תמלול
הלכות פסח - חלק ב | הרב טולדנו
- - - לא מוגה! - - -
מחמיץ להלכה.
שזה לא מחמיץ, מה שאין בו גלוטן לא מחמיץ.
אבל לא, לא, לא, בגמרא לא כתוב המילה גלוטן.
אנחנו עכשיו יודעים שיש חומר בחמשת וינדגן שהוא גורם חימוץ.
ובאורז אין, ובתירס אין, באף, רק בחמשת וינדגן.
עכשיו, היום אנחנו ניכנס לעוד הלכה
שלא עושים מצה מקמח תירס.
קמח תירס לא מחמיץ, זה טוב, זה לא חמץ.
זה מצה, לא.
ממה עושים מצה?
רק מדברים שאפשר לעשות אותם חמץ,
ואתה עושה אותם באפייה מהר,
שאתה
קוטע את תהליך החימוץ.
אבל דבר שלא מחמיץ בכלל, זה לא כשר למצה.
כי בפסוק ככה כתוב,
לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות לחם עוני.
כתוב בפסוק,
מדובר בכזה קמח,
שיכולת לאכול אותו חמץ,
מתה מה שאותו היה מחמיץ,
ואתה תעשה אותו מצה,
לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות.
אבל דבר שלא יכול להיות,
חמץ לא יכול להיות מצה גם כן.
זו משנה כאן בדף ל״ה וגם במסכת חלה.
במסכת חלה יותר טוב, יש שמה הרבה דינים.
אולי אפשר להביא משניות חלה.
בפרק הראשון של מסכת חלה כתוב
אלו חייבים בחלה.
החיטים והכוסמין והשעורים ושיבולת שועל ושיפור.
רק אלה חייבים בחלה.
מאיפה לומדים את זה?
שרק אלה חייבים בחלה. כי כתוב בחלה,
באכולכם מלחם הארץ.
ובמצה,
המצה נקראת לחם, לחם עוני.
כתוב בפסוק שאמרתי,
לא תאכל עליו חמץ שבעת תמיד תאכל עליו מצות, לחם עוני.
אז לומדים גזירה שווה, לחם לחם
לחם לחם
ממצה.
מה מצה רק מחמשת מיני דגן?
דברים המחמיצים?
אף חיוב חלה יש
רק בחמשת ינה דגן. אם אדם יעשה בצק,
בצק גדול מקמח
תירס או מקמח תפוח אדמה, לא יהיה חייב בחלה.
זו המשנה הראשונה של מסכת חלה.
ולא רק זה, למשל,
אם אני אעשה להם את תירס, לא מברך ברכת המזון,
מברך בורר נפשות.
למה לא מברכים ברכת המזון על לחם תירס?
לפי שלומדים בפסוק כתוב,
ארץ אשר לא במשכנות תאכל בה לחם,
לא תחסר כל בה,
ואכלת ושבעת וברכת את השם אלוקיך.
על מה מברכים ברכת המזון? את השם זה ברכת הזן.
אלוקיך על הארץ, זה ברכת הארץ.
הטובה זה ירושלים. זה ברכת המזון, שלוש ברכות מן התורה.
על מה? על לחם.
מה זה לחם?
אז לחם,
מה זה לחם?
לחם,
לחם, לחם ממצה. לומדים את זה מהגזיר השוואה.
לחם, לחם ממצה. כמו שמצה
זה רק בחמשת מיני דגן.
גם ברכת המזון כתוב בה לחם, רק בחמשת מיני דגן.
אותו דבר יש הרי דין שכתוב בפירוש בפסוק חוד הלכה. זה כתוב הכל במסכת הלאה.
כתוב בפסוק
שמביאים את העומר ביום טז של פסח.
ביום טז בניסא.
זהו מחורת חג הפסח
הראשון.
מחורת הפסח.
ולחם וקלים. כתוב שם נביא עומר וכתוב שם
ויותר ראשית כצלכם אל הכוהל.
ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו.
עד עצם היום הזה עד אביעכם את עומר התנופה.
אז
כתוב לחם וקלי וכרמל זה מסתמע אותו מין.
אז כמו שלחם לומדים מגזירה שווה,
שזה רק חמשת מיני דגן,
גם לגבי איסור חדש,
זה מה שקוראים איסור חדש, זה נפסק בשולחן ארוך ואורח חיים בסוף הלכות פסח.
מובן שאסור לאכול
תבואה חדשה.
עכשיו יש תבואה עכשיו עוד מעט, הקציר, באייר הקציר.
אבל אסור לאכול מן השיבולים,
כי לומדים עד אביאכם אל עומר התנופה, עד שמביאים את עומר התנופה,
אז זה מותר לאכול. והיום אין עומר,
היום מתיר, כי כתוב בפסוק,
עד אביאכם את עומר היום.
התנופה עד עצם היום הזה.
לפעמים היום מתיר את החדש,
לפעמים העומר, כשיש עומר, העומר מתיר.
וכשאין עומר היום מתיר,
אז בטז בבוקר מותר לאכול את החדש.
אבל בגלל שאולי בני המקדש,
ובמקדש יביאו עומר,
ואם נתיר להם עכשיו בבוקר, יאכלו לפני הבאת העומר.
לכן גזרו רבנן שכל טז אסור.
אבל טז בלילה
כבר מותר לאכול חדש.
איך הלכנו ציוד זין, לא?
בחוץ לארץ הלכנו ציוד זין?
אה,
יכול להיות, כן?
בפסטוש וקדימה בחוץ לארץ.
כי אולי זה טז.
זה גם לאכול אכילתן?
לאכול. זה אכילתן מותר. אסור, חס ושלום.
זה לא כמו טבל.
לא, אסור.
לא, אסור לאכול כתוב בלחם וקלעי.
קולעים את הקמח
או כרמל,
שאת השיבולים לוקחים
ל... השיבולים,
סמים בתנור ועודם שיבולים ריקים.
עדיין ריקים, עוד לא התקשו.
זה נקרא כרמל.
אחרי כן זה נשאר מתוק.
וטוחנים את החיטים האלה שכלו אותם,
וזה נקרא לחם קלעי או כרמל.
קלעי אולי מחיטים שכבר
נ... איפה?
גדלו וכבר קצרו אותם.
ואתה טוחן אותם ועושה קמח קלוי.
היו עושים קמח קלוי.
וכרמל,
שכלו את השיבולים.
זה יותר משוכח.
ומתוק.
אז באמת אני מתפלא בצעירותי.
היו לנו שדות חיטה על יד לא רחוק מן הבית.
לא שלנו, של הערבים או של היהודים.
היו שם.
והיו הילדים נכנסים לשדה לפני פסח.
קוטפים שיבולת ואוכלים את הגרעין של השיבולת.
זה עדיין רך, יש כמו חלב.
יהודים בסואה,
אמר לי יהודי אחד,
אלוהי החלב.
בפריז, לא היה חלב.
אז מה היו נותנים לתינוקות לאכול?
קטפו שיבולים ונתנו להם, כי זה רך,
ועוד עדיין כמו חלב.
וזה, ואז נתנו לאכול לילדים.
עכשיו, זה לאכול לפני פסח זה איסור חדש.
והיו נכנסים ילדים וקוטפים שיבולים ואוכלים אותם.
עוברים על איסור דאורייתא של חדש,
וחדש נוהג גם בחוץ לארץ.
המשנה אומרת, כל מצוות התלויות בארץ
אינם נוהגים אלא בארץ לבד,
חוץ מן העורלה והחדש.
כפי שכתוב
בכל מושבותיכם, הגמרא לומדת בקידוש יל״ח.
נוהג גם בחוץ לארץ.
אבל שיטת הבאה
של גויים לא נוהגת.
של גוי.
הרי בפולניה יש הרבה סעורה.
והסעורה,
זורעים אותה אחרי פסח.
מייד אחרי פסח.
וזה נשאר עד יום שני של פסח הבא,
זה אסור באכילה.
והם עושים את זה בירה.
והעולם נהגו לשתות בירה.
לפני, לפני, לפני הפסח.
אז זה היה איסור חדש. אז הבאה
אמר שבגוי זה לא נוהג חדש.
ויש לזה סתירה
מהירושלמי פרק שני.
פרק שני דחלה, אני חושב,
ראיתי את הירושלמי הזה.
שם כתוב,
כשנכנסו אבותינו לארץ,
לא היה להם ממה עשו מצע.
לא יכלו לעשות מצע מחיטים שגדלו בארץ ישראל.
למה?
לפי שזה היה חדש, הרי מצא זה בליל הפסח,
לפני טז.
זה היה,
ואז היה איסור חדש.
ושמה זה היה של גויים.
אז נשמה קשה על הבחר.
אז יש קצת תירוץ ששמה לפי שארץ ישראל,
היא שייכה לאברהם אבינו מיד שעשה ברית מילה,
היא נהיית שלא.
אתם יודעים שתמיד אני אומר בברית,
היו שני תנאים.
אם אתה עושה ברית,
אמר הקדוש ברוך הוא אברהם אבינו,
לזרעך נתתי את הארץ הזאת. מעכשיו היא נתונה לזרעך.
זאת אומרת, הוא זוכה בה ומוריש אותה לנכדים ולבנים שעלו לארץ,
שיעשו ממצרים.
הוא יורש אותה מירושה אחד אחרי השני לבנו ולבן בנו וכולי.
אז אפשר ליישם קצת,
אז אם הארץ הייתה של ישראל,
רק הגויים עדיין, הכנענים,
היו שולטים בארץ.
הכנענים, כל השבעה העממים, כולם הם נקראים כנען.
למה הארץ נקראת ארץ כנען?
הרי יש יבוסי,
יש האמורי, יש
האמורי, היבוסי והאמורי.
איתי האמורי.
כולם, אומר רשי, כולם הם בני כנען.
רק היו שבטים ושבטים.
אז לכן, נקראת ארץ כנען.
אבל בפסוק כתוב, הכנעני והחיטי והאמורים והיבוסי.
אומר, הכנעני זה חלק מן הכנענים, וגם כולם הם כנענים.
הוא נשאר עם שם שלו, עם כנעני.
אחרים, היה להם שם אחר.
אבל באמת כולם כנענים, לכן זה נקרא ארץ כנען.
ועל כולם יש מצוות, לא תחיה כל נשמה.
כל השבעה עממים.
לא יודע אם הפלישתים,
הפלישתים לכאורה הם לא משבעה עממים.
היום הגויים, המערבים,
אומרים להם, מה אתם רוצים? זו הייתה הארץ של ישראל פעם.
כולה הייתה של ישראל.
אז הם אומרים שהם יוצאים מן הפלישתים.
כי,
אומרים שמיבוסי, אמרתי להם,
אז אם ככה נקיים בהם, לא תחיה כל נשמה.
זה היה העבודה הקשה בכיבוש הארץ,
שיהושע,
כל עיר שהוא כבש והרג את כולם,
לקיים את זה, לא תחיה כל נשמה.
שלא להתערב בגויים, להרמית את כולם, כולם.
-העיסון לא תחיה את כל נשמה, זה דווקא על העמים שהתורה כותבת?
בוודאי, זה ראי. עם אחר בלתי חשוב בארץ. מי אתם?
לא, לא. -רגע, הפסוק לא תחיה כל נשמה על שבעה עממית.
לא, לא כולם לא תחיה כל נשמה.
כי רק הם גרו בית, התורה דיברה עליהם.
לא, לא. הכנענים היו מושחתים.
הפסוק אומר,
לא תעשו כתועבות הגויים אשר היו לפניכם,
ותקיא הארץ אותם,
ולא תקיא הארץ אתכם ותמאכם אותה כאשר אקיע את הגויים אשר היו לפניכם.
אתה חושב שסתם הקדוש ברוך הוא אומר... -אז זה רק על העמים האלה. -רק על שבעה עמים אומר להרוג אותם.
מה זה, בריות של הקדוש ברוך הוא, למה?
בגלל שהם היו מושחתים וחייבים קליה.
כי הם היו עושים כל התועבות.
בין אדם לחברו והכול, אין להם כלום.
דיברנו עכשיו,
על זה כתוב הכול במשניות.
-אז הגויים הם כמו עריסים
בארץ ישראל, ואז באריס,
יש לו חלק כאילו תבואה,
אבל החלק שלך לבעל הארץ.
לכן זה היה גם חדש לישראל.
-לשותפות עקום.
מה? לשותפות עקום. -שותפות עקום חייב באיסור חדש,
כי החלק של ישראל חייב.
חלק של הגוי פתוח, אין בו איסור חדש,
והחלק של ישראל אין בו איסור חדש.
-אז למה כתוב בגמורת שעלה הצטייגו רק אחרי כיבוש וחילוק?
עלה הצטייגו אחרי כיבוש וחילוק. -נכון. -למה כיבוש וחילוק? זה כבר עוד שלנו, עד לפני כיבוש וחילוק.
מצד הגבוהו רובינו. -לא, כי כתוב בפירוש בפסוק, ובאוכם אל הארץ.
יש, לומדים את זה, שצריך כיבוש וחילוק.
למה? כדי שהארץ תתקדש
בקדושת ארץ ישראל. לא מספיק ארץ ישראל.
יש, קדושת ארץ ישראל היה על ידי ביאת קורקסה
וזה היה אחרי הכיבוש והחילוק.
זה הפך בחודש בגוי צארץ, זה לא קצת בגוי של טרזי צועק,
אלא הירוק הקדשה של בגוי של אותו יום פתור. בגוי פתור.
אבל אם זה של ישראל,
אז גם ישראל היה שותף ביבול של הגויים.
לכן יש על זה איסור חדש.
יש שם קושיה מעוניינת.
מעניינת זה לטוסות וקידושין לבית חטא. נדמה לי שהם מביאים בשם ירושלמי.
למה לא אכלו אבותינו מצה בחג הראשון של פסח כשנכנסו לארץ?
מה אתה אומר? כי יצאו משום חדש.
אבל יבוא עשה ויתחלו תעשה.
יבוא עשה של מצה ויתחלו תעשה.
יצא לחדש.
אז הטוסות מביא תירוץ גזירה כזית ראשון נטו כזית שני.
הרי בכזית השני אין שום מצווה. אדם שאכל מצה כזית,
יצא את דחובתו.
גמרנו.
כבר אין לו חיוב לאכול עוד מצה.
אז הכזית השני הוא רשנות, אז הוא לא דוחה.
אם נתיר לו לאכול חדש, הוא יאכל גם עוד כזית.
שהוא רשות.
יש כאלה שאומרים שיש קיום מצבו בכל כדאי וכדאי.
לא, אבל זה לא דוחה.
זה לא דוחה.
הם רואים שזה רצון השם.
שבעת ימים תאכלו מצות, אבל זה רשות. הגמר עומד בפירוש זה רשות.
אבל אין תוקצירה על ידרה ועיד נקט.
היה לי תוקצירה עוד לפני האכולה.
דרך קצרו בכלל.
וקצירה אתה אומר, צריכה להיות דווקא בליל ט״ז?
אם הם בליל ט״ו? בין ט״ו ללט״ז?
ואם הוא קצר לפני כן, שלושה ימים קודם,
זה לא טוב.
אז יקצרו לשם האומר,
זה יביאו לאומר, והשאר יוכלו לאכול.
האיסור קצירה לא צריך
את הקרבת האומר.
רק אחרי הקציר הראשון שנקצר ל-"והעבדתם ראשית כצרכם ולכהן",
אחרי הקציר הראשון כבר הותר לקצור
בכל מקום.
חוץ מזה,
אתה בטוח שקציר אסור לקצור גם כל החמשת מני דגן, או רק
מהסעורים שמביאים העומר?
במשנה ואחד כתוב שנשאו מכל חמשת פני דודות.
לקצור?
לקצור עם חיובין וקהלו,
ועצור עם בחודות שמילי פני הפתח, ומילי קצוין מילי פני אוימן.
אמרו לקצור פני העומר.
אז כל החמשת מני דגן עשו.
אתה אומר שבעצם,
תראה, אפשר לעשות כמה ימים לפני הפתח?
כן.
הוא שואל שיש סוגיה,
וכל צירואין דוי כשווה.
אז יש לו מה...
זה מחלוקת, קצירא אומר דוי שבת.
מנבי עקיבא ורבי ישמעאל.
במסכת מועד קטן, בסוגיה דשויעית.
מה עושים?
מה זה בחריש ובקציר תשבות?
אם זה דוחה שבת. מה חריש? לא מצאנו חרישה של מצווה,
אף קציר,
לא מצאנו קציר, רק בקצירה שלא של מצווה.
אבל קצירה של מצווה,
מותר בשבת.
או, אבל אתה אומר שהקוצים לא יהיו מברגשיה וסגנים, אין לו זמן קבוע.
טוב, אני לא בעניין, אני לא יכול לדבר על כל ה...
וגם אמרת, בזמן הזה יש איתו קצירה או לא?
זה מדברים, כי למה, נוכל לומר,
נוכל לומר שמי בונה,
שמי בונה המקדש,
ואז צריך להיות חיוב ראשית כצירכם על העומר.
אמנם באמת זה נק...
טוב, אבל רק בפסח... מה?
מי שאתה תרמב״ם מקריא ולא מביאים.
אבל לא מביאים, במציאות לא מביאים.
זה לא קורה, למה?
זה צריך להיות ראשית כצירכם.
העומר הוא ראשית כצירכם.
אבל אם לא מביאים, אז אין ראשית כצירכם.
דיברתי פעם עם רבי שמואל,
זיכרונו לברכה,
רבי שמואל רזובסקי,
יש בתוספות אנשי שם על המשניות,
מדברים על זה אם מותר לקצור בזמן הזה.
אני אמרתי לכאורה זה
בשביל... כי היום אין תצירו אמת.
כן, היום אין, אבל אולי בנה.
אבל בינתיים אין.
אני לא צריך לומר שזה צער,
זה ראשית, אבל זה, מדברים, תראה בתוספות אנשי.
מה נשאר לנו על הלוחם? מותר או אסור?
כולם קוצרים לפני כן, היום.
אז תאמרו שמותר.
מותר.
טוב, עכשיו דיברנו
שמצה
מצה עושים רק
מחמשת מיני דגת.
תעשה מטירה, זה לא חמץ,
אבל זה פסול למצה.
מצה זה רק מחמשת המינים ש...
עכשיו, יש כמה פסולים,
עוד פסולים
בדין מצה.
למשל,
כהן שקיבל ביקורים.
ביקורים, הרי יש להם דין כמו תרומה,
אבל מביאים את זה לבית המקדש
ושמים את זה על יד המזבח.
הכהן לוקח את הטנא מידך והניחו אצל מזבח השם.
זה כל ה... לא להקריב.
למה?
כי כל שיעור וכל דבר שהוא תקטיר ממנו איש אל השם.
אבל בביקורים, הרי זה ענבים ורימונים ומתוקים, זה אסור להקטיר.
כל הביקורים פטורים מהכתרה, רק להגיש.
ואחרי כן הכהן לוקח אותם
ואוכל אותם כתרומה.
אבל הביקורים,
יותר חמור מתרומה בדבר אחד,
שביקורים נאכלים רק בירושלים.
כמו מעצר שני.
לא כמו תרומה שנאכלת בכל מקום.
כהן יכול לאכול תרומה
אפילו בחוץ לארץ.
מלכתחילה אולי לא יש דינים על זה.
אבל בכל ארץ ישראל הוא יכול לאכול.
וגם בחוץ לארץ מותר לאכול תרומה.
מעיקר הדין מותר רק, אולי יש איזה גזרות.
הוא מתר אצלו.
טוב.
אז כתוב בה, במצות,
בכל מושבותיכם תאכלו מצות.
מצה נאכלת בכל המושבות.
אבל ביקורים שלא נאכל רק בירושלים,
הוא לא נאכל בעיר אחרת,
אז הוא לא נקרא נאכל בכל המושבות.
לכן כהן שקיבל עיתים
של ביקורים,
יהודי אחד הביא חיתים שביקרו לו,
וזה היה הביקורים שלו.
היה לו שדה חיטה והוא הביא.
אז ביקורים,
לא, פסולים למצע,
כי לא נאכלים בכל המושבות.
יש עוד פסול מצע,
למשל לחמי תודה.
אדם הקריב קורבן תודה בבוקר, בערב פסח,
והלחמים,
מיד אחרי השליטה הם מתקדשים,
ויש להם דין כמו של הבשר.
הבשר, תודה נאכלת ליום ולילה.
מחר בבוקר, בט״ו בבוקר,
זה יהיה נותר,
וגם הלחם, אם נשאר עד אחרי עמוד השחר של ליל ט״ו,
נאסר משום נותר.
אז אם כן, זה לא ראוי לשבעה.
והפסוק אומר, שבעת ימים תאכל מצות.
לא, לא אומרים שבעת ימים תאכל מצות, שבעת ימים מצות תאכל.
זה לא נקרא בכל המשארות, ללחמי תולדות.
מה? למה צריך את הפרשת שלו? זה קושיית הגמרא.
הגמרא אומרת, סלחמת תודה,
בבמה נאכל בכל מקום.
זה קושיית הגמרא, בפסחים לומד חיטא מב.
שביקורים בבומו לא נאכל בכל מקום?
לא, לא. ביקורים לא נאכל בבית...
והשאר בטעם.
אפשר לראה.
למה? כמו מטר שני.
מעשר שני.
כשיש במה נאכל בכל הרוגן.
מעשר שני רק בירושלים.
גם אצלי יש במה?
כן.
אבל אם פודים את המעשר השני,
הוא נאכל.
אבל אם נכנס לירושלים, כבר אי אפשר לבדות.
כרי כתוב, כי ירחק ממך מקום.
ברחוק מקום אתה פודה,
ואתה פודה בקירום מקום.
אבל כתוב, לא תאכל שאתו.
אם אתה לא יכול להביא אותו לאכילה. אז אם המעשר השני שנטמא, נבדה.
פודים במעשר השני שנטמא אפילו בירושלים.
אז כיוון שיכול להיות
שייטמא
ותפדה אותו, ויהיה מותר לאכול את החטין האלה בכל מקום.
לכן זה נקרא, יוצאים ידי מצה במעשר שני.
יוצאים ידי מעשר שני במצה.
זה במשנה בדף ל׳.
אבל לא יוצאים בביקורים,
והגברה אומרת.
מה ההבדל בין ביקורים? גם מעשר שני ל...
לא נאכל בכל המשאבות,
רק בירושלים.
אבל אם נטמא...
כן, אבל מקודם, מכל מקום צריכים ריבוי על זה.
יש ריבוי, אז אני מרבה מעצר שני שיש לו אפשרות לאכול בכל מקום.
זה כל הפצולים של מצה.
טוב, תן את ה... אם תיתן לי לדבר, יהיה לי יותר.
אבל זה תרומה כהן יוצא במצה?
כן, משנה.
אז הוא יברך שתי ברכות.
נכון.
וגם אמות שלכם.
גם אמות שלכם.
מאז שאומר לכנס תומי.
כן, וגם אמות שלכם מן הארץ.
אין בזה מצווה איזכבי או איזכבילה?
יש דין הרי,
אל תערבים אותי בכל הסוגיות, אני לא בעניינים.
כולם.
מה אתה?
עכשיו,
מה שלמדנו?
עכשיו, יש דין.
מצה עשירה,
לא יוצאים בידה חובתו בליל הסדר,
כי כתוב לחם עוני.
ויש מחלוקת,
המהר״ל,
מצה עשירה,
שלבשו אותה ביין,
שמן,
דבש או סוכר וחלב.
זה ארבעה משקים
שכתובים בשמן.
שמן,
דבש
וחלב.
מי אמר שגם זה סוכר?
ויין ויין.
מי אמר שגם זה סוכר?
לא, זה העיקר הוא שזה עשיר.
מצה עשירה, כתוב לחם עוני.
למה המיסטין? למה גמור עומד?
למה סארבגקי?
למה כתוב יין, שמן וחלב? לא, אני אומר לך.
משמע שהלישה זה נוזלי.
הלסתו את זה ביין, שמן ודבש בקהל.
טוב. אבל הם יצאו את זה במים, והוטיפו תבלינים.
לא, גם במים זה מצה עשירה.
אם יוסיף דבש אחרי המים,
או ישים שמן, זה מצה עשירה.
גם בשמן לבד יכול להיות מצה עשירה, זה גמרא בדף ל' עד עמוק ב'.
הגמרא שואלת, לחמי תודה,
למה פסולים?
אחד אומר, לא רואים רבה ורבי יוסף, אחד אומר, בגלל שלא רואים לשבעה,
ואחד אומר,
בגלל לא רואים,
בגלל
שם שלו לשמיים, לשם תודה ולא לשם מצה.
והגמרא מביאה את ברייתות,
ואחרי כן הגמרא שואלת,
ותיפוק לדאווה מצה עשירה.
אומרת הגמרא,
למה צריכים הברייתות ללמוד
מטעם משוותיכם וזה?
תגיד, הרי בעדן לחם עונים, שזה מצה עשירה, יש לו די שמן.
אה, לחמתודו.
לחמתודו, אז הגמרא עונה רביעית אחת לכמה,
לעשרונות,
וזה לא מורגש.
טעם השמן ב...
אז זה לא עשיר.
מצה עשירה פסולה.
לכן יש, הרי יש ירושלמי...
לתת שמן מותר להשתים במצות,
היום, כשאני רוצה לאתוק מצות.
אתה יכול להשים שמן.
כמה?
כמה?
כאילו, כאילו כן, כמה שנה מורגש? אני לא יודע, אתה תיקח את הגברה,
ל״ח עמוד ב׳, ותראה שכתוב שם רביעית,
בשביל כל כך הרבה,
אין לזה חשיבות של לעשיר.
זה מעט לא מורגש.
אבל דבש וסוכר זה מורגש.
לכן, אם זה מורגש לטעם,
אפילו חלב,
אם אתה לשם חלב, בפרט חלב,
מפרה,
שעוד לא הורידו ממנו את החמאה.
הרי אתה יודע מה אתה עושה בתנובה, נותנים לך חלב
ישיר מן הפרה?
ראשית, הם מורידים את הסומן שלו.
על זה שדופקים את החלב עם מקלות,
אז הסומן קף,
ומזה עושים חלב,
חמאה.
ואז נותנים לך חלב בלי השומן.
זה קצת שמן, אבל לא כמו שהוא יוצא מן הפרה.
וחלב, שהגמרא מדברת,
זה חלב שמורגש או מהשומן.
אולי גם טעם חלב זה גם עשיר,
לא רק השומן.
מלח מותר לשים במצות?
במצות רגילות אי אפשר לשים מלח,
כי המלח מחמם את הבצק,
יכול לגרום לו חימוץ מהיר.
אפילו אם הם עובדים איתו כל הזמן.
כמו שלא לשים בחמה.
למה? כי החום.
מה זה חמה?
השמש.
לא עובדים על, לא לשים בשמש? בשמש.
למה כי החום? כי החום מזרז את החימוץ.
זה ידוע, בקיץ,
הלחם מחמיץ יותר מהר.
גם גורם לזרץ חימוץ.
הוא מחמם את האוחר,
אבל תראה.
הם חושבים דווקא מים קרים.
אבל בעיסת מי פירות,
שלא מחמיץ, עכשיו לא דיברנו עוד,
שגם חמשת מיני דגן,
אם תעשה מי פירות,
לא יחמיצו.
רק מים, עם מים.
מים, לא רק מים, אבל
אם יש מים, זה מחמיץ. בלי מים, זה לא מחמיץ.
מי פירות אינם מחמיצים. אמר אש לקיש,
עישה שנילושה במי פירות,
שם כוח, עישה שנילושה במי פירות,
כשולה למצה.
למה?
לא במי פירות. יין, שמן ודבש.
כי נהיית מצה עשירה.
אבל ריש לקיש אומר,
עישה שנילושה
במי פירות,
אין חייבים על החמיץ הכרת.
למה?
למה? אומרת הגמרא,
כי המי פירות... זה לא מחמיץ.
לא מחמיץ.
מה זה על השמרים? אפילו שהמי פירות,
כאן יש לי קצת קושי, תראה, מי פירות,
עיקר הנוזלים שבפירות הוא מנה גשם.
נו, אז זה תולדה של מים.
למה זה לא יחמיץ?
צריכים לומר שכיוון שהגשם,
הגשם, המים של הגשם,
עברו בצמח,
באדמו, בצמח.
אז איבדו את תכונתם להחמיץ.
כיוון שעברו,
כן?
ראיתי שהראש,
כשהוא מדבר
על זה שיין,
הרי מי פירות לא מחמיצים, אבל מי פירות הם מים?
כן מחמיצים, עוד מעט נברר את זה יותר.
זה מחמיץ,
התוספות אומר חמץ נוקשה,
ובראשי משמע שזה חמץ גמור.
בלי מים,
ראשי אומר מחמיץ,
אבל זה רק חמץ נוקשה.
אבל עם מים,
יכול להיות שזה חמץ גמור, בראשי משמע.
אז זה חמס גמור.
אז מה אמרת על מי פירות?
היה קשה לי, הראש שואל קושייה.
הראש שואל,
הרי לוקחים ענבים
ועושים מהם יין, דורכים אותם, עושים יין.
היה קצת מים בתוך הענבים,
ארתיבות. האם הערבים היו מרטיבים את הענבים, אולי או מן הטל, אני לא יודע,
אבל הם היו מביאים בשעת הבציר, הם מביאים לשוק של היהודים,
סלים של ענבים,
והיהודים קונים סלים שלמים בשביל לעשות יין.
לא היה לנו יין כשר.
לא הייתה שום חברה שעושה יין כשר.
אז כל יהודי דאג לעצמו לעשות יין.
והיה רטוב הענבים.
שואל, למה מותר לעשות עם יין הזה עוגת בני פירות?
הרי עם מים זה מחמיץ.
מתרץ הראש,
מכיוון שדרכו את הענבים עם הקצת מים שיש בהם.
והיין תצץ ונהיה יין עם אלכוהול ועריף.
כבר איבדו המים את התכונה שלהם.
מי אמר לא להרוס דבר זה?
זה דבר, הוא יכול להגיד את זה, החז״ל יכולים אולי להגיד, אבל לא,
החז״ל יכולים להגיד.
אבל
כמו שאני רואה שמי פירות איבדו את תכונת המים,
מי פירות, המים של הגשם שירד עליהם,
כבר אין להם כבר תכונת מים,
לכן מי פירות לא מחמיצים.
מי פירות לא מחמיצים, כמו שמי פירות
לא מחמיצים בגלל שעברו התהליך
של הצמיחה,
גם הוא אומר שגם עברו המים האלה, התהליך של התסיסה
של היין,
אבל זה לא יכולים לומר לבד,
בלי גברה.
וטוב, כמה נתומים?
מאיפה יש לך אה? כי למה אי אפשר לעשות ביין? הם תמיד שוטפים אותה.
תמיד שוטפים, טוב.
לא, מן המציאות, כולם היו נוהגים ככה.
טוב, אז אולי גם עוד,
אני תכף אגיד מה הקושייה שיש לי, עוד קושייה.
מה הדין רוק?
זה מים או לא?
הרוק, מחמיץ או לא מחמיץ?
יש משנה מפורשת
בדף ל״ז.
אתה שומע?
לא ילעוס אדם,
חיתים,
אדם לוקח חיתים, חיתים, הכוסס את החיטה
והוא לועס אותם,
ככה נכנס בהם הרוק,
והם נטחנים,
ואחרי כן הוא שם על המכה שלו.
פעם היו מרבים כמו,
היו מרבים כמו בספר ישעיה,
ישעיה הנביא על הר השלום,
ריפא את חזקיהו המלך
ועל ידי תאנה.
אמרו, תשימו לו תאנה, דבלה על המבצע, והוא יתרפא.
זה גם כן איום, יתרפא.
לא ילעוס אדם חיתים ויתנם על גבי מכתו.
למה? בפסח. למה?
בגלל שהרוק מחניץ.
אומרים הראשונים, כי הרוק הוא תולדת המים.
אל תגיד, וכי אני שתיתי מים,
וכי המים הוא רוק?
המים עד שנהיה רוק, אולי יש בעלותות של רוק.
הוא עובר תהליך עיכול עד שהוא נהיה רוק.
ולא אומרים כבר שעבר תהליך,
אז כבר אין לו תכונת מים.
בדיוק כמובן, זה משנה אותו. אז לא כל תהליך משנה אותו. מי אמר לך שהתסיסה משנה?
הוא שידע מישהו. לא.
יכול להיות שהראש עשה ממש בדיקה.
הוא לקח יין רגיל שהיה בו מים בענבים
וקמח
וראה שזה לא זז,
לא מחמיץ.
ולקח
יין בלי מים באותו זמן וקמח ומייד עשה את זה. וזה,
וזה, טוב. יין בלי מים ויין עם מים.
יין עם מים
היה צריך להחמיץ מהר, לא החמיץ.
ויין בלי מים זה חמץ נוק שהוא כן.
אז בכלל, אז לא לקח. טוב, תגיד,
הוא ראה שזה לא מחמיץ.
בדק את זה. אבל מצד הסברה זה לא דבר מוכרח, כמו שאתה אומר.
אם מצאנו תהליך של הצמיחה,
של הירק,
של החיתים.
אני רוצה שבמיץ ענבים
לא יהיה אפשר לנוש את המצות.
אי אפשר, נכון.
יש מים גם.
יש מים.
רק יין אפשר. אפילו קצת מים. כאן אתה רואה בראש
כמה מים יש בענבים.
קצת טיפות, טיפה, ועכשיו,
כמה מים יש בענבים. אולי כף מים בס...
לך הכל, כל השק,
כף מים.
תלוש בוויסקי, גם אפשר.
מה? בוויסקי.
בוויסקי? תלוש מצות בוויסקי.
בוויסקי? כן.
למה אתה שואל על וויסקי?
זה מים בשטח טטור.
מה זה וויסקי?
זה סעורה.
יש פה 80% מים שפתק.
לא בטוח, אני לא יודע. מה זה?
לא יודע אם זה 80%, לא יודע איך.
למה המים לא בסיסו שם? המים נהיו עדול. מה זה בוויסקי?
נו, שם פעמים.
נו, טוב, אותו דבר. נו, מה אתה צריך להגיד?
הכללים, אנחנו אומרים את הכלל.
מה שהראש אומר,
שעל ידי התסיסה איבדו המים את תכונתם,
כמו שמי פירות.
אבל אני שואל מי רוק?
אז רוק,
והייתי שואל, גם מחלב.
הרי רוב החלב הוא ממים. איפה לפרה יש אוכלת, אוכל ומים?
מה זה, מהחלב הזה כתוב שהוא, זה מפירות ולא מחמיץ.
הרי הוא עבר תהליך בבהמה וכתוב שהוא לא מחמיץ.
זה קצת ראייה.
אבל למה רוק כן?
הרוק כן מחמיץ.
והחלב לא מחמיץ.
כל דבר. יש גם מביע בראש.
גם מתפחוזים ומגיע במים.
גם מגיע במים.
הכל, נו, אבל כיוון שעבר בצמח,
איבד התכונה של המים.
והוא לא מחמיץ.
מפירות לא מחמיצים.
והרוק,
הרוק הרי זה תולדה של המים, כמו שבריאנו במשנה,
לא ילעץ אדם חיטים.
ותנם, אתה יודע, לפי שהרוק,
אמר לי אמנון, אמר לי,
דוקטור אמנון, אמר לי שהרוק הוא אונטיביוטי.
הוא הרוק
גם עקר שן.
הוא אומר לי, הרוק
נרפא.
כי הוא נגד החיידקים.
הרוק הוא.
לכן, לא ילעץ אדם חיטים וישימה, יתנם על מגע במכתו.
כי הרוק מחמיץ, אבל גם הוא אונטיביוטי.
אז בשביל מה הם עושים?
למה לא לקטוש חיטים ולשים אותם?
צריך את הרוק גם.
הרוק הוא...
אם אחד ירק, אז תקוע.
יש של אוכל של פיקולוי במשקה, צריך להוציא לזה כדל.
אם אחד ירק... -לא, אבל רוק, אין לו שם משקה.
אם זה, אם זה טוב, זה מים. -אפילו לא משקה.
למה לא משקה? -לא שותים את זה.
דבר שלא שותים זה נקרא משקה.
מה, זה לא מכשיר את הבולה? טומה, אם זה מים?
זה לא מכשיר, לא חושב שמכשיר.
שרוק מכשיר.
ועל הזיעה, הראש מביא,
איזה ברירה הייתה בפרק,
זה בפרק, כל שעה אני חושב.
הראש מביא
זיעה זה לא תעודת של מים,
זה לא מחמיץ.
זיעה לא מחמיץ, זו לא תעודה של מים. הגוף מזיע,
יש שומנים בגוף, יש.
זה לאו דווקא מים.
הזיעה היא לא מן המים,
אבל הרוק הוא תעודה של מים.
אתה שואל אם הרוק מכשיר?
אני לא חושב שזה מכשיר, אין לו חשיבות של משקה.
אתה רואה
ששאר משקים של הפירות לא מכשירים,
וגם שמה זה תעודה של מים.
טל, טל מכשיר? -לא, טל. -טל מכשיר.
אבל זה יחמיץ? -ודאי.
למה? למה אתה אומר את זה מים? זה גשם, מה זה?
זה ודאי מים. -תקשיבו, מזקים זה נגמר, יש מים ויש טל.
תקשיבו, מזקים מונעים את זה כשתי מזקים,
מים וטל.
לא, לא, טל, טל בכלל,
שזה בא בלילה,
רק רטיבות קצת יורדת.
כי אין גשם,
אבל קצת רטיבות יש,
וזה מה...
באמת, יש מקומות
שאני הייתי קם בבוקר, רואה את המכוניות
עם
עם כפור, כפור כאפר ופזר,
על המכונית,
חתיכות קרח קטנות, קטנטנות,
מכסים את כל המכונית.
כל המכוניות.
זה בגלל שהיה קר,
והטיפות של הטל יורדות, אבל קר,
אז הם נקפאים ונהיים קרח.
ואז אתה מוצא
אבל הטל זה מים.
ודאי שטל,
מה טל לא מכשיר?
תקשיב, זה בשביל המשקים, זה נמנה בתור שתי משקים.
מים וטל.
אבל זה העיקר, זה מים, מה זה?
מים זה משקין, אבל
נגיד שהרוק יהיה משקין.
הנה אתה רואה מי פירות,
כיוון שעברו תהליך.
נו, אז גם הרוק, אבל כאן אתה רואה
שהרוק מחמיץ,
ומי פירות לא מחמיצים, אז אין ראיה,
מי פירות.
מי פירות באמת עברו תהליל גדול
של הצמיחה,
נכנסו לאדמה ונשאבו על ידי הצמח,
אבל יכול להיות,
נשאבו על ידי הצמח, יכול להיות, אבל רוק זה שונה.
ולמה חלב?
חלב מחמיץ.
לא, חלב לא מחמיץ, סליחה.
מה מלח? מלח זה...
מה הוא אומר? הוא אומר שהתימנים,
אחינו התימנים, הפלטים לא נשאבים.
הוא אומר שהתימנים נוהגים, גם הפלטים וגם השנים נוהגים להטים מלח במצות.
אבל איזה מצות?
מצות של בטח.
כן, אבל מצות,
לא מצה עשירה,
מצה רגילה,
שמים מלח,
לא רק מלח מכרות,
המלח מכרות הוא הכי טוב לפי שהוא יבש,
אבל המלח, מים, גם כן, אז מים, אבל אם זה מצות של מים, רק אופי נוטה מהר.
אבל בשולחן אנחנו כתוב
לא לשים שום מלח,
לפי שזה חד וזה גורם למהר את החימוץ.
והתימנים לא נהגו את זה, לא... כמו הרמב״ם הוא אומר. זאת אומרת שרמב״ם שכן אמר שאפשר לתת מלח במצות.
מלח, יכול להיות אפשר לעשות.
איך מקיימים את כל קורבון חוטף כאילו מלח?
אם לא תמים מלח במצות.
מה?
מה זה קורה? במצות צריך לתבול,
כתוב שבעצם כל שאוכלים לחם צריך לאכול עם מלח.
כך כתוב.
אז בגלל שנשים את זה עם מלח,
אז לכן לא,
לכן לא מקפידים.
אבל מצות שלא שמים,
צריך לאכול את המצה עם מלח.
נכון, בסדר.
שנשכור את זה.
אולי...
זה כתוב שאל מלח לא לשים, לא מלח מכרות
ולא מלח...
בכל שכן בעוגות
של מי פירות,
שהספרדים נהגו שמי פירות לא מחמיצים כלל, לא כמו רשי.
אין חימושן כרת, אבל
נוגשה אם כן.
רשי סובר שמי פירות זה מחמיץ קצת.
רק זה נוגשה, זה לא חמץ גמור, אין חייבים על חימושן כרת.
אם נפרד בתוך שמונה עשרה דקות, אז זה גם בסדר לאשי.
אם עפקו את הבצק תוך שמונה דקות. ולא החשיפו פניו.
לא, רק אולי זה ממהר להחמיץ.
לפי רעש, זה יותר גמור.
לא, לא.
במי פירות לבד לא מימר להחמיץ.
עם מים זה מחמיץ.
כששמים סוכר במצג,
אם הוא שם טבע, זה גם פוסם את המצג.
למה פוסם? מצג מצע עשירה?
גם על כהות שפוסלת.
אם אתה מרגיש את הטעם, זה מצע עשירה.
אם אתה לא מרגיש את הטעם, זה כמו שטוסות אומר על רביעית.
רביעית היו עושים בשביל העסנון.
זה לא נקרא עשירה.
ומלח במצג.
אז רגע, תן לי להגיד משהו.
אם הוא שם פירו מלח, זה גם פוסם את המצג?
לא, זה לא פוסם בדיעבד.
אה, זה לא בדיעבד?
לא, אם עפה את זה מיד, אז אין בעיה.
רק לא לשים, כמו שאסור ללוש בחמה.
לא, לא, לא בדיעבד. בדיעבד נמלש.
מה הדין שם, תבלינים?
פפליקה, תמור? אותו דבר, אותו דבר. כל דבר חריף
הוא גורם מהירות החימוץ.
לא, לא, לא. יש תבלינים לא חריפים, קינמון.
כל מיני תבלינים.
יש לו קצת גם כן.
הקינמון הוא קצת מר.
אני יודע,
לא מרגישים אותו.
הרי חולה סוכרת,
היו מרפאים את זה עם קינמון.
ועוד דברים, ועוד, ולענה,
צווחים מרים.
שום.
לא, שום זה חריף.
זה לא מר.
קצת, שום מותר לשים במצג?
מותר?
אבל זה יכול להיות, זה חריף.
אז זה אולי, אמרתי, בכל דבר חריף.
זה גורם מהירות.
זה גם זה גורם מהירות.
אז יש מחלוקת,
יש ב...
בתוספות,
שמצע שלא ראויה ללילה.
מותר לאוכלה בערב פסח.
הרי יש ירושלמי שאסור לאכול מצה בערב פסח.
והריף העתיק את הירושלמי,
ולא אומר רק משעת איסור חמץ.
מכל היום, מה שמע מהריף? כל היום אסור.
בא בעל המאור וצועק
שזה לא נכון,
אין איסור אלא משעת איסור חמץ.
לפני שעת איסור חמץ מותר לאכול מצה רגילה,
אפילו שראויה ללילה.
למה? כי לשון הירושלמי,
כל האוכל מצה בערב פסח,
כאילו בא על ארושתו ומוסיף הריב ולוקה.
כמו שהוא בא על ארושתו, לוקה
משום קדשה, אני יודע, גם פה לוקה מדראבונו.
אבל מה הפשט
אומר הריב, אומר בעל המאור, מה זה ארוסה טובת חמים?
ממתי המצה נהיית ארוסה?
אומר, היא נהיית ארוסה משעת איסור חמץ.
אז,
נגיד, הרי מחצות אסור לאכול חמץ מן התורה.
לפי רבי יהודה, הזכרנו אתמול,
שלא תאכל עליו חמץ,
זה עוזר על שחיטת הפסח.
שחט את הפסח, אל תאכל עליו חמץ.
מסמן שחיטה.
אסור לאכול חמץ.
אז חמץ, מאז שנאסר החמץ,
אז המצה היא ארוסה.
למה?
כי אדם צריך לחם.
אז יש לו לחם, חמץ, כל זמן שמותר, יש לו לחם אמץ.
המצה היא לא ארוסה, אבל ברגע שנאסר החמץ,
אז הוא פונה ללחם מותר.
זה המצות.
אז המצה נהיית ארוסה.
ומשעה חמישית כלפי הבעל המועד? נכון, משעה חמישית.
הוא מדבר על דאורייתא.
אבל אומרים כולם שגם לגבי מדראבונן.
מדראבונן משעה חמישית היא כבר ארוסה.
שאסור באכילה.
אז אתה מבין למה נקראת ארוסה?
יש לו קשר איתך.
כי הרי אסור לאכול לחם אחר, אז מה אני אוכל?
אז אדם פונה ללחם המותר, זהו המצה.
אז היא ארוסה, אבל אסור לאכול
מצה בערב פסח. למה?
עד שתהיה נשואה.
מתי נהיית נשואה?
בלילה,
בלילה כשהגיע זמן אכילת מצה.
ויש, נדמה לי, בספר דברי חמודות של התוספות יום טוב.
הוא אומר שיש,
הרי כלב לא ברכה אסורה לבעלה כנידה.
אפילו אם...
את החופה, אבל לא עשו שבע ברכות
היא אסורה.
צריך חופה ושבע ברכות.
אומר, גם במצה,
מתי נהיית נשואה? בלילה, כשיש חיוב לאכול אותה.
כשיש חיוב לאכול.
עכשיו,
כמה ברכות יש עד שאוכלים את המצה.
בוא נספור.
יש לך ראשית הקידוש,
זה בורא פרי הגפן,
ומקדש עמו ישראל והזמנים,
ושאחיינו.
זה שלוש ברכות.
עכשיו תוסיף, עד שאתה אוכל את המצה,
צריך נטילת ידיים,
ברכת על נטילת ידיים.
והמוציא לחם,
ואכילת מצה זה שלוש.
שלוש,
והאגדה אשר גאה לנו של האגדה, נכון.
אז בדיוק ארבע ושלוש זה שבע.
שבע ברכות.
כשעושים עד שהולכים למצה,
יש שבע ברכות.
אבל זה לא כתוב בירושלים, זה דרוש של העחמים.
טוב, אבל בעיקר,
אז תהיה נשואה.
אז אומר הבעל המאור לפני שעה אסור חמץ,
מותר לאכולו כמו הריב שאומר כל היום אסור.
אבל בגמרא כתוב, בירושלים כתוב... אבל איך אני בפריס כבר אסור ארוסה?
הוא אמר, הבוקר היא ארוסה?
לא, אותם שאוסרים כל היום,
גם מן הבוקר היא ארוסה, כי...
כי עוד מעט תהיה אסור חמץ, אז היא כבר...
מעלות השחר ומהנץ החמה,
לפי הערים.
לכאורה מעלות השחר.
מה קורה עם ילדים כנעים בערב פתח? אין מה לתת להם פתח? רגע, רגע, רגע, רגע.
מי שלא יודע,
מי שלא מבין בסיפור יציאת מצרים,
פטור, מותר לאכול מצה.
חוץ מזה,
חולה,
יכול לאכול מצה.
חולה, שאין בו סקונה.
למה? אין לו מה לאכול.
צריך ללכות פתוחי אדמה, מה פתאום שיהיה מוצר מצה?
טוב, אם אין לו.
למה?
שכל,
אמנם בשולחן ערוך, ביורי דעה,
שמע קנ״ו, קנ״ז,
כתוב
מועתק שמה ברמון,
אני יכול ש...
עכשיו,
מה שאומר הרן בדף כפי, בפסחים,
שאיסורי הנאה
דרבנון,
מותרים
לכולל שם בוסקונה.
כתוב שם שרבינה היה משפשף
בגוהר כי דה אור לה
לבת שלו שהייתה חולה.
טוב, אבל איסורי אכילה לא מתרים לכל השם בוסק.
פה אתה קורא לזה איסורי אכילה, אז תשמע
מה שאני אמרתי.
יש קושייה.
על הרן הזה יש קושייה,
זה נפסק ברמו בסימן קמון ז' או קמון ו'.
בהלכות שבת
דף קכט בשבת כתוב, כל חולה שאין בו סכנה עושים לו כל צרכה בשבת
על ידי עקום.
על ידי עקום
לא גזרו רבנון אמירה לעקום בשביל חולה שאין בו סכנה.
מה זה חולש? נפל למשכב, לא סתם יש לו מחושים.
לפעמים יש מחושים קשים.
יותר קשים מחולה.
אבל כמו אם אדם נתפס לו הגב או נתפס לו המותן,
זה קשה, אבל בכל זאת
זה מיחוש.
במיחוש יש איסור רפואה בשבת, אבל על ידי עקום מותר אם נפל למשקל.
מותר לעשות לו,
מותר לכל צרכיו.
אז למשל אם הוא צריך כוס תה,
הוא יאמץ, הוא קורר קצת, רוצה כוס תה חם.
אם הוא רוצה כוס תה, יכול לומר לגוי, תבשל לי כוס תה.
יהיה מבשל וזה, ואם הוא רוצה תבשיל לאכול,
אז הוא יגיד לו ויבשל לו.
שואל המשנברור, אבל מה עם בשביל לעקום?
נכון, נכון, השם בוסה קונה,
מותר לעשות אמירה לעקום,
אבל מה עם בשולי עקום?
אתה יודע מה מתרץ המשנה ברורה,
כיוון זה לא איסור מצד הדבר עצמו, זה לא מאכלות אסורות.
זה רק בגלל שהגוי בישק.
זה לא מאכל אסור מדרבנון,
עשו אותו חתיכה דאיסורה, לא.
זה לא חתיכה דאיסורה, זה רק
בגלל שהגוי,
זה לא...
איסור עצמי,
זה איסור מעשה הגוי.
אז אני אמרתי שגם...
גם... גם... מה זה אומר בפתח?
זה לא איסור מצעד אספוי, מצווה היא שמותרת מצה.
זה דבר מותר, אוכלים את זה לאתמול, מאחל ואתמול.
וגם מחר וגם אתמול אכלנו.
אלא מה?
זה מצעד שבערב צריך לאכול מצה של מצווה,
אז היא נעשה כדי שיהיה הכר למצה של מצווה, שהיא בשביל מצווה, אני אוכל אותה.
אבל אם אדם יאכל כל היום מצה ובערב יאכל,
לא ניכר שהוא...
שזה לאשר מצווה.
אז אני רציתי לומר שחולה שנפל למשקף לכן במעייני ה... אפילו...
בבתי חולים. בבתי חולים, לא. במעייני שואה, נדמה לי, היה.
כל היולדות
הן חולות.
אבל הוא מדג שתי עינות.
אני.
הם דווקא בצה.
כל אלה שאתם מסכונתיים באמת למה לא למה לא למה. לא, צריך לחם.
ידע לך.
ולחם, לבב אנוש ישעד.
דברים אחרים זה לא סועד.
צריכים לחם, מה זה?
מה צריך לבתי חול?
לא, אבל בכל זאת זה לחם.
אבל יקרו לחם.
ולחם לבב. אה, אתה רואה איזשהו.
לחם לבב אנוש ישעד.
אז אני התרתי מצד אחד,
ועוד אתר אחר אמרתי.
מה?
אה, לא על זה אמרתי רגע אחד.
על חולה שהם בוסקונה.
ועוד אמרתי להם,
הכי טוב לאכול מצה עשירה.
אפילו שהאשכנזים חוששים לדעת רש״י
שמצא עשירה רק היא לא חמץ, אבל חמץ נוקשה, כן.
נוקשה זה רבון?
רוב הראשונים פוסקים שנוקשה זה רבון, הם לא הספקתי לדבר. אה, אז אתה עומד לדבר.
למה ספק? לא, מה הם... רוב הראשונים זה לא הנוקשה. לא, אבל מחמירים כמו רש״י.
וארי ודאי אשכנזים נהגו להעמיר.
אבל זה רק נוקשה.
נו, אז, אז רגע, ונוקשה בערב פסח
לא גזרו רבנן בכלל.
כך אומר הנודע ביהודה.
תשובת נודע וזה בצלח.
בצלח.
אני מביא את זה.
בצלח.
כי נוקשה הוא אומר רק בפסח עצמו,
שחמץ גמור יש בו כרת,
גזרו עתו כרת.
אבל בערב...
אפילו לרבי יהודה שאומר יש לאו
משש שעות, אבל זה לאו בלי כרת.
ואז לא מה גוזרים
אתו כרת.
אז למה מצאנו בדף ו שנוקשה בערב פסח אסור?
המקדש בחיתה קורדניתא אינה מקודשת.
הרי אתה אומר, הרי זה רק נוקשה.
למה אסור בערב פסח? אומר ששם הגמרא מדברת, למאן דאמר,
נוקשה מן התורה. זה תנאים, רב מאיר ורבי יהודה.
אז אם נוקשה מן התורה, נוקשה בערב פסח,
גזירה אטום נוקשה של פסח.
למה אם תתיר בערב פסח,
תאסור חמש ותתיר מוקשה.
ותתיר נוקשה. יתירו גם בפסח.
אבל במקשת הבנן זה גזירה,
לכן פוסק הנודע ביהודה נגד ארמו.
ארמו עושה מצע עשירה?
כן, ארמה פוסק בערב פסח, שעליות ושבת.
לא יעשו סעודה שלישית
במצע עשירה, כמו שאומר ברן,
כי אנחנו נהגנו לא לאכול מצע עשירה.
באה הרמה וחולק.
בא הנודע ביהודה וחולק.
אומר, גם האשכנזים יכולים לאכול מצע עשירה בערב פסח.
וחושק אנשים גם חולות, זה השני היתרים שאמרתי להם.
מה עדיף?
לאכול מצע או לאכול עשירה?
מה עדיף לאשכנדים?
יותר טוב ממצע עשירה.
אבל אפילו שלפי הרמות זה אסור.
מצע רגיל, לפי הרמות זה מוטעת.
כי זה רק סור גבי, אבל מצע אשכנזי הרמות זה עצור.
מה אתה אומר לזה עדיף?
כן.
טוב, אבא צריך רגע לך.
אביב, אני נהנה, יש כאן מישהו?
אין, אין.
אה, אמרו שיש מניין.
אבא, יש מניין, אתה יכול להגיד קדיש.
עם כובע, לא?
כן, רק רגע.
קודם שלקו.
הצער הקדוש ברוך הוא, זה הכול יצאו.
נו, אבא, תגיד קדיש.


