לא היו ימים טובים לישראל כטו' באב וכיום הכפורים | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

נציב יום, חיים זאב, בן חנה, גילה, בטרומיה, רפואה שלמה, אמן ואמן.

לא היו ימים טובים לישראל, כתוב באב ויום הכיפורים.

רבי זעירה פתח ואמר פסוק באיוב,

ויהי לאבל כינורי ועוגבי לכל בוכים.

רבי זעירה פותח ודורש את הקינה על חורבן והבדידות מהכתוב הזה, ויהי לאבל כינורי ועוגבי לכל בוכים.

ודורש את זה על יום תשעה באב,

שנהפך לישראל מיום שירה בכינור ועוגב ליום אבל וקול בוכים.

שהרי שנינו,

אמר רבן שמעון בן גמליאל,

לא היו ימים טובים לישראל,

בזמן שבית המקדש היה קיים כחמישה עשר באב,

טו באב,

וכיום הכיפורים.

אז עכשיו אנחנו נביא כמה דוגמאות ובסוף נגיע למה שהוא רצה להגיד, רבי זעירה.

מה היה בימים אלה?

היו יוצאות בנות ישראל בכלי לבן, בגדים של לבן,

שזה מזכיר להינצל מיצר הרע ולעשות רק לשם שמיים,

היו יוצאים בכלי לבן שאולין, שאולין, שואלים אותם בהשאלה,

שאפילו עשירות ונכבדות היו שואלות זו מזו בגדים,

כדי שלא לבייש את מי שאין לו.

זאת אומרת,

היו דואגים שאף אחת לא תתבייש.

יש כאלה עניות ויש עשירות,

אז כולם לבשו בגדי לבן אבל שאולים.

בכל הכלים היו טעונים טבילה.

זאת אומרת, טרם לובשים אותם.

למה? שהרי איני יודע אם המשאלת,

זאת שהשאילה את הבגדים, הייתה טהורה,

כשלבשה אותם.

וכדי שלא לבייש את זו שהיא טמאה והבגד שלה טמא. אז לכן היו טעונים הכלים עצמם, הבגדים, טבילה.

ובהן,

בבגדים האלה, בנות ישראל יוצאות וחולות, חולות במחול.

רוקדות במחול בכרמים.

ואומרת הגמרא, תנא,

שנינו בברייתא, מי שאין לו אישה,

נפנה לשם.

ושם הוא מוצא זיווג.

ועוד אמרו שם במשנה.

ומה היו אומרות?

הבנות היו אומרות זו לזו בעת השירה,

בחור,

שא עיניך וראה מה אתה בורר לך.

אל תתן עיניך בנוי,

תן עיניך במשפחה.

שנאמר, שקר החן והבל היופי,

אישה יראת אדוני היא תתהלל.

תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה.

וכן הוא אומר, צאנה וראינה בנות ציון במלך שלמה,

בא עטרה שחיתרה לו עמו ביום חתונתו וביום שמחת ליבו.

ביום חתונתו זה יום מתן תורה.

ביום מתן תורה, מתי היה?

ביום הכיפורים,

שבו ניתנו לישראל הלוחות השניות.

וביום שמחת ליבו זה יום בניין בית המקדש,

שייבנה במהרה בימינו, אמן. אמן, אמן.

וגם הוא נחנך בראשונה ביום הכיפורים על ידי שלמה המלך.

אז זאת אומרת,

צאנה וראינה בנות ציון במלך שלמה,

בא עטרה שחיתרה לו עמו ביום חתונתו

וביום שמחת ליבו.

חתונתו זה יום מתן תורה, יום הכיפורים,

וביום שמחת ליבו זה בניין בית המקדש,

שגם היה חניכה שלו ביום הכיפורים.

ואמרו שם בגמרא על המשנה הזאת,

נו, בשלמה יום כיפורים, יום סליחה וכפרה לישראל,

יום שניתנו בו לוחות אחרונות.

אז אומר בגמרא, טוב,

נוכל להבין בשלום את העניין שיום הכיפורים הוא יום שמחה. לא היו ימים טובים.

יום הכיפורים,

בסדר, זה ברור, כיוון שזה יום שמחה, יום סליחה וכפרה לישראל.

וזה היום שניתנו בו הלוחות האחרונות לישראל.

כי בראש חודש אלול עלה משה להר סיני לקבל לוחות שניות,

שעה 40 יום עד יום הכיפורים.

ואז הוא ירד עימהם ועם בשורת הסליחה,

שהשם סלח להם על עניין העגל.

ולכן יום זה הוא יום סליחה לדורות, אז זה יום שמחה גדולה, יום הכיפורים.

והוא יום טוב של סליחה וקבלת הלוחות השניות.

אבל שואלת הגמרא, ומה עם טו באב?

מה היא? מה השמחה שיש בו שהוא יום טוב לישראל?

רבי יעקב בר אחא,

בשם רבי אסי, אמר שבו זמן קציצה יפה לעצים.

זה התאריך

שבו קוצצים את העצים.

זה התאריך הכי טוב לקצוץ עצים.

למה?

היו קוצצים עצים לעצי המערכה שעל המזבח. היו מסדרים על המערכה, איפה שמקריבים את הקורבנות,

מסדרים עצים.

והיה צריך לקצוץ עצים בשביל שיהיה למזבח.

ושמים את זה בשביל האש.

למה? שכל אותן עצים שנקצצים בו ביום, בטו באב,

אין עושים מאכולת.

מה פירוש של עושים מאכולת?

תולעת לא אוכלת בהם.

מפני שכוח החמה בטו באב יפה,

וזה מייבש את העצים שלא יתליעו.

ותענה?

כל עץ שנמצא בו תולעת,

או שאר מאכולת,

פסול מעל גבי המזבח.

אסור להביא עצים שיש בהם מאכולת.

ולכן עשו יום קציצת העצים

בלי שיימצא בהם פסול.

יום זה יהפכו אותו ליום טוב ושמחה.

שלא יהיה מכשול על גבי המזבח ויקריבו,

ישימו עצים שיש בהם תולעים וכו'.

רבי אבא בר כהנא ורבי אסן

משום דעולה, משמו של עולה, בשם רבי,

אמרו חמישה עשר באב הוא יום טוב מפני שבו ביום ביטל הושע בן אלה.

זה המלך

של ישראל האחרון.

עשרת השבטים היו להם מלכים משלהם, מלכי ישראל.

בשבט יהודה ובנימין היה להם מלכי יהודה.

הייתה מחלוקת, הרי,

ונתפלגו מירבעם בן נבט, נחלקה המלכות.

רחבעם היה על יהודה,

וירבעם

היה על ישראל, ומאז היה שושלת של מלכי ישראל,

והייתה שושלת של מלכי יהודה.

האחרון במלכי ישראל נקרא הושע בן אלה.

הוא ביטל את הפרוזדאות,

שהושיב ירבעם בן נבט.

מה זה פרוזדאות? זה חילות המשמר,

שהיה ירבעם מושיב בדרך,

על הדרכים המובילות לירושלים,

שלא יעלו ישראל לרגל לבית המקדש.

מנע מהם לעלות לבית המקדש,

ועשה שני עגלים,

היה אומר להם להשתחוות שם ולא לעלות.

למה הוא עשה זאת?

בגלל שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי יהודה,

ומלכי ישראל עומדים.

אז מלך אחד יושב, מלך יהודה,

והוא, ירבעם, שהוא מלך ישראל, היה צריך לעמוד לידו.

אז הוא אמר, מה יאמרו ישראל?

הייה מלכה ויהיה עבדה.

זה מלך וזה העבד שלו עומד לידו.

אז בגלל הגאווה שלו

הוא החליט שלא עולים יותר לרגל.

ועשה עגלים,

בית דן ובית אל,

והעמיד שומרים אל השומרים הפרוזדאות,

שלא לתת לעלות.

והיה אומר להם, אלה אלוהיך ישראל, משתחווים וחוזרים.

ובהושע בן אלה, מה כתוב?

ויעש הרע בעיני אדוני,

רק לא כמלכי ישראל אשר היו לפניו.

ולרגל ביטול משמרות אלו שהיו כידוע לחכמינו ביום הזה,

ביום הזה נתבטלו הפרוזדאות האלה,

נקבע יום ליום טוב.

אלא כאשר רב כהנא שאל

מנקדם רב, שאל מלפני רב, אמר לו,

הכי אפשר כן,

שכל דת אבותא עבד,

שכל הטובה הזאת הוא עשה הושע בן אלה,

ומה כתוב עליו?

כתוב עליו,

עליו עלה שלמן עשר, מלך אשור,

ויהיה לו הושע עבד,

עד אשר בימי ההושע הזה הוגלתה גלות עשרת השבטים בידי מלך אשור מן הארץ.

וכי מה נשתנה הושע לרעה מכל מלכי ישראל שהיו מלפניו,

שגלו ישראל בימיו דווקא.

אלא

על שהעביר קולר מצווארו בנתנו בצוואר הרבים.

קולר

זה חבל תלייה.

זאת אומרת, אם הוא עשה כזה דבר חשוב,

עד שקבעו את היום הזה שהוא הסיר את הפרוזדאות,

שזה היה טוב באב,

הפכו אותו ליום טוב במשתה ושמחה,

ולא היו ימים טובים כאלה.

אז מה קרה שדווקא אצלו היה גלות עשרת השבטים והכול,

אלא בגלל שהעביר קולר מצווארו ונתנו בצוואר הרבים?

מה הכוונה?

הוא הסיר את האחריות של העוון

והעונש מעל עצמו והטיל אותו על העם.

בזה שהוא הסיר את המשמרות האלה,

שהיו שומרים שכולם לא יעלו לרגל.

והוא לא אמר,

כל עמה יסיכון ויצלון,

ויצלון.

כל העם יעלו ויתפללו בירושלים.

הוא לא אמר להם.

הוא ביטל רק את הפרוזדאות,

את השומרים האלה, החילות האלה, שהעמיד ירבעם.

אז הוא ביטל

שלא ימנעו מהם לעלות. אבל הוא לא אמר להם לעלות לירושלים.

זאת אומרת, מהיום ביטלתי את הפרוזדאות, כולם לעלות לירושלים לרגל. הוא לא אמר.

אלא הוא אמר, כל מנדבע אלה משק יישק.

כל מי שרוצה לעלות, יעלה.

ואף על פי כן, לא עלו ישראל לרגל.

הרי כי עד עכשיו,

העוון היה תלוי רק באדם אחד, יחיד,

במלך

שהוא עיכב את העם.

כל זמן שהוא לא ביטל את הפרוזדאות,

אז הוא הניח את הפרוזדאות.

אז העוון עליו, הקולר עליו.

חבל התלייה כרוך על צווארו,

שהוא המשיך

להפעיל את המנגנון הזה שמונע מכולם לעלות לרגל.

ולא העניש הקדוש ברוך הוא את הרבים בעוון היחיד,

כי הוא אחראי, הוא המלך, בידו לבטל.

זה הדין של ביבי.

ומאז היה עוון תלוי ברבים.

למה?

כיוון שהוא ביטל את הפרוזדאות ולא אמר להם שצריכים לעלות,

מי שרוצה שיעלה, ולא עלו.

אז זה נהפך עכשיו.

יש אפשרות לעלות, למה אתם לא עולים?

עם ישראל לא עולים, מגיע לנו עונש.

זאת אומרת, הוא הפך את הקולר מעצמו לכלל.

ו...

כי עכשיו הם לא עלו מרצונם כבר, לא היה הכרח, כאילו, מנעו מהם.

הם לא עלו.

לכן הם נענשו,

והוא נענש מפני שהתחיל במצווה ולא גמר להשלים אותה.

אבל מכל מקום נקבע היום ליום טוב מפני ביטול העיכוב בפני הצדיקים שרצו לעלות.

אז ראינו שהיה בינתיים

בטו באב, מה היה?

מה היה?

שהיו חולות במחולות,

שקיצצו את העצים ולא היו מוצאים תולעים,

והושע בן אלה שביטל את הפרוזדאות.

רבי שמואל בר נחמני,

באמרי לה משמע דרבי שמואל בר יצחק,

השמחה של טו באב,

מפני שזה יום שאותרו בו

בני כל השבטים של ישראל לבוא זה בזה בקשרי נישואין.

למה?

לפי שנאמר בתורה,

בכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל,

לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאישה,

למען ירשו בני ישראל איש נחלת אבותיו.

זו מצוות עשה שבת איש שאין לו בנים,

יש לו רק בנות,

היא יורשת את נחלת אביה בקרקע ארץ ישראל מן הנחלה שהיא בידו מאז החלוקה של הארץ לבאי הארץ הראשונים.

אז היא צריכה להינשא רק לאיש משבט אביה.

למה? כדי שירשו בני ישראל רק בנחלת שבטי אבותיהם,

ותוריש בת זו נחלתה לבעל

או לבנים

משבט אביה.

ואם היא נישאת

לאיש משבט אחר,

ביטלה מצוות עשה.

כי כתוב,

בכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל לאחד ממשפחת מטה אביה, תהיה לאישה.

וכתוב עוד,

ולא תיסוב נחלה ממטה למטה אחר,

כי איש בנחלתו ידבקו מטות בני ישראל.

אז יש גם איסור לאו

מן התורה שלא תעבור נחלת הארץ משבט לשבט.

יש מפה.

מי שרוצה לראות, יש מפה של כל השבטים, איפה יהיו הנחלות שלהם.

כן? גוש דן, זה שייך לדן, זה כל כך, כן?

עכשיו,

אז אמרנו,

הרי זה איסור לה מן התורה שלא תעבור נחלת הארץ משבט לשבט.

בדרך שתישא אישה, יורשת נחלה,

איש משבט אחר, שלא משבט אביה.

אבל מאחר שבכתוב הראשון היה כתוב, צריך לומר,

בכל בת יורשת נחלה מבני ישראל,

ואמר, ממטות,

הרי משמע שיש בת יורשת נחלה משני מטות.

וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל,

איך היא יכולה לרשת ממטות?

לכאורה היא צריכה לרשת רק ממטה אחד,

אבל כתוב בפסוק ממטות.

וכי אי אפשר לבת שתירה שתי מטות?

כתוב, השר, שאישה יורשת ממטה זה, לא תנסה לאיש מוריש ממטה אחר,

אלא אמור מעתה.

אביה משבט אחד,

ואימא משבט אחר.

הרי שיש יותר בדבר,

ולכן דרשו חכמים מן האמור שם בתחילת הפרשה,

זה הדבר.

זה בא למעט

שלא נאסרו נישואי שבטים זה בזה והעברת נחלה משבט לשבט,

אלא

לדור הראשון של באי הארץ בלבד.

אלה שבאו ראשונים,

ונתחלקה הארץ לנחלות.

רק הדור הראשון, בהם דיבר הכתוב, ולא בדורות הבאים.

ומשכלה הדור הראשון בארץ ישראל,

התירו חכמי הדור שנישאו שבטים זה בזה.

מתי זה היה?

מתי התירו?

בטו באב.

כידוע לחכמים,

ולכן קבעו יום זה ליום טוב של שמחה,

ויום שידוכין לבנות ישראל.

זאת אומרת, יתאפשר שיוכלו להינשא משבט לשבט.

זאת אומרת, לאו דווקא מאותו שבט של הנחלה,

אלא משבט לשבט.

זאת אומרת, חכמים אומרים, זה הדבר בא למעט את מה? את הדור הראשון,

רק בו נאמר שהיא תינשא רק לבני שבטה.

אבל אחרי זה חכמים למדו את הדבר והתירו וזה היה בטו באב,

ולכן הייתה שמחה גדולה,

יום טוב ושמחה, יום שידוכין לבנות ישראל.

עוד טעם למה טו באב

הוא נחשב מאוד.

אמרנו שיום הכיפורים זה יום שמחה, יום סליחה וכפרה, זה ברור.

קבלת התורה וכו' וכו', כל מה שאמרנו.

אבל היה לנו קשה, מה קרה בטו באב?

אז כבר הבאנו כמה טעמים,

ועוד יש.

רבנן אמרה,

שמחת יום חמישה עשר באב היא

כי זה יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל.

וואו,

מה קרה?

בימי שפוט השופטים, פרק אחרון בספר שופטים,

בארץ ישראל אסרו שבטי ישראל עליהם, על שבט בנימין,

אסרו לתת להם אישה.

לא מסיעים נשים לשבט בנימין.

למה? בעוון מעשה פילגש בגבעה.

תקראו שם את כל הפרק, תבינו במה מדובר.

פילגש בגבעה נעשה על ידי אנשי בנימין.

ואז אמרו,

ארור נותן אישה לבנימין.

ערערו בערעור חמור מי שישיא בת לשבט בנימין.

עד שעמדו שוב כל השבטים והתירו את הדבר,

כאשר ניחמו ואמרו,

כך כתוב בשופטים כא', ב' ג',

למה? הייתה זאת להיפקד היום שבט אחד מישראל,

ואז החליטו להתירם.

כמו שאמר רבי יוחנן,

מקרא קראו זקני ישראל

וקרבוהו לבסוף.

כאשר מקרא קראו וריחקו בתחילה.

מה היה המקרא שקראו וקרבוהו,

קרבו את שבט בנימין?

איזה פסוק הם מצאו כדי לקרב את שבט בנימין?

כאשר הבטיח הקדוש ברוך הוא ליעקב בשעתו,

מה אמר לו?

גוי וקהל גויים יהיה ממכה

ומלכים מחלציך יצאו.

הרי שבאותה שעה של ההבטחה הזו

היו אמורים לצאת עוד שבט

ועוד מלכים

מיעקב עצמו,

ועדיין

לא נולד בנימין.

אז מה כתוב בפסוק?

גוי,

גוי זעם.

גוי

וקהל גויים, זאת אומרת אלה השבטים.

גוי וקהל גויים יהיה ממכה ומלכים מחלציך יצאו. זאת אומרת עוד לא יצאו.

מי זה עוד לא יצא?

עדיין לא נולד בנימין.

מתי שה' אמר לו?

באותה שעה עוד לא נולד בנימין.

הרי שבנימין נחשב במניין בני יעקב.

כי אם הוא לא נולד ואומרים ממך יצאו,

אז ברור שהוא נכלל בכלל.

ועוד היו אמורים לצאת ממנו מלכים בישראל.

מי זה המלכים שיצאו ממנו?

שאול ומבנימין,

ואיש בושת,

שהם מזרעו של בנימין.

ולכן שאול זה היה שאול המלך, ובנו היה איש בושת.

והם מזרעו של בנימין.

לכן ידעו שיש להפרות ולקיים מאז את השבט הזה.

זאת אומרת, הפסוק הזה נתן להם את האפשרות להתיר את בנימין ולהחזיר אותם,

שיתחתנו איתם מחדש.

ומה היה המקרא שהם קראו וריחקוהו?

איזה פסוק היה שעל פיו הם הסתמכו לרחק את שבט בנימין?

שהם ריחקו אותו בהתחלה בגלל מעשה פילגש בגבעה.

שאמר יעקב ליוסף בנו,

אפריים ומנשה קראו בן ושמעון יהיו לי.

ואם כן,

יש מניין 12 שבטים מלבד בנימין.

אין 13 שבטים, יש 12 שבטים.

אז זאת אומרת, במקום יוסף נכנסים הבנים,

אפריים ומנשה,

אז יש 12 שבטים.

אז בנימין לא בכלל.

ואמרו אז על בני בנימין,

שהם לא נחשבים עם אחיהם במניין השבטים.

מהפסוק הזה.

ורק לבסוף החזירו,

כמו שאמרנו, שבני יעקב יהיו 12 שבטים ורק לנחלה יתחלקו בני יוסף לשניים.

זאת אומרת, בני יוסף התחלקו לשניים לעניין נחלה,

לא לעניין שבטים.

זאת אומרת,

ויצא שבט לוי,

שבט לוי יצא מלנחול נחלה,

ויהיו 12 שבטים נוחלים, אפריים ומנשה חלוקים ובנימין,

בלי שבט לוי.

חזרנו להיות 12. ואותו יום שהותרו בנות שאר שבטים להינשא לבני בנימין, מתי זה היה?

בטו באב, כמו שידוע לחכמים,

וקבעו אותו יום טוב של שמחה ויום שידוכי בנות,

כאשר היה אז שנשתטחו בנות ישראל רבות בו ביום לבני בנימין,

בעת שהם יצאו לחול במחולות

בין הכרמים.

ואמרו בגמרא שם, אמר רבי יהודה, אמר שמואל,

יום 15 באב הוא יום שאותרו שבטים לבוא זה בזה.

בנימין,

הותר, יכלו לבוא שבטים,

וגם מה שאמרנו קודם,

ממטה למטה, מטות וכו'.

עוד שמחה גדולה הייתה בטו באב, יום גדול,

כל כך הרבה שמחות היו שם.

הרב מתנה אמר,

זהו יום שניתנו הרוגי העיר ביתר,

שבארץ ישראל לקבורה,

שנהרגו על ידי הרומיים בשנים לאחר חורבן הבית השני.

בשנים רבות לא נתנו הרומיים רשות לקבור אותם.

וכשבאו לבסוף לקבורה,

היה הדבר ביום הזה,

וקבעו אותו ליום טוב של שמחה,

שלא יוטלו עוד המתים של ישראל בחרפה ובזיון.

כן, כן. העיר ביתר אחרי החורבן התקיימה עוד 52 שנה,

אבל הם היו לועגים על בני ירושלים.

התגאו עליהם שהם נשארו והם נחרבו.

ואז

התגלגל עליהם הדבר, היה שם בר-כוכבא,

שנקרא אחר כך בר-כוזיבה,

בידוע מרד בר-כוכבא וכו',

והיה שם אדריאנוס קיסר רשע מרושע,

שהרגו שם כשמונה מיליון,

ואת כל הגופות של המתים

הוא עשה מהם גדר לכרם שלו.

איך הוא עשה?

שמונה עשרה מיל,

שמונה עשרה קילומטר,

על שמונה עשרה קילומטר,

ברום שלוש אמות.

מיליונים.

גופה על גופה על גופה על גופה על גופה, זה הגדר.

מגופות.

זה הרשע אדריאנוס שחיקטמיה.

וזה היה במשך שלוש שנים.

הוא לא נתן לקבור אותם.

ואחרי שלוש שנים הוא מת ובא קיסר אחר והצליחו להסיר את הגזירה,

וזה היה בטו באב

שהם ניתנו לקבורה.

על זה תיקנו החכמים את ברכת הטוב והמיטיב בברכת המזון.

הטוב

שלא הסריחו במשך שלוש שנים.

שמש,

גשם,

הכל, כל הגופות

לא הסריחו.

הטוב שלא הסריחו, והמיטיב שניתנו לקבורה.

אז תיקנו להגיד הטוב והמיטיב, ברכה רביעית.

הטוב והמיטיב על זה.

וזה היה בטו.

בטו.

רבי אליעזר הגדול אומר,

נייחה בחמישה עשר,

מה נייחה?

יום המנוחה וההפסקה לכריתת עצים למערכה של אש המזבח הייתה בחמישה עשר באב,

שבימות הקיץ החמים והיבשים עסקו בכריתה הזו.

ואילו מכאן ואילך תשש כוחה של חמה,

ולא היו כורתים מאז עוד עצים למערכה,

כי רק עצים יבשים מובטחים משרידות של תולעים שפוסלת בעצי המערכה.

ואמר רב מנסייה וקרלק, איך קראו ליום הזה?

יום תבר מגל.

יום שבירת המגל. מגל, היו כורתים?

יום שבירת המגל שהיו כורתים בו את העצים.

למה קראו לו כך?

כלומר שלא צריך יותר את המכשיר הזה.

לא כורתים יותר עצים. זה היום הכי חם,

זה היום הכי בטוח שאין.

ואחר כך השמש כבר מתחילה לדעוך במעלות,

ואז התולעים יכולות

להיות בעצים.

ועכשיו לגמרה של המצווה הזו, שגמרו את כריתת העצים, ויש מספיק עצים לכל השנה לבית המקדש,

זה היה יום שמחה גדולה.

במאה הלילה הזה, מהיום הזה,

שזה תחילת עונת הלילות הארוכים,

מטובעה מתחילים הלילות להתארך.

זה נקרא כבר לילות החורף.

והמוסיף מן הלילה אל היום לעסק התורה,

מוסיף לו שנות חיים.

ומי שלא מוסיף, חלילה, יאסף.

יאסף מבין החיים ודמי ימיו,

שכן עסק התורה מוסיף חיים.

כי היא חייך ואורך ימיך, כי הוא חייך ואורך ימיך,

ונאמר תורתי אל תשכח,

כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך.

ועכשיו אנחנו מגיעים בעצם,

זה הכלל במדרש.

המדרש תמיד פותח במשהו באיזה פסוק,

וממנה הוא רוצה ללמוד את מה שהוא רוצה להגיד,

אבל תמיד עד שהוא מגיע למה שהוא רוצה להגיד,

הוא מביא דוגמאות נוספות.

זה הכלל תמיד.

תמיד בסוף המדרש מביא את מה שהוא רצה בעצם להגיד. מר יעבור,

יעבור.

ריבי זכירה פתחנו,

אמר הוא דורש את הקינה על החורבן והבדידות

מהפסוק

ויהי לאבל כינורי ועוגבי לכל בוכים.

אמרנו שדרשו את זה על יום תשעה באב,

שהוא נהפך לישראל מיום שירה בכינור ועוגב

ליום של אבל וקול בוכים.

ומאיפה למדנו?

למדנו את זה ממה שאמר רבן שמעון בן גמליאל שלא היו ימים טובים לישראל בזמן בית המקדש,

כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים.

והבאנו כמה טעמים

על הדבר. עכשיו הטעם האחרון,

הוא נוגע אלינו.

ריבי אבין ורבי יוחנן אמרה,

זהו יום שביטל בו הקדוש ברוך הוא את החפר.

ממתי המדבר.

מה זה החפר?

בעוון חטא המרגלים

נגזר על כל הדור שימותו במדבר, 600,000. במדבר יטמנו,

ושם ימותו.

עכשיו, מתי זה היה?

בתשעה באב.

נגזר בו ביום על אותו הדור למות במדבר.

ולא ייכנסו לארץ ישראל,

רק הדור הבא אחריהם.

אחרי נדודים של ארבעים שנה.

עד תום מות כל הדור ההוא.

ולכן אמר רבי לוי,

כל ערב תשעה באב של ארבעים שנה

היה משה מוציא כרוז בכל המחנה,

והוא אומר,

צאו לחפור,

לצאת מן המחנה לחפור קברים.

600,000 קברים חופרים בתשעה באב.

600,000. כל ה-600 יוצאים

עם עטי חפירה.

זה היה יום החפר.

חופרים קברים, כולם.

כל מי שהיה מבין עשרים שנה ומעלה,

ביום גזירת העונש הזה,

שזה גזירת מתי מדבר,

היו יוצאים וחופרים קברות

ונכנסים לתוכם

וישנים בהם.

מתי זה היה? בליל תשעה באב.

למה?

שמא ימותו כולם הלילה.

לשחרית,

הגיע הבוקר,

היה משה מוציא כרוז ואומר,

קומו

ויפרישו המתים מן החיים.

זאת אומרת, שיקומו החיים מקברותיהם

ויפרישו את המתים,

אלה שנשארו מתים בתוך הקבר,

מן החיים.

והיו עומדים החיים ונשארים המתים בקברותיהם.

והיו נמנים החיים, מונעים את החיים ומוצאים עצמם כל שנה חסרים.

חמש עשרה אלף ופרוטרוט.

זאת אומרת, חמש עשרה אלף

בעוד כמה מאות.

זאת אומרת, אלה מתו בכל שנה ושנה.

אתם מבינים מה זה?

כל שנה בן אדם נכנס לקבר, הוא לא ידע אם הוא קם.

כל תשעה באב.

ואף אחד לא ברח.

ואף אחד לא עזב את המחנה.

בן אדם יודע שיש גזירה.

תשעה באב הוא צריך לשכב, מי יודע אם הוא יקום.

הוא היה יכול לברוח כאילו, לא?

אף אחד. כולם מצייתים.

כולם נכנסים. בכל שנה חמש עשרה אלף בפרוטרוט לא קמים.

זאת אומרת,

וכך שש מאות אלף.

ועוד

מניין הגברים ביום הגזירה, שעליה נגזרה גזירת המיטה, עד שמאו כולם זה היה שש מאות אלף.

שכן ארבעים פעם חמש עשרה הם שש מאות.

הרי שש מאות אלף איש בארבעים פעם של חמש עשרה אלף.

אבל החטא

היה בשנה השנייה לצאתה מארץ מצרים.

והמיטה התחיל בשלישית.

ונגמרה בשנה שלושים ותשע.

למה?

כי האחרונים מתו שלושים ותשע פעם.

השם ויתר להם.

האחרונים,

השם ויתר להם.

אלה כל שנה מתו מהפחד.

מתו, מתו מפחד.

לא מתו ממש.

אז בפעם האחרונה

הוא השאיר אותם. אז תשמעו איך זה היה.

אז לכן יש חמש עשרה אלף בפרוטרוט.

זה היה החשבון של השנים האלה החסרות.

ובשנת הארבעים לצאתה מארץ מצרים, ביום תשעה באב האחרון,

בלי שיצווה עליהם משה לעשות קברים.

חסמו מעצמם

מספק

ומצאו עצמם למחר שלמים.

הלכו לישון בתוך הקבר ויצאו שלמים.

אף אחד לא מת.

מה אמרו?

אמרו אוי ווי ווי, בטח אנחנו טעינו ביום.

טעינו ביום, זה לא תשעה באב.

וככה עשו גם בעשור.

נכנסו לקברים עוד פעם

וקמו בבוקר.

באחד עשר, בשנים עשר, בשלושה עשר, בארבעה עשר.

כל יום הם קמים.

וכיוון שראו בחמישה עשר באב,

שזה יום שהלבנה במילואה,

אז ידעו שזה ברור עכשיו. עכשיו זה ברור שעבר תשעה באב.

אז עברה הגזירה.

כיוון שהתמלאה הלבנה, ידעו שנמצאים הם כבר במחצית החודש,

ועבר תשעה באב.

ואז אמרו, דומה.

דומה. נראה לנו שהקדוש ברוך הוא ביטל אותה גזירה מעלינו,

וחזרו ועשו אותו יום טוב,

טו באב. זה היום שהם התבשרו סופית והבינו שזהו, התבטלה הגזירה.

התבטלה הגזירה,

ונהפך ליום טוב בכל שנה ושנה.

שמאז שנשלמה גזירת המיטה במדבר,

כבר היו ראויים ישראל להיכנס לארץ.

חזר אז השם לדבר עם משה,

עד אז הוא לא דיבר איתו 38 שנה,

לא דיבר עם משה בגלל זה.

מה שלא היה בכל השנים,

מיום הגזירה עד אז.

בעיקר השמחה הייתה מפני יום תשעה באב,

שבו פסקו מתי המדבר באמת מלמות.

ומאז התחילה בכל שנה ושנה השמחה הזאת

של כניסת הארץ.

בהשראת השכינה בישראל,

וגרמו העוונות של ישראל,

ונעשה יום תשעה באב.

בכל שנה ושנה אבל בעולם הזה עד ימות המשיח.

להתאבל בחורבן הבית,

שהיה ביום הזה פעמיים חורבן, בבית ראשון,

בבית שני.

שניהם חרבו בתשעה באב.

זה שאומר הכתוב, שאמרנו בהתחלה,

אמר רבי זעירה, ויהי לאבל כינורי ועוגבי לכל בוכים.

ועוד גרם לכך בראשונה

חטא המרגלים,

שנאמר, ויבכו העם בלילה ההוא.

איזה לילה זה היה?

תשעה באב היה.

לכן אמר להם הקדוש ברוך הוא,

אתם בכיתם בחייה של חינם.

על מה אתם בוכים?

שאתם לא רוצים להיכנס לארץ?

שהארץ אוכלת יושביה?

אני אמרתי שהארץ טובה?

עלו וכולי, אתם לא שומעים לי, שמעתם למרגלים?

אתם בכיתם בחייה של חינם,

ואני קובע לכם בחייה לדורות.

זה התשעה באב.

לבכות תמיד בלילה הזה.

הרי שהחטא גרם שיגלו בכיוון שחטאו גלו.

בכיוון שגלו התחיל ירמיה מקונן עליהם.

איכו יושבו בודוד.

מן השמחה.

שהייתה פעם, ביום הזה,

עכשיו יושבת כאבלה בדד כנסת ישראל.

אז אם כן, עכשיו הבנו תשעה באב על מה ולמה,

והבנו גם מה קשור תשעה באב לטו באב,

שהפך להיות יום שמחה

על שנפסקו

מתי מדבר.

רבי חנניהו ברגשו אומר,

ארצו הקודש ברוך זה קודש ראין לפי כך.

הרבו לעם תורה ומשוות שנה אמור אדנו אפס למען, סדגו יחדיל תורה ויעדיר.