שכר האמונה | הרב אמנון יצחק

שכר האמונה

"וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כ"ד, ז')

הגמרא בשבת פ"ח 'בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו שישים ריבוא מלאכי השרת וקשרו לכל אחד שני כתרים'. לכאורה, היה להם לקשור שלושה כתרים, אחד נגד נעשה, אחד נגד נשמע, ואחד נגד זה שהקדימו, שהקדימו ישראל את הנעשה לנשמע. אז מגיע להם שלושה כתרים.

ואמרנו כי באמת אם היה אדם יודע טעמי המצוות לא היה לו שום שכר על המצווה. למה?! כי היה מבין את העונג הנפלא הנמצא בה. אם הוא יודע מה הטעם של כל מצווה, היה לו עונג נפלא, נפלא. היה מבין זאת, היה לו עונג נפלא, והיה רץ אחריה כמו אחרי תענוגים שאין להם ערך לזה, אז על מה מגיע לו שכר?! אז לא היה מגיע לו שכר.

כמו נגיד שיש בנאדם שאומרים לו "תבוא היום לבנק". אם לא אומרים לו למה, אולי רוצים להזהיר אותו, להגיד לו דברים על החשבון, להגיד לו על שינוי התנאים, יש הרבה אפשרויות. אבל אם היו מגלים לו שטעם העניין זה שהוא הולך לקבל חצי מיליון מתנה מהבנק, הוא היה רץ! וברור, מגיע לו עוד שכר על זה שהוא בא?! אבל אם הוא בא בגלל שקראו לו והוא עומד כמו שצריך והכל, בלי חשש חששות בלי ספקות בלי כלום, זה עולם אחר.

ומכל שכן אחרי העונג בלתי תכלית, הרי מה שצפוי לאדם על מצווה זה עונג ללא תכלית. אז בוודאי ובוודאי אם היה יודע את זה מראש, אז מה מגיע לו שכר?! אם הוא יודע שעושים מצווה וזה טעמה של המצווה, ויש לזה עונג ללא תכלית?! לכן הסתיר הקב"ה את טעמי המצוות, כדי שאדם יעשה אותן מתוך אמונה.

אתה לא יודע מה, אומרים לך תעשה, יכול להיות שזה לא מסתדר לך, יכול להיות שזה קשה לך, יכול להיות שזה זה, זה זה, זה זה... אבל אם אתה עושה את זה באמונה, או! על זה מגיע לך שכר, שכר שמגיע לך כפול ומכופל. עונג הטמון במצווה, קודם כל, מגיע לך את העונג שטמון במצווה שעשית, ועונג שכר המרובה  של אמונה ללא תכלית מגיע לך. מגיע לך עונג גם על השכר, עונג שכר מרובה על האמונה ללא תכלית.

ועכשיו, אם לא היו מקדימים ורק היו אומרים 'נשמע ונעשה', לא היו מקדימים את הנעשה לנשמע, שאומרים נעשה, זה אמונה, אני לא יודע מה יגידו לי, קודם כל אני עושה, זאת אומרת אני מאמין שהמְצווה שמצווה אותי לטובתי, אין לי שום ספק בכלום אני מאמין בכל מה שאומר ועושה. אבל אם לא היו מקדימים את הנעשה, רק היו אומרים 'בסדר, נשמע ונעשה' לא היה להם אלא רק עונג המצווה, כי אם הם עשו את המצווה בסוף, מגיע להם את עונג המצווה, אבל לא את עונג האמונה. וכמובן שלא מגיע להם כתר. אבל בשביל שהם הקדימו את הנעשה לנשמע, הרי זה מחמת האמונה. אז הם זכו לשני כתרים, על הנעשה ועל הנשמע. זה חוץ מהשכר שהיה להם מעונג של המצווה עצמה.

ועל פי זה, מי שמקבל עליו "אם חסד אשירה ואם משפט אשירה" (ברכות ס' ב'), הפסוק אומר "חֶסֶד וּמִשְׁפָּט אָשִׁירָה" (תהלים ק"א א'), אם חסד ה' עושה איתי אשירה, ואם משפט עושה עמי אשירה. בכל מצב אני משורר לקב"ה על מה שהוא עושה איתי, בין אם זה דין, בין אם זה רחמים. "כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא" (תהלים קט"ז י"ג) "צָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא" (תהלים קט"ז ג'-ד'). בכל מצב אני מקבל את מה שה' עושה. אדם כזה לבד ממה שהוא יזכה להבין איך המשפט הוא חסד, "חֶסֶד וּמִשְׁפָּט אָשִׁירָה", המשפט עצמו הוא חסד. כשהוא יבין זאת, יהיה לו עונג נפלא מעצם המשפט.

והרי יהיה לו כתר בשביל האמונה, שהוא קיבל את משפטו של הקב"ה כחסד, מגיע לו כתר כי זה אמונה ששופטים את האדם והוא מקבל איזה צרה או עונש או ייסורים או משהו והוא מאמין בה' שזה לטובה, וזה נפלא ו'כל דעבדין מן שמיא לטב עביד'. או-אה, מגיע לו כתר בשביל האמונה הזאת. ואז הוא יזכה להבין גם את טעמי המצוות, ואז יקוים בו גם "ואחרי מצוותיך תרדוף נפשי". אז ודאי שאדם כזה ירדוף אחרי המצוות תמיד. אם בייסורים, במשפטים, הוא מקבל באמונה, אז אחרי המצוות ודאי שהוא ירוץ אחריהם.

ויש להביא ראיה לדבר הזה מפסוק מפורש בפרשת לך-לך "מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי" (בראשית ט"ו ב'). אומר אברהם אבינו לקב"ה. והפסוק אומר "וְהֶאֱמִן בה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה" (בראשית ט"ו ו'). והנה שכרו איתו, כי הבטיח לו הקב"ה "הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים ... כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ" (בראשית ט"ו ה'). ועם כל זאת בשביל האמונה שהאמין בה' נחשב לו צדקה. מה זה נחשב לו צדקה? כאילו עשה צדקה ושכרו מרובה מאוד מאוד עבור זה, כי שכר האמונה גדול מאוד.

עכשיו, הוא ראה באצטגנינות שאין לו זרע, והקב"ה אומר לו שיביט ויספור את הכוכבים כה יהיה זרעך. והאמין בה' ויחשבה לו צדקה. אז פה רוצים לתמוה אחרי כל הנסים שנעשה לאברהם אבינו, אין כל חדש שהוא מאמין, כי זה אצלו אמונה בחוש. הרי מי קפץ לכבשן האש בביטחון גמור? אברהם אבינו. אבל כיוון שהוא יגע בעצמו להתבונן ולהשריש בו את האמונה, הוא לא קיבל את האמונה מתנה, הוא עבד על זה והשריש את זה בעצמו, אז כיוון שהוא עשה כך, נחשב לו בכל רגע כאילו הבין בשכלו אמונה. כאילו עכשיו כל רגע וכל רגע וכל רגע, אפילו שזה כבר מושרש מקודם, אבל על ההשרשה הזאת מגיע לו שכר על כל רגע ורגע שהוא מאמין.

הרי מבואר כמו שכתבנו וגם מבואר שבכל רגע שיקבל אדם דין שמים על עצמו בשמחה ובאהבה שכרו יהיה כפול ומכופל. ומי שמקבל גם באהבה מסיר מעליו את הדינים, מסיר מעליו את הדין. אבל אם בנאדם מתרעם, יש לו טרוניות, אז לא מועיל לו הייסורים, כי הם באים להחכים אותו, ללמד אותו, להבהיר לו שהוא צריך לתקן. ואם הוא עושה כן, אז הוא נפטר. כי מה המטרה, לעורר. אם שולחים לך פתק אדום מחברת חשמל, אזהרה לפני ניתוק, זה לטובתך, פשוט אומרים לך "לא תשלם, ננתק". זה לא איום בשביל לאיים, זה בשביל לשלם. היית צריך לשלם גם בלי האדום, לא שילמת, בא האדום. אחרי ששילמת, איך אדם מבסוט, 'יופי אין לי עכשיו שום פתק אדום החשמל יזרום עכשיו עוד חודשיים הכל בסדר'. 'זהו שילמתי, שילמתי'. כשאדם פורע על ידי הייסורים והוא שמח בהם, אין יותר מאושר ממנו, זהו גמר, גמרנו. הייסורים האלה מירקו, עכשיו אני נקי לעבודת ה'.

אם כן, המעלה הזאת של ישראל שהקדימו ואמרו נעשה לנשמע נתנה להם שני כתרים, חוץ מטעם המצווה. שכר האמונה שאדם מאמין ועושה מתוך אמונה את רצון הבורא, מגיע לו שכר גדול מאוד, מאוד, מאוד... ואפילו אם הוא תמיד כבר מאמין, זה לא חידוש אצלו, אבל על מה שהוא השריש בעצמו את האמונה, מגיע לו כל רגע ורגע שהוא מאמין בדברי ה' ושכר עצום וגדול כמו צדקה כאילו הוא מחלק צדקות כל הזמן.

רבי חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר "ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר" (ישעיה מב, כא).