בנתיבות החיים - כה | הרב שמעון משה חי רחמים

 

- - - לא מוגה! - - - 

בנתיבות החיים,

שיעורו השבועי של הרב שמעון משה חי רחמים שליטא בענייני נישואין ושלום בית

נעשה ונצליח, אנחנו ממשיכים

בענייני שלום בית

תחת הכותרת, התמים מסתכל על העולם בתמימות.

האישה, כפי שהזכרנו בשיעור הקודם,

גלומים בניגודים הסותרים לכאורה זה את זה.

מחד גיסא מצאנו

שנכון הבא בינה יתרה, ומאידך גיסא עליה נאמר שדעתה קלה,

וברם אם נעמיק בעניין ניווכח כי אין מידות הללו סותרות זו את זו,

אלא נהפוך הוא.

שני התכונות הללו משלימות זו את זו,

ויחדיו הן בונות הן את פנימיותה של האישה,

כי כל הראייה הרחוקה והמעמיקה של האישה,

דהיינו הבינה היתרה שבה נובעת מהתמימות

המתפרשת כדעה קלה.

ולביעורם של דברים, אדם תמים הוא אדם ישר ונאמן,

וכדברי הכתוב בתהילים כה,

תום ויושר יצירוני,

ועל איוב נאמר איש תמים וישר.

וזהו שאנו נוהגים לומר אבינו מלכנו,

כותבנו בספר ישרים ותמימים.

ההפך מתמימות

הינה ערמומיות.

על הנחש נאמר בבראשית, והנחש היה ערום מכל חיית השדה.

כוונת התורה לומר שהיה מוחכם,

מתוחכם ומפולפל.

וכפי שאומר הכתוב, פתי יאמין לכל דבר, וערום

יבין לאושרו.

פסוק במשלי.

הפתי הינו התם, והערום הינו החכם המתוחכם.

כל מושג התמימות נובע מישרות פנימית.

טבעו של מישהו ישר להיות נוטה להאמין לבני אדם ישר.

אמונת הנשים הינה אמונה תמימה בלי התחכמויות,

בדיוק כדוגמת האמונה התמימה של הקטנים.

ואין הדבר בגדר חיסרון אצלם,

אלא אדראבה הוא יתרון עצום וגדול,

שיש לשמור עליו מאוד.

בורא עולם אוהב את התמימים הללו,

ושומר עליהם,

כמו שנאמר במשלי כח הולך תמים יבשע ונעקש דרכים יפול באחת.

וכדי להמחיש זאת סיפרו לנו חכמינו זיכרונם לברכה

מעשה נפלא על רבי זעירא.

כשעלה רבי זעירא לארץ ישראל, הלך והקיז דם,

והלך לקנות ליטרה מידה מסוימת בשר מהטבח.

דהיינו השוחט.

אמר לו לטבח, כמה עולה ליטרה בשר?

ענה לו בחמישים מנים ומכה אחת בברזל.

אמר לו רבי זעירא, תיקח לך שישים מטבעות ולא תכה אותי.

חזר והוסיף לו רבי זעירא במחיר, ולא קיבל לטבח את דבריו.

ולבסוף אמר לו רבי זעירא, עשה כמנהגך,

והלקהו הטבח ונתן לו את הבשר.

גם תקונה סטייק, גם חוטף מכות.

ולעת ערב, כשבא רבי זעירא לבית המדרש,

אמר לחכמים,

מה המנהג הרע הזה כאן,

שלא יאכל אדם ליטרה בשר עד שיכו אותו מכה אחת?

אמרו לו, ומה זה הדבר, ומי הוא עושה זה?

והשיב להם פלוני הטבח, השוחט הזה,

שהלכו החכמים להביא את הטבח ולייסרו על כך,

שהוא מצייר את כולם.

ומצאו שמת ואהרונו יוצא לקראתם.

אמרו לו, לרבי זעירא רבי, כל כך כעסת והענשת לזה, הקפדת עליו?

והשיב יבוא עליי,

שלא כעסתי עליו כלל,

אלא שהייתי סבור שככה מנהג.

זה מוזכר, מובא בירושלמי בברכות, פרק ב', סוף.

אות ח'.

ומה התרחש כאן, מוריי ורבותיי?

תארו לכם, אחד מגדולי ישראל הולך לקנות בשר מהשוחט,

והקצב שם אותו ללעג וקלס,

ואומר לו, מחיר הבשר,

בנוסף לכסף,

זה גם עם צ'פחה חזקה שעליך לקבל באמצעות

מטה של ברזל.

איזה פתי יאמין לדברים שכאלו, ועוד

יגיד לשוחט, תן לי את הצ'פחות.

מבאר את זה אחד מרבותינו.

כך,

באו החכמים ללמד אותנו שאדם תמים מסתכל על העולם במבט של תמימות.

אנחנו רואים הרבה תמימים עכשיו.

הם בטוחים שדואגים אך ורק לבריאותם ולטובתם.

ובעבור התמימים כל אנשי העולם הינם בגדר אנשים ישרים,

ולא מתקבל להם על הדעת כלל וכלל שישנם אנשים רמאים בעולם.

האישה היא כמו רבי זעירא,

תמונה בתמימות האמיתית.

דווקא בשל עובדה,

היותה הקלת דעת,

כלילות הדעת הזו הביאה אותה לראות את החיים בצורה ברורה ונהירה,

בלי התחכמויות,

בלי סברות ופלפולים.

אם האישה תשכיל לשמר את התכונה הטבעית הזו של התמימות,

היא תזכה לעוצמות

ותעצומות נפש אדירות.

אישה כזאת תשמש מגדל אור לכל הסובבים אותה.

בניינה יהיה מושתת,

עדה עד על יסודות איתנים וחזקים.

זהו מקרא מפורש בתהילים טו,

הולך תמים, הולך ופועל צדק ודובר אמת בלבבו.

עושה אלה לא יימות לעולם.

על הכתוב בתהילים להגיד בבוקר חסדיך ואמונתך בלילות דרשו רבותינו,

זיכרונם לברכה, באבות די רבי נתן, פרק א',

להגיד בבוקר חסדיך זה העולם הבא,

שנמשל כבקרים,

ואמונתך בלילות זהו העולם הזה שנמשל כלילות.

בחושך, כותב הרמחל בספרו

מסילת ישרים פרק ג',

האדם יכול שיהיו לו שני מיני טעויות,

או שהחושך יכסה את העין עד שלא יראה

מה שלפניו כלל,

או שיטעה אותו עד שיראה לו עמוד כאילו אדם ואדם כאילו עמוד.

מנקודת מבט של הנמצא בחדר,

הצדק עמו?

הרי עיניו רואות את האמת,

אולם את האמת המוחלטת לא לעולם יוכל לראות.

אלא אם יהיה רק אור בחדר.

רק האור יכול להביא את הנמצא בחדר להכרה כי טעה בכל מה שראה בחושך.

זה מה שמספרת הגמרא על רבי אלכסנדרי,

שאחר תפילתו יום יתפלל יהי רצון מלפניך.

השם אלוקינו שתעמידנו בקרן אורה ואל תעמידנו בקרן חשיכה,

ואל יתבל ליבנו ואל יחשכו עינינו,

אומר המספרת ברכות י״ז,

ואין אור אלא תורה שנאמר כנר מצווה ותורה אור.

וכשהבית הוא בית של תורה, אז ממילא ישנו אור בבית.

אולם האור לבד אינו מספיק כדי להאיר את החושך.

צריך שהאדם עצמו לא יהיה בגדר של סומה.

העיוור לא יכול לראות,

כי גם אם יש אור בחדר, עדיין הוא עיוור.

רק אדם שיש לו כוח של רעות בעיניו יכול ליהנות מהאור.

ראייה רוחנית נקראת אמונה.

אדם חסר אמונה הרי הוא בגדר של עיוור.

בלא האמונה אין האדם מפיק תועלת

מהאור שבחדר כלל,

דהיינו מהתורה שהוא לומד.

וזוהי כוונת הפסוק להגיד בבוקר חסדיך ואמונתך בלילות,

שעל ידי האמונה בבורא עולם

ניתן להלך בלילות בבטחה.

הטועלת היחידה מהאור שבחדר לאותו אדם שאינו רואה

הוא כדי שיבחינו אחרים בו ויצילו אותו,

או הם ינצלו מהסכנות ומהפגעים.

וכפי שמזכירה הגמרא במגילה כד על רבי יוסי,

שהיה אומר כל ימי הייתי מצטער על מקרא זה והייתי ממשש בצהריים כאשר ימשש

העיוור באפלה.

ומה אכפת לו לעיוור בין אפלה לאורה,

עד שבא מעשה לידיו של רבי יוסי.

פעם אחת היה מהלך באישון לילה באפלה,

וראה סומה שהיה מהלך בדרך ואבוקה בידו. אמר לו, בני, אבוקה זולם עליך.

אמר לו, כל זמן שאבוקה בידי בני אדם רואים אותי

ומציינים אותי מן הפחתין ומן הקוצין ומן הברקנין.

האיש והאישה צריכים להיות בעלי אמונה.

לא רק התמימות שבתוכם, אלא גם האמונה.

בעלי עיניים לראות,

כדי שאור התורה יאיר להם את עולמם.

ברם לעיתים גם כאשר אחד מבני הזוג עיוור

ואינו יכול להשתמש באור התורה,

אם בן זוגו אוחז בידו את האבוקה,

שהנה אמונה בכוחו להציל את בן הזוג השני מן הפחתין ומן הקוצין ומן הברקנין.

האישה הינה סמל אמונה בבורא עולם.

בעוד שהאיש טער אחר דרכים להשריש אמונתו בתוך ליבו,

הרי שהאישה בטבעה מאמינה גדולה היא,

בשעת מבחן האמת שבתוכה מתגלה ופורצת בכל עוז כלפי חוץ.

ואף שגם באיש היהודי יש את האמונה הפנימית הזאת,

אך ההבדל עצום בינו לבין האישה.

אמונת האישה נובעת מתמימות,

אמונה רגשית מתוכחי הלב.

אמונה טבעית מעצם היותה אישה יהודית,

ואילו אמונת האיש הינה אמונה מתוחכמת ושכלית.

רגש האמונה אצל האיש נובע מתוך הבנה שכלית מוקדמת,

אמונה שנובעת מכוח התורה והמצוות.

האישה,

החיה עם בעלה מתוך רגשי אמון,

וכבר אצל יעקב אבינו מצאנו שנשא כאן אנשים.

מציאות שכזו תיתכן רק לגבי האיש,

אך האישה לא תוכל להינשא למספר אנשים.

מטבעה היא אינה יכולה לקשור

קשר אמיתי ופנימי אלא רק לאחד,

משום שחייה מושתתים על בסיס

של אמונה.

הנביא בראשי הבית כותב, וארסתיך לי לעולם,

וארסתיך לי בצדק,

וארסתיך לי במשפט, בחסד ורחמים,

וארסתיך לי באמונה,

ויעדת את אדוני.

מה הקשר בינינו לבין בורא עולם?

הינו כדוגמת הקשר בין החתן לבין הכלה.

כמו שהאישה אינה נקשרת לבעלה אלא באמונה,

כך הקשר שלנו עם בורא עולם הוא באמונה.

אין עוד מלבדו.

ביטוי לאמונה של הנשים נראים בכמה מקומות בתנ״ך,

אחד הדברים המפורסמים הוא במעשי התופים.

אחר קריאת ים סוף

נאמר ותיקח מרים הנביאה, אחות אהרן, את התוף בידה,

ותצאנה כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות.

מי יכנא אליהם תופים ומחולות במדבר?

אלא מובטחות היו צדקניות שבדור,

שהקדוש ברוך הוא יעשה להם ניסים,

והוציאו עמהם תופים ממצרים.

עם ישראל ראה ניסים גדולים ורבים במצרים,

כל סדרי הטבע השתנו מול עיניו, ועדיין אמונתו לוקה בחסר.

אך

לגבי הנשים הדבר היה שונה.

הן מאמינות גדולות בבורא עולם,

מובטחות שהקדוש ברוך הוא יעשה להם נס,

ואף לוקחות תופים עמם.

נתאר בעיני רוחנו את אותן שעות שקודם יציאת מצרים,

עם עסוק בביזה.

כל מקום פנוי חשוב הוא במטרה להעמיס עליו עוד אוצרות שבזזו ממצרים,

אבל הנשים משאירות מקום אחד פנוי בשביל התופים,

כי הינן מאמינות שבורא עולם יעשה להם ניסים גדולים,

ומוותרות על אוצרות נוספים, ובלבד שתוכלנה להודות

בשעת הכושר על הניסים והנפלאות לבורא עולם.

זו התגלמותה של האמונה התמימה שנמצאת

בליבה של האישה.

רעיון דומה נמצא בנביאים, במלכים א', פרק יז'.

הקדוש ברוך הוא מצווה את אליהו הנביא, קום,

לך צרפת

אל האישה אלמנה

צדקת אחת.

היו אלה ימים של רעב ובצורת בארץ.

אליהו הנביא ביקש ממנה כוס מים לשתות ופת לחם לאכול.

עונה לו האישה כי אין לה אלא כדי לפרנס את עצמה ואת בנה ועניי עירך קודמים.

והיה אם תביא לו מבוקשו הרי היא, וגם בנה ימותו.

עונה לאליהו הנביא, אל תראי,

עשי לי משם עוגה קטנה בראשונה והוצאת לי ולך ולבנך

תעשי באחרונה.

ומוסיף הבטחה מאת השם, כדה קמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר עד יום ט השם גשם על פני האדמה.

ואכן עושה אלמנה כדבר אליהו הנביא בעלת אמונה חדורה וכדה קמח לא כלתה וצפחת השמן לא חסר כדבר השם, לא חסר כדבר השם אשר דיבר בעד אליהו.

ולאחר מכן ממשיך הנביא ומספר שבן האלמנה חלב אמת בחוליו, ואליהו הנביא מחגה אותו.

ובסוף המעשה, אחר שאחיה אליהו את בנה,

ישנו פסוק מעניין.

נאמר בו, ותאמר האישה אל אליהו, עתה זה ידעתי כאיש אלוקים אתה,

ודבר השם בפיך אמת.

הפסוק הזה מעורר לנו תמיהה.

אליהו הנביא מגיע לביתה של האישה האלמנה,

מבקש ממנה את שארית האוכל שנותר לה,

האחרון בדיוק,

רואות עיניה ניסים גלויים בברכתו,

ובעקבות כל זאת היא אומרת, עתה ידעתי כי איש אלוקים אתה?

וכי עד לאותה העת לא ידעה?

כך מקשים המפרשים,

קושייה גדולה ועצומה.

עונים המפרשים בתירוץ נפלא שבאמת היא הייתה מסופקת בליבה אם אכן

הוא נביא

ומה שראתה ניסים.

אולי שמע אליהו מפי נביא אחר ואמר לה,

ורק אחר שראתה את הנס שיחיה את בנה,

ידעה בבירור שאיש אלוקים הוא.

תתארו לכם אישה בודדת היא ובנה נמצאים בשואה האיומה.

רעב בכל מקום נשאר מעט אוכל שמספיק בקושי לה ולבנה,

ומגיע אדם שטוען שהוא איש אלוקים ומבקש ממנה את שארית האוכל

שנותר לה,

היא מסופקת לגבי מהות האיש עצמו,

אולם ביחס לדבריו היא מאמינה שהם נכונים.

היא עושה את הצעד הגורלי בחייה ומוסרת את האוכל האחרון לאיש האלוקים.

כמה תעצומות של נפש

צריכות להיות לאישה כזו.

רק אדם מאמין באמונה שלמה יכול ומסוגל להגיע למדרגות נשגבות שכאלה,

ולהשליך את כל יעבור על בורא עולם.

זוהי האמונה התמימה של האישה.

ברוכים תהיו להשם.