פרפראות וחדושים לפרשת וזאת הברכה שנת תשפ"ו

- - - לא מוגה! - - - 

נציבי יום לעילוי נשמת יצחק בן שרה, מנוחתו עדן.

בלחש

שושנה בת נעמי תזכה לרפואה שלמה והצלחה בכל מעשי ידיה.

שמחה, עושר וכל טובה וברכה.

מהרה, אמן.

פרשת וזאת הברכה, פרפרות וחידושים בפרשת תשפו.

מימינו אשדת למו.

למה כתוב אש דת ולא דת אש?

כמו המשמעות של העניין.

רבנו הגאון

אומר שהאותיות של המילים דת, למה

נרמזת המילה תלמוד?

לפי זה יש לומר,

דרך התלמוד דומה לכוח האש.

כשם שניצוץ מאבוקה אחת מצית אבוקה גדולה אחרת,

וזו מציתה עוד אבוקה, כך דרך התלמוד.

בהתחלה מתבררת הלכה אחת בכוח עיון של תורה.

ההלכה הזאת נעשית דת,

חוק.

בהלכה הזאת שנגמרה חוקרים ממנה כבר דין שני על ידי

חקירות התלמוד ומשמתברר הדין הזה מוסיפים לברר הלכה אחרת.

נמצא שהתלמוד מתחילה הוא אש ולאחר מכן הוא הופך להיות דת.

וממשיך הכתוב, הוא אומר למה

להורות ולמד כי הקדוש ברוך הוא המסייע לעמל האדם להוציא דבר האמת לאורה.

ככה מביא הנציב נבולוז'ין בעולם.

עמק דבר

וללוי אמר תומך ואוריך לאיש חסידיך

רשי אומר

תומך ואוריך כלפי השכינה הוא מדבר

חפץ חיים

אמר בשם הגאון

לבאר

מניין לרשי שכלפי השכינה הוא מדבר

כי היה קשה לרשי השינוי בפסוק

כל מקום זה נאמר אורים בתומים קודם האורים ואחר כך תומים

ופה כתוב תומך ואוריך

חכמים זיכרונם ורוחם אמרו למה נקרא שמם אורים בתומים

אורים

שמאירים את דבריהם

תומים שמשלימים את דבריהם

אכן הוא פירש

כשהיו שואלים דבר מה באורים ותומים

איך הייתה באה התשובה?

היו האותיות המסוימות מאירות

אז אתה יודע שמהאותיות האלה

יש תשובה

והכהן היה צריך להשלים את האותיות למילים

תומים

שיהיה

טעם שלם

אז על ידי רוח הקודש הייתה שורה על הכהן הגדול

הוא הבין איך לצרף את האותיות המאירות

כי הן היו מאירות בלי סדר

והוא הפך אותן לתיבות שלמות

וכך נמצא מענה לשאלה שעמדה על הפרק

האם לצאת למלחמה האם לנצח במלחמה וכו'

לכן בדרך כלל זה קודם אורים שמאירים ואחר כך כהן תומים משלים את הדברים אבל כאן

הקדוש ברוך הוא לא צריך קודם אורים והוא ישלים ברוח הקודש הוא יודע מההתחלה

מה התשובה

אז קודם כל התומים

ואחר כך הוא מאיר בשביל שידעו על מה מדובר

זאת אומרת תומיך ואוריך זה כלפי השכינה הוא מדבר

ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו.

מפרש רש״י כמה מעלות היו, יש אומרים שתים עשר,

ומשה פסע אותם בפסיעה אחת בין מאה עשרים.

מקום ראשון בקפיצה למרחק.

מפרש החפץ חיים,

לכאורה זה מעשה ניסים.

ולא נתפרש לנו מה הצורך בנס כזה,

וגם למה צריכה תורה לספר לנו שהוא עלה בקפיצה אחת.

אלא באה תורה לשבח את משה רבנו על זריזותו בכל המצוות.

כשהשם מצווה אותו, עלה אל הר העברים הזה, הר נבו,

ומות בהר אשר אתה עולה שמה

ויאסף אל עמך,

אפילו שהוא יודע שהמיתה תלויה בדבר,

זה לא מצווה שונה אצלו משאר המצוות שהוא קיים בזריזות ללא איחור.

ולכן הוא דילג את כל המעלות בפסיעה אחת להגיע כבר לקיים את ציווי השם ומות.

כמו שהיה, נקום את נקמת מדיין

מאת בני ישראל, והוא לא עשה זאת.

אבל הוא ציווה מייד שמישהו יעשה בשביל שהוא חייב הכרת הטוב למדיינים,

אבל הוא לא עיכב. אם היה מעכב,

אז היה לא מת.

כן? ואחר תיאסף אל עמך.

קודם נקום, ואחר כך תיאסף.

והוא עשה את זה צ'יק צ'אט.

מצווה שהשם אומר,

לטובתי, לרעתי כביכול, אין דבר כזה לרעתי.

אין דבר כזה, הוא עושה הכל מייד בזריזות.

זה משה רבנו, ולכן התורה מספרת את זה.

אבל יש עוד שאלה מהרשע שואל,

אסור לפסוח פסיעה גסה אפילו לדבר מצווה.

איך משה רבנו עלה בפסיעה אחת?

זו פסיעה גסה?

זה ניטל מאור עיניו?

אבל הוא ברגע האחרון, כמו שאומרים.

אז אם ירד לו קצת מהאור, הרי לא כהתה עינו,

אז אפשר.

ביום האחרון, ברגעים האחרונים,

הוא כבר לא ישתמש עם העיניים, הוא עולה למעלה.

וימת שם עבד השם, וימת שם משה עבד השם.

למה צריך להגיד שהוא עבד השם?

אנחנו יודעים שהוא עבד השם.

וגם בספר יהושע כתוב,

באי אחרי מות משה עבד השם. זה מיותר. כמה פעמים צריך להגיד שהוא עבד השם?

אלא, אומר אספתי צדיקים,

כתוב, זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם לאמור.

רשי אומר, הקדוש ברוך הוא אמר למשה,

לך והודיע לאבות

שאני רוצה לקיים השבועה.

עכשיו שאתה עולה,

אתה מגיע לשמיים,

ישר לגשת לאבות הקדושים, להגיד להם שהנה אני מנחיל לעם ישראל את הארץ.

מוכח מזה שגם אחרי מותו השם מטיל עליו מצווה שילך בשליחותו אל האבות.

ולכן כתוב, היה מות שם משה, ואפילו שהוא מת, הוא עדיין עבד השם הולך לעשות

את הציווי של הקדוש ברוך הוא.

מדהים.

זה מובא בשם הקדוש מאפתא.

ויקבור אותו בגיא מול בית פעור.

מביא רשי,

שקברו היה מוכן מששת ימי בראשית

לכפר על מעשה פעור.

וזה אחד מן הדברים שנבראו בין השמשות בערב שבת.

יש לדקדק.

אין מקום יותר טוב לקבור את משה רבנו רק מול בית פעור.

אדון הנביאים לא קם כמותו במקום מול עבודה זרה,

ובשביל זה צריך לברוא קבר

מבין השמשות.

אומר החנוכת תורה,

המשנה בעבודה זרה מביאה,

שאל פרוקלוס,

את רבן גמליאל בעכו בעת שאין רוחב.

רוחץ במרחץ של אפרודיטי,

זה מרחץ של עבודה זרה.

כתוב בתורתכם, לא ידבק בידך מאומה מן החרם.

עובדי עבודה זרה של פעם ידעו יותר טוב מהקפלניסטים את התורף.

שאל אותו, מפני מה אתה רוחץ במרחץ אפרודיטי,

שזה של עבודה זרה? כתוב, לא ידבק בידך מן החרם.

אמר לו רבן גמליאל, אני לא באתי בגבולה,

היא באה בגבולי.

לנו היה תחילה מרחץ במקום הזה,

אחר כך באו בגבולי עובדי עבודה זרה,

והניחו שם עבודה זרה.

זרע שבא ללמד.

וכי מתאים למשה להיקבר במקום של עבודה זרה?

לכך מביא רשי שהקבר היה מוכן כבר מששת ימי בראשית.

ולכן,

לא אני באתי בגבול העבודה זרה,

היא באה לאחר מכן בגבולי.

אז זה המקום שצריך היה להיות,

זה שהיא באה אחר כך.

זו בעיה שלה.

מי באו לפה? פלסטינים חרטא. מאיפה הם באו?

אנחנו, הם באו בגבולנו,

והיום הם טוענים שזה שלהם.

מהנהר עד הירדן, מהים עד הירדן.

לא מתביישים ולא יודעים לענות להם תשובה. רשי פשוט.

הכל יודו חם, והכל ישמחוך,

והכל יאמרו, והכל יאמרו, אין קדוש כשם.

הכל יודו חם, והכל ישמחוך,

והכל יאמרו, והכל יאמרו, אין קדוש כשם.

הכל יודו חם, והכל ישמחוך,

והכל והכל והכל יאמרו,

אין קדוש כשם אלהם.

הכל יודו חם,

והכל נרשם ברוך,

ומעט כל מעט כל יאמרו,

אין קדוש כשר.