כרחם אב על בנים | הרב אמנון יצחק

נציב יום: לטובת התינוק שאני צריך לשבת סנדק בלי נדר היום בעזרת השם, שיזכה להיות צדיק ויראי שמים בריא ושלם עם כל המשפחה, שבזכות הסנדקאות הזאת תבוא ישועה לישראל מהרה. אמן 

כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים (תהלים קג, יג) - הסמל אהבת אב לבנו היא 'אהבה שאינה תלויה בדבר', כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים כן תרחם עלינו, האב מוכן להפקיר כל אשר לו למען ייטב לבנו ובכל צרתו לו צר. אף על פי כן כשהאב רואה את הבן מסכן את עצמו בסכנה רוחנית או גשמית, מתעוררים בו רגעי רחמנות ביתר שאת, אבל הוא כופה את ההרגשה החיצונית ומייסר את בנו. 

בעת כזאת נראית אהבת האב במלוא הדרה ותפארתה, הוא לא משוחד להרגשות חיצוניות, הוא לא נמשך אחר הנוחות כי לבו נקרע לגזרים שהוא צריך להניף יד על בנו אהובו, אף על פי כן הוא מתגבר על הכל ועושה זאת "כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ (דברים ח, ה). כרחמנות הזו הגלומה בכל מהלכי ההכאה והריחוק אשר האב עושה עם הבן, "השם אֱלֹקֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ" עם הרבה רחמים, 

עם אהבת עולם, ללא זיק של נקמה, כל הכוונה של הקב"ה לרחם להיטיב לקרב ולתקן. כל זה אמור מצד אבינו מלכנו הרחמן יתברך ויתעלה, אשר בכך לא יתכן שיכול שינוי, אפילו אם אנחנו חלילה נקלקל ונשחית עד מאוד, לעולם לא תשתנה הנהגה וכל הייסורים יהיו מוכנים רק לקרב. אבל מצד הבן, מצדנו, אפשר שהייסורים יגרמו לריחוק וניתוק חס ושלום מרוב טיפשות, כי אנחנו עלולים לפרש גלות וייסורים ומחלות וצרות להפקרה ועזיבה חלילה. 

יש בידינו בחירה - האם להתקרב על ידי הייסורים כפי שהשם מכוון? או חלילה להיפך. במשך שנות הגלות, כאשר אבינו אוהבנו ייסר אותנו שנשוב אליו, הגלה אותנו בין האומות כדי שנזכור שהעולם הזה אינו מקומנו, היו צצים מידי פעם קמשונים קוצים שבכרם, שבמקום להתעורר מדברי המוכיחים ומהתוכחות שבתורה, בחרו לשחוק וללעוג על העתיד, שברו והרסו את היראה מגלל תקוות שווא ומדוחים, 

לפעמים היו אלה נביאי השקר, לפעמים משיחי שקר, לפעמים "המרצים החדשים", לפעמים באדרת של תורה ולפעמים בפריקת עול לשמה, "הנף הנף" (הידברות – ר' זמיר כהן). הצד השווה שבהם היה שלא הסכימו להרכין ראש ולהיות כתינוק שאביו מייסרו, מאנו להתבייש ולחזור בתשובה, בחרו לראות בייסורים מקום של ניתוק ועזיבה חס ושלום, ועל ידי זה התאזרו למרוד בו יתברך, 

בלבד שלא יצטרכו לבטל דעתם וחוכמתם, להיות מונהגים על ידי הקב"ה ולהאמין שכל זה מחמת אהבתו. דבר זה גרם להם לשקוע בחלום, שעליהם לא תגיע הרעה, הם לא סבלו את היראה, וניסו בכל דרך להתנער ממנה. אולם שכחנו שם אלוקים, שכחנו שבכך אנחנו מתנקים מאהבתו והנהגתו כאב את בניו, שכחנו שביראה היא תקוות החיים, ועל ידה הקב"ה מציל אותנו מיד אויב, אם אנחנו מפחדים מעברתו ומתייראים מאימת דינו, 

כמו הקורונה עכשיו, אז אנחנו מקושרים בו כבנים לאבא. אז שומה עלינו לשנן את האמונה הפשוטה ויסודי התורה, יש שכר ויש עונש, השגחה פרטית והכל הולך בדקדוק. וכשאין קיום וחיות בעולם בלי התורה הקדושה, ושמהחללים ומפירים דבריה - מות ימותון מיניה וביה. וכמו כן שאר יסודות היהדות, שהשם אוהב אותנו אהבת עולם ולא יוותר על בניו. "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקב"ה מצילנו מידם" 

למה הוא מצילנו? אם עומדים עלינו לכלותנו? כי זה גזירה, למה הוא מצילינו? כי אנחנו הבנים שלו. הוא רוצה שנתקרב שנבין. כל היסודות הפשוטים האלה מחייבים אותנו בתכלית את הפחד בעת צרה, צריך לפחד עכשיו, קריאת השם על ידי גזרות וצרות את הפחד והתעוררות לשוב אליו בכל לב, הוא לא יוותר עלינו להניח לנו להתנתק ממנו. 

ואחרי שיתאמתו אצל האדם יסודי האמונה הפשוטים והברורים האלו, ויתגבר הפחד על כל מי שצפוי שעבר ועובר על רצונו, ויבין שאי אפשר בשום פנים להינצל אם לא על ידי תשובה ומעשים טובים, אזי ישקול בדעתו איך ראוי לו להינצל מגזרה זו - אם על ידי תפילות וזעקות, או בשאר דרכי הצלה המבוארים בתורה הקדושה, דברי חכמים על חובת האדם בשעת הסכנה, כמו שנתנו דוגמאות בהרצאות האחרונות. 

במקום מסוים סיימו מסכת "מועד קטן" נטלו ידיים לסעודה, מגיד השיעור הזמין אחד הדרשנים של העיר לכבוד הסיום כולם היו סקרנים, מה הוא יאמר בסיום מסכת שחלק ממועד קטן עוסק בענייני אבלות, 

וככה הוא אמר: "הזדמן לי השבוע לקרוא עדות אישית למי שהיה ראש המוסד, עדות אישית ראש המוסד לשעבר שנפטר, על הנס שחולל הגאון רבי מאיר שמחה כהן זכר צדיק לברכה בעל ה"משך חוכמה" הוא היה הרב של העיר דווינסק רוסיה, אותה שנה החלה הפשרת שלגים וקרח, במקורות של נהר דווינסק, עוד לפני שהגיע האביב לאזור השפך של הנהר לים, מעיר דוויונסק עד הים מרחק מאתים (200) ק"מ, שם שרר עדיין חורף קר ומקפיא, 

כל הקטע הזה של הנהר היה מכוסה שכבת קרח עבה, המים באו בזרם אדיר עם גושי קרח ענקיים, מצאו שהדרך לים חסומה, קרעו גשרים, סחפו כפרים, הרימו בסוללה הגדולה המקיפה את העיר דווינסק, הנהר הלך וגאה, ובתוך זמן קצר עמד לשטוף את הסוללה להציף את העיר, התושבים נערו לקומות העליונות ולגגות של הבניינים, והמתינו בכל רגע לאסון הקרב ובא. 

המשבר הגיע לשיאו בשבת לפנות בוקר, ובכל רגע היה אמור הנהר לעבור על גדותיו, או לפרוץ את הסוללה, ואנשים סיכנו את עצמם והלכו לתפילה בבבית הכנסת. בעיצומה של התפילה שהיתה נרגשת ביותר ומלווה בזעקות שבר, פרצו יהודים מבוהלים לבית הכנסת, וצעקו שהמים עומדים כל רגע לשטוף את העיר. רבי מאיר שמחה הכהן קם ממקומו עטוף בטלית, וצעד לעבר הסוללה. 

אחריו כל הקהל בטליתות, הרב עמד על הסוללה עמד עליה והתפלל, תוך כדי תפילה החל הקרח לנוע ממקומו, הקרח נבקע, והמים החלו יורדים בנהר, וכך הצילה התפילה של ה"משך חוכמה" את העיר דווינסק מאסון נורא". 

מי היה מספר של הסיפור? מי שהיה אז נער קטן, הוא עמד על הסוללה צעדים מספר מרבי מאיר שמחה, וגם תושבי העיר הנצורים ראו בדבר מעשה ניסים שחולל הרב הקדוש של היהודים. ראש המוסד היה איסר הראל, הוא מספר את המראה שנחקק בזיכרונו ועומד תמיד לנגד עיניו, {הוא לא נשאר דתי כידוע} זה לא השפיע עליו חוץ ממעשה. 

"אני" המשיך הדרשן: "התעניינתי לדעת מה בדיוק התפלל רבי מאיר שמחה שם על הסוללה? מהי התפילה רבת העוצמה שהתפלל? איזה טענה אדירת כח הוא טען? עד שהועיל להציל עיר גדולה מלאה אדם?". 

הנער הקטן שעמד ליד הרב שם על הסוללה לפני כשבעים (70) שנה ממתי שנכתב המעשה, לא ידע ולא היה יכול לדעת מהי התפילה שיצאה מפיו של הרב, אבל מתוך מסכת "מועד קטן" צץ ועלה בזיכרוני מעמד זהה למעמד של יהודי דווינסק על סוללת הנהר המאיימת על עירה. רבי מאיר שמחה הכהן הבקי בתורה, כשהוא צועד עטוף בטליתו על יד הנהר, סביר להניח שהוא זכר היטב את הקטע בגמרא שתספר מצב כל כך דומה למצבו. 

בדף כה' מספרת הגמרא על הנהר דיגלת, שהוא נקרא החידקל, שעלה פעם על גדותיו, ובר אבין נשא שם תפילה, הסיפור בגמרא מסופר בגמרא בשתי שורות, ואנו ניעזר ברב של בגדאד" אומר הדרשן: "מרן הבן איש חי זכר צדיק לברכה, שהוא מרחיב את הדברים בספרו "בן יהוידע" וכך הוא מפרש: 

כאשר הנהר דיגלת גדל הרבה, המים עלו והגיעו עד חומת העיר, והנהר היה קרוב לשטוף את העיר, גזרו תענית וקבעו אמירת סליחות, לרגל הצרה המתרגשת ובאה. {לא אספו את הרופאים ומשרד הבריאות ואת משרד התחבורה ומשרדים נוספים} גזרו תענית, וקבעו אמירת סליחות כדי לטפל בשורש. רבא ראש ישיבת "מחוזה" הוא וכל הקהל עמו הלכו אצל הנהר כדי לתקן את המחיצות, לחזק את הסוללות, וכן לומר שם סליחות. 

רבא אמר לרב הינא הדרשן שיאמר שם תפילה קצרה לבקש רחמים ולעורר את לב השומעים, ובר אבין נענה ונשא תפילה. התפילה המליצית מובאת מילה במילה בגמרא וזה לשונה: 

"באו רוב שלישית במים, זכור ורחם, טעינו מאחוריך כאשה מבעלה, אל תזניחנו כאות מי מרה" זה מה שהוא אמר. 

הפרוש הפשוט של התפילה הזו הוא: מימיו הרבים של הנהר השלישי מארבעת הנהרות המנויים בתחילת ספר בראשית באו עלינו, אומנם נהגנו כלפי אלוקינו כאשה שאינה נאמנה בשלמות לבעלה, וסטינו בדרך הישר, {כמו סוטה} אבל אנא השם! רחם עלינו ועשה עמנו אות לטובה כמו האות של מי מרה. 

רש"י מסביר: "כמי מרה, הם מי המים המאררים שאשה סוטה נבדקת בהן", 

אבל לפי ההסבר הזה, אנחנו לא מבינים מה טיבו של האות לטובה שתושבי "מחוזא" מבקשים מהקב"ה, הרי המים המאררים הענישו את האשה הסוטה במוות קשה אם היא אכן חטאה, אז כאן אנחנו נזקקים לרבי מאיר שמחה עצמו, הוא מפרש את העניין בפירוש שלו של התורה בפרוש של "משך חוכמה" 

הכהן היה אומר לאשה הסוטה כך: "אם לא נטמאת - הינקי ממי המרים המאררים האלה" אם את לא חטאת ונכשלת באיסור ולא נטמאת, אז הינקי על ידי המים המאררים האלה תשתי אותם תצאי נקיה ולא תמותי כי לא נטמאת ותצאי נקיה. אומנם היא ראויה לייסורים קשים על שהיא הכניסה את עצמה לספק הזה, למה נסתרת עם האדם הזר באיזה חצר, למרות שבעלך הזהיר אותך שלא להיסתר איתו למה עשית זאת? לא הכי כשרה, 

אבל אם נתבזה ומתנוולת ושותה את המים המרים המאררים, שכל אלה גורמים שתהיה מכופרת ובזה תנוקה מעוון. זה מה שכתוב: "וניקתה האשה" היא תנוקה מעוון, אז לפי ההסבר של משך חכמה, עונשים נפשיים כמו ביזיונות שהיא עוברת, כמו פחדים - הם סיבה מספקת לכפרה. 

כמו עכשיו הפחד מהקורונה - הביזיונות של אנשים, בידודים, לא יכולים לצאת, לא יכולים לזוז, כולם עם מסכות, כולם בתחפושת, מצב שלא נראה יפה בכלל, זה כבר מועיל לכפרה. 

זו היא היתה תפילתו של בר אחים על החידקל, כי אם סטינו וטעינו מדרך הנכונה שזה ברור שזה כך, ואף אם מגיע לנו חלילה עונש קשה הצפת העיר ומן ההר - אנא קבל נא את הפחד והדאגה, על הילדים על המשפחה על העם, שיהיה לכפרת החטא. שנצא בהם ידי חובת העונש, ותציל אותנו מהעונש הנורא עצמו. זה הפרוש של הבקשה לנהוג בהם כאות "מי מרה" מהמים המאוררים וכמו הביזיונות והדאגה שהיה לאשה הסוטה. 

"עכשיו אנחנו יודעים כמעט בוודאות" אומר הדרשן: "מה היתה תפילו של רבי מאיר הכהן על הסוללה של נהר דוואי, באותו בוקר בשחרית של לפני שבעים (70) שנה. הוא ביקש את הבקשה של בר אבין על מחיצת הנהר חידקל שליד "מחוזה" הרי מעל יהודי דווינסק עברו ימים קשים ומפחידים ביותר מהפחד של השיטפון - צונאמי, 

ורב העיר ביקש: שיחשב להם הדבר כעונש מכפר ומנקה, כמו אצל אשה ששתתה את המים המרים ונוקתה מעוון והתכפרה מעונש המוות. זה לא מעשה ניסים שעשה הרב מדווינסק, אלא הוא השתמש בתפילה מנומקת מתורה שבעל פה שטענת חזקה והמועילה, שאבה מהתורה שבכתב מ"פרשת סוטה". 

נו, אז יש עצות בלי כל משרד הבריאות אם אנחנו נבין שהשם רוצה לשטוף אותנו והפעם מקורונה לא בנהר, ולומר לנו: חברה' - ביזיתם כל דבר שבקדושה, עברתם על כל מצוות התורה כמעט, וכל זה במקרה הטוב "מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה" (ישעיה כט, יג) אין מספיק אנשים שעובדים את השם לשמה, ויראת שמים טהורה, אתם קרובים לקבלת משיח כמו שהבאנו אתמול בדרשות. 

או שתהיו "דור שכולו זכאי או שתהיו שכולו חייב" אם הדור יהיה זכאי - אני אחיש את הגאולה והדין יהיה רפה כלפיכם. אם תהיו דור חייב, לא תבינו - אז יהיה בדין הקשה, שההרים נאמר להם "כסונו!", והגבעות – "ניפלו עלינו!", כמו שאמר הרמ"ק ב"אלימה". צריך לבחור מה אנחנו רוצים ולבקש מהקב"ה: שהפחדים והדאגות יספקו, במקום חס ושלום מיתה ממש!. אז כל אחד יכול לעשות זאת עם בני משפחתו ולפנות לקב"ה בלי להתבייש לא להתבייש - לבקש. 

במקום לבקש בטלפון: "תבואו תקחו ממני בדיקה עם מטוש", 

במקום להתחנן שבוע שבועיים למשרד הבריאות שאומר שהוא מסדר את העניינים ולא מסדר כלום, ובינתיים אנשים מתנוונים, אז כדאי שנפנה ישר למקור ששלח את הבעיה שיסיר אותה. לא משרד הבריאות יפתור לנו את הבעיות, רק מי ששלח אותה, "מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל, אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה" (דברים לב, לט)

 כשירדו סקאדים בזמנו, וניצלנו מן ההרג, 39 סקאדים שנשלחו מסדאם חוסיין {מנוחתו גיהינום!} מי יודע איזה צדיק עמד בפני השם בתפילה וביקש שכל הפחדים והבהלה וההתבזות של כל מי שתופס מחסה מתחת למיטה, וכל הבדיחה של סרטי הדבק, והראשים לבושים מסכות שחורות, מישהו ביקש: שיתקבלו לפני השם קבלה על העוון במקום עונש ממש, שהיה צריך לבוא עליהם חלילה!. 

משתי שורות במסכת ב"מועד קטן" הצלחנו לפענח - מה התפלל רבי מאיר שמחה לפני 70 שנה להציל עיר ואם בישראל, ולמדנו איזה הנמקה פועלת להגנה ולכפרה בבית דין ורחמים של מעלה. נו, עכשיו הכל ברור: ש"זה יהיה חליפתי תמורתי כפרתי" וכו' כל הפחדים והצרות והדאגות וביזיונות והכל, צריך לאהוב עכשיו, עכשיו את הקב"ה בעת צרה. 

כתב בעל "מסילת ישרים": "והנה זאת ודאי שאהבה זו שלא תהיה אהבה תלויה בדבר. צריך לאהוב את הבורא יתברך על שמטיב אליו ומעשירו ומצליח אותו". זאת אומרת: לא שיהיה תלוי בדבר הזה, שהשם מטיב לו ומעשיר אותו ומצליח אותו.אלא עכשיו! שהוא פיטר אותו ואין לו עבודה ואין לו כסף והוא נדבק בקורונה או הוא בחשש. אלא הבן לאביו אהבה טבעית ממש, שהטבע מכרעי וכופה אותו לאביו - "הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ" (דברים לב, ו) 

מבחן האהבה הוא דוקא בזמן הדוחק והצרה. וכן אמרו זכרונם לברכה בברכות נד': "וְאָהַבְתָּ אֵת השם אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דברים ו, ה) זה דוקא בשעה שהוא נוטל את נפשך, אפילו שהוא נוטל את נפשך שמה אתה צריך לאהוב אותו "וּבְכָל מְאֹדֶךָ" מאוד מאוד, וגם בכל ממונך! אפילו אם לוקח לך את כל הממון. אומנם כדי שלא תהיינה הצרות והדוחק, קושיי ומניעה אל האהבה. 

אז לאדם להשיב לעצמו שתי תשובות: תשובה אחת היא שווה לכולם, והתשובה לחכמים בעלי הדעה העמוקה. האחת היא: "כל מאן דעבדין מן שמיא לטב עביד" כל מה שעושים משמים - לטובנו עושים, אפילו הצרה והדוחק הנראה בעינינו רעה - אינו באמת אלא טובה. כמו רופא שחותך את הבשר או את האבר שנפסד, כדי שיבריא שאר הגוף ולא ימות. שאף על פי שהמעשה הוא אכזרי מה שעושה הרופא - אינו אלא רחמנות להיטיב לו באחרית, 

ולא יסיר החולה אהבתו מהרופא בעבור זה המעשה אלא אדרבא! יוסיף לו אהבה. כן הדבר הזה: כשיחשוב אדם שכל מה שהקב"ה עושה עמו לטובת ובין אם זה בגופו בין אם זה בממונו, ואף על פי שהוא לא רואה ולא מבין שזה לטובתו - ודאי טובתו הוא. הנה לא תחלש אהבתו מפני שום דוחק או צער, אלא אדרבא! תגבר ותיתוסף בו תמיד. 

הסברתי בדרשות הקודמות, השם הפך כרגע יותר ממיליון אנשים מובטלים ללא עבודה כש-30-%40 (שלושים – ארבעים אחוז) לא יחזרו לעבוד, אז הפך את כולם בבת אחת לעניים, ואמרנו: שהעוני נחשב כמת, "מי שעני חשוב כמת". זאת אומרת: היתה פה גזרה שצריכים למות - השם ירחם! כמויות אדירות, מה עושה הקב"ה? מביא עוני, מביא פחד מוות, מביא ביזיונות, מביא ייסורים בשביל לכפר, 

והנה אנחנו בינתיים אצלנו מכל העולם, מספר המתים אצלנו יחסית הנמוך ביותר. עכשיו יכול להיות שגם חלק מהם: "וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה" (במדבר כה, ט) היו כאלה שכבר היו צריכים למות בתאריך הזה, אבל בשביל להקטין את מספר האנשים שכבר נקבע בבית דין למעלה שימותו במגפה בגלל הקטרוג הגדול שיש בשמים, אז הקב"ה לוקח גם כאלה שהיו צריכים למות בחשבון כאילו מתו מהקורונה. 

אם אתם שמים לב כולם אומרים: "מתו מהקורונה, מהקורונה" אף אחד לא מת מהקורונה דוקא, יש מתו מסרטן, מלב מדום לב, מכל מיני צרות מדלקת ראות והכל, קורונה - זה רק התלבשות לתת את הסיבה למסיבה חלילה. אבל זה לא ההורג וזה לא הקוטל, הראייה: ש-80% ויותר עובר להם בלי הסימפטומים, בכלל לא מורגש אפילו. אז זאת אומרת זה לא מה שהורג! מה שהורג זה גזרת שמים לפי חשבון. 

אבל בעלי הדעה האמתית לא צריכים לטעם שעושה השם הכל לטובה, זה פשוט להם, אין להם בכלל לכוון לצורך עצמם, בכלל לא מכוונים, כל התפילה שלהם - זה להגדיל כבוד השם יתברך ולעשות נחת רוח לפניו. זאת אומרת:שיצא מכל הדבר הזה רק קידוש השם גדול. וכל מה שיתגברו עיכובים נגדם, עד שיצטרכו הם כוח להעביר אותם, מתאמץ לבם יותר ושמחים להראות תוקף האמונה. 

כשר צבא הרשום בגבורה, שתמיד בוחר לצאת המלחמה חזקה להראות את חוזקו ותוקפו ונצחונו. מכבר מורגל זה העניין, בכל אוהב בשר ודם, שישמח שיזדמן לו מה שיוכל להראות את אשר הוא אוהב עד אשר היכן מגיע עצם אהבתו. 

בשיחה הראשונה שדיברתי בקורונה, הזכרתי את מה שגזרו בירושלים שלא לנגן ולא לשיר בחתונות, בגלל המגפה שהיתה בירושלים ומתו יותר מחמש מאות (5009 איש במגפה שמה, אז לכן כיוון שבית מקדש חרב, ונמצאים בירושלים ושמה מזלזלים, אתם רואים מה קורה בכותל - בנים ובנות, אנשים וגברים ונשים, וחוץ מהרפורמים ועוד כל מיני צרות, וכל זה נעשה לעיני השכינה שהיא לא זזה מהכותל המערבי, אז יש חילול השם מתמיד, מתמיד. 

יש לנו שלושה שבועות של בין המצרים, בהם ממעטים בשמחה, האבל והצער על החורבן, אבל אצלנו "עולם כמנהגו נוהג", והלב אין! מי מתאבל על החורבן? מי אכפת לו מהחורבן?! הרי הזמרים הפסולים הורסים כל חלקה טובה בישראל, ה"מרצים החדשים" הורסים כל דבר תורה והכל ומביאים את הזמרים הפסולים, רבנים שלהם מאשרים אותם ומביאים בעצמם את הזמרים הפסולים שהם אסרו ופסלו, בקיצור המצב קטסטרופה. 

אז בואו נתעורר במשל נוקב, שכתב אותו הגאון רבי עמוס הכוהן זכר צדיק לברכה מג'רבה, בספרו "ויאמר עמוס" והמעשה כך: "זוג חשוך בנים לא עלינו ייחלו לפקידת ישועה, השם שמע לתפילתן "ותהר האשה" ונקל לשער את גודל השמחה. וימלאו ימיה ללדת "ותיקש בלידתה" קראו לרופאים והללו הזעיקו את הפרופסור שקרה לבעל והכניס אותו לחדר הפנימי 

ואמר לו: "דע לך! סכנה מרחפת על חיי אשתך ואין אפשרות להצילה, אלא אם נחתוך את העובר איברים אברים בר מינן ועליך להחליט מה תבחר: חיי אשתך או העובר?" 

שמע הבעל זעק זעקה גדולה ומרה, אוי לו על אשתו! אוי לא על בנו! כמה דמעות שפך כמה תפילות התפלל על העובר, אבל להחיות את הילד ולהמית את האשה - זה צער בכפליים, 

והחליט בקול בוכים: "לו אשתי תחיה לפניך!". 

האשה שמעה את כל הזעקה, והבינה למצבה, דרשה להבין דברים לאשורם. 

ניגש אליה הרופא וסיפר לה: "את רכה וענוגה, העובר בריא וגדול, לא תוכלי ללדת אותו, אין ברירה אלא להוציאו איברים איברים!", 

חרדה האשה ואמרה: "חלילה לכם מעשות זאת! לא אתן לכם לבצע את זממכם!" 

אמר הרופא: "אבל חייך תלויים בכך!", 

אמרה לו: "השם הטוב בעיניו יעשה לא אקנה את חיי במחיר חיי בני!" 

הרופא דיבר על ליבה: "שהיא עוד צעירה, החיים לפניה, הבעל אוהב אותה, למענה ולמענו עליה לבחור בחיים!", 

אך היא השיבה אמריה: "שכל חפצה להשאיר אחריה שם ושארית! והיא מקריבה ברצון את חייה למען בנה!". 

אין לתאר את הבכיות והזעקות, 

והיולדת ידעה שדקותיה ספורות. קראה לבעלה ואמרה: "אני הולכת בדרך כל הארץ, וגזרה על המת שהוא ישתכח מהלב, אחת שאלתי חסד זה עשה עימי, הילד שיוולד לא יראני מימיו, ספרו לו כמה ייחלתי לו, כמה אהבתיו, ספרו לו! שאת חיי הקרבתי עבורו! לכן אמרו לו: שרצוני שילך בדרך התורה, ובזה יוסיף לי נחת וזכות בעולם העליון, ובכל יום זיכרון ילמד לעילוי נשמתי!". 

ויהי ככלותה לדבר תקפוה הצירים ותמות בלדתה. הבן שנולד נצר את זכר אמו, דמותה היתה תמיד לנגד עיניו, ביום הזיכרון היה אומר קדיש ועיניו יורדות דמעות. כאשר גדל היה סוגר את החנות באותו יום, מושיב מנין ללמוד משניות, וגם הוא למד יום ולילה, ועבר מלפני התיבה בשברון לב. אבל השנים שחלפו הכהו את רגשותיו, אומנם את יום הזיכרון שמר, 

אבל לא סגר את החנות ולא שכר מנין אנשים, אמנם עבר לפני התיבה - אבל בקרירות ואדישות. יום אחד לפנות ערב ביארצייט עלה לבקר את אביו, אביו מאן לראותו, 

חרד ושאל: "אבי! מדוע תסתיר פניך ממני?" 

אמר לו: "אה הווי ווי וויווי, הייתי בבית הכנסת ראיתי את התפילה הקרה שלך, כך מתפלל בן על אמו שבמותה ציוותה לו את חייו?!" 

הנמשל: חכמים זכרונם לברכה אמרו שבית במקדש קרוי גם משכן, שכן הוא שימש משכון על העוונות של ישראל, משכון פירושו שהקב"ה בזכות החורבן שהוא החריב אותו - הוא הציל את עם ישראל, "שפך הקב"ה את חמתו על העצים והאבנים ושיכך חרון אפו" מה שהיה צריך לעשות בבנים. אז לפחות לנצור את זמן החורבן, לא לשמוח כמו הטפשים החרדים שמביאים את הלהקות והזמרים בבני ברק כל מיני מקומות, עושים הופעות כאילו אנחנו באיזה חג או משהו שצריך לשמוח או איזה מועד, 

אנשים מתים בכל בית, אנשים חולים ומסתכנים, והצרות גדולת ובמקום זה האהבלים האלה עושים שמחות, מטומטמים שאין כדוגמתם! אז לפחות לנצור את זמן החורבן, להתפלל לכונן, לייחל, לקוות לבנין, אנשים מחכים לזמר במקום למשיח. אז לפחות זה מגיע לקב"ה אחרי שהוא החריב את ביתו, וסילק את שכינתו, בגלל מעשנו המקולקלים אלפיים (2000) שנה, 

אז לפחות לפחות מגיע לו שאנחנו ננצור את החורבן ונתפלל לכונן את בית המקדש במהרה בימינו אמן.