מדוע אין חרדה באלול | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

נציב יום שילה ושביט בני שולמית

זיווגים הגונים במהרה ובנקל אמן.

אמן, אמן.

באורחות חיים להרוש רבנו אשר

ויבהלוך רעיוניך

מדי זוכרך

חרדת

רבן יוחנן בן זכאי.

ידוע

מה גדולה הייתה חרדתם של גדולי עולם בכל הדורות,

בפרט כשהגיעו לימי אלול.

ומי יאמר,

זיכיתי ליבי

טהרתי מחטאתי.

שני דברים אומר הכתוב.

מי יאמר?

זיכיתי ליבי.

מי יודע אם המעשים הטובים שעשה היו בזכות הלב?

איך הייתה תשוקה

של הלב לעבוד את השם במעשים?

זה דבר אחד. דבר שני,

מי יאמר, טהרתי מחטאתי.

דהיינו, טהרה מן החטא בפועל.

מה זה חטא?

שוגג.

אז במי זה מדובר?

הפסוק מדבר במשלי כ'

בצדיקים.

יש מקום לטעות שהם לא חטאו בכלל.

כיוון שכל חייהם וכל רגע מחייהם מוקדש כולו

לעשות את רצון השם יתברך.

ובכל זאת הם חרדו.

מי יאמר?

זה לא מדובר על אנשים רגילים פשוטים.

באנשים שבאמת עובדים.

שהלב יהיה זך.

שיהיו טהרים.

אבל מי יוכל לומר?

זיכיתי ליבי וטהרתי מחטאתי.

אנחנו,

שמכף רגל ועד ראש,

אין בנו מתום,

דהיינו אין בנו שלמות,

מלאים חסרונות,

אם זה בביטול מצווה,

אם זה בחטאים רבים במעשה ועוד יותר בדיבור

ובביטול תורה העולה על כולנו.

והלב סתום ואטום לגמרי,

בלי נדנות של חרטה כלל.

ומה מאוד צריך לפחד מזה שאין לנו הרגש?

וזה חלילה המדרגה התחתונה ביותר

כשאדם מאבד את ההרגש.

כמו שאמרו חכמים זיכרונם לברכה בשבת י״ג,

אין שותה מרגיש.

אומרים את זה היום אחרת, אין שכל אין דאגות.

אבל אין שותה מרגיש

ואין בשר המת מרגיש באזמל.

עושים לאדם ניתוח,

הוא מת אבל, מרגיש? לא מרגיש.

אפילו ברדמה לא מרגיש.

והאנשים בתרדמת.

חודש אלול, בתרדמת.

וביותר, כשקרובים ליום הדין,

הימים הקדושים הם ימי רצון

שבהם להתעורר זה יותר קל.

וגם הרצונות שלנו בענייני החומר מסייעים לזה שאדם לא מרגיש

את הימים האלה לפני יום הדין.

תקוע בחומר כל הזמן.

ואנחנו יודעים ברור מעל כל ספק

שאנחנו נידונים בראש השנה.

והרי כל הפרטים,

בפרטי הפרטים

של כל הצרכים שלנו, הכול יוקצב מחדש בראש השנה.

וזה על פי המעשים של השנה האחרונה וההכנה ליום הדין.

ובכל זאת,

לא מורגשת התעוררות.

וזה אומר שאין לנו הרגשה.

זה המדרגה התחתונה ביותר. זה קרוב להיות מת.

ומבהיל הדבר

שהגדולים

שהיו בבריאה הזאת, כמו רבן יוחנן בן זכאי,

והוא היה רבן של אבות המשנה,

לא הניח דבר גדול ודבר קטן.

וקראו לו תלמידיו, נר ישראל, עמוד הימיני,

פטיש החזק.

בכל זאת הוא פחד פחד מוות.

וזה בגלל שההשגה שלו הייתה כל כך גדולה,

והוא הכיר וידע מה זה להמרות את פי השם.

מה הדין של מי שממרה את פי השם.

אז נדקדק

במה שאמר.

אם כועס עליי,

כעסו כעס עולם.

אם אוסרני,

איסורו מאסר עולם.

ונשאלת שאלה, למה הוא אומר כך?

מי מכריח שכל העונשים יהיו לעולם?

הרי יש אפשרות שהמשפט יהיה לשעה קלה,

לחודש.

משפט רשעים בגיהינום, 12 חודש.

יש כל מיני דינים וזמנים.

אז מה ההכרח שהוא אומר,

שאם אוסרני מאסרו מאסר עולם?

ועוד הוא אומר,

ולא עוד,

אלא ששתי דרכים לפניי,

ואיני יודע באיזו דרך מוליכין אותי.

מה הוא חידש בזה?

נראה

שבכל חטא

אפילו שהתכפר.

אם זה התכפר בקורבן,

או בתשובה,

או שקיבל עונש.

אבל התכפר, בכל חטא, שהתכפר בכל אחת מן הדרכים,

עדיין

אינו מרוצה למלך

כמו קודם החטא.

עדיין.

צריך הרבה עבודה בשביל שאדם יוכל לחזור לקרבת אלוקים שוב פעם,

ולהיות מרוצה לפניו.

הרי אמרו ביום הפ״ו,

מי שעבר על מצוות עשה

ועשה תשובה,

אינו זז משם עד שמוחלין לו.

ברגע שהוא עשה תשובה

על מצוות עשה,

מייד מוחלין לו.

לא צריך להמתין יום הכיפורים,

לא צריך איסורים, מייד מוחלין לו.

אבל בכל זאת,

הוא צריך עדיין עולה

שמכפרת על מצוות עשה.

ואמרו בזבחים זן,

שעולה דורון היא לרצות.

זאת אומרת, כדי שיעזור הרצון האלוקי אליך,

כמו לפני החטא,

העולה היא דורון כדי לרצות.

ויש בזה עוד חסרון.

זאת אומרת, חסרון אחד, גם אם יש לך כפרה,

עדיין אתה לא רצוי לפני השם כמו לפני החטא.

ויש עוד חסרון,

שחסרה לך מעלת הקיום.

הרי לא קיימת את המצוות עשה.

עכשיו אתה, היה לך כפרה,

ואתה הבאת עולה, הכל יפה. אבל איפה המצוות עשה?

הרי לא עשית אותה.

אז יש לך חסרון.

חסרון של מעלת הקיום.

לא קיימת.

ואפילו שכבר קיבלת את כל העונש,

אבל חסרה לך מעלה?

וזה במצוות עשה.

מצוות עשה, כגון לא ברך ברכת המזון,

לא הניח תפילין חלילה,

לא התעטף בטלין.

מצוות עשה.

וכן, בעובר על איסור,

אדם עשה עבירה.

אפילו שנתכפר לו החטא,

כדין,

או בעונשים,

חסרה לו מעלה.

איזה מעלה?

ישב ולא עבר עבירה,

נותני לו שכר כעושה מצווה.

אדם היה יכול לעבור עבירה,

ולא עבר את העבירה.

מה אומרים חכמים?

אומרים, ישב ולא עבר עבירה.

יופי, כל הכבוד.

נותנים לו שכר כעושה מצווה.

זה מעלה.

מי שלא עובר עבירות,

הוא מקבל שכר כעושה מצווה.

אף לא פעלו עוולה בדרכיו הלכו.

אפילו שאתה לא עושה שום עוולה,

אז אל תחשוב שכאילו בסדר, אז אני נמנעתי, בסדר. אבל לא מגיע לי שכר, כי אסור, אסור.

מה, אם אני לא נוסע באדום, מגיע לי שכר?

אסור לנסוע באדום.

לא, בתורה אתה גם מקבל שכר כעושה מצווה.

ואדם כזה,

הוא לא שייך לשכר הזה.

למה? כי הוא באמת עבר עבירה.

נכון, התכפר לו, נכון הכל,

את המעלה של כעושה מצווה אין לו,

כי בכל אופן הוא עבר את העבירה.

רק מי שלא עבר את העבירה, הרי הוא כעושה מצווה.

ואת זה הוא הפסיד.

אז רואים שיש פה חסרונות.

והנה, כל זמן שאדם עוד בעולם הזה,

הוא יכול לתקן עניינים האלו

על ידי תשובה

ולהשלים את דרגותיה.

אתמול קצת למדנו

באשדוד

בערב

בעניין התשובה ויראה ואהבה וכו'.

ויש אפשרות עדיין פה בעולם הזה לעשות תשובת המשקל

כנגד מה שהוא חטא,

לעשות ההפך.

חילל שבת,

שומר שבת,

וגם מעשים טובים,

מזכה את הרבים בעניין שבת, מזהיר על עניין שבת וכו'.

תשובת המשקל

כנגד החילול עושה קידוש השם.

כל זה אפשר בעולם הזה,

אבל בעונשים של עולם הבא לא שייך זה.

רק מחיקת העוון,

אפשר למחוק את העוון,

ויש איסורים ממרקיעים,

אבל מה שחסר לאדם אחרי כפרת העוון,

בזה הוא יישאר בחסרונו לעולם.

אומר הגאון מווילנה, יש בעולם הבא דין וחשבון.

דין וחשבון.

דין על העבירה שעשית בחשבון.

על הזמן של העבירה שיכולת לעשות במצווה.

החסרון נשאר.

החסרון נשאר.

ולכן החסרון עומד.

עכשיו נבין את רבן יוחנן בן זכאי,

שאמר, אם אוסרני מאסרו מאסר עולם,

ואם כועס כעסו כעס עולם,

ואם ממיתני מיתתו מיתת עולם.

מה הכוונה?

איזה חסרון?

חסרון המעלה.

הוא כיפר.

כיפר.

מה עם המחלה שיכולת לקנות באותו זמן שאתה לא עשית או שעשית עבירה?

מה עם זה?

חסר.

חסר לעולם.

ומה שחסר באדם

ממה שהיה באפשרותו לתקן ולהשיג

בזה העולם,

כפי כוח נשמתו,

הוא לא תיקן?

זה חסרון לעולם.

ויש בחסרון הזה

בחינת מיתה.

בחסרון הזה יש בחינה של מיתה.

למה? מקצת הנפש ככל הנפש.

כמו שאדם עושה חבורה ויוצא דם,

מה החיוב שלו אם הוא עושה את זה בשבת, נגיד?

דין נטילת נשמה.

כי אדם הוא הנפש.

ומלי קטלה כולה ומלי קטלה פלגה.

מה לי אם הוא הרג אותו לגמרי או הרג אותו חלקית.

זה קטלה.

זאת אומרת,

אם יוצא אדם,

כי עליך הורגנו כל היום.

החלשה חשובה כמו מיתה במקצת.

וכן ברוחניות.

הקטנה ומיעוט בנפש

זה בחינת מיתה.

כמו שאדם חלש,

חלש בענייני הגוף זה כמו מת קצת.

האדם אומר בעצמו,

בואנה, אני הרוג.

אין, אני מת כבר.

מת.

ועל מה הוא מדבר? מה זה מת?

אתה חי, הנה אתה מדבר.

אבל כשהוא מרגיש חלש לגמרי,

הוא אומר, אני מת.

אני הרוג.

אז החלשה זה נחשב מיתה במקצת.

גם ברוחניות.

הקטנה

ומיעוט בנפש זה בחינת מיתה.

ובעולם הבא זו מיתה עולמית.

וכן אם אוסרני.

יש מקומות

שהוא לא יכול להגיע לשם.

וההשגות הנמנעות

בשביל שהוא לא ישלים עצמו בדרגה ההיא,

מאסר עולם.

תקעת את עצמך.

לא תוכל להגיע לדרגה הזאת.

במאסר הזה, מאסר עולם.

למה?

כי ההשגות האלה שהיית ראוי להגיע אליהן, פספסת אותן.

פספסת אותן.

ממילא המאסר, מאסר עולם.

לא תוכל להגיע.

לכן כשמגיעים לעולם האמת, כל אחד נכווה מחופתו של חברו. מה אתה נכווה? מה יש?

הוא אומר, למה חברי יש לו חופה מעליי?

כי כואב לו. אם הייתי עושה עוד טיפה מאמץ למטה בעולם הזה,

אז הייתי לידו עוקף אותו.

אבל לא התאמצתי, לכן נכווה מחופתו של חברו.

וגם אם פחות מזה,

לא על עבירות או הפסדי מצוות.

אם יש עליו כעס,

בגדר נזיפה וגערה,

לא מיעוט ממש.

הרי זה כעס עולם.

ולא עוד אומר רבן יוחנן בן זכאי,

אלא שיש שתי דרכים לפניי,

אחת לגן עדן

ואחת לגיהינום.

ואיני יודע באיזה דרך מוליכין אותי.

זאת אומרת, הוא חשש לא רק מחסרון המעלה למעלה לעולם,

או כעס שיער עליו למעלה לעולם,

או הפסד מעלה לעולם.

הוא גם חשש אולי מעונש ממש,

כי אולי יש עליו עדיין חטא.

ולכן, מסבירים המפרשים,

בשעה שבאו תלמידיו אליו,

התחיל בוכה

ואמר את כל זה.

ולמה דווקא כשהגיעו התלמידים הוא התחיל בוכה?

הוא כבר היה על סף מיתה.

וכשהם נכנסו אליו

והוא ראה אותם, התחיל בוכה.

ואז הוא אמר את כל זה.

למה?

יש מסבירים.

כשהוא ראה את התלמידים, התחיל בוכה. למה?

כשהוא קיים את כל התורה, הוא יודע.

כשהוא עשה את כל מה שצריך לעשות, זה הוא יודע.

אבל מה?

כשהוא ראה את התלמידים,

אולי הוא לא נתן להם מספיק תורה.

אולי הוא לא הבחין בכל דבר שבהם כדי לתקן אותם.

אולי הוא החסיר בהדרכה.

אולי

אז יתבעו אותו, הם היו בידיים שלך, היו לפניך.

יכולת לתקן אותם, יכולת להעיר להם, יכולת להעיר להם, יכולת ללמד אותם יותר.

הרי כתוב על מה אנחנו יוצאים להרוג.

הוא אומר, שמא בא אליך האישה והמתינה, אמרת לה, המתיני עד שלבש

כך וכך ועד שעשה כך וכך.

על זה יכול לצאת להרוג, להיות מהרוגי מלכות.

זאת אומרת,

המתנה שגורמת צער, משהו, לממתין,

יכולה להיות אצל גדולי ישראל חשבון שיכול להיענש עליו.

הרי נחום איש גמזו,

התפלל להשם שיוריד לו את הידיים והרגליים ויתעוור וכולו שחין

על מה שהוא השתהה טיפה לתת לעני לאכול,

ובינתיים הוא מת.

אז זה לא פשוט.

אז אולי הוא צריך לקבל גם עונש ממש.

והנה רוב אנשי העולם

הם באמת במצב של שכוחה מהם.

בכלל, כל מה שדיברנו עכשיו, מה, מה לו, ולזה בכלל, הוא מבסוט מעצמו, וזה,

הוא קנה תפוחים כבר, קנה דבש לראש השנה,

קנה רימונים, קנה מבסוט,

עסקניות, ו...

איפה חרדת יום הדין? איפה ההכנות? איפה ההתבוננות? איפה רבן יוחנן בן זכאי?

מי אתה?

מי אתה? שאתה הולך ככה בשקט והכול עובר ואין לך זמן לכלום.

אבל מי שעוסקים בתורה ועומדים ימים מועטים לפני יום הדין,

מפורש ברמב״ם, במלכות תשובה, פרק ג', הלכה ג',

כשם ששוקלים את הזכויות והעוונות אחרי פטירתו של אדם,

כך שוקלים בכל ראש השנה.

מוליכים את האדם לפני מלך, מלכי המלאכים הקדוש ברוך הוא.

ויודע האדם בעצמו שהוא נעור וריק מכל.

ואף על פי כן הוא לא קם ולא זע.

הזמן נורא מצבו, רחמנא ליצלן,

והיראה היא היסוד לקיום התורה ולזהירות מחטא,

והיא גם עיקר השכר שמקבלים בעניין שב אל תעשה,

כמו שאמרנו.

אף לא פעלו עוולה בדרכה, אבל אנחנו זה נחשב.

ואיך היסוד להשיג יראה?

מלבד עמל בהתבוננות והתעוררות בלימוד מוסר כמו עכשיו,

גם המעשה,

המעשה

הוא הגורם ליראה.

כשמוצאים לפועל את הדברים, את הידיעות,

את ההבנות,

לא מבזבזים את הזמן,

שמצד הידיעות בלבד יש כוח הבחירה במעשה.

כשאני לומד ויודע,

זה גורם שיהיה לי כוח לבחור לעשות דברים.

וזה מנפלאותיו של הבורא,

שהידיעה בעצמה לא משפיעה כלום,

כשהרבה אנשים יודעים הרבה דברים, לא עושים כלום.

הידיעה, עצם זה שאתה יודע, לא משפיעה.

הידיעה עצמה לא משפיעה.

אבל מעשים שהם מכוח הידיעות, הם משפיעים על האדם.

הם מכניסים בו יראה.

כל מעשה מצווה מאיר בנפש,

כי דשאנו במצוותיו.

וגם ההתנהגות בפועל,

כשאדם מתנהג בפועל על פי הידיעות והלימודים שהוא למד,

זה מחיה את הידיעות ומכניס אותן ללב.

והיו הדברים האלה, אשר אנכי מצבבך היום,

היו הדברים האלה על לבבך.

זאת אומרת, אתה צריך להכניס אותם

לתוך הלב.

כי בזה שחושב בכל פעולה,

כי מצוות צריכות כוונה,

בזה שחושב בכל פעולה שעושה את זה מצד יראת שמיים, למה אני עושה את זה?

מה, אני קוף?

חקיין?

למה אני עושה?

בגלל יראת השם,

השם ציווה.

בזה הוא מתקרב לקדוש ברוך הוא,

ומרגיש את ממשלתו עליו,

והיראה מורגשת אצלו.

לכן הוא עושה את הדברים ביראה,

כי הוא יודע שהוא עומד לפני הבורא ועושה רצונו.

תלמוד,

מביא לידי מעשה.

לומדים?

זה מביא לידי מעשה.

מעשה מביא לידי יראה.

המעשה מביא לידי יראה.

זאת אומרת, קונים יראה על ידי מעשים.

לכן,

מה שנשאר עד יום הדין

צריך להרבות,

שכל מה שלמדנו לעשות, לעשות, לעשות.

לא להשאיר רגע פנוי בלא עשייה,

ולעשות

מתוך יראת השם.

אנחנו עושים למלא רצונו יתברך.

ואז, אם ירצה השם, נעמוד בדין על הצד הטוב ביותר. ולזכור

כל הפסד לעולם,

בפרט הפסד המעלה,

מחסרונות, כמו שלמדנו.

ואם רבן יוחנן בן זכאי

בכה על זה שהוא היה שלם ומושלם בכול,

מה אנחנו?

עורו עורו ישנים משינתכם,

ועקיצו נרדמים מתרדמתכם,

וחפשו במעשיכם,

וזכרו את בוראיכם,

אומר הרמב״ם.

רבי יחנן יאמר כמו שאומר.

רסוח הקודש ברוך הוא לזכות את ישראל לפי כוך.

הרבו לעם תורו ומשוות.

שנה אמור אדונו וסלמם ען סדגו,

יגדיל תורו ויאדיר.