מעשה האדם מבררים אלו את אלו | הרב אמנון יצחק שליט"א

(אין זה התמלול! אלא עיקרי הדרשה ע"פ הספר 'מכתב מאליהו' כרך א עמוד 136)

מעשה האדם מבררים אלו את אלו

כתב האאמו"ר זצ"ל: 'שאף מי שלא הועילו לו הרגזת יצה"ט על יצה"ר וקריאת שמע, מ"מ עדיין מועלת לו הזכרת יום המיתה (ברכות ה' עמוד א'), אבל לעשיו לא הועילה לו שעת פטירת אברהם אבינו ע"ה זקנו, וגם לא זכירת "אנכי הולך למות" (בראשית כה, לב), ואמר: "הלעיטני נא", בבחינת: 'מלעיטין את הגמל' (רש"י שם). והטעם, כי "אנכי הולך למות" לא היתה כלל זכירת יום המיתה אלא רק עצה להשיג מיעקב את האדום וכו'. 

כך הוא דרכו של היצה"ר שמזמין לאדם לעשות מעשי צדיק רק בכדי להסתיר על ידם את הרעות שעושה. הוא מכסה את הרעות שבין אדם למקום בצדקה וחסד מדומים, וכן הרעות שבין אדם לחבירו במצוות החסידות שבין האדם למקום מדומים.

וכתב הרש"ז מקלם ז"ל במאמר "נחמד ונעים" (חכמה ומוסר חלק א' עמוד ג), כי מעשים מבררים אלו את אלו. כיצד: "ותקנא רחל באחותה" (בראשית ל, א) זו לא היתה קנאה על אשר יש לאחותה, אלא קנאת סופרים למה לא זכתה גם היא להיות כאחותה. וראיה לזה ממעשה האחר, שמסרה הסימנים, ואת אישה, ואת העמדת השבטים וכלל ישראל, ומשיח, ותכלית כל הבריאה, שיצאו מאחותה, רק משום 'עכשיו תתבייש אחותי'. במי שגדלה כל כך מידת החסד, הרי ברור כי אין עוד מקום לקנאה.

וכן במשה רבינו ע"ה שאמר: "למה הרעותה וגו'" (שמות ה, כב) ולכאורה זה חסרון באמונת טובו וחסדו ית', אך שראינו מדת נושא בעול שלו, דהיינו אהבת הבריות השלמה, התדמות לקונו, שהיא הדבקות הגמורה בו ית', א"כ מוכח ברור שבאמרו "למה הרעותה" אין בזה אלא הבעת צערו משום חסרון כבוד ישראל, שהוא חסרון גילוי כבודו ית' לעין כל. ומתברר בזה כי "למה הרעותה" לא היתה אלא תפילה על אשר התראה כלפי חוץ כאילו הרעותה.

ומה שמוסיף "למה זה שלחתני" היינו שהרגיש בענוותנותו שלא היה ראוי שיתגלה כבודו ית' על ידו. וזהו אמרם ז"ל: 'כשאמר: "למה הרעותה" ביקשה מידת הדין לפגוע בו, 

אמר הקב"ה: 'הניחו לו, שלכבוד ישראל אמר' (עיין שמות רבה ה, כב).

וזהו ביאור אמרם ז"ל: 'צדיקים (במעשיהם האחרים) מהפכים מידת דין למידת רחמים, והרשעים מהפכים וכו' (בראשית רבה עג, ג) כי מעשים מבארים אלה את אלה. 

וכן מצינו ביוסף, שלכאורה הנהגתו עם אחיו היתה בקצה הנקמה, אך הכתוב העיד עליו "ולא יכול יוסף להתאפק" (בראשית מה, א) פירוש: שעד כאן התאפק במסירות נפש וכבש רחמיו (כאמרם ז"ל במדרש איכה זוטא פ"א אות פג, עי' תורה שלמה ויגש אות ד), זה לאות כי כל מה שהכביד על אחיו היתה מסירות נפש כדי להקל קצת בגלות מצרים לבניהם אח"כ.

ודוד המלך ע"ה, בצוואתו את שלמה בנו לפני מותו, אמר (מלכים-א ב, ג-ד) "ושמרת את משמרת ה'... ללכת בדרכיו וגו' ככתוב בתורת משה וגו' ללכת לפני באמת בכל לבכם ובכל נפשם וגו'", ותיכף הוסיף לזה מה שציוה שיומתו יואב ושמעי (שם שם, ה-ח) אשר הוא לכאורה לנקום בהם נקמת דמים. ומי היה עושה כזאת, לצוות כך סמוך למיתתו ממש? אמנם כבר נתפרש בתהלים (תהלים קט, כב) במדרגת דוד המלך ע"ה "וליבי חלל בקרבי" וכדומה, ומזה נתברר כי בצוואתו עמד בניסיון, שלא לרחם במקום שאסור לרחם, כי היה מחוייב ומשועבד עפ"י גדר המלכות שעליו להוציא לפועל דין זה, וכאמרם ז"ל מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול (כתובות יז עמוד א), מפני צורך הנהגת כלל ישראל התלויה בכבודו. וכן מפורש בכתוב שאמר: "וגם את יואב וגו'" דהיינו ששני חצאי הצוואה ממין אחד הם, וכולה לשם שמים.

ונאמר "יהודה אתה יודוך אחיך וגו'" (בראשית מט, ח), עיין בילקוט (רמז קנט): שכל המתגבר על יצרו ומודה על מעשיו שזוכה לחיי העוה"ב. למדנו מזה שאין אדם מודה על חסרונו אלא א"כ התגבר על יצרו, ולא הניח לו להטעותו ולכסות הרעה בטובות אחרות מדומות.

וכתב הרש"ז ז"ל (פנקס הקבלות ע"מ 36) בשם האבן עזרא (שמות לא, יח) שלפי מה שהאדם מכיר את יצרו כך בה במידה מכיר את יוצרו, פירוש שעד כמה שיבחין להנצל מהטעאת יצה"ר, כערך זה יבחין האור מן החושך, האמת מן השקר, וידע אותו ית'.

ואמרו ז"ל: 'צדיקים דורשים אותם לשבח, רשעים דורשים אותם לגנאי', פירוש: שהמעשים האחרים שלהם מוכיחים גם על אלה שהם כמותם, אם לשבח או לגנאי.

עיין תנא דבי אליהו רבה (פרק יח'): כל מה שאתה יכול לתלות ברשעים תלהו עליהם.