בנתיבות החיים - נג | הרב שמעון משה חי רחמים

- - - לא מוגה! - - - 

בנתיבות החיים, שיעורו השבועי של הרב שמעון משה חי רחמים שליטא בענייני נישואין ושלום בית

בשם השם נעשה ונצליח, היום נעסוק בספר נתיבות חיים,

הכותרת שלום בית,

קול ששון וקול שמחה.

הנביא אומר אחד הדברים המופלאים שיהיו לעתיד לבוא,

שישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה,

כפי שאנו אומרים בשבע ברכות, מהרה ה' אלוהינו

יישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה,

קול חתן וקול כלה.

ולכאורה

נשאלת השאלה, מה מיוחד בזה?

הרי גם בימינו אנו נשמעים קול ששון וקול שמחה.

ואם נאמר שהחידוש הוא שקול ששון וקול שמחה,

קול חתן וקול כלה, יישמעו דווקא בהרי יהודה וירושלים,

הרי אף בימינו נשמעים בערי יהודה וירושלים קול ששון וקול שמחה.

ואם כן, מה טומנת אפוא הבשורה בחובה?

אלא, מסביר הרב,

חתן וכלה מקימים בית.

בדרך הטבע, בתחילת נישואיהם, הם נוהגים במשנה זהירות

ובכבוד הדדי זה לזה.

דיבורם בכבוד.

הם נזהרים להוסיף גם את המילה בבקשה,

ולא שוכחים לומר על כל דבר שהצד השני עושה עבורם תודה.

על זוג הזה,

אומר,

הם מדברים בעיניים.

אהבתם כרשפי אש שלהבת יא.

אך

הנה עוברים להם השנים,

ואהבתם דועכת.

האיש כבר לא מבקש,

אלא דורש, כי מגיע לו,

כך הוא חושב.

והאישה לא שוכחת להזכיר שוויון זכויות,

ומה אירע?

במה נשתנו התוויים והדברים?

הנביא בא ומבשר לנו שלעתיד לבוא גם אם יעברו 50 שנות נישואים,

יהא נדמה לזוגות

כאילו שרק היום התחתנו.

למימד הזה

של הזמן לא יהיה ערך.

כדכתיב בשיר השירים,

מים רבים לא יוכלו לכבוד את האהבה ונהרות לא ישטפוה.

זהו מצב של שלום בית אמיתי.

פעם

ביקשני אב אחד שאמליץ לו על ברכה,

אותה יברך את בנו ואת כלתו לרגל נישואיהם,

ועניתי לו,

כדאי לך לברך אותם שיישארו תמיד בבחינת חתן וכלה.

ומה ההבדל הוא בין חתן וכלה לבין זוג נשוי זמן רב?

לו היה האדם נכנס לאולם שבו היו מסבים

זוגות-זוגות סביב השולחנות ורק בשולחן אחד היו מסבים חתן וכלה,

החתן וכלה מיד היו ניכרים,

ולא רק עקב לבושם החיצוני,

שמלת כלה, חליפת חתן,

אלא משום ששפת גופם

הייתה משדרת התחדשות מסוימת.

ובניגוד לשאר הזוגות הוותיקים שהשגרה מכה בהם

את רגשי האהבה העזה שביניהם,

ומהו שלום בית? שואלים חז״ל,

ועונים כל אדם שאין לו אישה שרוי בלא שמחה,

בלא ברכה,

בלא טובה.

ובמערבה אמרו,

בלא תורה ובלא חומה.

רבא ברעולה אמר, אף בלא שלום.

כדכתיב,

וידעת כי שלום אוהליך ופקדת נבאיך ולא תחטא.

גמרא ביבמות סב.

ובמקום אחר דורשת הגמרא ביום הבית,

ביתו זו אשתו.

ומכאן מונח לנו יסוד חשוב,

האישה היא השלום והיא הבית.

הווי אומר, שלום בית.

בעולם קיים לו כוח אדיר הנקרא שלום,

בעוד שבעת מלחמה בתים נהרסים,

אנשים מתים.

בעיתות שלום,

לעומת זאת, נבנים להם בתים,

והחיים משגשגים.

וכפי שאמרו חז״ל בעוקצין,

פרק ג', משנה יב',

לא מצא הקדוש ברוך הוא

כלי מחזיק ברכה לישראל, אלא השלום,

שנאמר אדוני עוז לעמו ייתן,

אדוני יברך את עמו בשלום.

ובמדרש בספרה, פרשת בחוקותי, א', מובא

שמא תאמרו הרי מאכל והרי משתה, אם אין שלום אין כלום.

תלמוד לומר, ונתתי שלום בארץ.

מגיד שהשלום שקול כנגד הכל.

וכן הוא אומר, עושה שלום במרומיו,

עושה שלום ובורא רע.

הוא מגיד שהשלום שקול הוא כנגד הכל.

הקמת הבית

הינה יצירת חיים.

החיים מתהווים רק כאשר יש לאדם אישה.

השרוי בלא אישה,

שרוי בלא כלום.

וכפי שאמרו רבותינו, ובחוסר כל,

רב חיסדא אמר, בלא אישה.

יוצא לנו אפוא שהאישה היא השלום של הבית,

היא הברכה של הבית,

היא השמחה.

הווה אומר, היא העולם כולו ומלואו.

במונחים מעשיים שלום בית הוא התאמה בין האיש והאישה בהליכה משותפת יחד באותה דרך,

ולא עוד האיש לבדו והאישה לבדה,

אלא שניהם יחדיו שותפים לדרך,

למשברים יחד,

לתקוות, לשאיפות,

לאכזבות ולחלומות.

שניהם מחוברים לאותה משימה של בניין עדי עד.

הבית הפרטי שלהם להם ולבניהם, ואף

לכלל ישראל.

ומעתה,

האדם החפץ בשלום בית צריך להשקיע מאמצים

לרצות את אשתו,

כפי שאומרת הגמרא ביבמות סב, האוהב את אשתו כגופו,

ומכבדיו, המכבדה יותר מגופו,

והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה,

והמסיען סמוך לפרקן עליו הכתוב אומר, וידעת כי שלום אהוליך.

ועוד נאמר בגמרא בסותה מ״ז.

יצר

תינוק ואישה תהה שמאל דוחה וימין מקרבת,

ובמקום אחר,

בבא מציע נט כתיב

איתתך גוצה

גחין ותלחש לה,

איתתך, הכוונה אישה,

גוצה נמוכה,

סחה

ולחש לה,

זאת אומרת, תדבר איתה ותלחש לה, תאמר לה.

ורמזו בזה שהאדם צריך לחוף עצמו ולעשות רצון אשתו.

ובניגוד לסברה הרווחת בעולם, שרק האישה חייבת לעשות את רצון בעלה,

גם הבעל בעצמו מחויב לעשות רצון אשתו

ולהתחשב בדעתה וברגשותיה.

ואף האישה היא צריכה לשמש במרב כוחותיה כדי לעשות את רצון בעלה,

ולחזור ולשנן לעצמה כי בעלה הוא הדבר החשוב ביותר בעולמה.

וכפי שמסופר במדרש,

מעשה באישה אחת בצדן ששהתה עשר שנים עם בעלה ולא ילדה.

ובאו לפני התנאי אלוקי רבי שמעון בר יוחאי,

והיו רוצים לפרוש זה מזה, להתגרש.

אמר להם, חייכם כשם שנזדבקתם לזה לזה במאכל ובמשתה,

כך אין אתם מתפרשים,

דהיינו מתגרשים, אלא מתוך מאכל ומשתה.

לכו למסעדת כפז.

הלכו בדרכה ועשו לעצמם יום טוב,

ועשו סעודה גדולה,

ושיכרתו יותר מדי.

השתכר הבעל,

שתה, הרביץ כמה כוסות של יין משובח, ונשתכר.

כיוון שנתיישבה דעתו עליו, אמר לה,

שמח,

בתי ראי כל חפץ טוב שיש לי בבית,

ותלי אותו, ולכי לבית אביך.

אני נותן לך צ'ופר מתנה,

על עשר שנות נישואים יפות.

קחי כל חפץ שאת רוצה בבית,

ותקחי אותו לבית של אבא שלך, וזה שייך לך.

מה עשתה?

לאחר שנרדם,

רמזה לעבדיה ולשפחותיה, ואמרה להם, סעו במיטה,

הוקחו אותו והוליכו אותו לבית אבי.

ויהי בחצי הלילה, ננער משנתו,

כיוון שפג יינו אמר לבתי,

היכן אני נתון?

ראה שהיא נמצאת לצדו.

אמרה לו, בבית אבא.

אמר לה, מה לי ולבית אביך?

אמרה לו, ולא כך אמרת לי בערב?

כל חפץ טוב שיש בביתי תלי אותו, ולכי לבית אביך?

ואין לי חפץ טוב בעולם,

ואין לי חפץ טוב, ואין חפץ טוב לי בעולם יותר ממך.

הלכו שניהם אצל רבי שמעון בן יוחאי,

ועמד, ונתפלל עליהם, ונפקדו.

כך אומר המדרש רבה א',

שיר השירים.

והדברים, מוריי ורבותיי, נפלאים. שימו לב, אין חפץ טוב לי בעולם יותר ממך.

אם האישה תשים את הסלוגן הזה,

את הדבר הזה,

כל יום בתוך קוטלי ביתה,

תחזור ותשנן את הדבר הזה

לגבי בעלה. אין לי חפץ טוב, אין חפץ טוב לי יותר ממך.

בוודאי ובוודאי

שהיא תהיה מושלמת,

רצויה,

הטובה מכל גבי בעלה.

כי יש הטועים לחשוב ששלום בית נהרס בגלל דברים גדולים,

אך לאמיתו של דבר לא כן הוא.

אמרו הקדמונים שכל דרך טועה מתחילה בסטייה קלה.

הצעד הראשון לא מורגש.

לכאורה הוא צמאות כמעט לדרך הישרה,

אבל הוא לא בדרך הישרה.

וברעם, ככל שעובר הזמן, המרחק הולך וגדל,

עד שנהיה ניתוק מוחלט ואובדן של דרך.

הדבר דומה למשל המפורסם על אונייה שטה בלב ים.

הקברניט יודע שאם הוא לא יקפיד לדייק

את כיוון הנסיעה לפי ה-GPS,

ואפילו שמדובר בסטייה קלה של מעלה אחת בלבד,

התוצאה היא תהיה שכעבור כמה מילים יהיה מרחק ניכר בינו לבין הנתיב הנכון.

וככל שימשיך בהפלגתו, כך יגדל המרחק,

והוא יחטיא את המטרה עד לאובדן דרכו.

כנזכר כאן במשל, אלו חיי הנישואים.

כמו אותה ספינה בלב ים, סטייה קלה בכיוון הדרך,

הן של הבעל והן של האישה,

מביאה לבסוף

תוצאה מחרידה של אובדן דרך.

פירוק הבית ממש, ועל כן, החכם בעיניו,

החכם בעיניו, ראוי לו לפקח את צעדיו,

החכמה בעיניה,

ראוי לה לפקוח עין על צעדיה ולשוב מבעוד מועד

אל המסלול הנכון.

ברוכים תהיו להשם.