איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים, זו מחלוקת הלל ושמאי | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

נציב יום, משפחת מעטוב ומשפחת אייל

ינצלו מאכילת נבלות וטרפות, אמן.

איזוהי מחלוקת שהיא לשם שמיים?

זו מחלוקת הלל ושמיים.

המלד האבות מבאר

הלל ושמיים לא חלקו על מנת לקנטר זה את זה

או לתכלית של ניצוח ושררה,

אלא להוציא דבר

לאמיתו

ולדעת את האמת.

לדברי התפארת ישראל,

המיוחד במחלוקת של שמאי, בית שמאי ובית הלל,

כי אף על פי שמצינו

מחלוקות רבות ביניהם בש״ס,

אומרים חכמים זיכרונם ברכה כי שררה בין הלל ושמיים אחווה ורעות.

והיו מתחתנים זה עם זה.

מה הטעם שהוזכרו הלל ושמיים, מחלוקת הלל ושמיים, ולא בית הלל ובית שמאי?

המלד האבות מביא בשם הרב רבי מתתייה.

שואל, מדוע אמר התנא מחלוקת הלל ושמאי,

ולא בית הלל ובית שמאי?

והוא מיישב,

הלל ושמאי עצמם לא חלקו אלא בשלושה דברים,

והם מוזכרים בשבת י״ד,

ואילו בית שמאי ובית הלל חלקו מחלוקות רבות.

זה דבר ראשון.

טעם נוסף,

כי מקצת מבית שמאי ובית הלל היו קנטרנים ובעלי ניצוח.

ובמסכת סנהדרין פ״ח משמע שלא כל המחלוקות היו לשם שמיים,

שהרי נאמר שם

משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שימשו כל צרכן,

רבו מחלוקות בישראל,

ונעשית תורה אחת

כשתי תורות.

לכן הזכיר התנא רק את הלל ושמאי,

שמחלוקותיהם היו לשם שמיים.

שואל רבנו יונה,

ידוע כי בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה.

היינו נפסקה ההלכה כבית הלל.

אז מה הפשר של דברי התנאה?

איזוהי מחלוקת שהיא לשם שמיים, זו מחלוקת הלל ושמאי, וסופה להתקיים.

הרי החלק של בית שמאי לכאורה אין סופו להתקיים.

ברם כיוון שלא נחלקו כדי להגדיל מעלתם,

אלא להוציא האמת לאמיתה ולעמידה על בוריה,

נמצא כי שניהם התכוונו לדבר אחד,

לעבודת השם יתברך.

ומבין שניהם נתלבנה ונתבררה האמת.

אם כן חלקם של בית שמאי בעמדת האמת על תלה כחלקם של בית הלל.

וכן כתב המדרש דוד

כי הלל ושמאי לא הייתה תכלית מחלוקתם שינצחו זה את זה,

אלא שיאירו הבנתם באור התורה ויעמדו על האמת.

קורח ועדתו חלקו על משה רבנו, עליו השלום,

וכל מטרתם הייתה לנצח, לא לצדק ולא צדק ולא האמת.

החסיד יעבץ

אומר שעיקר הלימוד תלוי בכוונה.

וכך הוא אומר, התנא מלמדנו

כי עיקר הלימוד תלוי בכוונה.

מי שכוונתו לשם שמיים להוציא את הדבר לאמיתו,

אפילו אם הוא טעה בעיונו,

ייחשב לו כאילו הסכים אל האמת,

כיוון שכל כוונתו לא הייתה אלא להוציא הלכה למעשה,

לזרז את נפשו להתקרב אל השם יתברך,

אז הכוונה היא מקיימת את דבריו לעד,

אפילו אם לא פסקו הלכה כמותו.

כי הוא התכוון להוציא את האמת, ויצאה האמת. אז מה זה משנה אם זה שלו או של השני?

עיקר האמת יצאה.

אם כן, דבריו קיימים.

לפיכך הביא התנא ראיה ממחלוקת הלל ושמאי,

שנכתבו ונתקיימו דברי הקול,

בין דברי מי שהלכה כמותו,

ובין דברי מי שהלכה אינה כמותו.

מכאן ראיה,

כי לבב כל אחד מהם היה שלם עם אלוהיו,

ונתקיימו דברי שניהם.

בעוד כתב החסיד יעבץ,

חכמים זיכרונם רכה אומרים בברכות י׳זן,

אשרי מי שעמלו בתורה,

הרי שחכמים זיכרונם רכה תלו האושר

בעמל

ולא בידיעה.

אשרי מי שעמלו בתורה,

והביא המעשה המובא במדרש תנחומה

באדם שלא ידע רק מסכת חגיגה.

הלוואי עלינו.

והיה חוזר עליה כל ימיו,

ולא היה פוסק ממנה אפילו שעה קלה,

אלא עוסק במלאכתו וקורא בפיו.

בשעת פטירתו לא היה אדם בביתו,

והקדוש ברוך הוא שלח מלאך בצורת אישה

שהרימה קול בכייה גדולה,

אישי, אישי,

הייתה בוכה וצועקת,

עד שהתקבצו כל העם לקולה,

ואמרה להם,

אישי זה שכיבדני ולא עזבני כל ימיו,

כבדוהו

וכיברוהו בכבוד גדול,

ותזכו לחיי העולם הבא.

שאלו אותה, מה שימך?

אמרה להם, חגיגה.

אחר סתימת הגולל,

נסתלקה מפניהם.

טמאו כל העולם וחקרו המעשה,

ומצאו שאדם זה היה לומד כל ימיו מסכת חגיגה.

ושאינה לשם שמיים,

זו מחלוקת קורח וכל עדתו.

קורח ביקש רק שררה.

מפרש המחזור ויטרי שקורח ועדתו חלקו

על משה רבנו, עליו השלום, כדי ליטול שררה,

ובאה עליו ועל עדתו פורענות גדולה.

יתרה מזאת,

אומר הרב יוסף בן שושן,

קורח לא חיפש את הכהונה אלא כדי להשתרר

לא בגלל שהוא חשק במצוות,

שהוא חשק במצווה להיות כהן גדול.

כי אפילו מצוות

שנכללים בהם לוויים וישראלים,

כמו מצוות ציצית ומזוזה,

היה רוצה להכחיש,

מלגלג על משה רבנו.

וזאת מכיוון שכל כוונתם של קורח ועדתו

הייתה להעלים את האמת

ולרשת מעלות לא להם.

לכן הקדוש ברוך הוא העלים אותם באדמה.

והארץ כיסתה עליהם ועבדו מתוך הקהל.

נשאלת שאלה,

המדרש שמואל בשם הרין לירמה שואל,

מדוע במחלוקת לשם שמיים

הזכיר התנא

את שני החולקים?

היינו הילן נגד שמיים.

לעומת זאת במחלוקת של קורח,

בעדתו לא הזכיר התנא שהם היו נגד משה ואהרון.

הוא מבאר כי על משה ואהרון לא ניתן לומר

שלא הייתה כוונתם לשם שמיים,

שהרי כל כוונתם הייתה לשם שמיים,

ולא היה בהם כלל בחינה שלא לשם שמיים.

וכל הכוונה שלא לשם שמיים הייתה רק אצל קורח מעדתו.

לכן לא הזכיר התנא במחלוקת שלא לשם שמיים

רק את קורח מעדתו, ולא הזכיר משה ואהרון.

כי אם היה אומר גם את משה ואהרון היה משמע

שגם הם לא היו לשם שמיים.

המחלוקת של שני הצדדים הייתה לא לשם שמיים.

אבל רק קורח ועדתו היו לשם שמיים, לכן הם הוזכרו ולא משה ואהרון.

כעין זה מביאה כנסת ישראל מהגאון רבי יוסף שאול נתנזון.

הוא השיב בדרך פשוטה.

אכן משה ואהרון לא חלקו

כלל עם קורח ועדתו.

שלא היה כלל לפי כבודם לחלוק עימהם.

וכן לא עשו דבר

שיהיה ראוי לחלוק עליהם.

מה הם עשו שצריכים לחלוק עליהם?

לכן התנא לא נקט

במחלוקת הזאת אלא את קורח ועדתו בלי משה ואהרון.

גם המלבים

בביאור על התורה בפרשת קורח שואל

מדוע לא אמר התנא מחלוק את קורח ומשה?

כמו הלל ושמיים.

במיישב.

חכמים,

זיכרונם ברכה, לימדונו שמחלוקת שהיא לשם שמיים,

כל אחד מהצדדים החולקים

מתאחד בינו לבין עצמו,

כיוון שכולם מתכוונים למטרה אחת לשם שמיים.

לעומת זאת,

כאשר אין הכוונה של החולקים לשם שמיים,

אלא רק לאהבת כבוד ואהבת עצמם,

הרי גם אם כלפי חוץ הם נראים אגודה אחת,

מבפנים הם נפרדים,

כי כל אחד מתכוון לתועלת עצמו.

כך היה בעדת קורח,

כאשר כל אחד מהעדה הרעה הזו התכוון למטרה אחרת.

קורח

רצה את הכהונה הגדולה.

דתן ואבירם ואון בן פלת

רצו שהכהונה תינתן לשבט ראובן הבכור, כי הם שבט ראובן.

ראובן הבכור באחים,

והם רצו שהכהונה תינתן להם.

ואילו 250 נשיאי העדה,

הם רצו את הכהונה שתינתן לנשיאי העדה,

כי הם ראויים לפי מעלתם.

ולא שיהיה כירושה לשבט אחד רק לראובן.

בקיצור, כל אחד עם האינטרס שלו והסיבות שלו,

למה הוא צריך לקבל את הכהונה.

ואכן, לפי ביאור זה מדויק לשון התנא,

מה שמביא העץ יוסף,

שרומז התנא בדבריו, זו מחלוקת קורח וכל עדתו.

כי גם בין אנשי קורח הייתה מחלוקת,

וכל אחד רצה את הגדולה לעצמו.

לכן כתוב, המחלוקת היא קורח ועדתו.

הם

חלקו בינם לבין עצמם.

בעל המלאכת שלמה מביא מהחכם,

הרב רבי טוביה הלוי בספרו חן טוב,

כי במשנה הזאת

התחבטו גאוני עולם,

וטמאו.

מדוע התנא אומר על מחלוקת הלל ושמאי

שהיא לשם שמיים וסופה להתקיים.

הרי גם מחלוקת זו לא נתקיימה,

כי הלכה כדברי בית הלל,

ואילו דברי בית שמאי במקום בית הלל אינם משנה.

ואם כן, מחלוקת שמאי והלל שווה לכאורה למחלוקת קורח ועדתו.

כמו שזו לא התקיימה, גם זו לא התקיימה.

במה היא עדיפה?

הרי כאן ביטלו את דברי בית שמאי,

וכאן ביטלו את קורח ועדתו.

לכאורה נראה שאין הבדל ביניהם.

זאת הקושייה שמביא בעל המלאכת שלמה מהחכם הרב רבי טוביאן לוי.

אבל המלאכת שלמה אומר, אפשר לתרץ.

דברי בית שמאי לא בטלו לגמרי,

שהרי נשנו במשנה,

לפי שעל ידי דבריהם התבררה האמת.

אבל קורח ועדתו אין הדבר כן.

שהרי קורח נבלע באדמה כדי לקיים את הכהונה ביד אהרון.

זאת אומרת, הוא נעלם מן העולם בכלל.

מהמחלוקת הזאת לא נשאר לא הוא ולא עדתו.

למה לא נשאר?

בשביל שתתקיים הכהונה בידו של אהרון, ללא עוררין, ללא חולקין.

אבל אצל שמאי, לא ביטלו את שמאי.

שמאי קיים,

דבריו נשנים לצד דבריו של הלל, כי משניהם מתבררת ההלכה.

אז זה לא דומה לקורח ועדתו.

אבל אם נתבונן במחלוקת קורח ועדתו,

נראה כי קורח עשה מחלוקת בתוך עדתו,

כדי להשיג את המטרה להעביר את אהרון מכהונתו.

הוא עשה טריקים.

הוא פיקח היה,

אבל להרע.

לכאורה

היה לו לתנא לומר מחלוקת קורח ומשה,

שהרי הוא חלק על משה רבנו,

ולא על עדתו.

מדוע אמר התנא מחלוקת קורח ועדתו?

אלא רשי על הפסוק אומר, בוקר

ויודע אדוני את אשר לו,

ואת הקדוש והקריב אליו.

מפרש רשי,

בוקר ויודע אדוני את אשר לו לעבודת לוויה,

ואת הקדוש לכהונה והקריב אליו.

אז מה אומר פה בעצם רשי?

שמשה רבנו אומר להם שמחר בבוקר יתברר

מי

יהיה לעבודת לוויה ומי יהיה קדוש לכהונה.

אבל צריך להבין דברי רשי, אומר המלאכת שלמה,

הרי עדת קורח ערערו על אהרון בכהונתו בלבד,

והם לא ערערו על הלוויה.

מדוע היה צורך להוכיח

מי הראוי לעבודת הלוויה?

באמת, על פי דברי רשי אלה, מוכרחים לומר שקורח בחוכמתו עשה כאן שני דברים התלויים זה בזה.

ערער על הכהונה וערער גם על הלוויה.

הוא תכנן

שיהיו שתי כיתות

ויריבו כביכול בינם לבין עצמם,

כדי שבסופו של דבר

ימצאו פגם במינוי של אהרון לכהן גדול.

איך זה עובד?

כת אחת, רובה משבט ראובן,

טענה כנגד אהרון.

אה,

הלוויים נבחרו

במקום הבכורות

לעבודת בית המקדש

מפני שלא נתנו נזמים לעגל הזהב.

זאת אומרת,

הבכורות נתנו נזמים,

הפסידו את העבודה

והיא עברה ללוויים.

למה ללוויים?

בגלל שהלוויים

לא נתנו נזמים לעגל הזהב.

אז עברה העבודה מהבכורות ללוויים?

אם כן,

מדוע נבחר אהרון?

הרי הוא עשה את העגל בידו.

אז מה פתאום שהוא יקבל

את הכהונה?

זו השאלה הראשונה.

ואם אף על פי כן נבחר אהרון,

ואנחנו לא חושדים שיש פה משהו,

אז זה אות שנמחל עוון העגל לגמרי.

אז אם נמחל עוון העגל לגמרי,

אדרבה,

בחרו מן השמיים אותו להראות

שאם הוא עשה בידו

הוא ראוי לכונה גדולה,

אז פירושו שזה בא לפרסם שנמחל עוון העגל.

אם כן,

שישובו גם הבכורות לעבודה,

או לפחות יהיו במקום הלוויים.

זה הפטנט

של קורח שפיקח הים.

להרע.

כת שנייה משבט ראובן, שהוא היה בכור בשבטים,

טענה כנגד קורח עצמו,

שקורח עצמו היה מבני לוי.

היא אומרת, מדוע נכנסו הלוויים לכהונתם

על ידי פדיון הבכורות?

אם בעוון העגל

הפסידו את הכהונה הבכורות,

אם כן, יידחק גם אהרון מעבודתו שהוא עשה את העגל.

ואם נמחל עוון העגל לגמרי לאהרון,

אז נמחל גם לישראל,

וישובו הבכורות למקומם.

וזה הם טוענים כנגד קורח, כאילו יש כיתות.

בינתיים מתפרסם שיש פה בעיה עם הכהונה של אהרון.

זאת הייתה תחבולה של קורח בעורמתו,

לעשות מחלוקת בין עדתו,

כאשר למעשה הוא מתכוון להטיל את האשם

על אהרון קדוש השם, שאין הוא ראוי לכהונה.

אלא האחים שלו, הלוויים,

הם הגונים ממנו.

הוא עשה את העגל בידו,

איך יכול להיות שהוא יותר טוב מהם,

שהם לא עשו בידו?

הרי הוא דרש מהם, תביאו נזמים.

הם שמעו לו,

הביאו לו, הוא עשה, אז איך יכול להיות שהוא מתמנה ולא הם?

ולא רצה קורח לערער בפירוש על הדבר ולומר לאהרון,

שאין הוא ראוי לו לכתר הכהונה.

שלח את כולם לריב, כאילו, לעשות בלאגן.

כי אם לאחיו בני לוי שלא עשו את העגל,

ככה הוא גרם,

לפיכך הרים

ועשה באופן

שיבואו הבחורים

לחלוק כנגד כורח עצמו,

שהם רוצים לפחות את עבודת הלוויים.

ואם משה רבנו עליו השלום

ישיב להם, היי,

אתם חטאתם בעגל,

אז יענו לו, אבל אחיך אהרון הלוי עשה אותו.

אז איך הוא יכול להיות כהן לשם?

ואם הוא יענה,

נמחל לגמרי עוון העגל,

אז יאמרו לו, גם אנחנו רוצים לעבוד,

נמחל לכולם.

נמצא כי המחלוקת נראתה כמחלוקת קורח מכל עדתו,

ולא מחלוקת עם משה.

ועל כן לא הזכירה תנא קורח ומשה,

כי כאמור כלפי חוץ, לא על משה רבנו הם באו לחלוק,

אלא בינם לבין עצמם נחלקו

כדי לפרסם את קלונו של אהרון.

נכון, דניאל?

וכבוד.

שלוש כיתות היו בעדתו של קורח.

העץ יוסף מביא,

שכתב העיר גיבורים,

כי שלוש כיתות

היו במחלוקת הזו.

כל אחת התכוונה למטרה אחרת.

הראשונה זה היה קורח עצמו.

הוא חרחר על הכהונה שניתנה לאהרון,

וגם קינא על הנשיאות של לילי צפן בן עוזיין.

הכת השנייה זה ה-250 איש,

רובם

משבט ראובן,

וכן דתן ואבירם שהיו משבט ראובן.

הם חרחרו שיש להקדים את שבט ראובן

בכל דבר,

ובנשיאים גם,

שהרי ראובן הוא הבכור,

בכור ליעקב.

ואילו משה רבנו עליו השלום

הקדים שבט יהודה,

וחשדו את משה שלקח שוחד

משבט יהודה.

כת שלישית,

כל העדה,

הם הסכימו עם קורח

לפי שהחליף משה

ביניהם הבכורים בלוויים,

וחשדו אותו שעשה זאת

כדי לחלוק כבוד לשבט לוי שהוא היה מהם.

אז אלה היו שלוש כיתות

בעדת קורח, וכל אחד חולק מסיבתו.

בספר אור הצפון נעשה בה מסלובודקה,

הגאון הצדיק רבי נתן צבי פינקל.

הוא עומד על כך מהי מריבה במושגים של התורה,

ועד כמה החיוב למנוע אותה.

קורח,

שהתנא של משנתנו מביאו

כדוגמה למחלוקת החמורה ביותר בדברי ימי ישראל,

בהופכה לשם דבר של גנאי ושמצה לדורות,

קורח שהגיע למצב שחיתות כזו,

עד שהקדוש ברוך הוא אמר למשה,

היבדלו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע.

למרות זאת,

לא השלים משה רבנו עליו השלום עם גזירתו של הקדוש ברוך הוא עליהם,

שאמר ואכלה אותם כרגע.

ואף על פי שבתחילה התרשלו ידיו,

כי היה זה בידם הסרחון הרביעי,

בכל זאת התאמץ והתחזק להתפלל עליהם,

ככתוב, ויפלו על פניהם ויאמרו.

האיש אחד יחטא

ועל כל העדה תקצוף.

זאת אומרת, הם מגוננים על כל העדה.

ולא זו בלבד,

אלא משה רבנו עליו השלום נהג במידת חסידות עליונה ולפנים משורת הדין,

ולמרות הגזירה של השם,

הלך לביתם של דתן ואבירם כדי לעשות

עוד ניסיון אחרון,

אולי יצליח לשכך את המחלוקת ולהביא לידי שלום.

עד שהם יצאו ניצבים פתח אהוליהם

בקומה זקופה לחרף ולגדף.

עיני האנשים האלה תנקר.

יאבא ביי.

לאור הדברים האלה

מופלאים דברי החכמים זיכרונם רכה בסנהדרין, קוף יוד,

על הפסוק ויקום ומשה וילך אל דתן ואבירם.

אמר אשלקיש,

מכאן

שאין מחזיקים במחלוקת.

דאמר רב

כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו

שנאמר ולא יהיה ככורח וכעדתו

הנה קובעים חכמים זיכרונם לברכה

כי אם משה רבנו

לא היה עושה כל המאמצים

לנסות את כל דרכי השלום

כדי לשדל אותם

שיימנעו מן המחלוקת

היה נקרא בעל מחלוקת

ככורח וכעדתו

ונמצאנו למדים

עד כמה דג המושג

של מריבה ומחלוקת בתורה וכמה החמירה התורה עליו

וכן עשיתי כשש״ס חלקו עליי

קמתי והלכתי לבעדני והבאתי מכתב והוא לא עמד בדיבורו

ונשלחו שליחים

הרב ליבוביץ' והרב ליבוביץ' והרב שפירא ואחרים

שניסו והבטיחו להם שאכן הכל יסתדר

ולא עמדו במילתם

והיה שם ראש הפעור והיה הזנב של הפעור

שהם היו בעלי המחלוקת

על מנת לקעקע את עולם התשובה

וזה נקרא

ולא יהיה ככורח וכעדתו

אז עכשיו ברור מי אלה הם הקרחים

אין לעשות

אפילו מצווה דרך שררה וגבהות רוח

לימוד נוסף לומד הרב

ברבי שלמה מהמחלוקת של קורח

לא רק מחלוקת שאינה לשם שמיים

אין סופה להתקיים

אלא אפילו מי שמבקש לעשות מצווה בדרך

של שררה וגבהות רוח

אין סופה של המצווה הזו להתקיים

כמו קורח

הוא ביקש לעשות מצווה

להקטיר קטורת

ומכיוון שביקש לעשותה בדרך שררה וגבהות רוח

היא נחשבת לו לעבירה

וכל שכן שאר כל הדברים

שאינם מצווה

אכן צריך כל אדם

לדבר כל דבריו ולעשות את כל מעשיו לשם שמיים ולא לכוונה אחרת

ואז יצליח הדרכיו ואז יסכין

עליו נאמר שומר מצווה לא ידע דבר רע

כלומר השומר דרך מצווה ואינו רץ לעשותה בדרך של גאווה

אלא רק בדרך של אהבה

מאהבתו את השם יתברך

אז הוא יזכה לקיים את המצווה כתיקונה

אמן ואמן