת ותורתו אמת". השיר הזה זה על בלועי קורח שהם אומרים "משה אמת ותורתו אמת,, למה אומרים בסוף האשכנזים "איי, איה, איי, יה יה" , כי הם על הגחלים!!!זה כואב! זה כואב! זה לא רק להודות על האמת, זה תוך כדי שרפה! הרמב"ן כותב בהקדמה לפירוש לאיוב: "שעה אחת בגהנום נוראה מחיים של כל ייסורי איוב". שעה אחת! לא שעה שלמה. שעה זה גם רגע. יותר מכל ייסורי איוב! ייסורי איוב כידוע, הוא סבל 12 חודש, מתו לו עשרה בנים ביום אחד, כל גופו הוכה בשחין, הפסיד את כל ממונו מעשירות מופלגת לעניות גמורה. ייסורים, שחין בכל הגוף שהוא מתגרד כל יום בחרס, להרגיע את הכאבים. ייסורי איוב. אם אדם יסבול שבעים שנה ייסורי איוב, יהיה לו עדיף על שעה אחת בגהנום. יושבים שמה עד רבה בר בר חנה שראה את בלועי דקורח עברו כבר 1,500 שנה לערך, והם עוד "איי, איה, איי, איה". 1500 שנה! אתם יודעים מה זה?! אם שעה שווה 70 ייסורי איוב, תכפילו 1,500 שנה ומאז עבר עד עכשיו עבר עוד אלפי שנים ועד עכשיו הם צועקים. אם היו אומרים פעם אחת לפני שפתח להם משה רבנו את האדמה, אם היו אומרים פעם אחת "משה אמת ותורתו אמת" לא היו צריכים עד עכשיו, אלפי שנים, לצעוק על הגחלים את זה. פעם אחת אם היו אומרים! הבנים של קורח, בדרך לגיהנום הרהרו בתשובה, נתבצר להם מקום ויצאו משם. הרהור! לא היה סיפק בידם אפילו להגיד בקול! אתם יודעים איזה אש יש? אי אפשר לדבר! אז הם רק הרהרו והרהור נתבצר להם מקום ובני קורח לא מתו. פשט לא מתו. "מזמור לבני קורח", אמרו מזמורים מהמקום שנתבצר להם שמה ונחקקו בתהילים. אז זאת אומרת, רגע לפני, דקה לפני, יום לפני, מי יודע איזה בכייה לדורות אתה מרוויח. אם אדם ישכיל לתפוס את השעה והמומנטום לפני. אנחנו כבר, מאז החורבן אלפיים שנה ועוד לא השכלנו פעם אחת, שנה אחת, לפני, ולמנוע את המשך החורבן ואי בניית בית המקדש ולהיגאל ולגמור את כל הצרות כולם, כי הם מתקרבות אלינו. המלחמות מסביב רק הולכות ומקיפות יותר ויותר, ויותר, ויותר, והכל מסביב לנו ומכוון אלינו ובסוף כולם יפנו אלינו. אם היה לנו שכל והיינו משכילים קצת לפני, אפילו רגע לפני , עוד אפשר להציל את גוג ומגוג שעלול לנחות לנו על הראש.
"אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו". הרד"ק מפרש: "האדם הוא ביקר"- הנשמה שלנו נקראת כבוד. "למען יזמרך כבוד". אבל הוא לא יבין! בעודנו בחיים אין תבונה בו לאחוז בדרכי הנפש. אוחז בדרכי הגוף כמו בהמה. לפיכן, יהיה נמשל במותו להם ותאבד נפשו במותו ואין לו תקווה כלל. ואז יאמר לו הקב"ה: "שרציתי לא רצית, עכשיו שאתה רוצה, איני רוצה". אתם יודעים מה זה לשמוע צורה החלטית כזאת? ה' יתברך אומר לך: שרציתי נתתי לך סימנים, אותתי לך, עשיתי הכל, לא רצית! עכשיו שאתה רוצה איני רוצה!
רבי ירוחם ממיר זצ"ל, בשיחותיו האחרונות היה מדבר על העניין של "בעל הבית דוחק". על חלונות הזדמנויות שיש לנצל כל עוד הם פתוחים. "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים", אומר שלמה המלך. זמן היה לישראל שיצאו ממצרים. זמן היה שתינתן התורה לישראל. לכל דבר יש זמן. אם היו מתמהמהים במצרים עוד רגע קט, הרי אנו ובננו ובני בננו עבדים היינו לפרעה במצרים עד היום הזה. בבהילות יצאנו במצרים. בחפזון. אם לא היו יוצאים ברגע המתאים, הכל היה הולך! אם יעקב אבנו היה מאחר דקה להיכנס לאביו ולהספיק לקבל את הברכות, לא היה עם ישראל. איך שהוא יצא, עשו נכנס. דקה לפני כן זה היה מהלך הברכות. ואבא היה מבין, יצחק אבנו, שיש הטעייה וטעות. עניין של רגע! "לכל זמן ועת לכל חפץ". אדם ראשון היה בשיא המעלה. אין מעלה, אף אחד לא יכול להגיע למעלה של האדם הראשון שנברא יציר כפיו של הקב"ה. אחרי החטא הוא נתקמט מקומתו וחזר להיות גובה מאה אמות בלבד. כשהוא היה קודם מסוף העולם ועד סופו, בכל בוא נתגמד! הוא עשה תשובה על חטא אחד שעזה אותו בשגגה, מתוך כוונה טובה. 130 שנה עשה תשובה! התשובה נתקבלה, אבל לחזור למעמדו הקודם, הוא כבר לא יכול. הוא הפסיד את הכלל. כי לכל זמן ועת לכל חפף תחת השמים. גם אן אדם ישעה תיקון, חרטה, תשובה, הכל, לא מובטח לו שיחזור לחזור לקרבתו להקב"ה כמו שהיה קודם. בפרט אם הוא היה קודם אדם שקרוב להקב"ה. לכן, לא יתמהמה אדם. אם נכשל חלילה בחטא, לא בעוון, בשגגה, יחוש מיד לחזור בתשובה!
הגמרא בסוטה כ"א אומרת שעזריה עזר לשמעון אחיו בפרנסה ונטל חצי משכר לימודו אשריו ואשרי חלקו! אבל שבנא, הסוחר, הניח להלל אחיו ללמד תורה מתוך הדחק. בזכותו אחיו הלל זכה להיות סמל לעניים העוסקים בתורה. הלל הזקן היה לו אחר, קראו לו שבנא. שבנא זה היה סוחר גדול. הוא לא תמך באחיו, בהלל, והשאיר אותו עני. בסוף הלל הזקן היה נשיא ישראל, אז בא אליו אחיו הסוחר והציע לו שייקח חצי מעושרו ושייתן לו חצי תורתו. יצאה בת קול ואמרה לו: "אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו". לא יאומן כי יסופר! סוחר צריך לדעת להשקיע שעדיין אפשר להשפיע, אבל אחרי שכבר הדברים מניבים פירות, מי צריך אותך בכלל בהשקעה?
מעשה שהיה בגאון רבי יצחק אלחנן מקובנה, זצ"ל. פוסק הדור הוא היה. בבחרותו הוא למד תורה מתוך הדוחק. בישיבה של הגאון רבי בנימין דיסקין זצ"ל, אבי השרף מבריסק זצ"ל, בעיר וולקוביסק. והוא אכל ימים אצל אחד מסוחרי העיר. אז לא היו ישיבות כמו היום שנותנים הסעדה בתוך הישיבה. כל אחד היה מתנדב לקבל בחור ישיבה ולסעוד אותו על שלוחנו מספר ימים. והוא היה ימים אצל סוחר. והלה סוחר, השיא את בתו והכניס את חתנו לעסק. אבל החתן אכל החתן על שולחן חותנו וראה את הבחור עני. רבי יצחק אלחנן שהיה עוד בחור ישיבה, ראה אותו עני מסכן והבחין בכישרונות שלו, אמר לו: למה לך להתזות יומים וללכת בלבוש קרוע. בוא תהיה המנהל חשבונות בעסק ונקצוב לך משכורת נאותה". הנער פחד מהפיתוי, ברח מן הניסיון וחדל לאכול שום יומים. כמה ארוחות הצליח להשיג בבתי אחרים ובשאר הימים שלא השיג, רעב ללחם. אבל שקד על התורה בהתמדה, עד שהפך להיות מאור ישראל וריבם של כל בני הגולה. פעם נסע לוילנה בעסקי הכלל. בני העיר קדמו אותו בהערצה עצומה, נכנס לאכסנייתו אדם, ואמר לו כך: "רבי, מן השמים ברכנו בעושר רב, בנים אין לי. רצוני לחלוק עמך את נכסיי ותחלוק עמי תורתך". אין לי למי להוריש כסף, אז בוא! אני אתן לך חצי ואתה תיתן לי חצי מהתורה. רבי אלחנן הכיר אותו.זה היה אותו חתן שניסה לפתות אותו לנטוש את התלמוד ואמר לו : חבל! החמצת את השעה. אם היית מציעה לי תנאי זה לפני 30 שנה, שאתה תיתן לי חצי ואני אתן לך חצי התורה, בעד קצבה, אפילו פעוטה, אם היית נותן לי רק זוג נעליים וחליפה הגונה, היית זוכה במחצית תורתי. אבל עכשיו, כל הונך לא יועיל לך".
אותו מעשה יש עם הרב שך, זצ"ל. שהיה לומד במסירות נפש אחרי השואה בבית המדרש הייתה לו רק חולצה אחת.שנים חולצה אחת. לכבס אותה הוא לא יכול, הוא צריך לשטוף אותה לבד ולתלות אותה ולהישאר רק עם גופיה עד שהיא תתייבש. ואחר כך הוא חוזר ללבוש. היו לו נעליים קרועות לחלוטין! שהיה נכנס שלג וגשם והכל. היה רועד מהכל. פעם אמרו לו שיש איזה עשיר אחד שהעשיר הזה מן הסתם ייתן לו לקנות זוג נעליים. הוא דפק בדלת ואמר לו: "אני מתנצל, אבל אם תוכל לעזור לי...". הנעליים שלו היו כרוחות בעיתונים והכל, עם חוטים וחבלים. הוא גער בו, העשיר. אמר לו: "בטלן! לך לעבוד" ונתן לו מנה אחת אפיים. הרב שך זצ"ל הלך מבויש חזר למקומו. לימים, הוא הולך להוציא את הסדרה "אבי עזרי" והנה מגיע אותו סוחר ונוקש בדלת. הוא לא יודע כמובן שזה אותו נער שהיה אצלו והא בא לגדול הגדול ואומר לו שהוא רוצה שכל ההוצאה של הספרים עליו! אמר לו: איחרת! בזוג נעליים, אם היית נותן לי אז, היה לך זכויות בכל התורה שלי. הפסדת! ולא קיבל ממנו. פרוטה לא קיבל ממנו!
הגמרא בחגיגה, חגיגה ה' אומרת שהקב"ה בוכה על מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק. והקב"ה בוכה גם על מי שאי שאפשר לו לעסוק בתורה ועוסק!. מילא הקב"ה בוכה על מי שיש בידו לעסוק ולא עוסק, זה ברור. לא חבל? בן אדם יכול לעסוק בתורה, לזכות חיי נצח. אבל מי שאי אפשר לו לעסוק בתורה ועוסק על זה הוא בוכה, הקב"ה. אלא כתוב באבות פרק ד', משנה ט': "כל המבטל את התורה מעושר, סופו לבטלה מעוני". הקב"ה חונן יהודי בעושר, אדם זה יכול לעסוק בתורה בהרחבת לב והוא בטל ממנה. הקב"ה בוכה עליו. מאבד ממונו, כי סופו לבטלה מעוני ואז אותו עשיר לשעבר עורך חשבון נפש ושב לשקוד על התורה בכל כוחו. לא מסתכל על עוניו ומורדו. על כך שאינו יכול לעסוק בתורה ועוסק. והקב"ה שב ובוכה עליו. למה לא ניצל את התקופה הטובה? למה לא למד אז והיה עושרו ממשיך ויכול היה לשקוד על התורה במנוחת הנפש.
כמה חורבנות רבותיו! כמה חורבנות כלליים ופרטיים אפשר למנוע אם פועלים מבעוד מועד. כל המעשים שהבנו מלמדים שאדם צריך להיות חכם, להשכיל, לתפוס את השעה בזמן ולהתחיל מתי שעוג יש בידו לתקן. אם לא, זה חורבן לדורות! זה הפסד נצחי! מי יזכה לגאולה? אתם יודעים מי יזכה לגאולה? כולם חושבים שיזכו לגאולה ודאי. לא!
ה"לב שמחה" מגור זצ"ל , סיפר שהוא התלווה אל אביו ה"אמרי אמת" לכנסייה הגדולה של אגודת ישראל בוילנה והחפץ חיים זצ"ל, השתתף בה. וביקש להכיר אותו , אבל החפץ חיים היה לעת זקנותו המופלגת.ישב מכונס בכסאו ואנשים רבים עותרים אותו סביב, מטעים אוזן לדבריו הנאמרים בלחש. והא סיפר שהוא הבקיע על עצמו דרך לזכות להעיף מבט, אולי לקלוט משפט ותו לו! והנה הצליח להגיע, זכה להביט ושמע משפט שנחרט במוחו תדיר. ככה אמר החפץ חיים בלחישה: "התפילה היא עמידה לפני ה', אוי לאדם שבתפילתו מסלק את השכינה". איך מסלקים את השכינה? גמרא מפורשת בסוטה מ"ב: "כת שקרנים אינם מקבלת פני שכינה, שנאמר: "דובר שקרים לא יכוון לנגד עיני". ואפילו שקר חד פעמי מסלק את השכינה בכל תפילה, בשעת העמידה, עומדים לפני הבורא יתברך כולם ואומרים: "כי לישועתך כיוונו כל היום". שקרנים! מסלקים את השכינה! והוא שואל, החפץ חיים: "האומנם?". זאת הייתה האמירה שהוא שמע. אבל האמת היא שכך צריך להיות. הרי אדם כשיתייצב בפני בית דין של מעלה שואלים אותו: "ציפת לישועה?". גמרא בשבת ל"א: והנביא מחייב, הנביא חבקוק, "אם יתמהמה אחכה לו". אתה לא יכול להפסיק לחכות.אפילו אם עברו אלפיים שנה! חכה לו!
והרמב"ם כותב בהלכות מלכים פרק י"א, הלכה א': "וכל מי שאינו מאמין בו או שאינו מחכה לביאתו, לא בשאר הנביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה עבדו". הלכה! אז לא מי שלא מאמין חלילה, מי שלא מחכה כופר בהקב"ה ובתורתו. כמובן שיש בזה דרגות, יש דרגה של החפץ חיים עצמו שהוא היה מרגיש הנה זה עומד אחר כותלנו ואמר שהוא כאדם המצפה לאורח שאמרו להגיע לשבת, והוא עוסק בכל הכנות לשבת בחשבון שהאורח עומד להיכנס כל רגע בדלת. עוד רגע תשמע הנקישה והאורח יגיע. והוא לא יהיה מופתע לשמוע נקישה בדלת. זה הדרגה של החפץ חיים. אבל יש עוד דרגה. בספרו הוא כותב "ציפת לישועה", בפרק ב', שעניין הציפייה לבואו זה שלא לא להתייאש ממנו מאיזה סיבה שהיא. כלומר, לדעת שייתכן שיבוא כל רגע. איך שיהיה זו חובה עלינו וצריכים לעשות אותם, לחוש ולהרגיש "לישועתך קיווינו כל היום". אבל השאלה האם זה טוב עבורנו שיבוא? כמה באמת מצפים, רוצים? רוצים. מה הכוונה? הגמרה בבא בתרא ע"ה, אומרת ומבארת את הפסוק בישעיה: "וברא ה' על כל מכון הר ציון ועל מקראה ענן יומם ועשן ונוגה אש להבה לילה". מה זה שכתוב "ועל מקראה"? אמר רבי יוחנן: לא כירושלים של העולם הזה ירושלים של העולם הבא. ירושלים של העולם הזה, כל הרוצה לעלות עכשיו לירושלים לוקח אוטובוס, מונית ומגיע. אבל ירושלים של העולם הבא, אין עולים לה אלא המזומנים לה בלבד. דהיינו, "מקראה"- הקרואים בתוכה. והכתוב אומר בישעיה: "ולא יוסיף לבוא בך עוד ערל וטמא". זהו מה שאמרו בבא בתרא ע"ה. ירושלים תוגבה שלוש פרסאות, 12 קילומטר בגובה. והיינו, רק אלו שיגביהו עצמם, עכשיו יגביהו עצמם, יזכו לה. אבל הרומסים על הארץ ישאו אליה עיניהם מרחוק.
ידוע שהחפץ חיים זצ"ל השתוקק כל כך לעלות לארץ ישראל, לעת זקנותו המופלגת. ונתנו על זה פרק שלם מספר שנכתב עליו איך הכל התרחש. פה זה מובא בקצרה. והוא העיד על עצמו שגם נסיעה לונילה בגדר פיקוח נפש וכבר הכינו לו בית בפתח תקווה. עד היום יש את הבית של החפץ חיים בפתח תקווה שהיה אמור להגיע אליו. הוא כבר נפרד מבני ראדין, אך למחרת חלתה רבנית. כשהבריאה הרבנית, כבר רצה, זהו! עכשיו אני עולה! חלתה ביתו. שהבריאה, חלה הוא בעצמו ואמר אני רואה בחוש שמעכבים אותי מן השמים. סיפרתי מעשה ששמעתי למה באמת החפץ חיים לא הגיע לירושלים, אבל לפני שאני אספר מה ששמעתי, אני אומר לכם שהחפץ חיים מביא במכתבים שהוא כתב שהגאון מוילנה גם רצה לעלות לארץ ישראל ובסוף הוא נמלך ולא עלה מאיזה טעם? כי הוא לא האמין שהוא יהיה מן הראויים להיות מהמזומנים לה! ככה כותב החפץ חיים במכתב. יש שני ספרים נקראים "שפתי ישנים", יש שמה מכתבים מכל גדולי הדורות הגדולים, שמה יש שני מכתבים, החפץ חיים שהוא מספר את זה. ולמה לא עלה בסוף?
הרב אלפנדרי זצ"ל ,"סבא קדישא", שהארכנו לדבר במעלתו, הוא אמר שהוא לא יעלה. אמרו לו" די! הוא עולה! הוא עולה! הוא עולה! אמר הוא לא יעלה! טוב, כולם המתינו לראות אם אכן זה יקרה או לא. בסוף כידוע הוא לא עלה. אז שאלו אותו: רוח הקודש?. אמר להם: לא! סברה פשוטה. אם היה החפץ חיים עולה, מגיע לארץ ישראל, לאן הוא היה הולך להתיישב? כמובן לירושלים. באותה העת בירושלים היו שתי קהילות אשכנזיות חסידים, ליטאים, מה שנקרא מתנגדים וחסידים. כל אחד היה רוצה שהחפץ חיים יבוא ויהיה הרב שלהם והוא לא יכול להיות על שניהם, כי כל אחד זה גוש בפני עצמו. אז הוא צריך להחליט. או פה או שם. וברגע שהוא היה מחליט, הצד השני היה מוציא לעז עליו. כי אם הוא בחר בהם, אז הם לא מספיקים טובים כנראה. ואז יהיה לעז עליו וכו'. ואז מה יהיה ? יתחילו לזרוק את המשנה ברורה, אז הקב"ה חמל עליו שלא יהיה כדבר הזה שהמשנה הברורה תגיע לכל העולם כולו, תישאר בגולה ולא תגיע לארץ ישראל.
והוא ראה שמעכבים אותו מן השמים. ושאלו אותו: למה אתה כוסף כל כך לעלות לארץ ישראל? הוא ענה בהתרגשות: "המשיח אמור לבוא בכל יום, ולא יעלו לארץ ישראל רק את הראויים לכך!" שישמעו כל אלה שבחוץ לארץ ארץ וגם אלה שלא גרים בירושלים. "ומי יודע אם יימצא ראוי", אומר החפץ חיים גם, "אבל אם אני אגור כבר בארץ ישראל, אני מקווה שישאירו אותי בה". נו! אז אם הוא חשש, מה אנחנו נענה?1
ובכן, בפסוק בדניאל כתוב: "ועת ההיא יעמוד מיכאל השר הגדול העומד על בני עמך והייתה עת צרה על שלא נהייתה מהיות גוי עד העת ההיא ובעת ההיא ימלא את עמך כל הנמצא כתוב בספר". נבאר את הפסוק: "ובעת ההיא"- זה בתקופה של עקבתא דמשיחא, יעמוד מיכאל, ישתתק כמו אילם! מיכאל השר הגדול, "עומד על בני עמך והייתה עת צרה"- בפמליה של מעלה וקטגוריה בתלמידי חכמים, אשר לא נהייתה מהיות גוי עד העת ההיא". זאת אומרת, עוד מאז שעם ישראל הפך להיות עם, עד עת ההיא, ואז תבוא הגאולה! "ובעת ההיא ימלא את עמך", איזה? "כל הנמצא כתוב בספר". פירשו רבותינו זכרונם לברכה, רבנו סעדיה הגאון ורבנו הגאון אבן עזרא, הכוונה היא לפסוק במלכי י"ג: "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחשבי שמו". למה הכוונה? המשנה באבות אומרת: שניים שיושבים ויש בניהם דברי תורה, שכינה שרויה בניהם. שנאמר: "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו. אין לי, אלא שניים. מנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שהקב"ה קובע לו שכר? שנאמר: "ישב בדד וידום כי נטל עליו". גם היושב היחידי ולומד תורה, מקבל שכר. והוסיפו שהשכינה עמו. שנאמר:" בכל המקום אשר יזכיר שמי, אבוא אלייך וברכתיך". מה זה "אזכיר שמי"? אתם יודעים שכל התורה היא שמותיו של הקב"ה, והלומד תורה מזכיר שמו של הקב"ה וכידוע שאתה תורה לומד תורה, הקב"ה לומד תורה כנגדך. אז "אבוא אלייך וברכתך". והקשו בגמרא בברכות, דף ו': וכי מאחר שאפילו אחד שלומד שכינה כנגדו, וזאת לומדים מהפסוק :"שפכי כמים ליבך נוכח פני ה'". אין מים אלא תורה. אז בשניים על אחת כמה וכמה. אם שכינה כנגד אחד בשניים על אחת כמה וכמה. אז למה צריך ללמוד את זה ככה? תגיד אחד ונלמד שניים. ותירצו שבשניים נכתבים דבריהם בספר הזיכרונות. "חברותא או מיתותא". אם אתה לומד בחברותא, יש ספר מיוחד "ואז נדברו". באחד אבל, לא נכתבים דבריו! שכינה כנגדו, הוא יקבל ברכה אבל הוא לא כתוב בספר. הספר הוא רק לאלה שלומדים בשניים.
אז הערו על זה התוספות ממאמר "וכל מעשיך בספר נכתבים". הנה כתבו שכל המעשים נכתבים בספר, אלא, יש שני ספרים. יש ספר של שניים שיושבים ועוסקים בתורה, זה ספר מיוחד וכשיבואו המוני בית ישראל וינהרו לקבל את פניו של מלך המשיח ולהסתופף בצלו ולהימלט מצרות של עקבתא דמשיחא נוראות, יהיה מחסום. לא כמו זה שאפשר להרים ולהזיז. יעברו ביקורת מדוקדקת. מי אתה? מה שמך? פותחים את ספר הזכרונות, מחפשים אם הוא מופיע בספר ה"חברותאות", אתה מופיע או לא? השתתפת בשיעורי תורה? או! הנה השם שלך מופיע, אתה יכול לעבור. כמה ישארו מאחורי הגדר? הכתוב אומר: "ובעת ההיא ימלא את עמך", מי? "כל הנמצא כתוב בספר".
עכשיו יש לנו ביאור חדש בפסוק: "חרב אל הבדים ונואלו". "חרב אל הבדים"- זה תלמידי חכמים שלומדים בד בבד, כל אחד לומד בנפרד, לא חבורותא. "ונואלו"- נטפשון- נהיו טיפשים. חרב על תלמידי חכמים שיושבים ועוסקים בתורה בבדידות, שהרי לא ימלא את מחרב עקבתא דמשיחא, אלא הנמצא כתוב בספר.
נו! אז מפה אנחנו מבינים שמי שרוצה להיות בטוח, צריך ללמוד וללמוד בחברותא או בשיעור. ברוך ה' פה בארבע בבוקר מתחיל שיעור, לומדים פה, אפשר לבוא ללמוד. יש ספרים, ספרייה אוצר גדול של ספרים, אפשר לשבת ללמוד. ויש כל העיר מקום ללמוד. וזה קטרוג על מי שלא לומד. מי שיש לו את כל האמצעים והיכולת והוא לא לומד ולא קובע עיתים לתורה, זה הרבה יותר גרוע מערי ספר ומקומות אחרים. זה עיר התורה! אז ודאי שכל אחד צריך להיות מחובר למקום של תורה ומקומות שאין, "במקום שאין אנשים יהיה איש". "עמוד ואתה נוטל שכר כנגד כולם", נגד כל העיר. אז צריך לדאוג שיהיה לימודים כאלה.
הקב"ה מבטיח שהוא עתיד לבנות את ירושלים שוב. שאדם עובר עבירה, כמה עבירות הוא עובד בעבירה אחת? כשאדם מדבר לשון הרע הוא עובר על 17 לאווים ושלוש ארורים. זה בעבירת לשון הרעה אחת. וכמה על סתם עבירה שהוא עובר? כמה הוא עובר עבירות. שלא לדבר אם זה על ביטול תורה שהיא כנגד כולם. תלמוד תורה זה כנגד כל המצוות, כנגד התרי"ג. ביטול תורה זה כנגד התרי"ג. אז בלי לדבר עוד על ביטול תורה שזה החמור מכל העבירות. שהרי הקב"ה וויתר על הכל ולא וויתר על מאסה של התורה. יש אנשים שמואסים בתורה. מה זה מואס בתורה? אם אדם עדיף להחזיק עיתון, ביד במקום להחזיק גמרא, משנה, הלכות, הא מואס בתורה. "כדבר ה' בזה הכרת, הכרת הנפש ההיא עוונה בה". והקב"ה בוכה עליו בכל יום.
פעם באו לסטייפלר זצ"ל ואמרו לו שיש יהודי יקר מאוד שהיה שקדן ומתמיד מאוד ושואלים האם לכתוב על הציון שלו "המתמיד"?, את התואר "המתמיד". אז הוא שאל אם פעם הוא קרא בעיתון? חרדי כמובן במרכאות. אמרו לו כן. אמר: הוא לא מתמיד! שמעתם?!
הרב פיינשטיין זצ"ל פעם אחת באסיפה גדולה של גדולי הדור באמריקה, התחבתו מה לעשות באיזה עניין. זה אמר בכה וזה אמר בכה. כולם אמרו את דעתם. פתאום הוא קם, בניגוד לענוותנותו, קם ודפק על שולחן ואומר: צריכים לקבל את דעתי! אמרו לו למה? אמר כי דעתי דעת תורה. מה פירוש? ואנחנו לא דעת תורה? הוא אומר אם יש פה עוד מישהו שלא נגע בעיתון מימיו הוא דעת תורה. אני לא נגעתי מימי ולא הסתכלתי מימי בעיתון. אם יש לך כבר "השקפה" של העיתונים וכו', אתה כבר לא "מאן דאומר". אתם שומעים?!
אם אדם עובר עבירה סתם, כלשהיא, הוא עובר על עוד מצווה "ובחרת בחיים". הקב"ה נתן לך אפשרות לבחור בחיים, אתה בוחר בעבירות נגד ה'? אז אתה עובר על "ובחרת בחיים,. כמו שכתב רבנו יונה בשערי תשובה שזו מצוות עשה "ובחרת בחיים"- לבחור בטוב ולהימנע מעבירה. הוא גם ביטל מצוות עשה של "עת ה' אלוקיך תירא". שהיה עליו להתאזר ביראת ה' ומכוחה להימנע מעבירה. אם היה לו יראת ה' היה עובר עבירה? ודאי שלא! ועבר על עוד מצווה, מצוות לא תעשה - שהוא מחריב את הבית המקדש. כל אדם שעובר עבירה אחת, הוא יואשם בשמים על החרבת בית המקדש. אבל אין בית המקדש כרגע, כן, אבל כל דבר שלא נבנה כאילו החריב. רגע! איך יכול להיות שהוא החריב את בית המקדש? רש"י מפורש: הוזהרנו בספר דברים לבאר עבודה זרה ולנתוץ את מזבחותיה, אבל כתוב במפורש: "לא תעשון כן לה' אלוקיכם". אמר רבי ישמעאל: וכי תעלה על דעתך שישראל נותצים את המזבח? אלא הכוונה שלא תעשו כמעשיהם ויגרמו עוונותיהם למקדש אלוקיכם שייחרב. אם אתם עושים מעשים שהם עוונות כמעשה הגויים, אתם גורמים למקדש אלוקיכם שיחרב. זה הכוונה שאתה נותצים את המזבח. נזכור מה נאמר בגמרא ביומה ט': מקדש שני שהיו עוסקים בתורה ובמצוות ובגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהייתה בו שנאת חינם. והשנאה זה "לאוו"- לא תשנא את אחיך בלבבך". התורה מקפידה על שנאה בלב, אם זה שנאה בגלוי, זה לא עובד על "לאוו- ש"לא תשנא את אחיך בלבבך". הוא עובר על "לא תקום", על לא "תיטור", דברים אחרים. אבל "בלבבך" מקפידה תורה זה הרבה יותר גרוע ממי ששונא בגלוי. "וישנאו אותו אחיו" בגלוי, לא בלב.
נתאר יהודי בימי בית שני, יהודי נכבד. עוסק בתורה ובמצוות ואפילו בגמילות חסדים. והרב גלינסקי נותן עקיצה קטנה: "כחסידה זו שגומלת חסד עם חברותיה". מה זה חסידה שגומלת חסד על חברותיה? כמו שאצל החסידים יש "אנש". דואגים ל"אנש", ל"אנשי שלומיני". אבל כלפי חוגים אחרים בעדות אחרות, היהודי הנכבד, מחורבן בית שני, נגוע בשנאת חינם, סתם! הוא לא מ"אנש". אבל בכל אופן, המאזן צריך להיות חיובי, לא? בן אדם תורה, תורה, מצוות, גמילות חסדים. האם הוא חושב, משער, מעלה בדעתו שבבוא היום ישימו את התורה והמצוות והגמילות החסדים על כף אחת ובצד השני יגידו לא! אתה החרבת את הבית המקדש. אדם נכבד, חשוב. לא! על זה ודאי שהוא לא חשב! על זה הוא לא חשב! אז הנה יש לנו גמרא מפורשת.
קמצא ובר קמצא על זה חרב בית המקדש, חרבה ירושלים ובית המקדש. על תרנגול ותרנגולת חרב הר המלך. תגידו לי האם אותו מארח שהזמין את קמצא ובטעות הביאו את בר קמא. קמצא היה אוהב שלו, בר קמצא היה שונא שלו והזמינו בטעות את בר קמצא. והוא יושב שמה בסעודה ופתאום הוא מגלה שהשונא שלו יושב בסעודה. וידוע הסיפור שהוא ניגש אליו אומר לו: "מה אתה עושה פה? אני מבקש ממך לצאת". אומר לו: "אל תבייש אותי, אני מוכן לשלם את הסעודה". אומר לו: "אני מבקש ממך לצאת!". אז הוא אומר לו: "אני משלם חצי סעודה, אל תבייש אותי לפני כולם". ואז הוא אומר: "אתה יוצא עכשיו מיד החוצה!" אומר לו: "אני משלם את כל הסעודה! אל תוציא אותי!" בסוף מרים אותו ומוציא אותו. והיו שמה חכמי הדור וראו את כל זה ולא מיחו! לא מיחו. אמר: כיוון שהם ראו ולא מיחו, אני אלשין עליהם לקיסר והלך ואמר: "מרדו בך היהודים" וחרב הבית. בגלל זה! בגלל זה חרב הבית.
האם החכמים ששתקו ולא מיחו, האם העלו בדעתם שיחרב בית המקדש? ודאי שלא! המעשה בהר הבית שהלכו שמה... היו תרנגול ותרנגולת, שהיו מוציאים חתן ולכלה, היו מוציאים לפניהם תרנגול ותרנגולת לריבוי הזרע. סימן טוב. עברו רומאים שמה ולקחו את התרנגולים והלכו. ונלחמו בהם והרגו ברומאים בגלל תרנגול ותרנגולת. ומה קרה בסוף? החריבו את כל המקום. זה עיר שלמה, גדולה מאוד, רצחו בה מאות אלפים של יהודים. 300 אלף חיילים שלח הקיסר להרוג בהם. כל זה בשביל תרנגול ותרנגולת. לפעמם לא מבינים ולא מאמינים שמעשה פעוט יכול לגרום נזק לכל היהדות! לדורות! לרציחות! מי שיבדוק למה התחילה השואה בגלל יהודי אחד. תלמדו את זה.
ובכן, האם אלה שנלחמו בחומסי התרנגולים חשבו שהם יגרמו למותם של מאות אלפי יהודים? הם לא העלו בדעתם. בדיוק כמו שכל מי שעובר עבירה היום. והא לא מאמין שעבירה שלו יכולה להכריע את הכף ולהביא לחורבן בית המקדש. והרי למדו אותנו חכמים בקידושים מ': "לעולם ירא האדם את עצמו ואת העולם כלו חציו זכאי וחציו חייב. עשה מצווה אחת אשריו, הכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עבר עבירה רחת , אוי לו! שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה". וההוראה הזו נפסקה להלכה בהרמב"ם, בהלכות תשובה פרק ג', הלכה ד'. ופעם הרב גלינסקי נכנס לגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א וסיפר לו שהוא עומד לנסוע לחו"ל ושאל מה לדרוש בפניהם? על איזה עניין לעורר? והורה לו: תעורר על הנקודה הזו עצמה. כי מי יודע כמה אסונות מתרגשים ובאים לעולם על ידי מעשים שלנו ומחדלים שלנו. שמא תאמר זו "גרמא בעלמא". אבל יש לדעת שהמזיד בגרמא חייב בדיני שמים!
שלום וברכה, ב"ה אני בעלת תשובה כבר 22 שנה, בזכות הרב זכינו להתחזק ולבנות בית של תורה!
בס"ד 18.05.2020 (שני, כד' אייר תש"פ) לכבוד הרב החסיד נזר הבראה שליט"א שמי: א. פ. אני מודה להשי"ת כל יום שזכינו אני ובני ביתי לחיות את הרב ולהלך לאורך! ו: 'ברוך שחלק מחכמתו ליראיו' ותודה רבה לך שאתה מחכים אותנו. אני מודה לך על האכפתיות ועל החסדים האין סופיים על החנות (קפז') המוצרים והתבלינים ועל הקהילה הקדושה שקיבצת סביבך. יה"ר שהשי"ת ישמור לנו עליך (אמן) כי אתה יותר מאב ומאם ותודה על המסירות נפש, זה שאתה מסלק מאיתנו את החושך בעמל רב ובאהבה רבה בלי לחשוב שניה על עצמך בכלל. הרבה זמן רציתי לכתוב לרב ולא יצא וב"ה שעכשיו הגיע לי הזכות להודות לרב. שאנחנו מרגישים שאתה כמו אברהם אבינו – ע"י שהיה בעל חסד, ויצחק אבינו – במידת הגבורה, ויעקב אבינו – במידת האמת הצרופה, ומשה רבינו רועה נאמן, ודוד המלך – נעים זמירות ישראל, ושלמה המלך בחכמתו, ופנחס במסירות נפש, ושמואל הנביא שמכתת רגלים כל יום, וכל התכונות הללו נמצאות ביחיד אחד ומיוחד לכבוד הדור המיוחד הזה! ועכשיו אתה לא רק הרועה הנאמן של ישראל אלא של כל האנושות כולה וכמו שאנחנו מצפים למשיח במהרה אנחנו מצפין ליום שיודו כולם הרב אמנון יצחק אמת ותורתו אמת והם (...) בדאים. אנחנו שמחים בשמחתך [וכואבים את כאבך בכל מה שעושים לרב, (בתאריך המכתב ב"ה נמסרה הרצאה: הבחירה בידים שלך, בני ברק 18.05.2020 shofar.tv/lectures/1320, וכן שיעור: כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו - חלק ב 18.05.2020 shofar.tv/lessons/12136) ומי יודע אם זה לא כפרה לכלל ישראל] אוהבים אותך אהבת נפש משפחת פ' באר שבע מבקשים ברכה: שאזכה ש... יהיה השמש בצמוד לכבוד הרב שליט"א כמו שיהושע בן נון שימש את משה רבינו ע"ה זיע"א.
'בעת הזכרת שבחי השי"ת שבברכת: 'אתה גיבור... סומך נופלים... ורופא חולים...' ניתן להשיג ישועה עוד יותר מבקשות מפורשות. מפני שבאמירת השבח אין המלאכים מקטרגים ולכן אם יצטרך להתפלל על רפואה יכון באמירת: 'רופא חולים' להמשיך רפואה ובורא עולם היודע תעלומות לב הנה הוא יעשה בקשתנו'. (ספר בני יששכר, הובא בספר לכתחילה, אמונה ובטחון עמוד קמה', ב"ה ניתן להשיג הספר לכתחילה 'אמונה ובטחון' במשרדי שופר). וכנראה זה אחד מהטעמים לסגולת ה: "עבדו" ("עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה" (תהלים ק, ב) שע"י שמשבח לבורא עולם אין מקטרגים, ומספיק כוונה למשוך ישועות... ישר כוחכם! (לסגולת השמחה shofar.tv/articles/15096).
ב"ה שיעור מאד יפה, חזק וברוך! הרצאה בבני ברק 20.10.2024 בוני המגדל - הקבלת פני רבו (shofar.tv/lectures/1636).
מחנה שועפט לפני שבועיים... זה בדיוק מזכיר את הדוגמא שהרב נתן על איציק במגדל השמירה (רח"ל): 'איציק במגדל השמירה טרגי קומי' (shofar.tv/faq/1609).
כבוד הרב שליט"א זה כל כך נכון הסרטון הזה: '🎞 צריך סיעתא דשמיא לתת תרומה למקום הגון' (shofar.tv/videos/7000) איך אנשים לא מבינים את זה?!
שלום כבוד הרב ב"ה בשבת האחרונה שכבוד הרב היה כאן (ראה כתבה: סיקור שבת בראשית במחיצת כבוד הרב אמנון יצחק שליט"א בני ברק shofar.tv/articles/15236) בעלי הלך לכבודו ביקש: 'ברכה' בעניין הדירות בירושלים וחובות. כבוד הרב בירך אותנו: 'שניוושע כבר יום למחרת!'. בצפייה חיכיתי לישועה, וב"ה בערב הזדמנה לנו הלוואה כדי לשלם את כל החובות שלנו עם היתר עסקה, רציתי לבקש: שכבוד הרב יברך אותנו שנצליח לשלם את הכל ונוכל לעבור לירושלים במהרה (אמן).
כבוד הרב ב"ה שיעור בוקר, מרגש ביותר 'בלי תפילה לא מקבלים חלק קיא' - שיעור 111 שיעור מספר 1, ב"ה כמות תורמי הנציב, אח"כ המעשיות, שאין רק צריך תפילה להשי"ת, גם אם לא נקבל, עצם זה שאנחנו פונים להשי"ת, ומצפים רק לו זה עניין גדול ולהבין: שרק בזכות תפילה מקבלים זה מודעות גדולה בזכות השיעורים שמשקיע בנו הרב כדי שנייחל לישועת השי"ת, והחלק בסוף שכולם שרים 'עבדו' ("עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה" (תהלים ק, ב) ושירי שבת והשאלה היפה של פרשת הנח בחלק שאלות תשובה שהצחיקה, גם מאוד קשה להיפרד מסדרת השיעורים אבל זכינו בזכותם להבין את הדבר הכי חשוב שבלי תפילה לא מקבלים כלום שבת שלום ומבורך✨.
שבוע טוב ומבורך כבוד הרב שליט"א זה כל כך נכון מה שכבוד הרב מסביר בשיעור זה. (עמידה בנסיונות shofar.tv/videos/15578) תודה רבה כבוד הרב שליט"א.
הרב אמנון יצחק שליט"א! יה"ר שהשי"ת יברך אותך ואת כל אשר לך (אמן) ברוך השם תודה לבורא עולם התשובה של הבדיקה של הילד יצא תקין בזכות הברכה של הרב ובזכות הסגולות שעשיתי אחד מהם זה ששרתי: 'עבדו' ("עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה" (תהלים ק, ב) כמו שהרב לימד אותנו ועוד כמה תפילות. תודה רבה רבה "אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ" (דברים ד, לה). (לסגולת השמחה shofar.tv/articles/15096).
© 2024 כל הזכויות שמורות