לב טוב | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

נציב יום, אלף יא הבת בוסנה, רפואה שלמה בעיניים,

השם יחזיר לה מאור עיניה ולא תצטרך לניתוחים.

הרב אביגדור מילר, זיכרונו לחיה, עולם הבא, במאמרו לב טוב.

גדולה דעה.

ובמערבה אמרו דדה בקולה ב...

גמרה בנדרים עם אלף. מי שיש לו זאת יש לו הכל.

מה יש לו?

במשלי נאמר, מכל משמר נצור ליבך.

יותר מכל מה שצריך לשמור,

נצור ליבך.

צריך לשמור על הלב.

וזה פסוק מעניין.

אז קודם כל כתוב,

גדולה דעה.

ובארץ ישראל היו רגילים לומר,

מי שיש בו את זה,

את הדעה,

יש לו הכל.

במשלי,

יש את הפסוק מכל משמר נצור ליבך,

שצריך לשמור בעיקר וביותר את הלב.

אז הפסוק מעניין.

לאדם יש מספר קניינים,

ועליהם הוא חייב להשגיח.

אבל מי החשוב ביותר?

נצור ליבך.

שמור על הלב.

כי ממנו תוצאות חיים.

מהלב

נובעים כל התוצאות של החיים.

ומה הכוונה לב?

השכל.

זאת אומרת,

בלב יש מידות, רבות מחשבות בלב איש.

אבל הכל מונהג

על ידי הדעת, השכל.

מה אומר לנו שלמה המלך?

שחייבים לעמוד על משמר השכל.

זה הדבר היקר ביותר, כי ממנו תוצאות חיים.

כל מה שעושה האדם יוצא מתוך ליבו,

וזה תלוי בשכל שהוא רכש.

במסכת אבות

אומרת המשנה, רבן יוחנן בן זכאי ציווה לתלמידיו,

צאו וראו איזו דרך טובה שידבק בה האדם.

אז גדול הדור, רבי יוחנן, אומר לתלמידים

שגם הם מגדולי הדור

צאו

וראו

מה זאת אומרת.

אל תענו לי עכשיו ישר.

צריך בדיקה.

אז תצאו כל אחד לבית המדרש,

תדונו,

תגיעו למסקנות.

איזו דרך טובה שידבק בה האדם,

וזאת תהיה דרך חייו.

ואת החקירה הגדולה הזו לקחו עליהם

התנאים הגדולים.

לא ידוע כמה ערכה החקירה,

שכן היא מחלוקת בית שמאי ובית הלל בשאלה

האם נוח לו לאדם שנברא או לא נברא,

שזו מחלוקת.

כשהיה בה עניין במחשבה בלבד,

היא ערכה שנתיים במחצה.

שני ציבורים גדולים של חכמים, חכמי הדור הגדולים,

מתווכחים שנתיים וחצי על דבר שהוא רק פרט במחשבה אם טוב לאדם שנברא או לא טוב. צריך להביא את כל הצדדים.

אז מי יודע כמה זמן לקח לתלמידים

שרמב״ן יוחנן בן זכאי לברר,

לחקור מהי הדרך הטובה שידבק באדם.

אחרי שהם חזרו,

כל אחד חיווה דעתו,

אחד אמר עין טובה, אחד חבר טוב.

מה עוד?

רבי אלעזר בן ערך אמר לב טוב.

אמר להם רבי יוחנן בן זכאי,

רואה אני את דבריו של רבי אלעזר בן ערך מדבריכם.

שבכלל דבריו,

דבריכם.

לב טוב זה הכול.

ומה הכוונה לב טוב? אומר הרמב״ם בשכל.

כל הדברים שאתה מקבל מחבר טוב, משכן טוב, מעין טובה,

הכול נמצא בלב טוב.

דהיינו בשכל טוב,

כלומר בדעת.

וטוב לב משתה תמיד.

בסוף חלק אור החיים,

בשולחן ערוך,

בהלכה האחרונה מדבר בסעודת פורים קטן,

שהיא סעודת מצווה, אומר הרמו,

בטוב לב משתה תמיד.

מי שרוצה להיות שמח כל השנה צריך שיהיה לו לב טוב.

אלו המילים האחרונות שמסיימה רמת הספר.

מה הוא מתכוון כשאומר לב טוב?

אין הכוונה לב רחום וחנון, לב טוב,

לב זהב.

שכן הגמרא אומרת

על הרחמנים שחייהם אינם חיים.

לא לזה התכוון הרמור.

אמנם זה טוב להיות בעל לב טוב ורחום,

אבל הלב הזה כואב ודואב בצרתם של אחרים.

הוא לא יכול להיות תמיד שמח.

אבל לב טוב משתה תמיד

מתכוונים לשכל טוב,

כמו המובן בלשון הקודש.

זאת אומרת שאפילו בגשמיות,

לא רק ברוחניות.

אם יש לאדם דעת, הוא מאושר.

גם בגשמיות, אפילו כשאתה חסר,

אם יש לך דעת, אתה מאושר.

משל, לאדם שיש לו ארגז מלא דינרי זהב

והוא טמון מתחת לבית, הוא לא יודע ממנו כלום.

מה חסר לו הידיעה?

אז כרגע הוא עני.

ואיך אפשר להפוך אותו לחשיר בן רגע?

להודיע לו שיש לו עוצר מתחת לבית.

זאת אומרת, הדעת, הידיעה

שיש לו

כבר משמחת אותו, מעשירה אותו, מקפיצה אותו ממצב למצב.

לא צריך לתת לו כלום,

רק את הידיעה.

והנה ברגע הוא הפך להיות גביר.

אדם הנהנה מחסדי השם ללא גבול.

זאת אומרת, אדם שהוא כל הזמן נהנה מהחסדים של הקדוש ברוך הוא ללא גבול,

הוא צריך להיות מאושר.

למה הוא צריך להיות מאושר?

זאת אומרת,

כל אדם, אם היה לו ידיעה,

אה... הכוזרים מצייר תמונה של אדם שהשתכר.

בשעה שהוא שיכור,

הוא לא יודע מה נעשה איתו.

אם נותנים לו מכל טוב,

ואחר כך נוטלים ממנו את כל הטוב,

בזמן שהוא שיכור,

ואחר כך הוא התפכח,

הוא לא נהנה מכל מה שקיבל.

למה הוא לא נהנה מכל מה שקיבל?

כי לא היה לו דעת באותה שעה.

אם אין דעת באותה שעה, גם מה שאתה מקבל,

אתה לא מרגיש, אתה לא יודע, אין לך ידיעה מזה.

נפוליאון

היה ישן שעה ביממה.

כי הוא אמר שבשעה שהוא ישן

הוא לא נפוליאון,

הוא כמו כל אדם.

מה הופך אותו נפוליאון בשעה שהוא ער, שהוא יודע שיש לו דעת? בשעה שאתה ישן אין דעת.

אז אתה יכול להיות נפוליאון,

כשאין לך דעת,

אתה גורניש מת גורניש.

אישה כותבת לי

בדמעות,

לא יודעת מה לעשות,

יש לי צער.

סבתא שלי נפטרה בראש חודש אייר.

והייתי חודש אחרי הלידה ונשברתי.

ואבד לי הביטחון, מסתגרת בבית,

מחשבות על המוות,

מרגישה של אמונה התעררה

ועוד דברים.

מה אני כותב לה?

יש לך אבא אוהב שמסתכל עלייך מלמעלה,

ויש לו הכל להעניק

למי שמאמין ובוטח בו.

אני נותן לה ידיעה.

אין לה את הידיעה הזאת,

כי היא מאבדת תקווה.

מי שמאבד תקווה,

אין לו דעת.

אחר כך היא כותבת,

אחרי כמה זמן,

מחשבות על המוות, מה יהיה אחרי המוות,

תקופה קשה, דיכאון,

חרדות,

לא יודעת מה לעשות, מאוכזבת, פרענות, פרענות.

מה אני כותב לה?

יש לך אבא שאוהב, שמסתכל עלייך מלמעלה,

ויש לו הכל להעניק.

למי שמאמין

ובוטח בו.

למה אנשים שוכחים שיש אבא?

שיש לו את הכל?

לא הבנתי מאיפה הייאוש,

על מה ולמה, מה קרה?

ואחרי המוות מה יקרה? הולכים לאבא.

לאבא.

אבא אמיתי.

אבא האוהב, הרחום והחנון.

אבא שהכין גן עדן.

לא מבין מה, מה הייאוש.

איך אפשר לעשות אדם מאושר?

מסבירים לו את החסדים של הקדוש ברוך הוא,

מעניקים לו דעת.

אומרים לו הבט.

אתה רואה שמש?

ירח?

אוויר?

כל זה בשבילך.

כל זה הקדוש ברוך הוא עשה בשבילך.

לעולם אדם יאמר

שהוא נברא יחידי בעולם.

למה ברא אדם הראשון?

למה לא ברא מיליארד בעל הפתיחה? למה להתחיל עם אחד ולאט לאט?

למה?

שלעולם יגיד אדם, כל העולם נברא בשבילי.

בשביל יחיד.

כל העולם עם כל מה שיש בכל בשביל אחד.

אז השמש מאירה לך, והירח, והאוויר, כל החמצן.

ונותנים לך שכל לחוש זאת.

כי משעה שאתה ישן,

השכל לא פועל כמו שהוא פועל כשאתה ערני.

וכשאתה שיכור הוא לא פועל

כמו שאתה פיקח.

אז לכן

נותנים לאדם שכל לחוש כל זאת וליהנות מזה.

נותנים לו שמש.

נותנים לו.

אפשר לתת שמש במתנה?

קח שמש.

אפשר לתת לו? לא. תן לו רק את הידיעה.

את הידיעה שהשמש מאירה לך.

לך היא מאירה. למי היא מאירה? לך.

אם לא היה אף אחד בעולם ואמר רק אתה תשארי, תאיר לך או לא.

אז היא מאירה לך.

מה לא טוב?

כל השמש נבראה בשבילך.

אתה לא שמח שהיא מאירה לך?

כשמסבירים את זה,

זה מכניס שמחה.

אני כל כך שווה שבראו בשבילי שמש בשביל שאני אוכל ליהנות מאורע,

מחמימותה,

מרפואתה, מהלבנתה, מכל המעלות שיש בשמש.

חובת הלבבות

אומרת בתחילת שער הבחינה שהחסד הכי גדול זה ללמד לבני אדם דעת,

כי בזה אתה נותן להם הכול.

זאת אומרת, אדם מיואש, מדוכא וכל זה.

פתאום אתה אומר לו, אתה יודע מי אתה בכלל?

אתה הבן של הקדוש ברוך הוא, הבן של, אתה הבן של. אתה יודע מי אבא שלך? הקדוש ברוך הוא, הכל יכול.

אתה מעשיר אותו ברגע.

זה כמו אדם שהיה לו אוצר מתחת לבית, והוא רק לא יודע, ומה באת ואמרת לו?

יש לך אוצר, זה הכל, לא הבאת לו.

גילית לו, הודעת לו.

מאותו רגע הפכת אותו לעשיר.

אז לתת לאדם דעת,

מה שעכשיו אנחנו לומדים,

זה לתת דעת לבני אדם.

זה הדבר והחסד הגדול ביותר.

עכשיו אנחנו מבינים מה שאמרו החכמים, גדולה דעה.

מי שיש לו את זה,

הכל נמצא בו.

יש לו הכל.

הכל, כי עם הדעת,

כל מה שיש בעולם זה שלך.

הסינים שלך, היפנים שלך,

האמריקאים שלך, כולם שלך.

הרי הם עובדים בשבילך,

הם הכינו לך מוצרים והכל וזה, סידרו את העולם.

כולם עובדים בשבילך.

מי שאין לו דעת,

אין לו מאומה.

חסר דעת קוראים לו, חסר דעת.

חסר דעת זה שוטה, שוטה זה כמו שיכור.

זה לא מבחין, לא יודע, לא מרגיש, לא כלום. חסר דעת.

עני, עני ממש.

מה יעזור כל העושר שבעולם לאדם אם אין בו דעת?

והוא בתוך קונכייה שלו.

רק בעיות, רק צרות, רק ארנונה, רק חובות, רק, רק, רק, רק, מה אתה מתבכיין?

כמה אתה משלם חשמל?

מאות שקלים?

מאות שקלים, כל מיני. בשביל מה?

שתראה בתוך הבית,

תראה בתוך הבית.

מתי אתה מדליק חשמל?

כשהשמש בצד השני של הכדור.

אז זה עולה לך כסף, אה?

ועל כל היום שנהנית בלי לשלם?

אה, אתה יודע להעריך?

לא יודע להעריך.

אז כמה כסף נתן לך הקדוש ברוך הוא כל היום?

נתן או לא נתן?

אין דעת,

אין להתבונן, אין כלום.

פרקו, זה, זה, בו, בו, בו, מתלונן כל היום.

הדעת נצרכת

גם לגשמיות.

בשביל העולם הזה גם צריך דעת.

דעת תורה?

או,

חוסת האדם מאושר בעולם הזה.

מי מדבר כבר על העולם הבא?

יוצא מכך איפה ששום דבר בעולם

אין לו ערך בין רוחני בין גשמי ללא הדעת,

ללא השכל.

האדם שיש בו דעת

הוא טוב לב משתה תמיד,

בכל יום ממש מלא שמחה.

אתה קם, אתה חי, אתה בריא, אתה נושם, אתה חולה.

אתה חולה.

חולה זה גם טוב, אתה מרגיש, אתה חולה.

יש כאלה שלא מרגישים גם שהם חולים.

הם בהרדמה, בתרדמת, בקומה.

אתה חולה, אתה מרגיש, אתה יכול לחזור בתשובה, אתה יכול לתקן,

אתה יכול לרפא את עצמך.

תראה את עצמך כל זמן שהדעת פועלת בקרבך,

אתה צריך להיות האדם המאושר על האדמות.

לא משנה מה עובר עליך.

הרי כנגד כל מה שאתה מצומצם, לראות רק את החסרונות שלך,

מה חסר לך,

תראה כמה יתרונות יש לך.

אתה במחיצת אנשים, קרובים, ידידים, אוהבים, הורים,

יש לך קצת כסף,

קצת קצת משהו בתוך המקרר, יש לך...

מה?

אבל אתה חי, אתה נושם, אתה יכול לעשות מצוות, ללמוד,

אתה יכול להעניק,

להתחסד, מתחסדים איתך.

לא הבנתי.

צא לשמש, תראה

איזה פנס גדול הקדוש ברוך הוא הוציא לכבודך,

תראה איזה יופי, צא בלילה, תראה את הירח,

את הכוכבים מעירים לך,

תראה איזה טקסטורה עשה לך הקדוש ברוך הוא למעלה, בתקרה של העולם.

מה זה?

כל זה בחינם?

בדרך שאתה הולך, אתה שם לב בכלל שהציפורים מצייצות לך?

אתה רואה שענפי העצים ככה מנפנפים לך שלום?

אתה בכלל מריח את הפרחים?

מה, מה, אתה שם לב בכלל איפה אתה נמצא?

גן עדן עלי אדמות, בלי לשים לב.

בלי לשים לב.

אין דעת.

כמה זמן נמשכת הדעת אצל אדם?

אדם היום מקבל ידיעה, דעת,

כמה זה? עשר שנים?

עשרים? שלושים? חמישים?

רואים שזה הולך ומטשטש.

אבל זה נמצא.

זה נמצא.

זה נמצא. כשמזכירים לו, אתה זוכר את זה?

מי? מי?

אז כשעמדנו בזה,

אה, כן, הוא היה מחליף.

נכון, וואי וואי וואי. אני זוכר אפילו את הבושם שהיה עליו.

כן, כן.

עכשיו, איפה זה היה?

הכול נמצא רק מאובק

בתאים האחוריים שם במוח.

עכשיו, בקדמת

המוח יש לך את כל הדברים שמתרחשים סביבך,

וכל האחרים נדחקים אחורה.

אבל אפשר לשלוף אותם, יש ארכיב בפנים.

הכול נמצא, שום דבר לא נעלם.

כל התמונות, הכול,

כל מה ששמעת, מה שראית, מה שהבנת,

הכול, הכול נמצא.

וכשאדם מגיע לסיטואציות מסוימות,

מן הארכים נשלפים כל מיני תמונות

וסרטים ודברים שהוא ראה בחיים,

איך יוצאים ממצב כזה, או איך מטפלים במצב כזה,

וכו' וכו'.

לכן, אנשים שסבלו מהכאות

או מדברים קשים, או שראו דברים קשים,

התמונות האלה חוזרות אליהם כל פעם בחיים.

כל פעם. וכשהם רואים משהו דומה או קרוב,

זה הכול

נזעק מיד

לקדמת הבמה,

ואדם מרגיש את הסיטואציה יותר חריף.

ואם זה דברים חיוביים, אז אותו דבר, אבל בהפוך.

עכשיו, אדם כל הזמן חי בציורים,

וכל דבר עושה השוואות מהציורים והידיעות שהיו לו קודם.

אין לו משהו אחר.

רק מה שיש לו בדעת,

מתוך זה הוא יכול לאבחן

ולעשות מיקס,

לקבל תוצאה.

אז מי המאושר?

מי שקיבץ במוחו ציורים טובים.

המתחבר עם החכמים,

יש לו ציורים טובים.

הולכת חכמים, יחכם.

מה הוא רואה? רק את הפעולות הטובות, היפות, הדיבורים היפים, החוכמות שהוא שומע.

ציורים נפלאים יש לו,

מההסתופפות בצלם של החכמים, של הצדיקים.

אז ההולך איתם

הוא הופך להיות חכם.

גם לא לומד איתם, אפילו אם יושב.

רק נמצא במחיצתם.

כל התמונות האלה, כל השמיעות,

הכול מתקבץ במוחו והוא נהיה חכם.

לעומת זאת, רועה כסילים יהיה רוע. מי שמתרועע עם הכסילים הוא יהיה רע.

הוא נעשה טיפש,

חסר שכל.

למה? הוא שומע את השטויות, הליצנות, ההפקרות,

את כל הדברים האלה. כל הציורים האלה נכנסים אליו,

והוא נהיה חלק מזה.

אדם שנמצא בשכונה ויש שם חבר'ה לא כל כך,

אז הוא נהיה כמוהם.

אם הוא נמצא בחברה טובה, הוא נהיה כמותם.

אז הראש זה הדבר הכי יקר, חייבים לשמור עליו.

צריך לפקח איזה תמונות

אנחנו בוחרים להכניס לאלבום.

מה שאתה מכניס באלבום נמצא,

ואחר כך זה יוצא.

אז בכל משמר נצור ליבך.

אמרנו זה השכל,

כי ממנו תוצאות חיים.

הכל נמצא במוחך,

כל הציורים שהתקבצו שם.

עכשיו, אם אתה ממלא אותו בציורים לא טובים,

לא עוזר את התשובה.

תשובה עוזרת

לא לקבל עונש.

אבל הציורים נשארים תמיד.

זאת אומרת,

אדם עשה עבירות,

היה עם חבר'ה רעים,

חוזר בתשובה.

מאה אחוז.

אז זה יכול להועיל לך לכפר על העוונות שעשית.

ומה עם הציורים?

הם נשלפו ונזרקו? לא.

הם נשארים בהרכיב.

עדיין הם שם.

לעקור אותם זה עבודת חיים.

ולכן אל תכניס מראש ציורים לא טובים. אל תהיה בחברת רעים. אל תתחבר לרשע.

אל תשב איתם. אל תדבר איתם.

כלום.

אל תלמד מהם.

כלום.

למה הכל נשאר?

וזה סבל גדול.

כי צריך לשאת אותם כל הזמן.

ואתה פועל על פיהם, על פי הציורים. תמיד הם קופצים.

אבל הסכנה האמיתית

זה שאתה הולך עם הציורים גם לעולם הבא,

לנצח נצחים.

ואי אפשר להתפטר מהם.

אמרנו

שהבן של הבבא סאלי, שבא לקבל את פניו בשדה התעופה,

לקח לו חמש עשרה שנה לנקות את הראש

ממה שהוא שמע בשדה התעופה.

הוא לא ראה כלום בשדה התעופה.

אבל חמש עשרה שנה לקח לו לנקות את הראש מזה. הוא עבד בשביל לנקות להוציא את זה.

יש שאומרים מה השיטה.

אם תכניס הרבה הרבה הרבה תורה וציורים חיוביים,

אפשר שהם ידחקו את אלה שהם לא טובים.

כמו שאם יש לך חבית מים,

אתה תשפוך לתוכה רביעית

יין כנגד הרביעית, יצא רביעית מים.

ככל שתשפוך יותר, יתחלפו המים ביין.

אז ככל שתדחף רק ציורים טובים,

רק דברים טובים,

רק שמועות טובות

של התורה,

אז אתה תוכל לאט-לאט ככה לדחוק, לדחוק, ואולי ואולי ואולי עם תפילות והכול.

להתפטר מזה.

אז בואו נראה כמה דוגמאות עד כמה שהדבר חמור.

הגמרא, מסכת ברכות יח מספרת

נערה נפטרה בצעירותה.

רב זעירי שמע איך הרוח שלה

מספרת מתוך הקבר.

והיא מבקשת שיביאו לה את המסרק

ואת אגובתי דכוחלה.

קנה לצבוע את העיניים.

היא כבר מתה.

והיא עדיין מחוברת לעולם הזה, וציורים האלה של מסרק להתייפייף

במכחול

לצבוע את העיניים.

הרי איזה נשמה.

הגוף כבר לא קיים.

ועדיין היא חפצה בדברים גשמיים.

כי מה שאדם מרגיש בעולם הזה ומכשיל,

הכל הולך עמו יחד לעולם הנשמות.

מה היא צריכה מסרק?

אבל זה חלק מהנשמה כבר.

השכל הולך עם האדם יחד.

וככה זה נשאר.

אונקלוס ביקש להתגייר.

הגמרא בגיטין נו אומרת.

העלה את טיטוס באוב.

איפה הוא היה? בגיהנום.

בוער.

כל יום שורפים אותו באש.

אז הוא נמצא בעולם האמת ויודע את האמת.

אז הוא שואל אותו.

אונקלוס,

תגיד לי, מי חשוב שם בעולם שאתה נמצא?

אמר לו ישראל.

אומר לו, מהו להידבק בהוא?

מה אתה אומר? כדאי לי להתגייר, להתדבק בעם ישראל?

הוא נמצא בגיהנום, בתוך האש.

לא!

תהיה שונא להם. כדאי לך להיות שונא שלהם,

כי כל המצר לישראל נעשה ראש.

זה טיטוס.

הוא נשאר טיטוס.

רשע נשאר רשע גם שם.

עם אותן מחשבות, הכל אותו דבר.

הוא רוצה כבר להתפטר מהשנאה ליהודים,

בשביל זה הכניס אותו לגיהנום.

נזקק אותו, נזקק אותו.

הוא לא מסוגל להתפטר מהשנאה הזאת. כמה זה מבעבע בבן אדם.

וכך הוא נשאר לנצח נצחים.

וזה הגיהנום הכי שורף.

שאתה רוצה להתפטר ממשהו ולא יכול להתפטר.

על זה נאמר, עוונותיו ילכדונו את הרשע.

שלמה המלך אומר, העוונות של הרשע לוכדים אותו.

אז חכמים מלמדים אותנו שהעוונות של הרשע הם הם הגיהנום שלו לעתיד לבוא. זה שורף אותו.

הוא נשרף כל יום מחדש.

אבל אינו יכול להתפטר מהשנאה לעולם.

זה כמו בן אדם שהרג את הנפש.

נגיד, הרג את הילד שלו בטעות. סתם, הקפיץ אותו, הקפיץ למעלה,

נפל לו ומת.

הוא יכול להתפטר מהרגשה הרעה של מה שהוא עשה עד יומו האחרון.

זה יכול רק ללכת ולהתעצם.

וכשהוא רואה ילדים אחרים פתאום, אז הוא מייד נזכר איך היה צריך להיות הילד שלו וכו'.

הוא כולו יכול להתפטר מהמראה הזה, מהמחשבה,

מהדעת הזאת.

דעות רעות שיש לאדם זה גהנא גהנום.

לעומת זאת, הצדיקים,

אומר הרמב״ם שהם יושבים בגן עדן ועטרותיהם בראשיהם.

מה זה עטרותיהם?

זה הדעת

שהם קנו בחייהם.

זה העטרה שלהם, זה הכתר שלהם.

והם מתעדנים ומתענגים

ונהנים מזיו השכינה.

אז כמו שהצדיקים מתענגים מהדעת שלהם,

הרשעים סובלים מהדעת שלהם.

אונקלוס לא הפסיק.

העלה גם את הנשמה של בלעם.

גם הוא אמר לו שישראל חשובים למעלה.

וגם אותו הוא שאל, מה אתה אומר?

אני אתגייר, אני אתדבק בהם,

כן.

בלעם כבר נמצא אלף מאתיים שנה כשאונקלוס שואל אותו.

והרמב״ן אומר שרגע אחד בגיהינום יותר גרוע מכל הייסורים של איוב בעולם הזה.

והוא כבר סובל

אלף מאתיים שנה.

וכל רגע

זה לפחות כמו הרגע הראשון.

זה לא שאתה מתרגל.

מה התשובה?

לא תדרוש שלומם בטובתם לעולם.

אל תהיה חבר טוב עם היהודים, עם ישראל.

הוא חייב לענות כך.

הוא לא יכול לענות אחרת.

כיוון שכך הוא היה בעולם הזה, וכך הוא נשאר

מבלי להשתנות.

אתם מבינים איזה אסון זה אם אדם מכניס לעצמו

מידות רעות,

מחשבות רעות, ציורים רעים?

זה הוא!

זה מהותו, זה נשאר.

הרמב״ם אומר בפירוש על פרקי אבות, איך שהאדם היה ברגע מותו,

כך יישאר לעולם ועד.

המוות

הוא כמו תנור אש.

שמכניסים בו כלי מוגמר מחמר.

אתם יודעים, מחמר,

מגבלים אותו ועושים נגיד צורה של כד.

אז זה מאוד פריך.

וככה מעבדים את זה ביד, ומגלגלים ועושים ומסדרים, וזהו. אחר כך מכניסים לתנור,

ואז זה הופך להיות חרס.

זהו.

וככה הוא נשאר.

אותו דבר הבן אדם.

איך שהוא עיצב את עצמו לפני כן,

ככה הוא נותר לעולם.

כל זמן שאתה כאן, בחיי העולם הזה,

עדיין יש לך בחירה ואפשרות לשנות.

אבל כשמגיע המוות, זה כמו תנור, שאדם נשרף וכופה באותו מצב,

וזו הווייתו.

ועם התמונות האלה, שמילא את המוח,

הוא מוכרח לחיות אחר כך,

ואין אפשרות להיפטר מהן.

אז מי ששקוע בעולם הזה בגשמיות, הכול אצלו גשמי.

וכשהוא מגיע לעולם הבא, שאין שם לא אכילה ולא שתייה, מה יעשה?

זה כאילו לוקחים אדם מהרחוב,

ומושיבים אותו בישיבה.

זה סבל בשבילו שם.

אפילו שישיבה זה יותר תומר אבא, לא רגיל, לא רגיל.

תיקח בן אדם לעולם האמת, תכניס אותו לגן העדן.

חכמים מדברים בלימוד, בגמרא,

לומדים בעיון, מה זה בשבילו? סינית.

הוא לא מבין.

שב ליד סינים עכשיו.

תיקח בקובייצ'יקן, קאנקום, קאנקום, קאנקום, קאנקום, מה?

והם לא מפסיקים?

אתה תשתגע.

וזה ממש גיהנום.

מי שמרגיש נעימות ברוחניות,

הוא מקבל תמונות רוחניות בדעתו.

מי שיש לו תמונות של התעלות,

מי שקורא ספרי צדיקים,

מי שקורא הנהגות של צדיקים,

מי שמתבונן על חיי הצדיקים, יש לו תמונות יפות,

יש לו לאן לשאוף, להגיע.

הוא רוצה לחיות באווירה הזאת, הוא שייך שם.

תמונות של קרבת השם יחפצון,

תמונות של מידות טובות, אה!

זה הולך איתו תמיד.

וכך יהיו גם חייו לעולם הבא.

אז לכן, מכל משמר נצור ליבך.

אסור להכניס למוח

שום דבר לא טוב.

רק את הכי טוב,

כי ממנו תוצאות חיים.

הסכנה הגדולה ביותר להתחבר לכסילים

וללכת להרצאות שלהם גם.

אם אדם מתיישב לדבר עם מישהו,

צריך לבדוק עם מי אתה הולך לשבת.

נקיי הדעת בירושלים לא היו יושבים, אלא אם כן יודעים עם מי הם יושבים.

שמעתם מה כתוב פה?

נקיי הדעת.

לא כתוב החכמים,

נקיי הדעת. אלה שרוצים, מה שלמדנו עכשיו, שהדעת תישאר נקייה,

הם בדקו עם מי הם יושבים,

כי אין להם ציור אחר כך ממי שהם ישבו איתו,

ממי שהם שמעו אותו, ממי שהם ראו אותו.

לכן אסור להסתכל בפני רשע.

למה חזון איש לא להסתכל על בן גורגור?

אסור להסתכל בפני רשע.

התמונות האלה מחדירות לך

טומאתו של הרשע.

אבל אם אתה יושב ליד חכם

ורואה חכם,

והיו עיניך רואות את מוריך, זה כן צריך להסתכל.

אפילו אם יושבים רגע על יד חכם,

אתה כבר בבחינת חכם,

וסכנה לשבת ליד אדם אחר.

יש תמהים על הפתיחה של תהילים.

תהילים זה ספר של השתפכות הנפש,

על הכרת הטוב לקדוש ברוך הוא.

אז הספר היה צריך לפתוח

בגדולת השם,

בחסד השם.

ודוד המלך פותח את

תהילים במזמור אשרי האיש

אשר לא הלך בעצת רשעים,

ובדרך עטאים לא עמד,

ובמושב לצים לא ישב.

זה הדבר הראשון שאומר לנו דוד המלך.

זה החסד הכי גדול.

להזהיר את האדם

מפני החיבור לרשעים.

לשמור את המוח

מכל משמר.

לא ללכת בעצתם, לא לעמוד ולא לשבת, כי אתה תבוא לידי כל זה.

הגמרא בעבודה זרה יו ח' מחדשת, שאפילו ללכת איתם בדרך,

אדם שהולך עם רשע בדרך, סופו לעמוד.

הוא כבר יעצור אותו.

ואם הוא עומד איתו, הוא כבר יושיב אותו.

מלשבת איתו זה סכנה.

אז לכן ההקדמה לתהילימי, תשמור את המוח נקי.

וכך פותח דוד המלך.

הגמרא בנדרים אומרת,

בנדרים ח'

אין גהנום לעולם הבא.

אין גהנום מיוחד.

אבל הרי יש גהנום.

אלא הקדוש ברוך הוא מוציא חמה מנרתיקה.

הקדוש ברוך הוא יוציא לעולם אור רוחני מיוחד.

והאור

הוא אור הדעת האמיתי.

ומי שמשתייך לדעת הזו ייהנה,

ומי שמתנגד לה יסבול.

הצדיקים התעדנו באור הזה,

והם יחיו מזה,

ויהיה להם עידון ותענוג כה גדולים,

שאין לנו מושג מגודל העונג הזה.

ואילו הרשעים

נידונים בו.

העונש של הרשעים יהיה דווקא האור הזה.

זה כמו שאני רואה לפעמים בהרצאות, אני מתחיל הרצאה,

ויש כמה במהלך ההרצאה קמים והולכים.

ואני רואה

שהם חיפשו משהו אחר.

כנראה חשבו אולי קצת בדיחות, ויכוחים, ריב, משהו.

לשמוע תורה כל הזמן, ממש תורה, הם לא יכולים, הם קמים והולכים, הם לא יכולים להישאר במקום.

אין מוזיקה צורמת, אין משהו לא, אין ריחות רעים.

מה קרה? תשמע כמה דברים, לא יכול, לא יכול לסבול חוכמה.

חוכמה נטו?

לא יכול.

קם והולך.

לא יכול.

אז אם אני רק מדבר כמה מילים של תורה,

לא משהו, אור גדול שעתיד להיות.

אם זה היה אור גדול, יואו, היו בורחים.

זאת אומרת, אדם

שהוא רשע,

שהוא טמא,

שמחשבותיו רעות,

שהמהות שלו רעה,

הוא לא יכול לשבת במחיצת צדיקים.

הוא לא יכול לשמוע דברי תורה, הוא לא יכול, הוא לא יכול.

לא יכול.

לא יכול לשמוע.

זה כמו שתיתן עכשיו להבדיל

לרב קנייבסקי שישמע,

תגיד לו, תשמע, תשמע איזה שיר.

ושמים לו ככה עוד לפני שהוא הספיק להגיד שהוא לא רוצה לשמוע, כי אסור לשמוע.

אז הוא שומע רוב כבד.

פעם, פעם, פעם, פעם, פעם.

וואו, וואו, תסגור, תסגור.

הוא יכול לשמוע דבר כזה?

והרשעים לא יכולים לשמוע?

אשרי האיש אשר לא הלך בעצב. מה זה? זרוק כבד?

לא.

זה פסוק, פסוק קטן, לא הרבה.

אשרי, עזוב אותי, לא רוצה, לא רוצה. בוא, כנס. לא, לא, לא, לא. תודה רבה. לא, ביי, ביי, ביי.

זה המהות, זה המהות. מה שהכנסת בדעת

זה מה שנשאר.

ואם זה תסבול

או תהנה

לכן

מכל משמר נצור ליבך

כי ממנו תוצאות חיים.

רבי חנניהו ברגע שהוא אומר

רוסו הקדוש ברוך הוא זה קודש ישראל.

ויכוח

הרבונם תאורו ומסוות

שנאמר אדונו וסלאם עד סדגו

יגדיל תאורו יעדים.