ויסעו מהר השם... מה הפורענות בזה? - ב | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

נציב יום זוהר הודיה בת אסתר חזרה בתשובה שלמה אמיתית

יראת שמיים בריאות

פרנסה טובה במקום כשר

זיווג הגון מהרה וכשר

עם שומר תורו מצוות ומקפיד על תבלינים בשר ועוף חבור של כפז

ואוהב חסד צדקה וזיכוי הרבים אמן

חלק ב'

פרשת בעלותך וייסעו מהר אדוני דרך שלושת ימים

עכשיו אנחנו נפתח קצת את הדברים ונבין

כתוב

אני חוזר על המדרש

כתוב בשבת כט זן

ובתוספות שם בדיבור המתחיל פורענות

וזה לשונו

כדאמר במדרש ילמדנו

וייסעו

שנסעו מהר סיני דרך שלושת ימים כתינוק היוצא מבית הספר

שבורח והולך לו

כך היו בורחים מהר סיני דרך שלושת ימים

לפי שלמדו הרבה תורה בסיני

עד כאן לשונו

זה לשון המדרש

והרמב״ן

זיכרונו לברכה אומר וזה לשונו

עניין המדרש

מצאו אותו בהגדה

שנסעו מהר סיני בשמחה כתינוק הבורח מבית הספר

אמרו שמא ירבה וייתן לנו מצוות

זהו וייסעו מהר אדוני

שהיה כוונתם להסיע עצמם

משם

מפני שהוא הר אדוני

ושמא אלמלא חטאם זה

היו נכנסים לארץ מיד

אם לא היה להם החטא הזה לא היו מתעכבים ארבעים שנה במדבר

והיו נכנסים ישר לארץ ישראל

מדהים

פה כתוב וייסעו

אז כביכול הם נסעו ברצון, תכף נבין שזה לא כל כך פשוט

אבל כשהם היו בים

והשם נתן להם ביזת הים, הם לא רצו לנסוע

כתוב ויסע משה את ישראל מהסוף

ויסע היה צריך שהוא יסיע אותם

הם לא רצו לנסוע, ופה כתוב וייסעו, אין בעיה, נוסעים

לכאורה קשה הרבה להבין

מה החטא היה בזה שהם נסעו מהר סיני

הלא נסעו על פי השם

כל נסיעה שלהם וכל חניה שלהם הייתה על פי השם

וזה היה אחרי שהם תקעו בחצות צירות

ונעלה הענן

אז מה היה להם לעשות אם לא לנסוע?

כשתוקעים בחצות צירות פירושו שיוצאים לדרך נוסעים

בענן עולה

סימן שצריכים לזוז

אז מה היה להם לעשות?

למה גדול כל כך החטא

שאם לא היה החטא הזה שהם החליטו לנסוע ככה

היו נכנסים לארץ מיד

עד כדי כך החטא הזה?

ועוד צריכים להבין

מה שאמרו זיכרונם לברכה בלשון התוספות לפי שלמדו הרבה תורה בסיני

מה גורם לימוד הרבה תורה בסיני לנסוע מן ההר?

ומה הציור

שציירו חכמים שזה כתינוק

בורח מבית הספר?

אומנם המאמר הזה מגלה לנו עמוקות בחיי האדם

במקום שאתה מוצא את חסרונן של ישראל

שם אתה מוצא גם דרך לתיקונם

חכמים זיכרונם לברכה במאמרם

הגידו לנו את חסרון האדם

מהותו וסיבתו

אבל גם את הדרך לתיקונו

הכל נכלל

במה שאמרו כתינוק

הבורח מבית הספר. תראו כמה תעלומות

ייפתרו בארבע מילים

כתינוק הבורח מבית הספר

בזה אמרו לנו הכל חכמים

אם נתבונן על התועלת

שמקבל האדם

כשהוא עוסק בתורה

אז צריך לחלק את התועלת לשני חלקים

דבר אחד זה לימוד התורה,

עצם הלימוד שאתה לומד תורה,

קניית הידיעות,

הבנתן

ויש לימוד המעשה,

practice

פרקטיקה

ללמוד את המעשה בפועל

איך עושים אותו.

ומצינו שאמרו חכמים זיכרונם רכה בברכות זן

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי

גדולה שימושה של תורה יותר מלימודה.

מאיפה לומדים? מהפסוק?

היש פה אל אישה בן שפט

אשר יצק מים

על ידי אליהו

אשר למד,

לא נאמר, אלא אשר יצק,

מלמד שגדולה שימושה יותר מלימודה.

גדול יותר השימוש ששימש אלישע

הנביא את אליהו ריבו מאשר למד ממנו.

עיקר הלימוד הוא המעשה.

למה לומדים? בשביל לעשות גדול לימוד שמביא לידי מעשה.

שידע האדם איך להעמיד צעדיו בחיים

ואיך להתנהג בכל פרט ופרט.

ונראה אצל האדם

שאפילו אחרי שלמד והשיג הרבה ידיעות בתורה עדיין הוא נשאר נבוך בחיים

ואינו יודע איך לפנות

לכאן או לכאן

וגם מפרטי המעשים

איך לעשות כך או כך.

זה לא בגלל שחסר לו איזה ידיעות.

אדרבה,

ייתכן שככל שיתרבו אצלו הידיעות,

יתרבו אצלו הספקות

ותגדל המבוכה.

ולא מפני שבתורה אין חס ושלום בירור מוחלט על כל דבר,

אלא זה מחסרון האדם המקבל בעצמו.

שאם הוא לא ראה לפניו

ציור חושי ומוחשי

מאדם גדול

שהלך כל ימיו בדרכי התורה ולא גרע ולא הוסיף אפילו כחוט הסערה,

לא יוכל בשום אופן להבין

איך לקבל את התורה ולסדר אותה אצלו בחיים

מפני ריבוי השאלות שעמדו לו על הדרך.

ניקח את הדוגמה הפשוטה שכולם נכשלים בה כמעט.

זה העניין, איך אני לומד תורה ומקיים והגית בו יומם ולילה ומתפרנס בלי לעבוד.

אם התורה אמרה והגית בו יומם ולילה, ורבי שמעון בר יוחאי אומר

שאם אתה עוסק בתורה כמו שהתורה מבקשת,

אז מלאכתו נעשית על ידי אחרים.

ואתה לא יודע איך עושים את זה.

אבל אם היית צמוד לאדם גדול

ורואה איך הוא חי ומשמש אותו,

לא רק לומד מפיו, גם רואה איך הוא מתנהל,

אז הייתה לך תורה לא רק לימודית עיונית, גם מעשית.

ואז היית רואה.

אם היית סמוך לשולחנו של הרב קנייבסקי או רביודל שפירא וזה, והיית רואה, הם לא עבדו.

והיחס אלה, הכל היה מגיע לשולחן שלהם.

הכל מגיע לשולחן שלהם.

העולם מגיע לשולחן שלהם. כל העולם.

הם לא הולכים לעולם, העולם מגיע אליהם.

אז אם היית נצמד

למישהו

שאפשר היה ללמוד ממנו איך הוא הגיע, איך הוא הצליח, איך הוא עושה,

איך זה עובד, איך זה...

אז היית רואה.

אבל יש אנשים,

הם שומעים על אנשים כאלה, אבל אף אחד לא מתקרב ורוצה ללמוד מהם להיות כהם.

מעריכים אותם, מגדילים אותם,

מבקשים את ברכתם,

אבל להיות כמותם.

הם מבינים מה, אם אני אהיה כמוהו, אני צריך להפקיר הכל, לוותר על הכל, לעשות את זה.

אבל אתה אומר שהוא הגדול, שהוא הצדיק, שהוא אין כמוהו,

שזה הדבר הכי זה, לא הבנתי. אז מה אתה רוצה בעצם? מה אתה רוצה? אתה רוצה לחפף, לשקר, מה אתה רוצה?

אז לא מספיק ללמוד ולדעת ידיעות ולעשות עם האצבעות.

צריך לחיות.

לחיות כך.

לכן חייבת תורת האדם,

שמלבד זה שהוא הולך אצל רב ללמוד ממנו תורת חוכמה,

צריך להיות אצל הרב ללמוד ממנו את תורת המעשה, איך הוא חי.

האם הוא בעצמו מתקיים את מה שהוא לומד? הוא מלמד.

ואיך הוא עושה? איך הוא חי?

אז איך זה מתקיים?

איך התורה שהוא לימד אותי מתקיימת אצלו?

אז אם אצלו היא מתקיימת,

למה שזה לא תקיים אצלי?

ולא יסתפק בזה שישמש אותו רק לדעת אופני הלימוד.

כי על זה דייקו חכמים זיכרונם ברכה ואמרו אשר למד לא נאמר אלא אשר יצק

מים על ידי אלישע.

וזה שימוש בפועל

כדי שידע גם הוא תמיד איך להתנהג בכל פרט.

ועל כל ספק ושאלה שתבוא לידו

יוכל לפוטרן,

שיזכור ההלכה מהמעשה שראה,

קוראים לזה מעשה רב.

אני ראיתי מעשה בעיניי, לא לימוד.

ראיתי את ההתנהגות במעשה, איך היא נעשית.

אדם למד על אתרוג,

אז הוא יודע,

כשיגיע למעשה ויראה כל מיני דברים. אז הוא ידע, בסוף הוא יצטרך לשאול איזה חכם גדול ממנו, שיגיד לו אם זה הכוונה או זה לא הכוונה,

זה כזה או לא כזה, בשיעור כזה או לא בשיעור כזה, הוא צריך ללמוד.

אבל מי שישב אצל רביודל שפירא וראה איך הוא בודק

עשרות אלפי אתרוגים כל שנה,

גם בזקנתו,

הוא ישב לידו וראה

ושאל ואמר לו, אז ככה, כן, וזה כן, וזה חזזית, כן, וזה פה,

וזה עם סגוד השחורה, וזה חום, וזה ככה, וזה פה, וזה בשליש עליון, וזה ככה.

וכשהוא רואה את כל הדברים בפועל, אז הוא יודע,

זה נקרא שימוש.

לא ללמוד בספר רק וזה, צריך שימוש, לראות בפועל איך עושים כל מצווה,

איך מתנהגים במצבים כאלה, איך במצבים כאלה, מתי כן, מתי לא.

וכמו שעיקר הביקוש מריבו שלימד אותו חוכמה,

זה גם בחינת השימוש,

אז לא רק מריבו אתה יכול ללמוד.

בדרך השימוש אתה צמוד אליו ורואה את כל מעשיו והכול.

גם יש תועלת מדיבוק חברים מחבורה שהיא גבוהה.

מבקשי השם,

אם יש חבורה של מבקשי השם, רוצים לחוות את השם באמת,

ואתה נמצא בחבורה כזאת,

גם מפה יש ללמוד שימוש,

איך הם מתנהגים במצבים כאלה וכאלה וכאלה.

ואחד שומר על השני ורואה שזה לא עושה בדיוק, מעיר לו. זה אומר, כי כולם רוצים טובת כולם.

אבל בחינת השימוש הוא העיקר,

ואין לו להסתפק

לשבת בחברתם בשעת הלימוד,

ובשעה שהם עושים מעשים, אז הוא הולך לצדדים.

גדול הוא השימוש,

כי בזה הוא מראה לאדם את הישרות,

וגם את הבחינה של העקמימות,

וגם רואים את גבולות היכולת,

עד כמה יכול להגיע אדם בדרגת השלמות.

כי אם אתה רואה שבקבוצה שלך מישהו מתרומם יותר מכולם,

אתה צריך לבחון למה הוא מצליח, מה קרה?

אה, הוא משקיע יותר, הוא לומד יותר, הוא פועל יותר, הוא עושה יותר.

אתה מבחין.

ואז אתה רואה שיש יכולת,

ויש לך ממי ללמוד.

ורק כשאתה נמצא בחבורה כזאת, ואתה רואה דרך חבריך האמיתיים בעבודה,

אתה יכול להתגדל.

וכמו שאמרו חכמים, מה עתיד להיות?

מלמד שכל אחד נכווה מחופתו של חברו.

כשמגיעים לעולם האמת,

אז לכל צדיק יש חופה.

אבל יש חופה יותר גדולה משלו, חופת חברו.

והוא נכווה מחופת חברו.

למה?

למה לא התאמצתי כמוהו להגיע לחופה כזאת גבוהה?

זאת אומרת, זה היה תלוי רק בעוד מאמץ, זה הכול.

איך הוא הגיע לשם?

הוא התאמץ יותר ממני, לכן הוא גבוה ממני.

אם הייתי מתאמץ כמוהו,

אולי הוא היה נכווה מחופתי.

בערב המסילת ישרים, שאין אז זה מטעם קנאה, זה לא קנאה,

אלא בגלל שהוא רואה שהוא חסר מן השלמות

מדרגה שהיה יכול להשיג כמו שהשיג חברו.

אתה לא עבדת כמוהו בשביל להשיג שלמות.

אתה אמרת שאתה עייף כבר.

לא, עייף.

אתה לא התאמצת כמוהו,

לא השתדלת כמוהו, לא עשית בשלמות כמוהו.

ושלא יגיד אדם, מה אכפת לי שחברי לבריאות, שיהיה לו, שיטוס למעלה? מה זה, מה זה?

מה אני קנאי? מה אני זה? מה פתאום?

אבל אם אדם

יראה שהקדוש ברוך הוא נותן גבול לכל אדם,

והגבולות לא שווים.

בוודאי

שאז הקנאה כבר תבער לו בעצמות.

למה החבר שלי זכה לכישרון ולכוחות ולזיכרון וכל מיני מחלות ואני לא?

בטח הוא מתרחם.

ומתרחם גם על השם, למה זה ככה? למה אני ככה? למה הוא ככה?

ורואים שבן אדם, כשהוא רוצה משהו, דוחק את עצמו אפילו במקומות הצרים.

אפילו מקום שאסור,

כי הוא רוצה לראות, להבין, לדעת,

ליהנות, לטעום.

הוא רוצה.

אה,

אפילו איפה שהתורה אומרת לך, אסור, אתה דוחף את עצמך כי אתה רוצה.

למה פה לא דחפת את עצמך כי אתה לא רוצה?

מכל מקום רוצה אדם לטעום גם משם,

וגם משלה את עצמו, זה לא הזיק לי.

זה רק לדעת, בשביל לדעת את ההבדל וההפרש בין הטוב לבין הרע.

וכל זה מפני שרוצה להיות מושלם בכל המעלות.

אם כן, אנחנו רואים מזה שיש לאדם הרגשה חזקה

בהתפשטות הכוחות,

בהרחבת היכולת.

הוא לא יכול לסבול צמצום שמצמצמים אותו.

ועכשיו, כשהרשות נתונה לכל אדם

להיות צדיק כמו משה רבנו,

הרמב״ם אומר, פרק ה' מלכות תשובה,

הלכות א' וב',

שאדם יכול להטות עצמו ולהיות כמשה רבנו.

ועתנא דווה אליהו בפרק כה אומר שחייב אדם לומר מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותיי.

נו, אז זה צמצום?

זה נקרא שמצמצמים אותך?

שאתה יכול להגיע למרחבים אין-סופיים כאלה?

שאתה לראות כמו משה רבנו,

שראה את ה' פנים אל פנים?

כמו אברהם אבינו שכל העולם נשמע לו?

זה צמצום?

הלוא היה אדם צריך להיות מלא ששון ושמחה ממה שניתן לו תורה.

התורה לא מצמצמת בכלל.

התורה אומרת שיש לך יכולת להיות לבעלם המלאכים.

וההפך מזה אנחנו מוצאים אצל אדם בזמן הזה שהוא בכלל לא שמח בכל החיובים הרבים שהתורה מטילה עליו,

כי זה אצלו מס ועול גדול.

ואדרבא מלא תרעומות

שצריך לשאוף, להשתוקק,

להגיע למדרגת הראשונים.

מבהיל!

ולמה מוחלפת השיטה?

במקום להיות מלא ששון ושמחה ומלא עצב, בואנה זה לא נגמר,

תראה כמה תורה מבקשת, מה זה לא נגמר.

במקום שיהיה שמח

ביכולת להשיג כל כך הרבה,

מתרבות התרעומות בגלל שיש חיובים.

ואז מה הוא אומר? תשמעו את החכם,

תראו למה הוא מנצל, חוכמה.

חוכמת הטיפשים, אבל חוכמה.

הוא אומר, לא!

התנא דבי אליהו דייק,

דייק.

הוא אמר, חייב אדם לומר

מתי יגיעו מעשי אלמנה. רק לומר!

לא לעשות, מה טוב לעשות? לומר!

כי אם לעשות,

אם הכוונה לעשות,

אתה יודע מה זה אומר?

שאני זה כמו אברהם אבינו, זה פדיחה לאברהם אבינו.

אברהם אבינו היה כזה גדול, ואני יכול להיות כמו אברהם אבינו? אז מי זה אברהם אבינו? זה אני, זה כלום.

זה בושה לאברהם אבינו.

לא יכול להיות שאני יכול להיות כמו אברהם אבינו.

ככה אומר החכם הטיפש.

אבל לא כן.

מי שאינו מסתפק עם הידיעה הכללית

במעלת המדרגה,

הוא לא מסתפק בזה. אני יודע, כן, אני יודע מה המדרגה של האבות, של משה, כן, קראתי, למדתי, אני מבין,

אלא גם מתבונן על פרטי המעשים, מה היו המעשים?

מה היו המעשים שלהם? מה הם עשו? בוא, בוא, בוא נפרק דבר-דבר.

בוא, בוא, בוא נראה דבר-דבר.

כמו שאמרו לנו, שמשה רבנו כבר מתחילתו היה נושא בעול,

שהיה יוצא ורואה בצרתם של אחיו, והיה מצר עליהם, והיה ליבו שוטט,

והיה נושא איתם בעול, ונושא את המסעות איתם, ולוקח מזה, ולוקח מזה, ועושה, אפילו שהוא נסיך,

ונלחם בשביל הצדק, ונושא בעול,

ורואה שמכים את היהודי, אז הוא הורג את המצרי,

ורואה שיש שניים רבים, אז הוא מתערב,

וכשהוא רואה ששם זורקים את הבנות של יתרו, אז הוא גם כן מתערב.

נושא בעול,

צדק רודף. רואים, רואים, צעד אחרי צעד, וזה כאילו לא משתלם, לא הגיוני, לא כדאי. מה אתה מתערב? למה אתה מתערב? אתה מפסיד את הנסיכות. במקום זה, תעזור לעיים שלך.

אין דבר כזה.

אמת!

עד הסוף.

כשאתה רואה את פרטי המעשים,

אז אדם שואף גם להשתדל

לפי היכולת,

מהמדרגה שלו, לא אמרו.

אדם יכול להטות את עצמו ולהיות כמשה רבנו. להטות. אמרתי לכם כבר מההתחלה שאני החלטתי להיות משה רבנו.

החלטתי.

ואני בדרך למשה רבנו.

בדרך. יצאתי לדרך.

מה אמרתי?

ואם אני לא היה משה רבנו, נו, אז אני אהיה יהושע בן נון.

ואם אני לא אצליח להיות יהושע בן נון,

אז אני אהיה אחד מהנביאים.

ואם אני לא אצליח להיות אחד מהנביאים, אז אני אחד מהתנאים.

גם טוב.

ואם אני לא אזכה להיות כמו רבי שמעון או כמו רבי מאיר, אני אהיה כמו אחד האמוראים.

ואם אני לא אהיה כמו זה, ירדתי, ירדתי, ירדתי, ירדתי. אמרתי, אני אהיה כמו הגאון מווילנה.

לא הצלחתי להגיע, בן נשעי

לא הצלחתי, אז אני אמנון יצחק, מה זה רע?

זה לא כל כך רע

אבל אני עוד בדרך

כי אם לא הייתי בדרך משה רבנו, לא הייתי אמנון יצחק

הייתי נשאר בשכונה

ואני לא רוצה להמשיך

אבל ברגע שאתה שם לך מטרה

ואתה רוצה להגיע, מה זה משנה איפה תגיע הכל?

כל אחד יכול להגיע לפי כוחו והשתדלותו

ולא ידונו את האדם

ביותר ממה שהיה בכוחו

אבל תנצל את כל כוחותיך, זה נקרא שאתה

מטה את עצמך להיות כמשה רבנו

וכשאתה אומר מתי הגיעו מעשיי אל מעשי אבותיי

זה אתה צריך קודם כל לומר

ולצאת לדרך

וכל הזמן לומר מתי יגיעו כבר,

מתי יגיעו, אני בדרך

מתי שואלים מתי יגיעו?

מתי אתם מגיעים?

עוד 20 קילומטר, מתי אתם מגיעים? עוד 20 קילומטר, מגיעים פירושו כבר יצאו לדרך

אבל כל הזמן לומר מתי

זאת אומרת שאתה אומר מתי ואתה יוצא לדרך

אז יש לך דרבון כל הזמן להגיע

ושואף כל אדם

להשתדל לפי יכולתו ומדרגתו,

ואומר מתי יגיעו דווקא!

וצריך לראות בחוש מול עיניו מהי מדרגת הראשונים

ולראות כמה אנחנו רחוקים ממרכז החיים.

ואמרו חכמים בשבת קופיות ב' אם הראשונים כמלאכים אנו כבני אדם.

זה המוראים אמרו על התנאים.

ואם הראשונים כבני אנשים אנו כחמורים.

וזה רק מפני שהם היו עובדים

ומשתדלים בקיום התורה ובהשגת המעלות.

לכן היו מרגישים ורואים את ההבדל הגדול והמרחק הרב בינם לבין הראשונים.

מתי ידעו לאמוד העמוראים את מדרגתם ביחס לראשונים?

בשעה שהם השתדלו ורצו מאוד מאוד להשיג.

אז הם הבינו כמה קשה להשיג את המעלה של הראשונים.

אבל אם אתה לא משתדל ולא כלום אתה לא יודע בכלל מה ההפרש.

ונמצא שמה שחושב האדם

שעל ידי זה שלא ישאף להגיע למעשיהם,

הוא מגדיל בזה את מדרגתו של אברהם אבינו, עליו השלום.

כי הוא אומר, מה, אם אני אלך לכיוון של אברהם אבינו, אני אקטין אותו.

כי יגידו שאני.

אז מי זה אברהם אבינו? בואנ'ה, זה סתם בן אדם.

לפי האמת,

אם אתה לא הולך בכיוון של אברהם, אתה מקטין אותו,

את אברהם, כי אתה לא יודע את בירור המעלה שלו. רק אם תנסה ותנסה ותנסה,

אז תראה מי יהיה אברהם אבינו. כמה זה קשה, קשה, קשה.

רק אם תנסה,

ורק ההפך על ידי העבודה וההשתקעות,

להגיע למעשיהם,

בזה אתה מגדיל אותם

ואתה מבין את גדולתם ורום ערכם.

הרב, היו לו עשר הקפדות שהוא היה מקפיד.

תלמידיו, אחרי שהוא נפטר, אמרו שהם ייקחו על עצמם

לקחת את ההנהגות שלו.

ו...

לא יכלו. אף אחד לא יכול לקחת את כל ההנהגות שלו.

רב יוסף ורב ששת היו מתלמידיו,

והם החליטו לקחת את ההנהגה שלו,

איזה הנהגה הייתה לו?

שהוא לא מביט חוץ לארבע אמות.

זאת אומרת,

שני מטר על שני מטר בערך,

מעבר לזה הוא לא הגביה את עיניו אף פעם.

בלי לשים רטייה, בלי שום דבר, ככה.

זה ההנהגה שלו,

זהו.

ניסו, ניסו, ניסו, כיוון שהם קיבלו על עצמם

את ההנהגה הזאת,

להמשיך את דרכו, ולא בכל העשרה דברים,

רק בזה,

ולא הצליחו.

הם סימאו את עיניהם בשביל לעמוד בזה.

ורק על ידי סימוי העיניים, והפכו להיות שגיא נהור.

אז מזה שאתה משתדל,

אתה יכול להבין מה זה המדרגה של אלה שהיו לפניך.

רק שתשתדל.

בלי שתשתדל, אתה לא מבין שום דבר.

אתה לא מבין שום דבר.

כשאני הייתי יוצא להרצאות,

ובהתחלה, בהתחלה הייתי יוצא יום-יום, יום-יום, יום-יום, כולל מוצאי שבת, יום-יום-יום, יום-יום. הרצאות גדולות, גדולות, גדולות.

אף אחד לא מבין כמה זה מתיש.

כשהתחילו להתלוות כמה אנשים, לא תמיד קבוע, כן? כי אנשים התפרקו רק מנסיעות.

רק מנסיעות התפרקו.

טק, טק, טק, טק, טק, טק. לא היה מכוניות כמו היום שאנחנו נוסעים, היה מכוניות של טרנטה של פעם.

טה-טה-טה-טה-טה-טה, כל הדרך ככה, שובר לך את כל העצמות, כל יום

אתה נוסע צפון, נוסע דרום, נוסע זה.

יש כאלה שאומרים שזה גם מוגזם, שנסעתי עם מכוניות של פעם, רצו שאני ארכב על חמור.

כן, שאני אגיע מהר.

אבל מכל מקום,

רק בנסיעות,

בלי עכשיו תעמוד שלוש שעות ותיתן דרשה וכל פעם שונה ושאלות ותשובות ונודניקים וליצנים וכל מיני,

ויש גם מעמיקים ויש גם חפרנים ויש כל מיני זה ואתה צריך ללכת יום, יום, יום, יום, יום, יום, יום, יום, וזה לא כאילו הולך רק להרצאה.

וצריך פעילות כל היום להזיז עניינים ולעשות דיסקים ולהפיץ ולארגן ולהפעיל ארגון ולעשות ככה ולעשות ככה, בלי הפסקה.

אתם מבינים מה זה בכלל?

למה לא באת אתמול?

די, אני מפורק, מפורק, אומרים לך, מפורק, מה קרה?

כולה נוסע,

מפורק.

אז מה עוד לדבר? מה זה לדבר? אתם לא יודעים מה זה לדבר.

שלוש שעות לדבר, אתם לא מבינים מה זה לדבר.

עכשיו אני מדבר, נכון? יש מזגנים, הכול, אני מזיע הכול אגב.

מה אתם חושבים שאני מדבר?

זה לא מדבר, זה להוציא את זה.

זה עבודה,

זה קשה,

זה לא קל.

רק מי שעושה את זה מבין,

מי שלא עושה את זה הוא רואה את זה מהצד,

מיקרופון יושב, מדבר.

אתה יודע, כשאתה נוהג בדרכים,

אתה לא מרגיש כמה אתה דרוך בשעת הנסיעה. זאת אומרת, כל האיברים שלך במתח שלא חס ושלום, פתאום,

רק כשאתה

סוגר טוז,

ואתה,

אז אתה מבין איך הכול,

כל הגוף חוזר עכשיו, אתה מבין, לרגיעות.

ואז אתה מבין כמה היית במתח, בנסיעה.

וזה מאמץ.

וכשבן אדם צריך לדבר, ולא לדבר שטויות,

ולדבר, דבר שלא יתפסו אותך שאתה מדבר שטויות, ואתה לא אומר נכון.

ארבעים שנה

לדבר נכון,

לא לדבר שטויות,

ולענות נכון.

תגידו, אתם מבינים? מה זה בכלל?

סיפרתי פעם שפגשתי אחד ליטאי, תלמיד חכם גדול, בהתחלה.

אמר לי, אשכיח, אשכיח.

אמרתי לו, מה קרה?

אמר, שמעתי קלטת שלך.

נו,

אז הוא אומר לי, אני רוצה להגיד לך אשכיח.

אמרתי לו, למה?

הוא אומר, זו פעם ראשונה שאני שומע בן אדם מדבר שעה וחצי, ולא אמר שטות אחת.

תראו אותי גחל כהן,

וחבריו הדומים לו, כמה שטויות הם מדברים,

כמה הם פולטים.

תראו את ההידרדרות,

תראו את הזמיר, כמה שטויות.

זה אומר פסיכולוג מטורף על דוד המלך.

מה זה, חוכמה או שטות או טמבל? מה זה?

קורא לו הרב בן ציון מוצפי ליגעל כהן, רשע.

לא למד תורה מימיו, הוא אומר עליו.

בתשובה.

והזמיר

קורא לאנשים לבוא להפגנה ברמת גן על השבת.

שאנחנו צריכים להראות שבמרחב הציבורי אכפת לנו מהשבת. כל אחד יעשה בביתו מה שהוא רוצה.

אם מחללים שבת בבית,

זה בסדר, זכותו של כל אדם. אני לא מתערב במה שעושים בבית, אבל במרחב הציבורי,

שמעתם?

אתה, לא כואב לך? לא אכפת לך? חילול השם

בבתים ובזה?

רק במרחב הציבורי?

איך קורא לו הרב בן ציון מוצפי?

רפורמי, בריון.

עכשיו הפיצו בשדרות, עוד פעם פרסום שקרי,

שכל הרבנים, כולל הרב קנייבסקי שיצא נגדם

לפני כמה שבועות,

שאמר, אסור את הטמבלוויזיה של צופיה,

ואסור את האתר שלהם, היכרויות עם תמונות של נשים חרדיות ואחרות.

אסור ואסור. הוא אומר שכן, הוא נתן לו, והרב אליושי, והרב שטיינמן, שקר וכזב שפרסמנו כבר בשם

ואליס יוסי, שאמר במפורש, הם הכחישו את זה ואמרו שזה שקר גמור.

והם מפרסמים, אין להם בעיה.

כי יש תמימים בשדרות, בשדרות,

ובדימונה,

ויש ספרדים שזה משהו, משהו, זה שסניקים למהדרין. מה שמאכילים אותם, אוכלים, כולל נביילס וטרייפס.

אין להם שום בעיה.

כי הרב אמר, יש לו זקן, זה בסדר.

והם לא מחפשים את האמת באמת,

כי אם היו מחפשים, זה קל מאוד למצוא.

לא יאומן כי יסופר.

לא יאומן כי יסופר.

אז לא לדבר שטויות, להגיד הרצאה שלמה בלי שטויות?

כמה שטויות הוא אמר, היגעל הזה. לא יאומן, הוא קורא לעצמו דיין.

כמה שטויות הוא מדבר.

פרסמנו כל מיני שטוסים ואבולים שהוא מדבר.

השם לא מעניש, מי שאמר שהוא מעניש זה טעות.

תסתכלו במסכת שבת, דף כך ואין כך.

לא יאומן כי יסופר.

השם מעניש, מה פתאום הוא אוהב את כולם? מה קרה לכם?

אין עונשים בתורה, אם בחוקותי תלכו, ואם לא תלכו,

אז בחמת קרי וחמתו. מה פתאום? מי אמר לכם את זה? זה טעות.

זה אחת מהחוכמות השטותיות שלו.

יש לו מלא.

זה לא יאומן כי יסופר.

כל המרצים החדשים האלה

זה מכה

לעם ישראל.

אבל יצר הרע מציץ אותם כעשב השדה, שיתרבו,

שימשכו את הקהל,

ייקחו להם גם את הכסף,

עד שיתברר שהם כמו אלה שהיו שנתפסו וכולי וכולי,

ובינתיים היצר הרע מרוויח

להרחיק אותם מן האמת,

והם הולכים על דרך כלילה.

כי האמת היא נוקשה.

מה לעשות? האמת היא נוקשה.

כתוב, אם בחוקות תהיי תלכו, דברים טובים. אבל אם לא תלכו, דברים נוקשים.

תוכחות.

קללות.

צח קללות.

כמו חץ.

זה השם אמר.

נוקשה.

זה אם אתה לא הולך בדרך. אבל אם אתה הולך בדרך,

מה זה דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותי השלום.

אבל אם אתה לא הולך בדרך, מה לעשות?

יש מקל ויש גזר.

אבל הם לא רוצים, רוצים להרוויח את הקהל.

אז הם מחלקים רק תותים.

העולם תותים.

מי לא רוצה לשמוע שהעולם תותים?

רק הם לא אומרים להם שתותים צריכים בדיקה.

ובדיקה מחמירה.

וצריך לקלף מהתות את כל החיצוני או לשפשף רציני.

מה נשאר כבר מהתות?

מפרשת שיניים.

תותים!

אז אמרנו שדווקא אם אתה תתאמץ, תתאמץ להשיג מעלת הראשונים,

אז תבין את ערכם.

כי תראה כמה קשה להשיג משהו.

ולא אם תגיד מתי הגיעו מעשי אז אתה מקטין אותם. הפוך.

אדרבה, צא לדרך, בוא נראה אותך.

לכן על כל אדם להימצא בחבורה גבוהה.

אנשים, אנשי אמת, שמחפשים את האמת.

להתלמד מחבריו ומהגדולים ממנו.

וברוב תשוקות הנפש צריך לצייר לעצמו ציורים מפעולות רמות ונשגבות.

מה עשו אנשי המעשה?

להתחקות על קיומם.

בכל מה שיבוא לידו.

ואז יראה שני דברים.

את ההבדל הגדול שבכל מעשה

ובכל עניין באופן עשייתו,

זה הדבר הראשון שהוא יראה את ההבדל.

דבר שני,

על ידי שישתדל במעשה, יראה שיש מציאות יכולת ביד האדם,

וחפץ השם בידו יצלח.

ויעלה במדרגות לפי כוחותיו

למדרגה גבוהה,

כי אמרו חכמים, יפתח בדורו,

כי שמואל בדורו.

יפתח בדורו. מי זה יפתח?

אדם כביכול ריק ופוחז.

אבל ישראל היו צריכים אותו להילחם,

והוא שם אותו ראש עליהם,

והוא ניהג אותם בהצלחה.

שמואל היה נביא אמת,

מגדולי הנביאים שהיו לנו.

אז איך אומרים, יפתח כדורו, כי שמואל בדורו.

כמי שעושה כל שביכולתו,

אז מודדים אותו לפי מדרגתו.

לא שיפתח היה כמו שמואל,

אבל בדורו, דורו של יפתח,

אז יפתח היה האדם שעשה את מה שהשם רצה לטובת ישראל.

וכשהיה שמואל עשה כך,

אז כל אחד לפי השגתו, לפי כוחו, לפי השתדלותו.

וגם לפי הדור אתה מקבל בדיוק

את מי שמנהיג אותך.

כל דור מקבל את הראש שלו

לפי משהו.

יש עוד הסברים לפתח את הנושא הזה, אבל לא לעכשיו.

אז אחרי שביארנו עכשיו את היסוד העיקרי לחיי התורה,

שצריך לא רק לימוד אלא גם שימוש,

שימוש.

עכשיו נאמין מה היה החטא

של ישראל שנסעו מהר ה'.

מה החטא?

נכון, עלה ענן, תקעו בחצוצרות,

אבל עם ישראל היו צריכים לחשוב,

האם כבר יש אצלהם בקניין חזק מה שהשיגו פה בהר?

הנה, עכשיו שמעתם אותי מדבר.

נו, אז אתם כבר יודעים לעשות את זה בפועל, את כל מה שאמרנו?

צריך עכשיו שימוש.

צריך לבוא לידי ניסיון, לעשות,

לתרגל,

לראות שעומדים, שלא מתייאשים, שלא מתרפים, שלא...

צריך להמתין, רגע, רגע, ליישב את הדברים ולעשות.

אז היו צריכים לחשוב, עם ישראל,

האם יש אצלהם כבר בקניין חזק

מה שהם השיגו פה בהר?

האם יש להם כבר דרך?

הם יודעים כבר איך לסדר את עצמם בחיים, איך שייכנסו תכף לישראל,

בלי לגרוע כחוט הסערה מדרכי התורה?

קיבלתם את התורה, כבר צריך ליישם אותה עכשיו.

אז אם עכשיו יכניסו אתכם לארץ ישראל מהר,

האם אתם כבר מוכנים,

כבר בפעולות מעשיות,

לחיות חיי תורה ממש?

בעל תשובה,

שעכשיו החליט לעשות, הוא כבר יודע איך לעשות, אפילו נגיד ללמד אותו את מה שלך, הוא כבר יודע לעשות בפועל כל דבר ודבר?

אם היו חושבים את כל זה,

היו מוצאים שיש להם רק בחינת לימוד. אני עוד לא יודע אם אני עושה, איך אני עושה, מה אני עושה.

אני יודע מה למדתי, אבל לא יודע מה עושים עכשיו כאילו בפועל.

חסר להם עדיין בחינת השימוש לשמש את משה רבנו, עליו השלום.

ללמוד ממנו את דרך המעשה,

איך עושים כל דבר.

על מי כן העידה התורה שהוא היה בסדר?

על יהושע בן נון.

הוא שימש את משה רבנו. הוא נקרא משרת משה.

הוא, נער לא ימיש מתוך האוהל.

הוא,

אמר עליו השם, הרבה לשרת אותך.

הוא היה מסדר את הספסלים.

הוא, כדאי לשמש את ישראל.

כי הוא עשה את בחינת השימוש.

מפני שהוא שימש את משה רבנו והיה צמוד אליו.

לא עזב אותו לרגע.

והתלמד ממנו

את כל פרטי המעשים.

לכן כדאי וראוי הוא לשמש את ישראל.

כי הוא ידע היטב איך להתנהג עם עצמו

ועם אחרים.

אבל כל ישראל לא מצינו.

רק שלמדו תורה במשה רבנו.

אבל לא מצינו ששימשו אותו.

ונמצא שחסר להם היסוד העיקרי.

ואיך הם הולכים לארץ.

איך הם הולכים, איך הם מבצעים את הכול בפועל.

ועל כן היו צריכים לבקש

לא לעזוב את ההר, אלא להמשיך עוד כמה זמן במדבר כדי שיוכלו לעמוד על שימוש התורה באופן מעשי וללמוד את דרך המעשה.

והיו צריכים

לא לצאת בשמחה, אלא להתאונן.

רגע,

מה נוסעים מהאר? עוד לא למדנו איך עושים בפועל.

הרי אפילו אם נותנים לך מתכון

ואומרים לך איך עושים עוגה,

אז כתוב, עושים ככה, זה לשים זה, זה, זה המרכיבים,

אלא חומרים וזהו.

רגע, אבל מתי שמים? מה שמים קודם?

את הביצים? את הקמח? מתי הם מערבבים? מתי הם? צריך לדעת.

אני רוצה לראות.

זה לא דומה. לכן מי שעושה פעם ראשונה מתכון לא תמיד מצליח.

אבל אם אדם כבר עשה בפועל,

הוא יודע, אה, לא יצא כזה, לא תפע, זה לא ככה, הוא כבר מבין.

צריך שימוש.

אז אם בן אדם היה ליד שף

וראה איך הוא עושה כל דבר,

אז הוא יודע כבר לעשות.

אבל אם אדם קורא רק מתכונים, לא תמיד יצא לו.

אז הם היו צריכים להתאונן, אנחנו רוצים קודם

להישאר עוד קצת ללמוד את המעשה.

אבל לא כן אנחנו מוצאים אצלם.

הם לא הצטערו בכלל על הנסיעה,

אלא נסעו מהר סיני בשמחה.

ניתן דוגמה אחרת.

אדם, מלמדים אותו מה זה נשק.

אתה רואה?

זה, פה מחסנית.

זהו, אתה דורך,

זהו, מכוון,

כמלוא נימה,

טאח!

ככה עושים.

שלום, יאללה, בואו,

להסתער על החמאס.

הלו, מה להסתער?

עוד לא הריתי,

עוד לא ראיתי מה אני יודע לכוון.

אני עוד לא יודע את המינים.

אולי אני לא צלף, אולי נקלע בחבר שלי.

תן לי רגע, תן לנו רגע לעשות אמונים.

למה עושים אמונים?

למה לא מוצאים את החיילים ישר

אחרי לימוד תיאורטי, בואו,

יאללה, קדימה.

חייב מעשי, בלי מעשי אי אפשר.

למדת תיאוריה, אפשר לנסוע? לא, צריך לעשות טסט.

צריך לעשות טסט. מתי עושים טסט? אחרי שלומדים שיעורים.

יש מינימום שיעורים, ותלוי בכישורים,

ואז אומרים לך, טוב, אתה יכול לגשת לטסט, אבל בלי מעשי? מה פירוש? רק תיאוריה?

אז כל דבר, גם כשאתה לומד, צריך גם את המעשי, את הפרקטיקה.

והם היו מבסוטים בלימוד, תיאוריה.

מה עם המעשי?

אתם תדעו לעשות את המעשי?

מה אתם ממהרים? מה אתם נוסעים?

תגידו, רגע, רוצים לנסות לעשות כל הדברים?

לא מצאנו את זה אצלם.

הם לא הצטערו בכלל שנוסעים.

אלא נסעו בשמחה,

כי הסתפקו במה שלמדו הרבה תורה בהר סיני.

ואפילו שהם עדיין לא היו בבחינת שימוש,

חשבו שיספיק להם בחינת הלימוד.

וזה ייתכן מה שאמרו, שמא ירבה וייתן לנו מצוות.

לכאורה,

מה, הם לא ידעו שיש רק תרי״ג מצוות?

הרי כשנתן להם, זה התורה, תרי״ג, הנה.

אז מה עוד ייתן להם? מה עוד יכול לתת להם?

אלא,

מתי אנחנו אומרים שנקרא ריבוי?

בשעה שאומרים

אחד או שניים או שלושה דברים,

זה לא ריבוי.

אלא אם חוזר על דבר אחד כמה פעמים.

וזה בבחינת השימוש מרבה לאדם גם על מצווה אחת כמה גדרים וכמה משמרת.

כי כשאדם בא אל המעשה,

דווקא אז הוא רואה איך ריח שיש גם גדרים,

לא רק המעשה,

איך תגדור את עצמך שלא תעשה אחרת ממה שצריך.

במשמרת,

וזה כבר יותר משעת לימוד,

בלימוד לומדים צ'יק צ'אק, במעשה יש הרבה שמסתובב מסביב,

מפני שהם הסתפקו בלימוד לבד

וחשבו את כל השימוש לריבוי.

פחדו שמא ירבה עלינו תורה, הכוונה, שימוש.

עכשיו אתה צריך תרגל ותרגול.

זה עוד פעם תורה, ועוד פעם תורה, ועוד פעם תורה, ועוד פעם תורה, ועוד פעם תורה.

כי כשמשמשים צריך לחזור עוד פעם ועוד פעם, זה כבר מרבה.

די, למדנו, הבנו, הבנו.

טוב, בוא ניסע. לא, צריך לתרגם.

אבל הבנו.

רוב האנשים אומרים, הבנו, מספיק. די, לא רוצים לעשות תרגולים, חזרות וכו', וכו', לשמש.

לכן ציירו חכמים אותם כתינוק שבורח מבית הספר,

כי בבית הספר יש תמיד זמן לשיעור,

שלושת רבעי שעה וזהו,

אבל יש גם זמן לשימוש,

כן?

אני למדתי בית ספר מקצועי, אז היה לנו שיעור מלאכה,

אז היו מלמדים.

אותנו בהתחלה מה הולכים,

איך עושים, נגיד, איך משייפים, איך עושים ככה, כל מיני פעולות.

אז למדנו, הנה זה שופין, וזה זה, וזה ככה וככה עושים, והתנועה היא ככה וככה, ואתה מחזיק ככה, ואתה מחליק לאט.

יופי, למדנו. זהו, מספיק, אפשר ללכת הביתה. לא, הולכים לבית המלאכה,

עושים לך עתיכת ברזל, שמים במלחציים,

נותנים לך את השופין,

ואתה מתחיל לעשות תנועות, ואז בא המורה ואומר לך, לא ככה, ככה, ככה. לא חזק, כי אז אתה מוריד יותר. לא באלכסון, כי אז אתה עושה ככה, אלא לאט-לאט אתה הולך עם הזה, ואתה עושה ככה וככה.

ואתה יושב שעה רק לעשות תנועה אחת קבועה,

בשביל שאתה תדע איך לעשות נכון.

הלימוד לקח דקות,

והשימוש,

שעות.

אז זאת אומרת,

צריך לדעת שככה זה.

אז בבית ספר רואים מי נשאר אחרי השיעור.

מי שנשאר אחרי השיעור, הוא רוצה לעשות בפועל את השימוש.

אז זאת אומרת, כל בן אדם שהוא בן אדם,

נגיד, אתה למדת עכשיו נוסחה במתמטיקה,

לימדו רק את הנוסחה.

אז נותנים לך בבית

לעשות תרגילים.

זה נקרא שימוש. עכשיו אתה רואה אם מה שלמדת פה,

אתה יכול ליישם במשוואות,

בנוסחאות שנותנים לך, ואתה יכול לעשות את הפתרונות, נכון?

אדם שנשאר אחרי אלימות כדי לעיין ולהתבונן ולראות ולעשות ולנסות והכל, זה נקרא בחינת שימוש.

והם לא רצו להישאר, רצו כבר להיכנס לארץ. יאללה, נוסעים.

תקעו בחצוצרות, על הענן, יאללה. היו צריכים להגיד, רגע, רגע, אנחנו לא בטוחים שאנחנו הולכים לעמוד בזה,

צריך לנסות לשמש.

מכאן אנחנו לומדים

שהחטא, אם ככה,

זה במה שאדם מסתפק בידיעות בלבד,

ולא בביצוע,

בשימוש ולימוד אמיתי באופן מעשי, בבחינת מעשה רב,

כדי לדעת את הדברים מקרוב, כדי שלא ייכשל ולא יטעה.

וזה היה חטא,

לפי מה שאמרנו עד השיעור הבא, בעוד דקות ספורות.