בנתיבות החיים - סג | הרב שמעון משה חי רחמים

 

- - - לא מוגה! - - - 

השם השם נעשה ונצליח, אנחנו ממשיכים בלימוד מתוך ספר נתיבות חיים.

הכותרת להיום,

להתאים את השיחה לרמה של הזולת.

במעמד הר סיני אמר הקדוש ברוך הוא למשה רבנו,

כה תאמר לבית יעקב ותגד לבני ישראל.

בית יעקב דרשו רבותינו אלו הנשים,

תאמר להם בלשון רכה עדינה כדרכן של נשים,

ותגד לבני ישראל בלשון עונשים ודקדוקין,

דהיינו לזכרים.

רשי במקום כותב בשמות יט דברים הקשים כגידין.

משה רבנו מבקש לדבר לכל אחד ואחד מעם ישראל כפי הרמה שלו,

לפי התכונות שמתאימות לו,

לזכרים דברים קשים כגידין ואילו לנשים בלשון רכה,

או כפי שאמרו בגמרא בנידה חזל,

מפני מה האיש נוח להתפייס ואילו האישה אינה כן?

מפני שהאיש ליבו רך כקרקע,

והאישה אינה מקבלת פיוס,

למה כי קשה ליבה כעצם.

זה נרמז בדברי הפסוק,

זאת הפעם שאמר אדם,

עצם מעצמי ובשר מבשרי,

לזאת יקרא אישה כי מאיש לו כך חזות.

ועל כן גבי הנשים יש לדבר איתם בלשון רכה.

למה?

כי כבר אמר החכם מכל אדם שלמה המלך,

לשון רכה תשבר גרם.

בעצם הנעימה, בעצם הדיבור, בעצם השיחה בלשון רכה,

היא יכולה אפילו לשבור את העצם שהיא קשה.

הדוגמה לכך

מופיעה בגמרא בפסחים דף פז על הנביא הושע בן בארי.

הנביא התבקש מאת הקדוש ברוך הוא לעורר רחמים על כלל ישראל שהיו באותה עת

חוטאים כנגדו,

והוא לא עשה כן,

אלא הוא יעץ לקדוש ברוך הוא החליפם באומה אחרת.

הנביא

היה

יועץ זאת מתוך

שכל קר והגיוני,

משום שרק השכל דיבר,

אבל ליבו היה אטום לרגשות.

דהיינו שהוא היה אטום לחוש

את כאבו

של אביהם של ישראל, הקדוש ברוך הוא.

כשיועצים לו לזרוק את ילדיו

לאב מסוים,

אולם כיצד בוחר הקדוש ברוך הוא להוכיח את הנביא על הטעות שלו?

הקדוש ברוך הוא ירד לתוך עולמו של הנביא וגרם לו להרגיש מהו כאב של אבא,

ולפיכך הוא מצווה את הנביא לישא אישה שהייתה ידועה כלא נאמנת,

ולאחר שנולדו לו שלושה ילדים,

מבקש הקדוש ברוך הוא מהנביא גרש את האישה ואת הילדים.

כנגד כל הסיכויים,

הנביא מבקש רחמים על אשתו ועל הילדים.

ובדיוק בנקודה הזאת הקדוש ברוך הוא מוצא להוכיח אותו על תשובתו לגבי ישראל, ואומר לו הקדוש ברוך הוא, מה אתה שאשתך זונה ובניך בני זנונים,

ואין אתה יודע אם שלך הן אם לאו.

ישראל שהם בניי,

בניו של אברהם, יצחק ויעקב, ואתה אמרת לי העבירם באומה אחרת?

כיוון שידע שחטא עמד וביקש הנביא רחמים על עצמו,

ואמר לו הקדוש ברוך הוא, עד שאתה מבקש רחמים על עצמך,

בקש רחמים על עם ישראל שגזרתי עליהם שלוש גזרות בגללך.

ומיד עמד הנביא וביקש רחמים וביטל את הגזרה.

ונשאלת השאלה,

מדוע הקדוש ברוך הוא לא העמיד את הנביא לאלדר על טעותו?

למה צריך לתת לו להתחתן

ולהביא ילדים?

ושיהיו שלושה במספר,

ולאחר מכן

לצוות עליו לגרש אותה ואותם,

ולאחר מכן להוכיח אותו.

היה צריך לגלגל עליו לישא אישה שאינה מתאימה לו,

ואז הנישואין יהיו בגדר ביזיון עבורו,

לכבודה של דורה ולמעמד הנביא,

ולאחר מכן לגרשה.

הרי הסיבה יבין לבד הנביא בעצמו.

אלא, אומר הרב, כשהתוכחה נעשית מתוך חדירה לעולמו של הזולת,

ולפי רמת הבנתו השכלית והרגשית,

הדברים הם מתקבלים ונשמעים.

לכל אדם ישנן נקודות של חולשה המשפיעות על מהלכי חייו.

כשמנהלים שיחה עם הזולת,

יש למצוא את אותן נקודות המשפיעות עליו.

נניח ילד קטן,

עושה מעשה לא טוב.

אם ההורים יוכיחו אותו כפי שמוכיחים ילד גדול,

ייתכן שבאותו הרגע הילד יקבל את דבריהם מתוך בהלה, מפחד.

אולם לטווח ארוך הדברים לא ישאירו כלל רושם אצל הילד הזה

לגבי מעשהו האסור,

אלא לכל היותר יגרמו לו בעתיד פחד מהוריו.

ובשעת מבחן,

כשהוריו לא יימצאו לידו, הוא יחזור ויעשה את אותו מעשה אסור.

והדבר נכון הוא אף

כשמנהלים שיחה עם הזולת,

כי יש להבין את עולמו של השני ולדבר בשפתו.

זכורני,

כותב המחבר,

במעשה אותו סיפר לו גיסו, זיכרונו לברכה,

שוטה אחד היה שטיפס על עץ גבוה, ויהיה אם שהוא ישליך את עצמו מהעץ אם לא ייתנו לו סכום כסף גדול.

הגיעו למקום שוטרים, פסיכולוגים,

ואף אחד לא הצליח לשכנע את האיש

לרדת מהעץ ולחדול מהאיום.

הוא עמד על שלו בחוזקיו וסירב לרדת.

אבל, כשעבר שם שוטה נוסף שראה את כל ההמולה,

שנעשית סביב אותו אחד, ועוד איים כי הוא מסוגל להורידו לאלתר,

מהעץ וללא כל מאמץ מיוחד,

כולם הסתכלו עליו כאחד

השוטים שברחוב

ואמרו לו,

במה אתה מיוחד? אנחנו בעלי מקצוע, אנחנו בעלי תארים,

אנחנו בעלי יכולות, אנחנו בעלי אמצעים.

מי אמר שרק אתה תצליח אם אנחנו המומחים לא הצלחנו?

ומשלא מצאו פתרון אחר הסכימו לדבר.

ואכן באופן מפתיע,

כעבור מספר דקות

הצליח השוטה של מטה להוריד מהעץ את השוטה של מעלה.

וכששאלוהו איך הצלחת לעשות מה שלא הצליחו רבים וטובים,

ענה להם, ניגשתי לאותו שוטה ואמרתי לו, דע לך,

כי גם אני שוטה כמוך,

אם לא תרד מהעץ תכף ומייד,

אני אחתוך את העץ ואשליך אותך ממנו בחבטה קשה.

הדברים עשו עליו רושם אדיר והוא ירד מיד מהעץ.

למה?

כי אם שוטים יש לדבר עם שפה של שוטים,

אם חכמים מדברים בשפה של חכמים.

כשמדברים אל האדם,

לתוך הנשמה שלו ולתוך עולמו זוכים לנהל איתו שיחה עניינית ורצינית,

מובנת ומתקבלת,

אמנם לעיתים.

עת מתנהל דו-שיח עם שוטים מוטב יותר להחריש ולשאת את הסבל בדומייה,

ולקבל אף את האיסורים באהבה,

שכן לא לכבוד לו לחכם לטעון כנגדם

ולענות כסילים כאיוולתם.

ואם יבוא וישאל מאן דהו כיצד נדע להתאים

מהי השיחה לפי רמתו של הזולת,

הפתרון הוא נעוץ

בעיקרון בסיסי אחד.

יש לאמץ את השיחה בה נוקט הזולת.

ואכן כן, רוב בני אדם מתנהגים כך,

כמעט באופן טבעי, ללא תשומת לב לכך.

ונביא דוגמה מחיי היום-יום.

לא אחת ילד קטן פונה אל הוריו בבכיות ותחנונים שיעזרו לו לקבל משחק שלקח ממנו אחיו הגדול.

אם נסב את תשומת ליבנו לצורת התגובה המיידית והראשונה של ההורים,

ניווכח שגם ההורים עצמם

עונים לילד הקטן באותו טון וסגנון.

ובאמת,

מדוע השתמשו ההורים באותה שפה,

שהשתמש בה הילד הקטן?

הסיבה לכך היא משום שהמוח

מתאים את עצמו בעת דיבורו לאותה רמה של הזולת.

במה דברים אמורים?

בעיקר

בדברים שהפער בין הצדדים ניכר ובולט לעין,

כדוגמת שיחה בין ילד מבוגר לילד...

ברם כשמנהלים שיחה עם אדם שכלפי חוץ נראה כשווה אלינו ותואם לרמה השכלית שלנו,

קשה למוח להתאים את עצמו באופן טבעי לרמתו של הזולת.

נדרש מהאדם לאמץ מוחו כדי להתאים שיחתו

ורמתו של הזולת.

ההתאמצות הזאת דורשת התבוננות באופן השיחה של הזולת,

ועל פיו יש לבנות קווי שיחה מתאימים לגובה.

ובמקרה כזה נכון אף להשתמש במונחים שהשתמש בהם הזולת עצמו,

ובאותם דפוסי לשון יש לחזור ולדבר עמו,

ועל כך רמז הכתוב בתהילים יח,

אם חסיד תתחסד.

אם גבר תמים תטמא, ואם נבר תדבר,

ואם עיקש תתפתל.

והתורה מעריכה לנו לספר על האופן שבו בירך יעקב אבינו את אפרים ומנשה.

יעקב שם את יד ימינו על ראש אפרים הצעיר ואת שמאלו על ראש מנשה הבכור,

וכשראה זאת יוסף הוא ניסה להסיר את

ידו של אביו

מעל ראש אפרים ולהניחה על ראש מנשה.

אבל יעקב סירב ואמר לו, ידעתי בני ידעתי,

גם הוא יהיה לעם.

וגם הוא יגדל, ואולם אחיו הקטון יגדל ממנו, וזרעו יהיה מלוא הגויים.

כאן מתנהל לו ויכוח בין יעקב ליוסף.

לפי מבטו של יוסף, אביו טועה,

ולכן הוא מנסה להתערב בנעשה ולהסיר את ידו

של אביו אל ההניחה על ראשו של מנשה.

אבל לעמיתם של דברים יעקב אבינו כלל לא טעה,

אלא יוסף הוא זה שלא ירד לעומק דעתו של יעקב.

וכיצד מנסה יעקב לשכנע את בנו,

שאין במעשהו כל טעות?

הבה נעיין בלשון המיוחדת בה הוא משתמש.

יעקב פותח במשפט ידעתי בני ידעתי.

כוונתו של יעקב הייתה בן שלי, אהוב שלי.

אני מסכים למה שאתה אומר.

ואתה צודק אומנם בהערה שלך,

אבל יש לכך סיבה.

משום שאחיו הקטון יגדל ממנו.

יעקב לא חוסך במילים כדי להביע את ההבנה לדעה של הזולת.

כאן הוא מגלה לנו הבכיר שבאבות.

יעקב, כיצד לפתוח את ליבו של האחר,

את ליבו של הבן,

את ליבו של הזולת.

אילו היה יעקב פותח מיד במתקפה כנגד יוסף, מה,

אני חשוד בעיניך?

נו,

אז מה אם אני זקן ועיניי לא רואות?

עקב כך טועני.

או לחלופין, היה מסתפק במשפט ידעתי, אולם אחיו יגדל ממנו.

איך היו מתקבלים דבריו?

סבורני, כותב המחבר, שבמקרה כזה יהיו אפרים ומנשה מתרעמים,

וליבם אף היה אטום לברכתו של יעקב.

אחד היסודות הגדולים והחשובים בכל הנושא הקשור לניהול שיחה בין איש לרעהו,

הוא הצורה שמביעים את הדברים.

כשרוצים לענות, תחילה יש להביע דברי הסכמה לאיש

והבנה לדבריו,

ורק לאחר מכן ניתן להעיר.

לדוגמה,

האיש פונה לאישה נזעם וכועס.

האוכל אינו מוכן?

מה עשית עד עכשיו?

כיצד על האישה לענות?

אחרי הכל היא לא התכוונה להכעיס את בעלה. היו לה המון המון המון סיבות רבות.

ובוודאי אם הבעל היה מקשיב להן,

הוא היה משוכנע שהצדק אימה.

אך ברגע זה הוא כל כך כועס,

והאוזניים אף אטומות מלהקשיב.

ומה עליה לעשות?

ראשית עליה להחריש.

שתיקה.

ולשאת את הסבל בדומייה.

לחכות עד יעבור זעם,

ורק לאחר מכן תוכל להשיב.

שנית,

גם כשהיא משיבה, יש להשיב בדרך של הבנה. נכון,

אתה צודק בהחלט, אבל.

כשאדם פותח מיד במתקפה, לא, אתה טועה,

האוזניים של הזולת הן אטומות לו.

אבל כאשר אתה פותח את דבריך בהסכמה לדברי הזולת,

דבריך יישמעו ויתקבלו.

ויתרה מזאת, מסופר על יהוא שמלך על ישראל עשרים ושמונה שנה.

בתחילת מלכותו הוא עשה את אחד הדברים הנועזים ביותר.

הוא קיבץ את כל נביאי הבעל בעורמה למקום אחד,

ואמר להם שהוא יראה להם כיצד מלך ישראל יעבוד עבודה זרה.

בנוכחותם של כולם,

יותר ממה שאבד

אחאב המלך.

עד כדי כך שהעבודה הזרה שאבד אחאב

תיחשב בעיניהם לשולית לעומת העבודה זרה שהוא יעבוד.

ואכן כך היה.

כולם התכנסו ובאו,

ובאותו מעמד

הוא תפס הזדמנות והרג את כל נביאי הבעל.

אף אחד לא חמק.

ובסוף ימיו מסופר

שיהוא בעצמו עבד עבודה זרה.

וחז״ל

נדרשו לענות מה הייתה הסיבה

אם הרגת את כל נביאי הבעל,

מה הייתה הסיבה שבסוף ימיך עשית הרע בעיני השם?

וכפי שאמרו חז״ל בגמרא בסנהדרין,

הסיבה לכך הייתה ברית כרותה לשפתיים,

שנאמר במלכים ב'

אחאב עבד את הבעל מעט יהוא יעבדנו הרבה.

כך הוא אמר להם.

מכאן שיהוא עבד עבודה זרה משום שלא נזהר בדבריו.

ומהלקח שנלמד מכך,

הווה אומר שיש להיזהר מאוד מאוד בדיבור.

גם כשרוצים להעביר מסר צודק, אסור לשקר.

אמנם נכון הוא שיש להסכים תחילה לדברי הזולת,

אך יש להיזהר שהסכמה זו לא תהיה נוגדת את האמת.

ולכן יש להאזין בסבלנות לדברי הזולת,

ובאותה העת

לחשוב היטב

מה עומדים לדבר

וכיצד לדבר.

ברוכים תהיו להשם.