היכל הזכות - חלק ב | הרב אמנון יצחק

נציב יום: מרים בת סימה - לידה קלה כתרנגולת בזמנו ובעתו ובשעה טובה!

אנחנו חלק ב' 'היכל הזכות', אתמול למדנו את הלאווין שיש על: "בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ" (ויקרא יט, טו) אם לא שופטים בְּצֶדֶק, מה הדין. ועכשיו אנחנו בעשין, במצוות עשה. 

אז המצווה (א) היא "בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ" זה הכתוב שנאמר מיוחד למצוות דן לכף זכות "בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ" אז זה בעצם לדון לכף זכות. ומובא בגמרא מסכת שבועות (דף ל) ונמנה בראשונים למצוות עשה גמור מן התורה.

מצווה שניה (ב): "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט יח) יש אומרים: שכל פעם ובכל אופן שדן את חברו לכף חובה, חוץ ממה שהוא עובר על "בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ" עובר גם על מצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" למה הוא דן אותו לכף חובה? כי הוא לא אוהב אותו, אם הוא אוהב מישהו אז הוא לא דן אותו לכף חובה.

מצווה שלישית (ג): "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱ-לֹקֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" (דברים כד ט) זה איסור שלישי שנצטווינו: לזכור תמיד מה שנעשה למרים על הלשון הרע שלה. והחפץ חיים האריך בביאור מצווה זו וכשמספר לשון הרע עובר בזה וממילא כשידון לכף זכות - לא יבוא לספר לשון הרע, אז ממילא הוא נכשל בלשון הרע אם הוא לא מלמד זכות. ויש אומרים: שנכלל במצווה זו: שהוא אזהרה; שיזכור לדון חברו לכף זכות, כי זה היה הפגם שהביא את מרים לספר לשון הרע, שהיא לא לימדה זכות על משה רבנו: "כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח" (במדבר יב א).

עוד מצוות עשה (ד): "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ" (שמות כ יא) אם ידון אביו או אמו לכף חובה, יש אומרים: שעובר על מצוות כיבוד אב ואם, כי הם סוברים: דיש חיוב לכבד אותם גם בלב! כמו שמביא בעל החסידים וממילא אם ידון לכף חוב, חוץ ממה שיעבור על: "בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ" גם יעבור על מצוות כיבוד אב ואם! וגם יקבל על עצמו 'ארור' = אִרוּר ככתוב: "אָרוּר מַקְלֶה אָבִיו וְאִמּוֹ" (דברים כז טז).

מצוות עשה חמישית (ה): "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק" (שמות כג, ז)" אם ידון לחובה ויטעה! הוא טועה בזה שהוא דן את חברו לחובה ויספר את המעשה; שידע, ראה, שמע, לפי פרושו המוטעה באופן ברור: 'כך, כך, כך היה המעשה!...' אז הוא עובר על: "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק" ואפילו אם לא טעה וסיפר את הסיפור כמו שהיה, יבוא לידי סיפור לשון הרע, בגלל שהוא דן לחובה ועלול מאד להכשל בהוספת דברים שאינם אמת ויכול להיכנס גם ל"מוציא שם רע!".

מצווה ששית (ו): מצוות תלמוד תורה, מבואר בהרמב"ם (הלכות תלמוד תורה הלכה ח פרק א): זה חיוב מן התורה! אם יבואו לידי לשון הרע ומחלוקת ע"י שלא דן לכף זכות, פשוט שהוא יבוא לידי ביטול תורה, אז הוא עובר גם על מצוות "תלמוד תורה".

ועוד מצווה אחת (ז): "וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו" (דברים כח, ט) - 'נצטווינו בזה ללכת בדרכיו של הקב"ה אשר כולם לטובה, כמו שאמרו ז"ל (ירושלמי פאה פרק א הלכה א): 'מה הוא חנון אף אתה חנון, מה הוא רחום אף אתה רחום' וכיוצא בזה בשאר מידות טובות! וזה לשון המדרש: 'אמר הקב"ה למשה (ויקרא רבה פרק ב סימן ה): 'כל מה שאתה יכול לשבח את ישראל - שַׁבֵּחַ, לגדלם ולפארם – פַּאֵר! למה? שאני עתיד להתפאר בהם! שנאמר: "וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר" (ישעיה מט ג) ונמצא: שהקב"ה חפץ מאד בלימוד זכות על ישראל וממילא יקיים מצוות: "וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו" כשירגיל את עצמו לדון את חברו לכף זכות. 

ונעמוד על אחת מהמצוות עשה האלה: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱ-לֹקֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" מה הענין של זכירת מרים? כדי שנוכל לבוא לתכלית הענין: להשמר מלהכשל בעוון המר של לשון הרע, אם נגיד רק את הפסוק הזה: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱ-לֹקֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" שזה אחד מ(עשר) הזכירות שחייבים לזכור כל יום! אם רק נגיד את זה - זה לא מספיק בשביל לקיים את המצווה כראוי, זה גם לא ישמור מלשון הרע, אז צריך להבין: מה המצווה? 

בספרא (בחוקותי א' ג') מפרש את הלשון: "זָכוֹר" - זָכוֹר זה שתהא שונה בפיך תמיד! לא פעם אחת (1) ביום, זכירה זה כל הזמן, זוכר, זָכוּר לפני, אני זוכר, זָכוֹר. וצריך לאומרו דווקא בפה, כדי שיעורר את לבו כראוי וכנכון, כשמוציאים את הענין בפה - אז זה מעורר את הלב. 

ויש כמה נקודות שמעורר בהם החפץ חיים - זכותו תגן עלינו אמן; שלא בשעת מעשה ובשעת מעשה. דהיינו; שלא בשעה שעוסק בדיבור, יש חיוב על האדם להתבונן בפסוק: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱ-לֹקֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" זה כשהוא לא מדבר על מישהו, זה לא בשעת מעשה, צריך לזכור, מה צריך להתבונן? צריך לדעת: מה צריך האדם להתבונן? 

ובשעת מעשה - יש לזכור בקיצור מה שהוא התבונן באריכות שלא בעשת מעשה. 

אז אם אדם מרגיל את עצמו להתבונן: מה היה פה? – כשהוא לא בשעת מעשה שהוא בא לדבר על מישהו, אז כשיגיע לזמן מעשה שהוא רוצה לדבר על מישהו, הוא מיד יזכור את כל מה שחשב שלא בשעת מעשה. 

אז זָכוֹר - שאם הוא כבר מתעסק בדיבורים עם בני אדם ועלול לשכוח ולבטא דיבורים אסורים, אז המצווה לזכור מה שנעשה לְמִרְיָם אודות דבוריה - וע"י זה הוא ימנע מדיבורים אסורים, זה מה שאומר החפץ חיים.

עכשיו, כמה לשונות מספר זכור למרים לחפץ חיים עם הדרכות למעשה: איך לקיים את המצווה כראוי? 

האומר: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱ-לֹקֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" ולא התבונן בנפשו המרירות שקיבלה מרים אח"כ - אז זה לא נחשב כלל! אם הוא לא רואה: מה גרם לה החטא הזה! מה היתה המרירות! הבושה, כל עם ישראל מתעכבים לה שבוע (7) ימים, כולם יודעים: שהיא נצטרעה על שדיברה באחיה! מיליונים בני אדם!! זה בושה גדולה ומתעכבים שבוע ימים. 

אדם שמתהלך ברחוב ויש לו איזה נגע, נגיד פרחה לו צרעת רק במצח פתאום, כולם מכירים אותו רגיל, פתאום רואים אצלו נֶגַע צָרַעַת - בראש רק, איך הוא ילך למכולת?! איך זה? 

כל אחד ישאל אותו: 'מה קרה? מה? מה היה, מה זה?' – הבושה! והיא נצטרעה בכל גופה!! והיא צריכה להיות מרוחקת מכל האנשים והאנשים צריכים להיות מרוחקים ממנה: "בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ" (ויקרא יג מו) אז אם לא מתבוננים בבושה... אנשים יש להם פצעים בפנים - מתבישים לצאת! אז אם הוא לא מתבונן: מה המרירות שהיתה לה! אז מה מועיל שהוא אומר: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱ-לֹקֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" - ???

אז אומר החפץ חיים: אם רק תגיד זָכוֹר - זה לא מועיל כלום! ולא מספיק לומר פעם (1) או שתים (2) ואתה חושב: 'שיצאת ידי חובה!' אלא רק אחרי כמה שבועות שתתרגל ותתבונן - אז תרגיש בעצמך! ואז תועיל לך העצה הזאת שה' אמר: זָכוֹר. והרבה אנשים שעשו כן - נצלו מהחטא הזה! למה להסתבך במחלות?! - רח"ל! וכבר אמרנו אתמול, לא נחזור שוב פעם, איזה מחלה באה בגלל זה...

ואי אפשר שיועיל ההתבוננות בלי ללמוד בספר חפץ חיים: כדי לדעת; מה נכנס בגדר לשון הרע! ומה לא?

ר' בצלאל הכהן אומר: 'שאחד שלומד בספרי החפץ חיים ושמירת הלשון - מקיים בזה מצוות: 'זכירת מרים', כי המצווה זה לא דווקא שיתבונן במעשה דמרים, אלא המצווה שהאדם יעשה כל דבר שמשער בעצמו שיביא אותו להתעוררות בענין! וע"י לימוד בספרים האלה - בוודאי יבוא להתעוררות בענין זה. 

ועוד חידוש נפלא! מביא החפץ חיים בשם הרמב"ם: שבכלל מצוות זכירת מרים; להזהיר ולהודיע בניו ואחרים גודל חומר איסור לשון הרע. 

והסביר החפץ חיים: כשאדם מעורר אחרים בזה - ממילא יהיה זה סיוע גדול שהוא בעצמו לא ידבר דיבורים אסורים! וכתב כן להלכה. אז כל אחד שמזהיר אחרים מאיסורי לשון הרע - הוא נצל בעצמו מזה! וזה עצה טובה מאד שמביא הרמב"ם. 

עכשיו אנחנו נברר: על מה בעצם נענשה מרים? בתרגום יונתן בן עוזיאל; משמע שנכלל במצווה של זכירת מרים, זה אזהרה לאדם: לא לחשוד בחברו ולדון את חברו לכף זכות, לפי זה נראה: שזה כאילו דעת יחידא, אולם החפץ חיים כתב בזה הלשון: 'אע"פ כן נענשו משום לשון הרע, מה היה שמה? משום ההחלטה שנחלט בעיניהם: 'שעשה שלא כדין!' כמו שאמרו: "וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה' הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר!" (במדבר יב ב) - אז למה הוא פרש מאשתו?! אז הם החליטו: 'שמה שהוא עשה - לא הגון ולא כראוי!' אז מה הפרוש? הם דנו אותו לא לכף זכות, אז מה הוא אומר בעצם ר' יונתן בן עוזיאל? שבכלל: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱ-לֹקֶיךָ לְמִרְיָם" זה אזהרה גם: לא לחשוד בחברו ולדון חברו לכף זכות וכל זה משום שלא דרשו ממנו את הטעם. 

לא פנו למשה ואמרו לו: 'תגיד, למה פרשת מציפורה?' 

תבררו! הוא חי וקים - תדברו אתו. והחליטו: 'שהוא לא בסדר!' ואמרו: 'שהוא לא בסדר!' ודברו לשון הרע עליו - בלי לשאול אותו!! אז מדבריו משמע: שהעונש בא גם בגלל לשון הרע שאמרו עליו וגם בגלל החשד שחשדו במשה ולא דנו אותו לכף זכות, אז על מה בא העונש? - על לשון הרע? על החשד? או על שניהם (2)? והאם יש כאן מחלוקת בין התרגום וראשונים אחרים או לא? 

תקשיבו דבר מדהים ומפחיד! 

אז בספר מליץ יושר האריך בזה וזה תמצית דבריו: בספר יערות דבש (חלק א' דרוש יא) כתב: שבדרך כלל כשהקב"ה רוצה לעורר אדם לתשובה - הוא מעניש אותו קודם מסביבו, כמו שהיה בזמן המדבר, היו נגעים קודם בבית, הוא לא מבין? - באים נגעים בבגדים, הוא לא מבין? - באים לו נגעים בגופו, מי שלא מבין - העונש מתקרב יותר ויותר עד לגוף! ואח"כ בכלים וכדומה ורק אחרי כמה רמזים - מעניש אותו בגופו!! אבל כל זה בעברה שאדם יודע: 'שזו עברה!' והוא מתחרט בנפשו כשזוכר את עוונו, אז אם יבוא לו רמז - הוא יודע שהוא עשה עברה, בא הרמז הזכיר לו שהוא עשה עברה, אז הוא יתעורר לעשות תשובה, אז הרמז מועיל, אז הקב"ה עונש אותו בדרך הזאת, כי הוא יודע: שיש לו עברה ואז הוא יתעורר. 

אבל אם יש ביד אדם עברה שאינה נחשבת אצלו בכלל עוון! והוא חושב: 'שהוא נקי מפשע!' אז כל רמז שיביאו לו - הוא לא יבין, על זה בא מיד העונש בגופו!! אדם מקבל עונש ישר בגופו! מתי? - מתי שלא יועיל הרמז כי הוא חושב: 'שאין לו עברה!' וזה הביאור שאמרו חכמים (שבת צז): "החושד בכשרים - לוקה בגופו!" – ישר!! למה? - כי החושד בכשרים לא נחשב אצלו עברה, הוא מבין: 'שההוא עשה ככה וככה, אז בטח: 'זה ככה וככה! זה הכל...' פשוט לו! והוא לא חושב שזה עברה והוא לא מתחרט על זה בכלל, לכן הדין נותן: שהוא לוקה בגופו מיד! לא צריך את כל ההקדמות כי הוא לא יבין, זה לא יעזור, אז ישר נותנים לו בגוף, עכשיו הוא מבין!! – 'מה, הקב"ה לא עושה דין בלא דין! אז על מה זה בא? אז עכשיו הוא התעורר!' הוא יודע שאין לו עברה, עכשיו הוא יחפש: 'מה הוא חשב שזה לא עברה!' עד כאן דברי היערות דבש - והם נוראים!

עכשיו, עונש הצרעת שבא על האדם מחמת עוון לשון הרע, ידוע שקודם בא על ביתו אח"כ על הבגדים וכו', אבל לגבי מרים 

וגם לגבי משה רבנו כשאמר לשון הרע על ישראל: "וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי" (שמות ד א) 

וה' אמר לו: 'מאמינים בני מאמינים!' 

אז הם נלקו מיד בצרעת! גם משה רבנו וגם מרים. 

ונשאלת השאלה: למה הם נענשו מיד? הלא היה ראוי שיענשו רק אחרי הבית ואחרי הבגדים, כמו כל מצורע! אבל לפי היערות דבש שלמדנו עכשיו מובן! כי מקור העוון היה: שחשדו בכשרים! שזה לא נחשב אצל האדם עוון וממילא הדין נותן: שילקו מיד. 

עכשיו מדויק בדברי רש"י שכתב: 'שהשי"ת הלקה את משה בצרעת - כמו שלקתה מרים!' למה שניהם נלקו מיד? כי שניהם דברו לשון הרע אחרי שלא דנו לכף זכות וממילא הדין נתן: שילקו מיד. 

אבל עדין קשה: אם העוון היה דומה של מרים ומשה למה מרים נענשה שבעה (7) ימים! ומשה רק זמן קצר!! "וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג" (שמות ד ו) 

יש על זה כמה תירוצים, אבל תירוץ פשוט אחד זה: שמרים דברה בפני אדם, בפני אחיה אהרן והיא עברה גם על: "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל" (ויקרא יט יד) מה שאין כן משה שדבר רק בפני הקב"ה, אז זה יותר קל. ממילא מכל מה שלמדנו עכשיו, נמצא: שאין מחלוקת בין התרגום ר' יונתן בן עוזיאל לבין ראשונים; שהמצווה של זכירת מרים: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱ-לֹקֶיךָ לְמִרְיָם" זה שאדם יזכור: שרוב לשון הרע שאדם נכשל - זה מזה שהוא לא דן את חברו לכף זכות! ואז אם הוא נכשל בלשון הרע כזה - גם העונש יבוא מיד!! וממילא על האדם להזהר לדון חברו לכף זכות. ומדויק בלשון החפץ חיים ממש והכל מיושב על נכון בדברים מתוקים! בעזרת השי"ת.

עוד מסביר לנו החפץ חיים: למה הפסוק מאריך לומר: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱ-לֹקֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם"? מה אכפת לנו איפה נעשה העונש? בַּדֶּרֶךְ. 

אלא בא להגיד: שלא תלו לה גודל זכויותיה להקיף לה עד בוא בנ"י לחנות באיזה מקום, ה' לא המתין לה והקיף, המתין לה בהקפה כמו שאומרים: 'אתה משלם בהקפה! לא עכשיו, בעוד זמן...' לא המתין לה הקב"ה. למה? אם היה דוחה את זה לזמן אחר עד שהם יחנו באיזה שהוא מקום, אז לא היה נִכַּר: שזה בגלל שהיא דברה במשה. אבל עכשיו שהיא נענשה תיכף בַּדֶּרֶךְ בעת הליכתם, כמו שכתוב: "וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם" (במדבר יב טו) אז זאת אומרת היו צריכים להמתין לה! ואז זה היה ברור על מה!! שהיה תיכף ומיד, ממילא התפרסמה גודל כלימתה לכל!! וזה: שהחושד בכשרים - לוקה מיד בגופו! 

אז אנחנו אזובי הקיר ליד מִרְיָם הצדקת, אז כמה אנחנו צריכים להיזהר אם הקב"ה לא הקיף לה אפילו, לענוש ענש, אפילו הקפה לא נתן לה. ואם לא שומר אדם עצמו מלשון הרע, בוודאי לא יהיה נקי מהעונש הגדול של הצרעת או עונשים אחרים שיבואו תמורתם ולא יקיפו לו עד לאחר זמן, רואים: שהיא נענשה מיד! וזה אחד הדברים שצריך לזכור מדברי החפץ חיים: שהחושד בכשרים – פועל: שהוא יענש מיד! וזה נכלל בזכירה של מרים לזכור: שעוון החושד גורם לעצמו גם שיענש מיד. 

אז זה ככה הרחבנו במצווה אחת, אבל צריך להבין שבן אדם עובר י"א, אחד עשר (1) לאווין ושבעה (7) עשין ביחד: שבע עשרה (17) איסורים, אם הוא לא מלמד זכות על חברו! 

מחר נלמד: על מי מלמדים זכות? ועל מי לא מלמדים! – בעזרת ה'!! 

ועל זה: 'הַכֹּל יוֹדוּךָ וְהַכֹּל יְשַׁבְּחוּךָ וְהַכֹּל יֹאמְרוּ אֵין קָדוֹשׁ כַּה'!'. 

שיהיה לכם יום טוב! פסח קרוב!! בעוד 3 ימים אנחנו כבר בפסח 'חג החירות' – 'בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל' העתידין הזה – תלוי בנו; אם נספיק לעשות תשובה כמו שצריך ונהיה מחוברים יחדיו – אפשר להביא את הגאולה גם השנה! גם השנה!! השאלה: אם רוצים?