בנתיבות החיים - יג | הרב שמעון משה חי רחמים

 

- - - לא מוגה! - - - 

בנתיבות החיים,

שיעורו השבועי של הרב שמעון משה חי רחמים שליטא,

בענייני נישואין ושלום בית.

ננסה ונצליח, אנחנו ממשיכים בעזרת השם בלימוד לחיים טובים ומאושרים, מתוך הספר נתיבות חיים בענייני שלום בית, הבית היהודי.

הכותרת להיום, האיש וביתו.

אדם אשר קיבל מתנה מחברו יקרת ערך,

הערכה אליו תהיה רבה עד מאוד.

אילו הוסיף למתנה אותו אדם גם סכום כסף עתק,

היש קץ לאושרו של אותו אדם המקבל?

כמה הכרת הטוב הוא ימחש לו בכל עת שהוא יגיע לביתו,

ירבה מאוד בכבודו.

הגמרא,

בבבא מציע דף נט,

אומרת בשם חכמינו זיכרונם לברכה,

לעולם יהיה אדם זהיר בכבוד אשתו,

שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם,

אלא בשביל אשתו,

שנאמר ולאברהם היטיב בעבורה,

בעבורה,

וזהו שאמר להם רבה מחוזה, כבדו נשותיכם

כדי שתתעשרו.

משמע,

שלכל אדם

יש מתנה מבורא עולם,

ומהי המתנה?

בראש ובראשונה האישה.

ואחרי שהוא זוכה לחיות עם אשתו

כדת וכדין,

כדת תורתנו הקדושה,

אזי הוא זוכה לכל השפע הגדול,

לבית,

לריהוט,

כלי בית וכל הנלווה.

וכל זה אך ורק בזכות אשתו.

כי אדם שאינו מכיר בטובתה של אשתו,

הרי הוא ככופר בטובתו של הקדוש ברוך הוא.

וזהו המבט האמיתי לכל יהודי ויהודי שצריך להיות כלפי אשתו.

ויתרה מזאת, העולם נברא בעבור האדם

כדי שיהיה לו לסיוע לעבודת בוראו,

והקדוש ברוך הוא נתן לכל אחד ואחד מאיתנו את צרכיו כדי למלא את יעודו.

העשיר מחד מקבל

עושר

ועושר כדי שהוא יוכל להשתמש איתו בעשיית צדקה וחסד.

הון ועושר בביתו, אומר שלמה המלך,

וצדקתו עומדת לעד.

לעומת זאת יש פסוק שאומר

אל תירא כי עשיר איש כי הרבה כבוד ביתו, כי לא מותו ייקח הכל וירד אחריו כבודו.

העשיר, לכן, זוכה לעושר כדי שמשהו יעשה פעולה של צדקה. אם לא יעשה פעולה של צדקה,

העושר הזה יהיה בגדר שמור לבעליו לרעתו,

לא לטובתו.

אם ישכיל להבין זאת, יזכה לשמר את עושרו, ואם לאו, יאבד אותו.

ומאידך,

העני בעוניו זוכה להיות דבק בבוראו ולהתפלל אליו מקירות ליבו,

ממעמקים קראתיך השם,

בצר לך, אומרת התורה, ומצאוך כל הצרות האלה,

ושבתה עד אדוני אלוהיך ושמעת בקולו.

זאת אומרת, עד שלאדם אין לו דוחק ואין לו קושי,

הוא לא מכוון את תפילתו לבורא עולם.

ולכן הגשברות נותן לו דוחק וקושי,

כדי שיתפלל אליו, כי הוא מתאבל לתפילתן של צדיקים.

ואם יקלוט העני את סוד עניותו, יזכה לדבקות

תמימה ואמיתית,

בה השם יתברך, וממילא יהיה לו עושר רוחני כל כך גדול,

הן בעולם הזה,

ובוודאי ובוודאי בעולם הבא.

ואם לאו,

דלותו תסב לו צער וסבל בעולם,

והוא עלול לאבד גם את העולם הבא שלו,

אם הטיח דברים כלפי מעלה.

וכך הוא בחיי נישואין,

האדם נושא אישה כדי שתהיה מסייעת בעבורו לעבוד את השם.

אם זכה, אומר הכתוב, נעשית לו עזר.

דהיינו, נעשית האישה עזר לבעלה,

ואם לא זכה הבן אדם, אז נעשית כנגדו.

לעולם לא יקבל דבר שאין לו בו צורך.

ברמלה עיתים משמים ייקחו מהאדם את הצריך לו,

בעיתים של מעשיו.

ואמרו חז״ל בגמרא בשבת ל״ב,

בעוון נדרים מתה אשתו של אדם, שנאמר, אם אין לך לשלם, למה ייקח משכבך מתחתיך?

נדר,

נדר,

הוא מתחייב,

הוא חייב לשלם אותו.

וכמו שאדם נודר בינו לבין אשתו, כך הוא נודר בינו לבין בורא עולם נדר.

ואם אתה מפר את הכללים,

אזי המחויבות שלך, שרה,

ממילא גם הצד השני איננו מחויב לך כלל.

וכבר אמרו חז״ל כי ברית כרותה בין האיש לבין האישה כמו ברית כרותה לשפתיים.

ההסכם מחייב את שני הצדדים כולם.

האישה נעשית לו עזר,

והבעל מחויב בשלושה דברים מדאורייתא,

תשעה דברים מדברי סופרים.

ובמילוי אחר כללי ההסכם ישנן דרגות של עליות לצד מורדות.

המצב מבטא את סוף הדרך.

היא עת נוהגת האישה בביזיון החפץ,

המבטא את עצם ההסכם, דהיינו היא מסירה את הבת נישואיה וזורקת אותה.

או אז בטל ההסכם והשניים, חס ושלום, מתגרשים זה מזה.

האישה היא ביטוי מעשי להסכם בינינו

לבין בורא עולם.

בין האדם לבין בוראו.

כאשר אדם מזלזל באשתו, מוכיח שהוא מזלזל בהסכם שלו עם בורא עולם.

כאשר רואים בשמיים שאדם מזלזל באשתו, שהעניקו לו

כי עצם מעצמיו הוא בשר מבשרו,

אז נותנים ממנו את רעייתו.

כאשר לא מעריכים מתנה, אין טעם להותיר אותה ביד המזלזל.

ועל כן מצווה התורה ביחס לבניית המזבח לא לעשות לו מדרגות.

ולא תעלה במעלות על מזבחי,

אלא תבנה אותו משופע, חלק.

וכותב על זה רש״י הקדוש,

שעל ידי המעלות אתה צריך להרחיב את הפסיעות שלך, לדלג, מה שנקרא,

ואף על פי שאינו ראוי ושאינו גילוי ערווה ממש,

שהרי כתוב ועשה להם מכנה שיבת לכסות בשר ערווה,

מכל מקום הרחבת הפסיעות עצמן קרובה לגילוי ערווה?

ואם היא קרובה לגילוי ערווה, אתה נוהג מנהג ביזיון.

ואם אתה נוהג מנהג ביזיון,

מזהירה התורה ואומרת, ולא תעלה במעלות על מזבחי.

ולכן המזבח צריך להיות משופע וחלק.

ברגע שזה משופע, האדם עולה באופן

צמוד עקב לצד אגודל, עקב לצד אגודל, וכך

אין חס ושלום חס וחלילה ביזיון כלפי המזבח.

והדברים הם קל וחומר, ומה אבנים הללו שאין להם דעת להקפיד על ביזיונם?

הזהירה התורה ואמרה,

לא תנהג מהם בנהג ביזיון,

ולא תעלה במעלות על מזבחי. זה אז הרע.

חברך, שהוא בדמות יוצרך,

הוא מקפיד על ביזיונו, על אחת כמה וכמה.

ובדברי רשי הקדוש טמון לנו רעיון עמוק.

מנהג הביזיון מוכיח שאין לאדם צורך בחפץ שביזו.

הוא לא רוצה לקראת דבר שהכול ביזו אותו.

כאשר נוהג האדם מנהג ביזיון עם בני ביתו,

והללו חשים ונפגעים ומקופחים,

התנהגות הזאת מראה שאין לבעל הבית צורך באותם

בני משפחתו,

ויש חשש שהמקום ברוך הוא ייטול ממנו את אותם יהלומים,

חס ושלום.

לקיחת האיש מהאישה אינה בהכרח נטילת נשמה.

יש מצב

בו יחיה האיש עם אשתו תחת קורת גג אחת,

אולם ליבותיהם יהיו הפוכים,

פרודים זה מזה.

האישה,

הבעל והילדים הם יהלומים יקרים שאנו צריכים להעריכם, וחל איסור לנהוג בהם מנהג ביזיון, חס ושלום.

אלא נצרכים אנו לנהוג בהם מנהג של כבוד והערכה.

אחד הטעמים שבגללם קראה רחל אמנו לבנה הבכור בשם יוסף,

אומר הפסוק

כי אסף אלוקים את חרפתי.

רש״י מביאים על כך מדרש אגדה ואומר, וזה לשונו

כל זמן שאין לאישה בן, אין לה במין לתלות את צרכונה.

ומי שיש לו בן תולה בו, מי שיש לה

בן תולה בו.

מי שאין לה בן,

במה תתלה?

ומי שבר כלי בזה?

בנך.

מי אכל את התאנים הללו?

בנך.

מי עשה כך? בנך.

איך אומר השכן?

מי סגר את החלון? הבן שלך.

הבן שלך.

איי, איי, איי, איי.

וכבר עמדו המפרשים על הקושי בדבריה. מסכן לא מגיע לחלון אפילו.

כבר עמדו המפרשים על הקושי בדבריה. אדם שנולד לו בן בעל מום, האם יעלה על הדעת שיקרא לבנו על שם המום שלו?

ולו רק בשביל להזכיר לו את טיבו?

אם כן, מדוע החל קורא את השם של יוסף על שם המום? כי אסף אלוקים את חרפתי.

איי, איי, איי.

ולכן בעלי השמות אומרים שהשם יוסף זה שם חזק אמנם,

אבל גם שם קשה.

קשה, עם אופי קשה.

קוראים לי שהוא יוסף עם אופי קשה.

אל העומק הפשט, אומר הרב יובן, על פי ביאור נפלא, אותו שמעתי.

אדם מגיע לביתו אחרי יום מפרך.

הוא מצפה כי אשתו תקבל אותו בספר פנים יפות.

הבית שיהיה נקי ומסודר, האוכל יהיה מוכן ומוגש על השולחן, ובצדק.

שכן תפקידה לשמש עזר עבורו.

וברם אחרי הכל, אדם הוא בן אנוש ולא מלאך.

לעיתים קשה לאישה להתמודד עם כל צורכי הבית המרובים לבדה,

ובלחץ הזמן הדברים לא נעשים כמו שהבעל בדיוק מצפה,

וממילא הבעל מגיע וכועס.

למה זה לא מסודר?

למה זה עוד לא מוכן?

למה פה? למה שם?

באה התורה ואומרת, את חסרונותיה של אשתך לא שכחת, אה, יא בני?

אבל מה עם יתרונותיה?

האם אתה זוכר את היתרונות שלה?

מה עם הבן שהביאה לך לעולם?

ואם זה כמה בנים, אז מה עם הבנים שהביאה לך לעולם?

רק בשביל העניין הזה מגיע לה עולם ומלואו.

כלל זה מלמדת אותנו רחל אימנו.

וכפי הגמרא שאומרת בעברות סג', דיינו שמגדלות את בנינו ומצילות אותנו מן החטא.

דיינו.

זה המבט הנכון והאמיתי שצריך כל אדם והאדם להיות לו.

ובעוד תפקיד האישה לשמור על הבית מפני חדירת סכנות חיצוניות,

תפקיד של האיש ליצוק אל תוך ביתו את התוכן הרוחני,

את המטרות, את השאיפות,

להביא את בורא עולם לביתו.

וברם האיש אינו רודן

ולא עריץ,

ועל דרך הצחות אמרו מי שנכנס אב ממעטין בשמחה,

מי שנכנס אבא הביתה,

אז המשפחה כבר נהיית רצינית, היא ממעטת בשמחה.

מצב מעין זה אסור שיתרחש בתוך כותלי הבית שמרגישים שמי שנכנס אב ממעטין בשמחה.

להפך,

הבית צריך להיות בהגדרה של מי שנכנס אב מרבין בשמחה,

שמחים בקרבתו,

חפצים בכך שהאבא יגיע הביתה.

על האב להקרין חום ואהבה על יושביו.

ואומנם נכונים הם הדברים כי יש לאסור

על הילדים דברים האסורים,

וכל זאת בשותפות יחדיו של שני ההורים

כעניין חינוכם,

כעניין דרך וצורת לימודם וגדילתם,

ובפרט אם חס ושלום, חס וחלילה, מדובר בחוצפה ובשאר מידות מקולקלות.

אך גם ביקורת שנשמעת בתוך הבית צריכה להיות ביקורת בונה, ולא פורקן של עצבים.

וכמו שאמרו לנו בעלי המוסר,

מצינו כי הקדוש ברוך הוא ברא בעולמו בחוכמה,

ברא את עולמו בחוכמה, בתבונה ובדעת,

ובכוח ובגערה,

כך אומרת הגמרא בחגיגה יב,

ונמצאנו למדים שאף בכוח ובגערה יש אפשרות לבנות.

אבל,

שנזכור כיצד לבנות,

כיצד ניתן להשתמש בכוח,

וכיצד ניתן להשתמש בגערה.

ולשאלה מהו האדם,

עונה האי בן עזרא הקדוש, זכותו תגן עלינו, אמן.

תשובה קולעת ונחרצת.

האדם הוא מאומה.

אדם איננו אלא רק הבל.

במילה אחת, כלום.

הדבר היחיד המצדיק את הכלום הזה,

להיות שווה ערך ודבוק בתורה הקדושה.

וכפי שאומר החכם מכל אדם, סוף דבר הכל נשמע.

את האלוהים יירא,

ואת מצוותיו שמור,

כי זה כל האדם.

זאת אומרת, האדם הוא שום דבר.

מה מחזיק את האדם להיות באמת אדם?

מה מחזיק את האדם להיות קניין של מידות שיכול להעביר אותם הלאה?

היותו דבוק בתורה הקדושה,

ביראת השם.

כי כשאדם קונה חפץ מסוים, נניח מכונת כביסה,

הוא בודק היטב איזה חברה זאת,

מי ייצר אותו,

כמה תוקף אחריותו, כמה סלאדים הוא עושה,

כמה פה, כמה פה. הביאו עם הובלה ולא הובלה,

ואם זה עם חיסכון באנרגיה של החשמל או לא.

המותג של האדם, מוריי ורבותיי, נקבע לא על פי הסובב אותו,

אלא על פי עצמו, על פי התורה הקדושה, כמה הוא דבוק בתורה הקדושה.

בלא תורה היהודי נטול הערך, ואנחנו רואים את זה.

כשהוא יצוק

קדושה ויראת שמיים, הוא יכול ליצוק תוכן רוחני לביתו.

הוא יוצר

מאבני הבית המדוממים את המציאות הממשית בעלת חיים ותוכן.

ואתמול, סיפור טרי מאתמול,

הגיעו שני חברים של הבן מהתלמוד תורה.

אז הם הסתכלו, אמרו, יואו, איזה יופי, איזה פה, איזה חדר יפה, הנה החדר שלך, ופה ושם.

איפה החדר של אבא שלך?

אז הבן שלי התגאה ואמר, וואו,

בואו תראו את החדר של אבא שלי, עוד לא ראיתם חדר כזה.

הוא פותח להם את הדלת,

הם רואים כל החדר מלא ספרים,

והשולחן עמוס בספרים,

שאני מתעסק בהם לכתיבה והכול.

וואו,

הלוואי עלינו כזה שולחן בבית.

זאת אומרת, גם ילד שהוא קטן עדיין בשאיפות,

כשהוא רואה דבר גדול, זה נותן לו אור יקרות,

זה נותן לו משמעות אחרת לחיים.

זאת אומרת,

שאם אנחנו נדע לקחת את אותם יסודות,

את אותם דברים נכונים וליצוק אותם לתוך הבית שלנו,

בוודאי ובוודאי שאנחנו בסופו של יום נדע

שהם השפיעו.

כי בתחילה זה משפיע בצורה עדינה, בסוף זה משפיע גם בצורה יותר גדולה.

גם ילד שרואה את האבא שלו שהוא הולך לנוח

מנוחת צהריים בשבת,

אז איך הוא הולך לנוח? הוא הולך ותלמודו בידו.

הוא נרדם מתוך דברי תורה.

הוא הולך לנוח מתוך דברי תורה.

הילד חוזר משיעור,

הילד חוזר מתפילה מוקדמת,

הילד חוזר מכל דבר אחר,

מביקור, מהליכה, מיציאה וכו'.

הוא רואה את הסטנדר של האבא

עם הספר, והאבא יושב ושקוע ועוסק בתורה.

זה יציקה של אדני יסוד,

שהוא יודע שכל זמן אני מנצל לתורה.

לאבא יש חברותא, אז הבן גם צריך חברותא.

תדאג לו שיהיה לו חברותא גם.

תדאג לו, כמה שיעלה תשלם.

יש לו חברותא שיתרבן אותו,

ילמד אותו איך להבין את הגמרא.

בנוסף לזה שאתה יושב ולומד איתו,

אתה גם תיתן לו את הזמן שהוא ישב וילמד איתו גם מוסר, כי זה חובה ללמוד מוסר.

ככה אתה יכול לבנות את היסודות האמיתיים,

ואז הבית הזה זה בית שבוודאי ובוודאי שורה בו השכינה ותמשיך הלאה עד

סוף החיים של האדם ושל בני ביתו.

נזכור

כי זה כל האדם. האדם תלוי אך ורק

בתורה הקדושה בלבד.

זה מה שעושה אותו אדם. לולא זה

הוא לא אדם, הוא בעל חיים

מהלך על שתיים בדיוק.

איך תהיה אדם? על ידי שתינק,

תספוג,

תתעסק.

איך אומרים אחינו בני אשכנז? לעסוק בדברי תורה.

גם התורה הקדושה זה בשבילי עסק. כמו שבביזנס אתה מרגיש שכל כולו אומר,

כל כולו אומר כבוד, כל כולו אומר, חבר'ה, איפה שסגידים?

בוודאי ובוודאי שהאדם צריך לעשות את התורה יותר מהעסק.

ולכן הם מברכים לעסוק בדברי תורה.

ואנחנו הספרדים,

אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על דברי תורה,

שאנחנו ממיתים את עצמנו על דברי תורה,

שאנחנו עושים הכל על מנת שנזכה לקיים, נזכה לשמור, נזכה לעשות את דברי התורה הקדושה. ברוך ה' לעולם, אמן ואמן.