בנתיבות החיים - טז | הרב שמעון משה חי רחמים

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

בנתיבות החיים,

שיעורו השבועי של הרב שמעון משה חי רחמים שליטא,

בענייני נישואין ושלום בית.

בשם ה' נעשה ונצליח, היום נעסוק

בהנהגות הבית,

מתוך ספר נתיבות חיים.

הכותרת להיום, על פי ה' יחנו ועל פי ה' יישאו.

ההשתדלות, בני ישראל בהיותם במדבר התנהלו כפרט וככלל.

על פי ההנהגה הניסית, מעל כל גדרי הטבע,

כל בית ניהל אורח חיים בדרך שהורה להם משה רבנו עליו השלום.

גם ההנהגה הכללית של עם ישראל נוהלה על פי מה שהורה להם משה כפי ששמע מפי הגבורה,

וכששמעו ישראל הקדוש ברוך הוא זכו להשגחה פרטית

ואף לניסים גלויים.

אולם, בכמה מקומות נוכחים אנו לראות שהיו חילוקי דעות

בין רצון הקדוש ברוך הוא לבין רצונם של עם ישראל או רצונו של משה רבנו.

לדוגמה, כששלח משה רבנו מרגלים,

היה זה מדעתו ללא ציוויו של הקדוש ברוך הוא.

שלח לך אנשים, כפי שאומרת התורה.

למרות זאת, לא מנע הקדוש ברוך הוא ממשה רבנו לעשות כן.

רק לבסוף נתגלה ההרס

שחוללו המרגלים לעצמם ולעם ישראל כולו עד

דורנו אנו.

ועד היום אנו סובלים מהבכי שברכו ישראל לחינם במדבר,

על שהלכו שולל אחר הצד המרגלים וכיוצא בזה.

ואחר שחטאו העם בחטא המרגלים, רצה העם לעלות ולכבוש את הארץ.

ולמרות שהזהיר אותם משה רבנו שאין הקדוש ברוך הוא עמהם,

אף זאת לא מנעם הקדוש ברוך הוא לעשות את אשר חפצו.

וסופם היה של המעפילים חורבן ואבדון.

אך מה הלקח

הנלמד מסופם המר והנמהר של המרגלים והמעפילים?

הווי אומר,

המסקנה היא לתת לקדוש ברוך הוא לנהל את העולם.

הקדוש ברוך הוא נתן לאדם חופש בחירה,

מה שנקרא הבחירה החופשית.

זהו כוח שבאמצעותו יכול האדם לעבור

עבירות או לחלופין לקיים מצוות.

ברם חופש הבחירה מצומצם בתוך הגבולות הקבועים מלכתחילה.

אין בכוחו של אדם להשיג דבר או ליצור מציאות שהיא נגד רצונו

של הקדוש ברוך הוא.

התוצאה הסופית של כל פעולה בעולם הינה על פי

מה שנקבע לאדם, על פי מזלו או על פי מעשיו.

יש אמירה בשם אחד מרבותינו הקדמונים,

שאומר, כל מלאכי מזרח ומערב לא יוכלו לתת לאדם דבר שאין מגיע לו, ולא יוכלו לקחת מהאדם

דבר ששייך לו.

וכשבלעם הרשע שאל את הקדוש ברוך הוא אם ללכת לקלל את עם ישראל,

ענה לו הקדוש ברוך הוא שלא לעשות זאת,

אך בלעם רצה אחרת.

וכשראו בשמיים שהוא חפץ ללך על פי דרכו,

לא מנעו ממנו זאת.

ולמרות זאת,

לא יכול היה בלעם לשנות מאומה מהגזרה האלוקית

שקבעה

שעם ישראל יישאר חי וקיים.

חזל הקדושים

אומרים על הפסוק, נעשה אדם בצלמנו.

זוהי ההנהגה והבחירה שניתנה לאדם.

בראייה מעמיקה הדבר דומה לגופו של האדם.

האיברים בגוף האדם מחולקים באופן כללי לשני חלקים.

האחד

הוא איברים שתלויים ברצון האדם ובבחירתו,

כהנעת היד או הרגל,

שבכל עת שיחפוץ האדם להזיז

יכול הוא למלא את רצונו.

אבל החלק השני אלו האיברים הפנימיים שאינם תלויים ברצונו של האדם ובבחירתו,

כדוגמת האיברים הפנימיים,

הלב,

הכבד,

איברים אלו פועלים מבלי שתהיה לאדם כל שליטה ישירה עליהם ועל תפקודם.

ולמרות ששני סוגי האיברים הללו שונים במהותם אלו מאלו,

ישנו מכנה משותף ביניהם.

אילו יתאמץ האדם יתר על המידה,

האיברים הפנימיים של האדם יכולים להיות מושפעים באופן עקיף

מפעולותיו החיצוניות,

והמערכת הפנימית שלו תפעל בהתאם.

וכן להפך,

כשליבו של האדם חולה, חס ושלום,

משפיעה מחלתו גם על התפקוד הכללי כולו של כל האיברים החיצוניים.

כך הוא,

אף בנוגע לעניין הבחירה החופשית של האדם בעניינים חיצוניים,

יש לאדם בחירה חופשית,

אולם בפנימיותו אין לאדם בחירה

ויכולת שליטה.

ולמרות זאת,

מעשיו של האדם והנהגתו יש בכוחם להשפיע באופן עקיף גם על פנימיות

ולפגוע בהם.

תכליתו של האדם,

ייעודו ומזלו הם מהדברים הפנימיים,

שאין לאדם שליטה עליהם כלל.

הם מנוהלים ופועלים אך ורק על פי רצונו העליון של קודשא בריכו.

וליתר דיוק, כל ענייני העולם הזה,

הברכה וההצלחה והישועה והנחמה,

כולם בגדר איברים פנימיים.

רק איבר אחד

יחיד הוא בגדר איבר חיצוני,

שיש לאדם שליטה ישירה עליו,

והוא יראת שמיים.

כמו שאמרו חזל הקדושים, הכל בידי שמיים

חוץ מיראת שמיים.

יש בכוח האיבר הזה להשפיע על כל הגוף כולו,

על כל האיברים הפנימיים שנמצאים באדם.

גם במוסד הנישואין יש את הבחירה באיזו

הנהגה רוצים בני הזוג לנהל את החיים שלהם,

אלא שלעיתים ההנהגה שגויה של בני הזוג עלולה להוביל את הבית

לכיוונים ודרכים עקלקלות.

ומהי ההנהגה הנכונה?

הגמרא במועד קטן, דף יח, מספרת שרבה שמע

אדם אחד שביקש רחמים ואמר, תזדמן לי פלונית.

אמר לו רבה, לא תבקש כך רחמים.

אם ראויה לך, לא תלך ממך, ואם לא,

כפרת בה.

סליחה, כפרת בה השם.

שהרי אתה מתפלל נגד רצונו של המקום,

ולאחר שנשא את האישה אותו האיש שביקש,

שמע רבה את האיש הזה מבקש או שהוא ימות לפניה או שהיא תמות לפניו.

למה? לפי שהייתה אישה רעה.

אמר לו רבה, לא אמרתי לך שלא תתפלל על הדבר כך?

בדברי הגמרא הללו, מוריי ורבותיי, מונח רעיון עמוק.

חז״ל לימדו אותנו שאין להתעקש ולבקש דבר מסוים.

המבט שלנו מצומצם מאוד.

אף אם נדמה לנו שדבר מסוים הינו טוב עבורנו,

בשמיים יודעים יותר טוב מאיתנו מה טוב בשבילנו,

ועל כן יש לנו לאפשר לבורא עולם לנהל את חיינו,

מתוך ידיעה ברורה שבורא עולם אוהב אותנו

יותר ממה שאנו אוהבים את עצמנו.

עת מבשר שמואל הנביא

לשאול על הכתרתו למלך על ישראל,

הוא מוסר לו מספר סימנים,

אשר הסימנים הללו יתגלו לפניו בדרך חזרתו מביתו.

הוא אומר לו, אתה עתיד לפגוש

ליד קבורת

רחל אמנו, שני אנשים שיאמרו לך שנמצאו האתונות אשר הלכו לעיבוד.

לאחר מכן אתה תגיע עד אלון תבור,

שם יפגשו אותך שלושה אנשים העולים בית אל.

אחד נושא שלושה גדיים,

אחד נושא שלושה כיכרות לחם,

ואחד נושא נבל יין.

האנשים הללו ישאלו לך לשלום,

וייתנו לך לחם.

אחריכן יבוא גבעת האלוקים,

אשר שם נציבי פלישתים,

וכבואו לעיר יפגוש חבל נביאים יורדים מהבמה,

ולפניהם נבל וטוף וחליל וכינור, והם המתנבאים.

ומבטיח לו שמואל הנביא,

וצלחה עליך רוח אדוני והתנבאת עמם,

ונהפכת לאיש אחר.

לכאורה שואלים רבותינו הקדושים, למה היה צריך

שמואל להביא את כל הסימנים הללו לשאול המלך?

מספיק סימן אחד, למה כל כך סימנים מרובים?

אלא רצה שמואל הנביא להורות

לשאול המלך

שהקדוש ברוך הוא משגיח והוא מנהל את העולם כולו.

כי עתיד שאול למלוך

ולמשול על עם ישראל,

ותוך זמן קצר הוא עתיד להיות ממדרגה נמוכה ביותר למדרגה של מלך.

ויש חשש שיחשוב שכל הגדולה באה אך ורק בזכות מיוחדותו.

היות והוא גיבור ויפה תואר,

אך בא שמואל הנביא ומודיע לו שכל מה שהוא עתיד לחוות בחייו

עד לפרטים הקטנים ביותר.

אף אלו הנראים כתלויים ברצונות של האדם עצמו,

כגון אמירת שלום איש לרעהו ועד לנציבי פלישתים וחבל נביאים,

הכל תדע,

שמואל,

שזה ממנו יתברך.

ולמה?

כי כבר אומר הפסוק,

כי לאדוני המלוכה הוא מושל בגויים.

האמונה הזאת תאמץ בך את לבך לעשות ולקיים את כל הכתוב בתורה,

וממילא יקוים בך סוף הפסוק וצלחה עליך הוא אדוני והתנבאת עמם ונהפכת לאיש אחר.

ועוד קודם לכן,

כאשר שאול שואל את הנערות היכן שמואל,

הכתוב מספר שהם מאריכים עמו בדברים, בדיבורים,

ובחזל מובאים ג' טעמים לכך,

האחת לפי שהנשים דברניות הן,

או כדי להסתכל ביופיו של שאול המלך.

אמרנו, היה גיבור ויפה תואר.

או לפי שאין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימה, כפי שאומרת הגמרא בברכות מבחינת.

וראו אף ראו עד היכן מגיעה השגחת השם יתברך.

מאחר שעדיין לא הגיע זמנו של שאול למלוך,

צריך לעכב אותו בעוד כמה דקות

ולהעביר את הזמן הזה בדיבור, ועם מי עם נשים?

ולכן, מתגלגל הדבר לשאול ופוגש בנערות שמטבען הן דברניות,

וכדי להסתכל ביופיו של שאול הן מעריכות לדבר עימו.

וכל זה כדי לעכב את שאול בעוד מספר רגעים,

כדי שלא תיגם מלכות אחת

בחברתה אפילו כמלוא נימה.

ומדוע הקדוש ברוך הוא מגלגל את הדברים באופן כזה דווקא ולא באופן אחר?

למה שלא יזדמן לבית המדרש ושם ישאלו אותו קושייה או ישאל אותם שאלות ואז יתעכב?

למה דווקא באמצעות שיחה שכזאת?

אומר הרב כי התשובה היא כדי להשאיר פתח לבחירה של שאול המלך.

יכול שאול להיגרר אחר יצרו ולהמשיך לשוחח עם הנשים הללו,

וחלילה לאבד את כל המלוכה כולה.

את עושרו הגשמי והרוחני הצפוי לו,

ורואים אנו מכאן את השילוב הנפלא בין ההשגחה הפרטית

של הקדוש ברוך הוא מחד ואת חופש הבחירה שניתן לאדם מאידך.

רעיון דומה

נמצא במגילת אסתר בתקופת מרדכי הצדיק ואסתר המלכה.

הקדוש ברוך הוא מנהיג את עולמו בהסתר גמור, ואנוכי אסתר אסתיר פני ביום ההוא.

שמו של הקדוש ברוך הוא לא מופיע באופן גלוי ומפורש במגילה,

ובכל אופן ובכל שעה ובכל קריאה ובכל זמן

אנחנו חשים את השגחתו של הקדוש ברוך הוא בעולמו.

רמז נתנו לכך חז'ל במגילת המלך בלבד,

שכל ראש דף שנכתב שם המלך, הכוונה למלך

מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא,

ולא לאחשוורוש.

אך במקרה במגילה ישנם צירופי מקרים.

מבקש אחשוורוש לעשות משתה, ובמקרה הוא מבקש שבשתי תופיע לפני המסובים,

ולאחר מכן הוא יוציא אותה להורג,

ומקרה הוא שדווקא נבחרת אסתר המלכה להיות למלכה, ועוד כהנה וכהנה כל מיני צירופים של מקרים המתרחשים באותה תקופה.

ברם צירופי המקרים הללו כולם מביאים למסקנה אחת

חוט

השני העובר דרכם

ומאחד אותם

הינו על ידי מנהיג הבירה.

הקדוש ברוך הוא, מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא,

למעשה כל התורה,

הנביאים והכתובים, כולם מתחילתם ועד סופם,

הינם ביטוי להשגחת הבורא בבריאת העולם והאדם,

במעשי האבות, ביציאת מצרים,

במסע בני ישראל,

בכיבוש הארץ, בתקופת השופטים,

בימי המלוכה ועד אחרית דבר הנביאים.

כולם מלמדים אותנו, מוריי ורבותיי, כי אין מקרה בעולם,

אלא הכל בהשגחתו הפלאית והנפלאה,

עד לפרטי פרטים הקטנים של בורא עולם.

גם כוחו של האדם

בבניית עולמות והריסתם תלויים בהשגחתו של הקדוש ברוך הוא.

מציאות כזו עמוקה ובלתי נתפסת במוחו של האדם,

אך על האדם להאמין בה,

כפי שאמרו חז״ל בפרקי אבות שאנו עוסקים בהם

בשבועות הללו, הכל צפוי

והרשות נתונה ובטוב העולם נידון והכל לפי רוב המעשה.

דומה הדבר לאחד שעלה לאוטובוס עם משא כבד שנסע על כתפו.

במהלך כל הנסיעה הלך הנוסע מתחילתו של האוטובוס ועד לסופו,

הלוך ושוב עד הגיאו אל מחוף שפצו.

טרם ירד,

פנה הנהג וביקש להשיב לו את כספי נסיעתו בטענה שכל זמן הנסיעה הוא הלך ולא ישב.

אמר לו הנהג, שוטה שבעולם,

הליכה זו נעשית מבחירתך.

גם לו היית בוחר לעמוד ולא לזוז ממקומך, האוטובוס היה ממשיך בנסיעה.

לו היית פיקח,

היית משתדל לחפש מקום לשב שמה,

להקל מעליך את המשא הכבד שנסעת על שכמך?

וכמסע הכבד

הנושא אותו, אותו אדם, אותו שוטה,

כן אנו בני האדם.

אנו נמצאים בעולם הזה כנוסע המהלך לו באוטובוס,

העולה לאוטובוס,

ולפי קוצר ראייתנו הגשמית,

נדמה לנו שאנו הולכים.

אנחנו משתדרגים, אנחנו הולכים בעולם שכולו טוב,

אנחנו בקדמה.

אך למען האמת, העולם ממשיך לנסוע גם בלאו הכי.

גם אם היינו בוחרים לשב ללא כל מעש,

היינו נוסעים באותו מסלול של נסיעה.

לעתים ניתנת לאדם הבחירה למתק את הנסיעה,

שתהיה נוחה יותר,

ולעתים גם כשהאוטובוס עמוס ולא ניתן למצוא מקומות ישיבה,

גם לזה אינו זוכה.

למרות שנדמה לו לאדם שהוא הלך כל הדרך,

עליו לשלם את דמי הנסיעה,

שכן לאמיתו של דבר הוא לא הלך אל הנסע.

ההשתדלות למציאת מקום ישיבה

צריכה להיות באופן שלא תגרום למהומות באוטובוס,

ובוודאי שכל ניסיון אלים מצידו של זה להקים בכוח

אדם אחר ממקומו כדי לשב בו תגרום להתערבות של נהג האוטובוס,

עד כדי הורדתו מהאוטובוס באמצע הדרך.

והנמשל כמובן מובן.

האדם מצווה לעשות השתדלות במידה,

במשקל ובמשורה.

ברם כשמאמציו הם מעבר לרף המקובל והוא לוקח אחריות עליו,

אחריות בלעדית על מהלכי חייו,

הרי שהוא גורם לבורא עולם לא להיות שותף בהנהגתו.

במקרה כזה ייתכן וימלאו

לאדם משמיים את חפצו.

אולם בסופו של דבר

הוא יהיה בגדר דבר השמור לרעתו.

הדבר יהיה אך ורק לרעתו.

מטרת הבריאה בעולם הזה הינה בכדי להטיב לברואים,

וזה כל חפצו ומאוויו של המקום ברוך הוא.

האדם שהוא נזר היצירה נברא לבסוף אחר כל העולם,

שהיה מוכן בעבורו.

לולא שחטא הוא היה מקבל את כל צרכיו ללא כל עמל ויגיע.

אולם מאחר שחטא,

אדם הראשון, נגזר עליו את דברי הכתוב בזיעת אפיך תאכל לחם,

שהיא גזירת ההשתדלות.

מעתה החטא ואילך על האדם לטרוח ולעמול כדי לקבל את מזונותיו

ושאר צרכיו מכל מקום.

לא נקבע שיעור למידת ההשתדלות הזאת.

מידת ההשתדלות תלויה באדם עצמו וברמת הרוחניות שבו.

הוא מבואר בספרים הקדושים.

ישנם ג' דרגות בהשתדלות.

דרגות

שכל אחת מובדלת זו מזו מצד רמת הרוחניות של כל אדם ואדם.

וכולן רמוזות בפרשת המן.

חז״ל הקדושים בגמרא ביומא דף ע״ה אמרו

המן היה יורד לצדיקים בפתח הבית.

לבינוניים יצאו ואספו אותו.

הרשעים היו יוצאים למקום רחוק

ולקטו אותו.

לצדיקים היה המן יורד כלחם אפוי מוכן לאכילה.

לבינוניים כעוגות שטרם נאפו.

הרשעים צריכים לטחון ברחיים או לדוך במדוחה.

ואגב אורחה,

מכאן מיושבת הקושייה העצומה על תלונות העם. זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם,

את הקישויים ואת האבטחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים.

לכאורה נשאלת השאלה ידועה כיצד היו מוכנים להחליף אוכל של מלאכים

תמורת קישויים,

תמורת בצלים, שומים, אבטיחים וכדומה.

אלא כיוון שהמן היה מאבחן את האנשים מודיע מי צדיק

ומי רשע השכם בבוקרו של כל יום ויום

והשכנים פותחים את הדלתות ורואים בדיוק.

היו הרשעים נאלצים לרוץ לעיני כל אל מחוץ למחנה במטרה ללכד את העם.

ומתפרסם קלונם ברבים.

מאחר כך אמרו הרשעים מוטב לנו לאכול שומים,

בצלים, קישויים, אבטיחים,

כפי שהיה במצרים מתוך כבוד,

מאשר לאכול לחם של מלאכים ולהתבייש.

ולענייננו ג' הדרגות של ההשתדלות מצויות בפרשת המן. דרגת הצדיקים שהשתדלותה מועטת ביותר

זוהי הדרגה של

הכל מוכן כלחם אבירי מחליש.

הדרגה של הבינוניים,

שהיה עוגה לא מוכנה, היא דרגה

שצריכה השתדלות יותר גדולה.

אבל דרגתם של הרשעים הייתה צריכה עמל ויגיעה כדי לקבל את המזון,

ואפשר שגם בימינו אנו יכול האדם לבדוק מהי הרמה הרוחנית שלו ולאיזה קט הוא משתייך בדיוק.

זאת על פי רמת ההשתדלות שהוא בוחר להשקיע בעניין פרנסתו.

אם הוא צדיק פרנסתו תהיה מזומנת ותגיע עד פתחו,

הוא מוכנה.

אם הוא בדרגה של 50-50, בינוני,

אז הוא יצטרך לאפות את העוגה,

לטרוח

אחר המזון.

אבל אם הוא חס ושלום, חס וחלילה, רשע גמור, וואי וואי,

הוא יצטרך לעמול קשה אחר פרנסתו,

ובעמל הזה שהוא עובד בשעות נוספות והכול, עדיין אין לו ברכה בעמל.

הרמה הרוחנית של הבית היהודי אף היא נמדדת על פי רמת ההשתדלות שעושה האיש,

האישה ושאר בני הבית.

אנשים רוקמים תחבולות,

מרמים,

משקרים את נשותיהם וחבריהם במטרה להרוויח עוד מספר פרוטות.

אינם אלא שוטים גמורים.

סבורים הם כי בכוחם לנהל את העולם ולהערים מלכות שבריחו.

אילו היו מודעים לכך שכל מה שהשיגו בעורמה יהל לרעתם,

היו ודאי נמנעים ממעשיהם הרעים ושווים בתשובה שלמה.

ורק בעניין אחד על האדם לעשות מאמצים כבירים,

אף מעבר להשתדלות הסבירה, והוא

על פי קיום תורה ומצוות.

שכן הדברים הללו תלויים בעבודת השם,

כי השטן מקטרג ומפריע לאדם.

על כן בענייני עבודת השם אל לו לאדם ליפול ברוחו,

אלא יתאמץ בכל כוחותיו ויעשה הכל

ככל אשר לאל ידו לקיים את רצונו יתברך.

וכפי שאמר שלמה המלך במשלי כד,

כי שבע ייפול צדיק וקם.

אי חכם מכונה האדם צדיק אם נפל שבע פעמים,

אלא לומר לך שבעניינים רוחניים אף אם יפול האדם שבע פעמים למרות זאת עליו לאזור כוח,

לעמוד על רגליו,

להמשיך לעבוד את השם, ואם כאן, בכל אופן,

עם כל הקשיים, לצדיק ייחשב.

ברם ההשתדלות,

בשאר ענייני העולם הזה,

ימלא אדם את חובתו מחובת ההשתדלות בלבד,

והוא יתברך, הטוב בעיניו יעשה.

אולם במהלך ההשתדלות עליו להיזהר שלא לדחוק את רגלי הקדוש ברוך הוא

מלהיות שותף בהחלטות ובהנהגה

על ידי עשיית תחבולות וריבוי מאמצים מעבר לחובת ההשתדלות הסבירה,

הנצרכת לכל ענייני העולם הזה.

לדוגמה,

כאשר בני הזוג עושים מאמצים גדולים,

הרבה מעבר לחובת ההשתדלות,

כגון לקנות דירה במקום יוקרתי,

או כדי לזכות לאיזו משרה מכובדת,

לפי השקפתם,

ההחלטה היא לטובתם, אך האמת, הם ידעו אותה רק בסוף.

ועד אז,

רבים הם האיסורים שיהיו מנת חלקם,

ואף אם יתגברו על אלו, עדיין לא יאוזקו לשקט נפשי,

לפי שבמעשיהם דחקו את רגלי המנהיג האמיתי והוא בורא עולם.

שכן אמרו חז״ל בתוספתא ביומה פ״ב

הלכה ז׳

משלך ייתנו לך,

בשמך יקראוך,

ובמקומך יושיבוך.

אין שכחה

לפני המקום,

אין אדם נוגע במוכן לחברו.

אך האז אוניש הקדוש מספרים עליו שלא היה משתדל בענייניו יותר משלוש פעמים,

ומשום שיותר מזה הדבר מראה על פגם באמונה וביטחון בבורא עולם.

כיוצא בזה מצינו שהתורה חוזרת ומספרת לנו

מספר פעמים על הנהגת בני ישראל במדבר שהייתה על פי אדוני יחנו ועל פי אדוני יישאו.

מעשה אבות,

סימן מובהק לבנים.

באה התורה ללמד אותנו את הדרך בה עלינו ללך.

כיצד נשליך על השם את כל יהבנו ונזכה לסיעתא דשמיא עצומה.

כנאמר בפסוק, אשליך על אדוני יהבך והוא יכלכלך.

לא ייתן לעולם מות לצדיק.

הוא מובא במדרש,

בילקוט שמעוני,

פרשת בשלח,

רס ז,

שהקדוש ברוך הוא נשבע בכיסא כבודו שלא יניח

נין

ונכד לעמלק תחת כל השמים.

שלא יהיו אומרים

גמל זה שייך לעמלק.

כבשה זו של עמלק.

ולא זו בלבד,

אלא גם נשבע הקדוש ברוך הוא בכיסאו,

שאם יבוא אחד מכל אומות העולם להתגייר, שיקבלו אותו, אבל מביתו של עמלק לא יקבלו אותו.

עם ישראל לדורותיו חקק על ליבו את הציווי האלוקי של תמחה את זכר עמלק,

מתחת השמיים לא תשכח.

זהו הביטוי לשנאה העולמית והתהומית ביחס לאומה הקרויה עמלק.

שנאה תהומית ונצחית זו בין עם ישראל לבין עמלק אומרת דורשני.

נצייר לעצמנו אחרי שהחזיר

את כל תושבי ירושלים בתשובה,

האדם

ודאי היה ראוי להערכה ולהוקרה,

ואם אדם זה היה אחראי לחזרתם בתשובה של כל יהודי ארץ ישראל,

היש גבול להערכתנו אליו?

עמלק באופן עקיף היה ממחזירי התשובה הגדולים ביותר שהיו לעם ישראל,

בכל הדורות.

וכפי שאמרו רבותינו הקדושים במגילה י״ד,

גדולה הסתרת טבעת יותר מ-48 נביאים ו-7 נביאות

שהתנבאו להן ישראל.

שכולם לא יחזירום למוטב,

ואילו הסרת הטבעת החזירתן למוטב.

הסיבה שבזכותה חזרו עם ישראל בדורו של מרדכי,

בתשובה הייתה בגלל אחשורוש.

הוא נתן להמן רשות להשמיד ולהרוג את כל עם ישראל.

גדולי ישראל, ראשי סנהדרין

בכל הדור,

לא הביאו את עם ישראל להידבק בבורא עולם,

אולם המן הרשש היה נין,

ונכדו של עמלק עשה זאת על ידי פעולה פשוטה,

השרד הטבעת מידו של אחשורוש והנחתה בידיו של המן.

חזל המשילו את הדבר לאדם שהרכיב את בנו על כתפו ויצא לדרך.

היה אותו הבן רואה חפץ ואומר, אבא,

טול חפץ זה ותן לי.

והוא נותן לו, וכן שנייה וכן שלישית.

פגעו באדם אחר,

אמר לו אותו הבן, ראית את אבא?

אמר לו אביו, אינך יודע היכן אני.

אשליחו מעליו, ובא הכלב ונשכו.

עמלק נמשל לאותו כלב שעורר את עם ישראל להכיר באביו,

ולכאורה תמוה מדוע זכה עמלק להיות כל

כך שנוא אם הוא עשה פעולה כזאת גדולה

להשיב את עם ישראל לאביהם שבשמיים אחרי הכל.

הוא בוודאי שהוא כלב בן כלב,

ודרכו לנשוך,

והרבה בעלי חיים ברחוב.

אבל עמלק שנלחם בישראל היו הרבה אומות אחרות,

גם הן נלחמו בעם ישראל,

כדוגמת המצרים והבבלים.

ולפלא הוא ששום אומה שבעולם לא זכתה ליחס מועדף

של שנאה שכזאת,

כמו שזוכה לעמלק שנאה עולמית,

ללא כל פשרות,

ללא כל כפרה וסליחה.

ובמה איפה מתבטא חטאו של עמלק?

עד שאפילו בשמיים

תמחה את זכר עמלק מתחת השמיים לא תשכח,

השנאה היא תהומית ונצחית כלפיו.

אלא חז״ל הקדושים

אמרו אחרי שחטאו עמלק בכך שקיררו את ישראל בעבודת השם,

וזה על פי דברי הכתוב אשר קרחה בדרך,

קרחה מלשון קור וחום.

עם ישראל ראה במצרים את הניסים והנפלאות שלא ראו מאז בריאת העולם,

עד שכתוב

בפסוק שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת.

כל העולם כולו ניצב משתומם על ההשגחה האלוקית

לה זכה עם ישראל,

עם שהיה לו מקבר לעבד עבדים לבשר ודם,

זכה להיות מעתה עבדו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.

אלא שדווקא כאן,

בשיא ההתרוממות, הרוחניות קם לו לפתע עמלק

וקירר את כל ההתלהבות.

קירר את רשפי האש העזים

שלהטו בלב עם ישראל,

צינן את הפחד והמורא של אומות העולם כולם מפני השם.

זהו חטאו של עמלק.

במעמד יציאת מצרים ומתן תורה זכה עם ישראל להידבקות מרבית בבורא עולם,

אך עמלק גרם להפריד את ההידבקות הזאת.

וכשעם ישראל נפרד מבורא עולם, אין לו את המיוחדות

המאפיינת אותו להיות לא לעם סגולה מכל העמים.

את זה עמלק הצליח להשיג, מה שכל האומות

לא הצליחו ולא העזו לעשות.

ההגדרה הזאת, כפי שאומר הכתוב, והיה בית יעקב לאש,

ובית יוסף ללהבה, ובית עשיו לקש.

אש

של בית יעקב זה מורה על ההתלהבות.

אדם אחוז בהתלהבות הינו אדם זריז הממהר לעשות רצון קונו.

שלמות העבודה מתחילה עם הידלקות

האש באדם של אהבת

השם המביאה אותו לידי זריזות וחריצות.

וכפי שמצינו אצל אברהם אבינו,

אב האומה שעשה את כל מעשיו בשלמות ובזריזות,

כאן נאמר,

וירוץ לקראתם,

וימהר אברהם האוהלה אל שריו, ויאמר מהרי ואל הבקרץ אברהם,

וישכם אברהם בבוקר.

התורה הקדושה הגדירה את אבי אבות האומה

היהודית כמי שהזריזות וההתלהבות בעבודת השם זורמת בעורקיו.

שורש זה נטוע עמוק בלבו של עם ישראל.

הם קיבלו אותו כירושה מאברהם אבינו והוא הצמיח את פירותיו עד ליום

בו נלחם עמלק בישראל.

מיני אותו זמן הוכנס בלב האומה היהודית זוהמה,

עצלות,

רפיון בעבודת השם, לכך

אחראי אך ורק

עמלק.

כדי לכלות את בית עשיו יש צורך בלהבה של בית יוסף.

הלהבה מלהטת

כאשר האש הגדולה עוצמתית.

אז יש בכוחה של הלהבה הגדולה לפזר את הניצוצות למרחקים,

ובכוח הניצוצות הללו לשרוף את הקש של בית עשיו המתחלה.

הלהבה הינה תשוקה של עבודת השם.

בלא התלהבות בעבודת השם לא יוכל עם ישראל להגיע לשלמות,

אל המנוחה ואל הנחלה העתידית.

תפקידו

של הבית היהודי להבעיר את האש,

להדליק את הלהבה של בית יעקב ושל בית יוסף, את ההתלהבות,

את הזריזות, את התשוקה והכיסופים כולם לעבודת השם.

על עם ישראל מוטלת החובה לבטל את העצלות שהטביע בו עמלק ובכל מחיר.

יקבל האדם על עצמו לקום כארי בבוקר לעבודת בוראו,

לאמץ את לבבו לתלמוד תורה מתוך התלהבות ושמחה,

להרגיל את עצמו,

לקבל את השבת והמועדים מבעוד מועד,

מתוך זריזות וזהירות.

וכשהאש והלהבה מתלהטים בתוך ליבנו פנימה,

ממילא עשיו המשול לקש יהיה חלה ונשרף לחלוטין ולולמי עולמים.

כנאמר בעובדיה א',

והיה בית יעקב אש ובית יוסף ללהבה ובית עשיו לקש, ודלקו בהם ואכלום ולא יהיה שריד

לבית עשיו כי אדוני דיבר.

ברוכים תהיו להשם.