החיוב להקים מוסדות תורה כשרים | הרב אמנון יצחק שליט"א

נציב יום: רפואה והצלחה לעטרה בת אורה. 

הקדמה

פרק א

פרק ב

הקדמה

אנחנו פותחים עכשיו פתח לבניית המוסדות של קפ"ז (קהילות פז), 

יש יהודי יקר בארצות הברית אב בית דין בוויליאמסבורג, הרב הגאון ישראל דוד הרפנס שליט"א. 

אני הכרתי אותו אישית, ושהיתי במעונו, כשהייתי בתחילת הדרך אוסף כספים בשביל ארגון 'שופר', אז הוא עזר לנו מאוד! ויזכר לטובה תמיד. 

כתב קונטרס על הנושא הזה (הקונטרס נקרא "ישראל ואורייתא") 'שמבאר גודל החיוב המוטל על כל אחד שמאמין בה' ובתורה הקדושה, להשתדל בין בגופו בין בממונו, שילדי ישראל ילמדו ויתחנכו במוסדות תורה ויראה. וביותר בזמננו שבעוונות הרבים אלפים ורבבות מישראל מתחנכים במוסדות כפירה ושמד בפרט בארץ ישראל'. בקונטרס הזה הוא 'מלמד את גודל החיוב על פי ההלכה המוטל על כל אחד, להתעסק בזה, ומי שאין בידו להשתדל בגופו - אז הוא חייב להחזיק בממונו את העסקנים שעוסקים בזה. נכון שהעולם עמוס עם הרבה צדקות להחזיק הרבה מוסדות בארץ ובחו"ל, ויש גם יחידים שצריכים 'הכנסת כלה'. 

אבל יש לדעת: שלהחזיק מוסד שעוסק בהצלה רוחנית של ילדי ישראל! להציל אותם מהחינוך הכפרני, זה לא רק מחיוב תורת 'צדקה', שאדם יכול לפטור את עצמו מהחיוב 

ולומר: 'שהוא כבר נתן צדקה ומעשר מנכסיו ויותר מזה לא חייבה אותו התורה או חכמים'. 

יכול להיות שהוא ישתמט מליתן לדבר זה ויאמר: 'שיש לו לבחור ליתן צדקה לאדם נצרך או למוסד שרוצה', 

או לומר: 'שעצם הדבר ליתן מעשר מההכנסות - זה לא חיוב גמור!' 

או לטעון: 'שאין חיוב על אדם להוציא ממון לסייע לבן חבירו שילמד תורה, זה חייב האבא שלו!...' 

כל הדברים האלה לא שייך לעניינו!! כי להציל נפשות של ישראל מיד הקמים עליהם, להחטיאם ולעקור מהם אמונת ה' ותורתו הקדושה. זוהי מצוות עשה דאורייתא!!! שהיא מונחת על כל אחד מישראל כמו להניח תפילין ולתקוע בשופר. ובתוך הקונטרס הזה בפנים יתבארו הדברים ויובאו הראיות. זאת מלבד החיוב של 'ערבות' שקיבלו עם ישראל כולם בהר גריזים ובהר עיבל, וגם העונשים הגדולים מי שאינו מקיים, והוא נעשה שותף גמור לכל חטאתם ועוונותיהם! אם הוא לא עוזר ומסייע. ויש בזה עוד מצווה של (ויקרא יט יז) "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ" ויש עוד מצוות עשה של (דברים ו ה) "אהבת ה'" 

ויש עוד מצוות עשה של (ויקרא יט יח) "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" ויש בזה עוד מצוות עשה של 'לימוד תורה לאחרים', ויש בזה עוד מצוות עשה של 'צדקה וגמילות חסדים', ויש בזה מצוות לא תעשה של (ויקרא יט טז) "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" ויש מצוות לא תעשה (ויקרא יט יז) "וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" ויש עוד מצוות לא תעשה של (ויקרא יט יד) "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל" ויש עוד הרבה תולדות וסניפים של כמה מצוות עשה ומצוות לא תעשה כמו שיתבארו בהמשך. וממילא לא נפטר חיוב של אדם במה שנותן צדקה לשאר דברים, 

ואפילו אם כבר נתן שיעור 'מעשר' - עדיין מחויב בזה! כמו מי שנתן מעשר לצדקה, הוא לא פטור מלקנות תפילין וארבעת המינים!! ולכן צריך ומחוייב להשתדל להוזיל מכספו לסייע לעוסקים בזה, וגם לא מועיל לזה שיעור 'מעשר מנכסיו', כי מחוייב לפזר בעד מצווה זו לכל הפחות 'חומש מנכסיו!'. כמו שמחוייב לפזר על כל מצוות עשה ואולי אפילו את כל נכסיו!!! כמו שיתבאר בהמשך. 

בוודאי שאם היינו שומעים 'שרוצים להרוג נפש אחת מישראל!' 

- אז היינו מפזרים ממון רב להצלה! או כמו שרואים אם יש חולה מסוכן, ואין כסף לרפואתו -אז תכף ומיד מוציאים סכומים גדולים להציל אותו!! 

ואם שומעים 'שמששפחה שלמה עומדת בסכנת כיליון, ואם זה חלילה כפר שלם או עיר שלמה, ואם זה מדינה שלמה!' - ודאי שכסף לא היה נחשב לכלום!! וכל אחד מפזר הון תועפות להצלתם. ובעוונותינו הרבים בזמננו חלק גדול מכלל עם ישראל מתחנכים במוסדות של שמד וכפירה. והורו לנו חכמים זכרונם לברכה: "גדול המחטיאו יותר מן ההורגו; הורגו - זה בעולם הזה. מחטיאו - זה לעולם הזה ולעולם הבא!". ואין איש שם על לב לימינם להצלתם, ואין הבשר המת מרגיש. 

אז לא מדובר פה שצריך לצאת בין החופשיים לדבר על ליבם להוכיח אותם על פשעיהם ולהתעסק אתם לעשותם 'בעלי תשובה', כי דבר זה צריך מתינות גדולה! ולא נמסר רק לגדולים בתורה שהם בטוחים בנפשם שדבר זה לא יזיק להם. וגם שיודעים מה מותר, ומה אסור לדבר, ולא לעשות פשרות! שאם לא כן - יש קלקולים גדולים של 'תותים...' שיכולים לצמוח מזה. וכידוע פירש ה"חתם סופר": "לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו" (ויקרא כא א) שבשביל שרוצה לקרב נפשות הנידחות ליהדות - לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו. לא יטמא את עצמו או אחרים במצוות. דהיינו: מי שנמצאים איתו במצוות. 

אלא צריך להשתדל להביא ילדים קטנים, שעדיין לא טעמו טעם חטא! ואבותיהם אין להם מספיק דעת להבדיל בין קודש לחול, בין טמא לטהור, וכאלה שאין להם יכולת ואמצעים למוסדות ראויים. להביא אותם למוסדות תורה אמתיים. ואפילו שהיסוד של הקונטרס מיוסד על העניין הנשגב להביא תחת כנפי השכינה את ילדי ישראל הנידחים. אבל, על הכלל כולו יצא; שחיוב גדול ונורא מוטל על האדם בכל חלקי החיים להיות בכלל "מזכה את הרבים"; צריך להרבות שיעורי תורה, להשתדל לשפר מצב החינוך, בתלמודי תורה, בבתי חינוך לבנות - שאלה דורות העתיד! 

וכל ילד או ילדה שיכולים להגביהם במעלה יותר, הן בתורה, הן ביראת שמים - זה חיוב וזכות גדולה! וגם כשרואים אדם לא מניח תפילין כדת, או שהתפילין אינם כשרים על פי ההלכה, או ציציות, צריך לעורר אותו על זה, או שרואה את חבירו מתרשל לבוא לבית הכנסת, וצריך למחות בעוברי עבירה או במדברים לשון הרע ורכילות, או המדברים בבית הכנסת באמצע התפילה וקריאת התורה. ולעמוד על המשמר בכל פרצה ופרצה בענייני צניעות, ולמחות בכל חומר הדין במחטיאים את הרבים רחמנא לצלן, או כשרואים שקוראים עיתונים...' 

- או עלונים של "היתדרדרות" (הידברות)...

'או שיודע שמחזיק בביתו טלוויז'ן', 

- או 'צופיה'..., 

'להוכיח אותו על כך לסור מזה., או שאנשים קונים מאכלים עם הכשרים מפוקפקים, ולא מקפידים בנבלות וטרפות! ואי אפשר להעלות על הכתב את הכל. 

הקונטרס נקרא "ישראל ואורייתא" - על פי מאמר חכמים זכרונם לברכה: "שישראל ואורייתא וקוב"ה חד הוא" שאינם נכללים בכלל ישראל בלי שמירה תורה ומצוות. כי כתוב ישראל ואורייתא וקוב"ה זה חד הוא אבל בלי שמירה ומצוות הם לא מחוברים, בלי שמירת תורה ומצוות נפסק הקשר בינם לבין הקב"ה! 

נו, ובזכות שנשתדל לקרב נידחי ישראל אז במהרה יקוים "בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס". 

פרק א

ונתחיל ישר בפרק הראשון: החיוב שלנו מצד ערבות; כתוב בתורה ספר ויקרא כו לז, מובא על הגמרא בפסוק: "וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו" אומרת הגמרא: "איש בעוון אחיו" מכאן שישראל כולם ערבים זה לזה. כיוון שיש בידם למחות ולא מיחו, אז מוכח מזה שערבות ופועל יוצא מצוות התוכחה, כיוון שמחוייב להוכיח ולמנוע מלחטוא - אז הוא ערב לכך, ואם לא מיחה הוא נתפס עליו! לכן כתוב: וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו - איש בעוון אחיו. זאת אומרת אחיו עשה עוון הוא נכשל איתו. וככה זה מופיע גם במסכת סנהדרין דף כז, ומסכת שבועות דף לט, ובתורת כהנים בחוקותי פז, ובמכילתא ביתרו פה, וכן מסכת שבת דף נד, ומדרש שוחר טוב וכו'. 

כתוב בתורה הקדושה פרשת ניצבים (דברים כט יז-כח): "פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם השם" מה העונש? "גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ". "וַיִּתְּשֵׁם השם מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה... הַנִּסְתָּרֹת לַהשם אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם. פירש רש"י: "ואם תאמר: 'מה בידינו לעשות? אתה מעניש את הרבים על הרהורי היחיד!' - אין אני מעניש אתכם על הַנִּסְתָּרֹת - מה שאנשים עושים וזה נסתר מעיניכם אני לא מעניש, אבל הַנִּגְלֹת מה שרואים בגלוי, מה שאדם חוטא - אבל הַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ לבער הרע מקרבנו! ואם לא נעשה דין בהם - יענוש את הרבים!! ומשקיבלו עליהם את השבועה בהר הגריזים והר עיבל ונעשו ערבים זה לזה, מאז חל עלינו הערבות!!! 

ב'מאירי' אומר: 'שחכמי ישראל מחוייבים לחקור ולרגל אחר מעשה בני עירם הַנִּסְתָּרֹת כפי יכולתם, ואם מתרשלים - הרי הכל נענשים בשביל נסתריהם של חוטאים! כיוון שנעשו ערבים זה לזה - נענשים גם על הַנִּסְתָּרֹת כל זמן שלא נעשה המוטל עלינו בחיפוש ובחקירות סתרי העניינים, ואין להם התנצלות במה שעושין הראויין על הנגלה...' וזה כדעת רבי יהודה, ועיינו בשולחן ערוך אורח חיים סימן תקכט סעיף ז'. במסכת ראש השנה כט: "כל הברכות כולן אף על פי שיצא – מוציא". ופירש רש"י הטעם: "שהרי כל ישראל ערבים זה בזה למצוות". 

וזה לשון הרא"ש בברכות: "דין הוא שיפטור את אחרים דכל ישראל ערבים זה בזה, ועליו הוא להצילן מן העוון ולפטור אותן מן המצוות" עד כאן לשונו. ועיין עוד בשולחן ערוך אורח חיים סוף סימן קסז. 

מפני מה נענש אבנר? שהיה בידו למחות ב"נוב עיר הכהנים" ולא מיחה. מה שאנחנו אומרים אצל וידוי "אשמנו! בגדנו!!" אף על פי שהוא לא חטא בחטא זה? מכל מקום כיוון שחטאו אחרים - חשוב כאילו גם הוא חטא מדין ערבות! ככה אומר ספר "חסידים" סימן כב וסימן תרא. וכן כתב הרמב"ם, וב"אורחות צדיקים" למהר"ש צמח, וכן הוא בעוד איזה ראשונים, וכן הוא ב"מדבר קדמות", וכעין זה הביא ב"לחם מן השמים" משם האר"י זכרונו לברכה: "שסוד ערבות הנשמות, כי האדם ערב לחברו במה שחטא חברו, כאילו שנינו חטאנו! וגם הוא בסוד עיבור הנשמות". 

כתב ב"שיבולי הלקט", מובא בבית יוסף ב'לבוש' אורח חיים רפד: "מה שנוהגים לפסוק צדקה בעד המתים, אפילו אותן שכבר מתו זמן רב, ואפשר שכבר קיבלו את דינם - דכשישראל חוטא - מגלגל בעוונו חטא למפרע למתים שכבר מתו מזמן יציאת מצרים עד אותו היום! שעל מנת כן הפדיתנו הקב"ה ממצרים; שלא יהיו בינינו חוטאים!! דכל ישראל ערבים זה לזה, וזה עבר - על כן נעשו גם המתים ערבין עליו וצריכין כפרה". אז תורמים צדקה גם למתים. 

כתב רבי עקיבא איגר משם הרמ"ע מפאנו, והוא ב"עשרה מאמרות" מאמר חיקור דין פרק א פרק יד, וחת"ם סופר בתורת משה ויקרא, ז אדר כותב בשם מורו זכרונו לברכה לפרש: 'מה שאמרו חכמים זכרונם לברכה: 'גדולה תשובה - שאפילו יחיד העושה תשובה - מוחלין לו ולכל העולם כולו!'. מה הכוונה? שמוחלין לכל העולם חלקם בעבירותיו של הלה, מחמת חיוב הערבות שיש לכל ישראל. שכשאדם חוטא אז הוא גורם שלכל אחד יהיה חלק בחטא שלו, כי הערבות קיימת. כשהוא עושה תשובה - אז הוא מפקיע גם מכל אלה שהיה עליהם את חלק החטא שלו מהם, וזה נקרא ש'מוחלים לכל העולם!'. 

אמנם עיקר דבר זה במחלוקת שנויה ב'שדי חמד' מביא שנחלקו בזה מוהרימ"ט והיערות דבש; דעת המוהרימ"ט דאם הרשע חזר בתשובה - גם הערב מתכפר לו ממילא. אבל דעת היערות דבש: דהערב אינו מתכפר עד שיעשה הוא תשובה, דבמה יתכפא עוונו ללא תשובה? מחלוקת. כתב בספר "שערי חיים" לבעל שו"ת "מחנה חיים" וזה לשונו: "מִי הוּא זֶה וְאֵי זֶה הוּא אֲשֶׁר מְלָאוֹ לִבּוֹ (אסתר ז ה) לאמור "מלאתי ידי לה' לקיים מצוות מחאה" ?! ואוי מיום הדין! ואוי מיום התוכחה!! בבוא עת מועד לכל חי, דהיינו כשאדם ייפטר מן העולם, וכי יפקוד ה' על מעשה אנוש!!! ועל פעולת אדם שיחופש, 

וימצא כתוב: "צדיק זה? חילל שבת! חסיד זה? עבר על נידה! ירא אלוקים זה? עבר על נבלה וטריפה ועל שעטנז! קדוש זה? עבר על איסור אשת איש!" 

וישתוממו כל אנשי האמונה וישאלו: "הלא הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ (דברים לב ד) איך נתחלף בין אוהב לאויב?!" 

ויענהו ה' בסערה: "הלא היה בכוחך למחות באיש פלוני אלמוני שהוא רשע! מדוע לא זכרת אותו ולא פקדת עליו אשמו?!" - אז יכולים לחייב את הבן אדם. 

בספר "בית הלל" יורה דעה סימן שפא: 'מה שאמרו חכמים זכרונם לברכה: 'אחד מבני החבורה שמת - ידאגו כל החבורה!' הוא מפני הערבות המוטל עליו. היינו, שכתב הרמב"ם: 'דענין שבע ימי האבלות - שיפשפש במעשיו וידאג ויעשה תשובה!". זאת אומרת: היות ויש ערבות של כל אחד, אז לכן צריכים לדאוג כולם. אם הוא נפטר - אז כנראה הוא נפטר בעוונות, ואם אתם הייתם ערבים ולא הוכחתם אותו - אז ממילא מה קרה? הוא נפטר! אם הייתם מוכיחים אותו - לא היה נפטר אז אתם ערבים. אז יש לכם חלק בזה שהוא הלך. 

כי כתוב: שהקב"ה הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ פירושו: הוא לא עושה עוול! אם אחד צריך למות - אז הוא לא הורג אותו ישר. למה? כי אם כן זה יגרום צער להורים! למשפחה, לאחים, לאחיות כל ה... אז ה' מחכה עד שכולם יהיו ראויים לעונש מסביב, ורק אז הוא יפקוד עליו את עונשו. אז אם הוא נפטר - סימן שבכל החבורה שהיתה סביבו לא היה בהם כח למנוע ממנו, אז גם הם לא בסדר! גם בלי דין ערבות, אז לכן הם צריכים לדאוג. בספר "קורבן שבת" פרק יב כתב על גזרת תח'. 

- היו גזרות תח-תט על ידי חמלניצקי בוגדן, בוגדן! חמלניצקי ימח שמו וזכרו! מתו כ-20 אלף יהודים בגזירות בדברים איומים ונוראים, בעיונים לא יאומנו, היו חותכים להם את הבטן ומכניסים חתולים חיים לבפנים ותופרים אותם! כל מיני דברים איומים ונוראים!! 

על מה באו כל הצרות? בגלל שבכפרים היו מוכרים בשבת על ידי גויים בעורמה! ולכן נענשו בשבילם צדיקים ואנשי מעשה כי ישראל ערבים זה בזה. היות והחכמים לא הוכיחו אותם - אז נענשו רחמנא לצלן. בספר "חסידים" תנינא, הוא אומר: 'למה אתרוגים עולים ביוקר מאוד? הוא משום שיש המזלזלים באתרוג אחר החג! על כן נענשים כולם, כי ישראל ערבין זה לזה'. זאת אומרת: היה צריך להוכיח אחד לחברו 

אומר לו: 'למה אתה משליך את האתרוג? נעשתה בו מצוה לא משליכים!' 

אנחנו אפילו שומרים את הלולב, להשתמש בו לפסח בשביל להבעיר ולשרוף את החמץ, 'כיוון שנעשה בו מצווה פעם אחת תעשה בו פעם שניה!'. ואם מזלזלים באתרוג ומשליכים אותו - אז זה מייקר! עונש!! וכולם סובלים!!! כי מאמירים המחירים לכולם, למה לכולם? שיסבול זה שהוא עשה זלזול, כן, אבל אתה היית יכול להוכיח אותו, ישראל ערבים זה לזה - היית צריך להעיר. בשו"ת (בשאלות ותשובות) "מחזה אברהם" באורח חיים סימן קלט כותב: "כופין אדם בהכאה שיקיים חיוב וחיות ערבות!". בשביל לקיים את החוב של ערב - כופין אדם אפילו בהכאה לקיים, אז זה מדין ערבות. 

פרק ב

פרק ב': וזה מחיוב מצד מצוות תוכחה, כתוב בתורה הקדושה פרשת ויקרא יט יז: "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ" וזו מצוות עשה מן התורה לכל מונה המצוות. כל מי שמנו את התרי"ג המצוות כולם מונים את המצווה הזאת. והדברים מבוארים בגמרא במסכת ערכין דף טז, בהרמב"ם בהלכות דעת... הריקנאטי אומר: "טעם מצוות זו? פשוט! כיוון שאתה ערב! היות ואתה ערב פרעון, אז 'רצה מזה – גובה! רצה מזה - גובה. אז אתה צריך להוכיחו - פן תלכד בעוונו". מתי אתה נפטר מדין ערבות? כשאתה מוכיח את השני, אם הוכחת אותו - אין עליך טענה, לא הוכחת – אתה נתפס בעוון. הוכחת - פרקת מעליך את הערבות. 

וזה לשון הרמב"ם בספר המצוות מצווה רה: "ציוונו להוכיח החוטא ולמנוע אותו מהחטא במאמר התוכחה. אנחנו מצווים שלא נחטא, ושלא נעזוב זולתנו מאומתנו שֶיַמְרֵה". וזה לשון רבנו יונה: "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא - הוזהרנו בזה: שלא נישא חטא בחטא חברנו כשנמנע מלהוכיח אותם, כל העדה יענשו עליו אם לא יוכיחו אותו! ואפילו אומות העולם יענשו בחטא אחרים!! כמו שב'יונה' 

ראינו שהגויים אמרו (יונה א ז): "וְנֵדְעָה בְּשֶׁלְּמִי הָרָעָה הַזֹּאת" זאת אומרת: אפילו הגויים, כשהָאֳנִיָּה חִשְּׁבָה לְהִשָּׁבֵר, הם חפשו: מי האשם? שבגללו הם הולכים לטבוע! אז זאת אומרת אחד יכול לגרום שכולם יטבעו! וזה מבינים גם הגויים, אז כל שכן ישראל שהתחייבו בערבות, שבגלל אחד יכולים לסבול כל העדה. ובאחרונים כתבו: שמחמת זה, זה שמצינו כמה מקומות בש"ס שיש חיוב להפריש מאיסור - זה דבר תורה! מצוות מן התורה לא להניח בן ישראל לחטוא. 

וקיימא לן ב'יורה דעה' סימן שג סעיף א: "הרואה כלאיים של תורה על חברו, אפילו היה מהלך בשוק, במקום של רבים בפרהסיה, היה רבו - קופץ לו וקורעו מעליו!" בשביל להפריש אותו מן האיסור, שלא ימשיך ללכת עם כלאיים. ואפילו בקטן יש מחלוקת בגמרא: 'האם קטן שאוכל נבלות, האם בית דין מצווין להפרישו?' הוא אוכל מעצמו לא אתה נותן לו, לך אסור לתת! גם אבא ואמא אסור לתת לאכול נבלות וטריפות לקטן, אבל אם הוא אוכל מעצמו - האם בית דין חייבים להפריש אותו את הקטן או לא? מחלוקת. אבל בגדול - ודאי לכולי עלמא מצווין עליו להפרישו. 

וכן מבואר ב'שאגת אריה' סימן נח: 'דחיוב לאפרושי מאיסורא - הוא מן התורה!'. וכן כתב בשו"ת כתב סופר יורה דעה סימן פג: שזה מן התורה מצד מצוות תוכחה. וכן כתב: בשדי חמד, וכן כתב בבית יהודה, ומנחת חינוך, והמשנה ברורה... 

חיוב להפריש מאיסור - מוטל על כל אחד ואחד מישראל למחות ולפגוע בעוברי עבירה! והבית דין - הם רק שליחים של הציבור להשגיח. וכן מופיע בשו"ת דברי יואל: שלהפריש מאיסור – הוא מן התורה ומצד מצוות תוכחה וערבות. ובשו"ת המהרש"ל סימן נה: "מצוות תוכחה עיקר ויסוד ויתד גדול לחיזוק דתנו!". בספר דברי מנחם אורח חיים תרח: הוכיח ממה שמצינו אצל שמואל הנביא, שהיה סובב והולך מעיר לעיר בכל מקום מושב בני ישראל, כדי להדריכם בדרך ישרה, ולהוכיחם על מעשיהם, 

"וְהָלַךְ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה וְסָבַב בֵּית אֵל וְהַגִּלְגָּל וְהַמִּצְפָּה וְשָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל" (שמואל-א ז טז). מה הוא מוכיח משם? שמצוות תוכחה שייכת אפילו כשאין רואים את החוטא שהוא חוטא, אלא צריך לסבב ולראות אולי יש חוטאים! ומה שמביא שם דדעת ה'מערכי לב' אינו כן, המעיין בדבריו המובאים ב'שדי חמד' יראה שלא בא אלא לאפוקי בזה החיוב עד כדי הכאה, דשמא לא יקבלו תוכחה, אבל אם ברור לו שיקבלו תוכחותיו - מפורש שם: שהוא מחוייב לחזור ולסבב בעיירות להוכיח! וכך לשון הזוהר הקדוש: "דבעי למרדף בתר חייבא!" שצריך לרדוף אחרי החוטאים. 

ובשו"ת 'מחנה החיים': דאם יודע בבירור שאדם רגיל לחטוא בהנה - מחוייב לילך להשתדל להוכיחם. עוד נראה, דאם נתוודע לו שיש חוטאים, אפילו שאינו רואה אותם בשעת מעשה שחוטאים – לכולי עלמא מחוייב להוכיחם! וכוונת ה'מערכי לב' לחזור לראות אם יש חוטאים. ובשו"ת "זיכרון יהודה" הוכיח גם כן, כיוון שחיוב תוכחה הוא מטעם ערבות. וגם ב'שערי תשובה' לרבנו מיונה, ומלשון "חובת הלבבות": דהיושב בבדידות - אין עליו חובת התוכחה, יש לומר שזה מדובר שאין יודע בפירוש שהם חוטאים, וזה מדובר על מה שהקדים; שהיושב בין עמי ארצות - צריך תמיד להוכיחם - מסתמא מפני קוצר ידיעתם במצוות התורה ודינם הם עוברים עבירות. 

כל זה מדובר שהוא יושב או בודד או בין עמי ארצות, אבל אם שמע וידע שהם חוטאים - מחוייב לנסוע לשם להוכיחם! וכתב בספר הקדוש "משכיל אל דל" בהקדמה: 'שאם יש דרך לסבב כל ערי ישראל להדריכם ולנהלם - בוודאי בלי שום ספק מוטל עליו לעשות כן כדרך שעשה שמואל!'. 

אז אם כן אנחנו רואים ברור, זה לא מדובר רק על חכמים, זה מדובר על כל איש מישראל, שכל שיש לאל ידו לעשות - צריך לפעול ולעשות! וגם אם הוא לא יצליח, וגם אם לא ישמעו לו, אבל בזה אתה מציל את עצמך, כי אתה פורק מעליך דין ערבות, אם לא? וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו - איש בעוון אחיו. וכשאתה מוכיח; אתה סותם גם את פי המקטרג! 

כי המקטרג בא למעלה ואומר: 'תראה! הם חוטאים ואף אחד לא מדבר!' 

אז ה' אומר לו: 'תשתוק! מה אתה מבלבל את המח? אתה לא רואה איך הם צועקים עליו?!' 

אז בעצם כשאתה מוכיח - אתה סותם גם את פי המקטרג מלקטרג. אתה מציל את עם ישראל בתוכחת כשאתה מוכיח אותם! 

לא כמו הטיפשים שאומרים: 'שכשאתה אומר לאנשים 'לא לעשות' אז אתה מקטרג!...' 

- בדיוק הפוך! אתה מציל מקטרוג. כי אם אתה לא אומר להם...

השטן עומד למעלה ואומר: 'תראה! כולם שותקים!!' 

וראינו שכולם נתפשים, כולם נענשים. אז זאת אומרת: חובה ומצווה מדין ערבות ומדין תוכחת - שכל אחד ואחד יסתכל סביבותיו, ויראה איך לתקן במה שאפשר. 

מחר נלמד: מה המעלה של מי שמוכיח! והתוצאות הכרוכות בזה!! 

"רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר: "רָצָה הַקָּב"ה לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "השם חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, יגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר".