"חנוך לנער" - פרק א' - חובת החינוך - הרב שמעון משה חי רחמים

 

- - - לא מוגה! - - - 

שלמה המלך במשלי כותב בפרק כב פסוק ו'

חנוך לנער על פי דרכו גם כי אזקין לא יסור ממנה

זהו עיקרו של

חינוך ילדינו על טהרת הקודש.

לא זאת בלבד שהנער הוא נער

ויד אביו עודה תקיפה עליו

ישמע לו ויעשה כמצוותו,

אלא גם כשיגדל

והוא עדיין ברשות אביו,

אף כי אזקין לא יסור ממנה.

כי החינוך הוא לא בגדר של ציווי שאב מצווה את בנו או את

תלמידו עשה כך ועשה כך.

גם זה לא הרגל בלבד,

כי מי שמרגילו לעשות מעשים טובים יעשה מעשים טובים,

ואם ירגילו אותו חס ושלום למעשים עכורים הוא יעשה מעשים עכורים.

יותר יותר גדול יותר הפועל מן הציווי ומן ההרגל

הוא החינוך.

שני אלה הדברים הציווי לצד ההרגל הם סך הכל כלים המשמשים את האדם המחנך

את בניו אחריו.

הוא מוכרח להשתמש בכלים הללו

כדי להפיק מהם את מירב התועלת והכול לצורך עבודת השם

הטובה והאמיתית.

כך כותב לו גם רבי קולונימוס

קלמיש

זכותו תגן עלינו אמן בספרו חובת התלמידים.

המילה חינוך

כתובה בספר חובת התלמידים.

הכוונה היא לגדל ולפתח את טבעיו של הילד שנמצאת בו

מידה או כוח,

ובהיעלם אחד

לגלות אותה כלפי חוץ.

נכון הוא

שאיש ישראלי עוד בילדותו

רוח נשמת השם מפעפעת וטמונה בו,

ועל כן צריכים אנו לדאוג לו

לגדל אותו ולחנכו ולהוציא ממנו את מירב התועלת

מנשמה זו החוצה כדי להיות עבד השם אמיתי,

המאמין ומקיים את תורת השם ומצוותיו ובהם בכל דרכיו יחפוץ.

ומי אנחנו הראויים לעשות כן?

לפעמים מתגנבת לנו מחשבה כלשהי אודות עצמנו.

פעם, בדורות הקודמים,

אף על פי שהמצב היה בכי רע,

מצב כלכלי עגום,

או לצד

האחר שהיו עשירים גדולים מכל מקום,

לא היה ברשותם את האמצעים המשוכללים שיש בידינו היום.

וממילא מובן,

המאמץ בזמנם היה רב למעוד.

לדוגמה,

בדורות הקודמים,

אם רצו לאפות לחם,

היה עליהם לטחון

חיטה בצורה ידנית,

ללוש ולאפות,

ולא תמיד גם היה תנור זמין בביתם.

הם היו צריכים לגשת למקום שנמצאים שם תנורים,

ושם לשלם ממיטב כספם ולאפות בעבורם את הלחם

מחוץ לביתם.

כמו כן,

גם להשיג מים כדי ללוש, היו צריכים לרוץ אל הבאר,

לשאוב מן הבאר מים.

לא תמיד החבל או הכד,

הכלי הדלי היה מצוי.

הם גם היו

צריכים להתאמץ, והכול היה במידה.

ועל כל דרכי הפעולות הללו שנעשו עם אבותינו,

ואבות אבותינו בדורות הקודמים היו מצריכים

אותם למאמצים כבירים גדולים ועצובים לעומת דורנו אנו.

ואף על פי כן,

למרות כל הקשיים,

למרות כל הסבל,

למרות כל המצבים כולם,

הם זכו לגדל ולחנך את ילדיהם, הן הבנים

והן הבנות,

בקדושה,

בטהרה ובתפארת השם.

לעומת זאת, בדורנו אנו,

אף על פי שיש לנו את כל ההישג,

המכשור,

כגון טלפון,

תנור,

אפייה קמח, מים,

פותחים את הברד, שופע לו,

זה...

של מים.

הכביסה שאנחנו מחפשים, לא צריכים לרוץ אל הנהר,

הכל נעשה בלחיצת כפתור ובמכונה.

שלא נדבר על המיקרוגל,

מייבש כביסה, שואבי אבק משוכללים. אם פעם היה ידני,

היום זה כבר רץ ומסתובב, וכבר שדרגו את זה לשואב אבק שמטפס על כל מיני מדרגות ושפת מדרגות,

ועוד ועוד מכשור חדיש.

ועם כל הדבר הזה,

וחרף כל הטכנולוגיה המתקדמת,

קשה לנו מאוד בתור הורים לחנך את ילדינו.

ועוד יותר זה קשה לנו מהדורות הקודמים, עד כמעט

שישנם הורים שמרימים ידיים.

אומרים, זהו,

אני איני יכול יותר,

לא מעוניין בבן או בבת הזאת.

צריך לזכור, אם נתן לנו הקדוש ברוך הוא את הניסיון,

אם נתן לנו הקדוש ברוך הוא את היכולת להביא את הילדים הללו לעולם,

זה לא רק להביא אותם לעולם,

אלא גם לחנך אותם על פי דרך

התורה הקדושה,

מצוות השם ודרך השם.

אנחנו זוכרים היטב בדורות הקודמים שבמבט

של עין אחד,

ידענו מה ההורים דרשו מאתנו.

הורדנו ראש,

ועשינו את רצונם בצייתנות גמורה.

לא היה לנו שום מקום לטובענות, אלא אדרבא, ההפך.

תמיד חשבנו איך לרצות את ההורים.

אך בימינו אנו המצב עגום, איום ונורא.

יש מכשור, יש לוקסוס,

מרצדס.

אבל אין חינוך,

אין שליטה על הילדים,

פשוט מצב מייאש לחלוטין.

מי אנחנו, עצלנים?

טיפשים?

מחשבות כאלו טורדות כל אדם ואדם,

כל הורה והורה.

הן צפות ומטרידות את שכלנו.

יש פעמים שאנחנו מהרהרים בקול מי אנחנו?

מה קורה איתנו?

בואו ננסה

לעמוד בשיעור זה על שורש הדברים.

כפי שפתחתי,

רבי קולונימוס קלמיש,

זכותו תגן עלינו אמן,

השם ייקום דמו,

כותב בספרו חובת התלמידים,

בעמוד טו,

לא בהשארו

רק בחוקים איתנים ועובדות חזקות

עלינו לבאר בראשונה מהו החילוק בין דורנו אנו לדורות הקודמים.

למה בדורות הקודמים כל חינוך שהיה היה מועיל?

תלמיד

של כל מלמד

וכל אב היה תלמיד.

בן של כל אב ואם היה בן.

בת של כל אב ואם הייתה בת.

כולם,

רובם ככולם, היו עובדי השם,

האחד פחות

והאחד יותר.

דרך ארץ הייתה ניכרת על מעשיהם ועל פניהם.

ולכן עתה,

אך הסיבה היא הפשוטה והעיקרית שהנוער קם וחושב את עצמו

כיום הזה לאיש בטרם במועדו.

ההשערה היא לא בדויה.

אנחנו אומרים בזה

כי גם כל העולם מקונן על זה,

ולא את הטעם והסיבה בנו לבאר.

למה קם הנוער לחשוב את עצמו בדעת וברצון,

ובעודו בו דעת מהופכת ורצון של בוסר מר.

ועוד,

הודיעו לנו מראש חכמינו זיכרונם לברכה,

על פי הגמרא בסוטה מ'ט עמוד א',

בעיק ותדמשיכא חוצפה ישגאה.

גם זאת חוצפה לחשוב את עצמו ואת דעתו לנאמן ובטוח,

לסמוך עליהם.

הדבר כל כך מתלקח עד שמשתוממים אנו לפעמים.

לראות תינוקות קטנים של ממש,

איך שרוח עצמית ואומץ מדומה מבצבצים בהם ועולים בהם בלי לחשוב,

והם נהפכים כביכול להיות

לאנשים עם דעת

חשובה כלפי הוריהם.

כל דברי הרב נאמרו לפני כשישים שנה,

ואנו רואים זאת בדורנו אנו

בצורה חריפה וברורה ביותר.

יש טעם למרדנות ועצמאות,

כך כותב

רבי רפאל שמשון הירש, הרשאר,

הוא היה חי בגרמניה, זכיתי להיות על קברו בבית ה...

העלמין הגדול בגרמניה,

הוא היה חי לפני כמאה וחמישים שנה.

הוא מציין את הסיבה לירידה הרוחנית והמוסרית והקושי

החינוכי ששורר בדורות האחרונים ואף בדורו,

וזאת משום ההבדל בין החיים של יהודי אשכנז שחיו אז בגטאות לעומת צורת החיים לאחר שקיבלו זכויות

כאזרחים מן השורה הראשונה והורשו לנהל אורח חיים בכל המדינה.

ומה ההבדל היה?

כאשר חיו בגטו בלבד,

כל הילדים ראו כולם חינוך אחיד,

תורה,

מצוות, יראת השם,

וגם אלו שלא ראו ברכה בלימודם גדלו אף הם כאנשים יראי שמיים, היות

והיו סובבים בסביבה של יראי שמיים.

ומשום שזו הייתה הדרך

היחידה שראו, ורק אותה עודדו כל אבותיהם,

אבל לעומת זאת, כאשר יצאו למרחב הגשמי

מחוץ לכותלי הגטו,

הילדים כבר ראו מציאות שונה.

שמעו דעות,

נבובות,

הלכו שבי ונפלו ברשתן.

תענוגות העולם קסמו לעיניהם,

הקדמה החומרית

העיוותה להם מטרת חיים,

וממילא הם לא ראו את הוריהם

כאנשים נאורים וחדשים, אלא כאנשים מיושנים.

כך נוצר לו הנתק הרגשי בין הבנים לאבותיהם,

והוא-הוא שהוביל לניכור שאף גבל בחוצפה.

דברי הרש״ר הירש״ תואמים גם לדורנו אנו.

אפשר לומר שבדורנו הבעיה חריפה ביתר שאת

היא משום ההתפתחות של כלי התקשורת,

כל ילד שומע דעות מכל העולם,

בר מינן בכל מיני כלים אסורים, רדיו,

טמבלוויזיה,

מחשב, אינטרנט,

בעיתונות

שחושפת לה ונכנסת לה אפילו לבית מדרשם של הציבור החרדי בר מינן.

התחבורה המתקדמת מאפשרת מפגשים עם כל מיני אנשים מכל קצוות המדינה,

ואפילו מכל קצוות העולם בצורה קלה.

ואם לא די בכך, הרי שיש לנו גם גיבוי מדיני לעצמאות הילדים

המוביל למרד

ואף הוא מעוגן בחוק.

ואין זה סוד שהתקשורת מפרסמת ומעודדת לעצמאות

ומרד אף

בילדי ישראל,

דבר הגורם לנזק בלתי הפיך.

גם היום מודים להם

בעולם החילוני שהחינוך הוא איננו חינוך

טוב

הוא חינוך כושל,

הוא חינוך שמביא אותם לידי פשעים,

לידי מקומות לא טובים, שימוש בדברים מסוכנים ליד

דברים חמורים ומזיקים,

דבר שמהווה כישלון חריף וחמור ביותר.

וכאמור לעיל, אם כן, לכאורה אנחנו אמורים להיות פנויים יותר.

אם כל הדברים משודרגים לפנינו,

אנחנו נמצאים בדור שהכול הולך בו בקלות,

להפך,

היא הנותנת, היינו צריכים להיות יותר פנויים

לעבודת השם וחינוך ילדינו.

אולם האמת היא שכך נראים הדברים ממבט שטחי של עינינו.

אבל אם נתבונן נגיע למסקנה שאין שום השוואה או איזון על ידי האמצעים הטכניים,

וזאת מכמה סיבות.

הסיבה הראשונה,

גם כאשר ישנם אמצעים טכניים המקלים על אורח החיים דבר יום ביומו,

עדיין אין זו ערובה שנהיה פנויים,

משום שכל אמצעי דורש לו מחיר.

למשל, החזקת טלפון או פלאפון,

מייבש, מכונית,

חשמל ומים, מצריכים תשלום.

אם זה תשלום הקנייה,

ואם זו החזקה שוטפת, וכן על זה הדרך.

תמיד האדם עסוק וטרוד כיצד להשיג ולהשתדרג ולעשות עוד,

וליסינג ולא ליסינג.

והכול צריך גם את הממון, את הכסף,

כדי שנוכל להשיג את הדברים, צריכים לצאת לעבוד.

העבודה תופסת לנו את הראש, וכך

בעצם שום מקום לא נותר להתפנות

עבור חינוך ילדינו, כי גם המקום הטהור שנותר לנו,

גם אותו אנחנו לפעמים, חס ושלום, מאבדים להבל וריק.

ולכן אנחנו כבולים להתחייבויות המנתקות

אותנו מהם. המציאות הוכיח לנו כמה זמן אנחנו נמצאים עם הילדים בפועל,

כמה זמן אנחנו עוסקים בחיי עולם הזה, בר מינן.

וזאת עוד,

גם בהניח שהשפע והאמצעים הטכניים אינם דורשים שיעבוד

ממוני וגופני, עדיין אין להשוות את עוצמת

גודל הסיכון על הרוחניות של ילדינו,

על ידי אמצעי התקשורת וחשיפתם והעולם המתרחב.

ובסיבה שנייה,

יכול להיות,

כל היכולת הטכנית הזאת שאמורה להיות משקל כנגד, והיא מפרקת

את המצב,

ולכן אין להשוות מאמץ של הורים נגד תקשורת

וכנגד רוח המרדנות המתקדמת של הילד,

כי בוודאי הרבה יותר מתיש הוא המאבק הרוחני מהמאבק הגשמי,

וממילא הכל מובן,

כל השכלולים החומריים אינם תרופה לבעיית החינוך,

אלא

זה מעשה נקודתי כדי לפתור

נקודה מסוימת של שקט שההורים מחפשים או שאר דברים.

כדי לפתור בעיה רוחנית,

דרוש בידינו לעשות מאמץ

הרבה גדול יותר.

ומכיוון שכן,

עלינו להבין שאנחנו כהורים כן עושים מאמץ,

ולא פחות מהדורות הקודמים. אדרבה, המאבק

והמאמץ של ההורים בדור הזה הוא גדול מאוד וראוי להערכה מהדורות הקודמים,

ובפרט מה שכותב רבנו חיים ויטל בספרו,

וזה לשונו.

פעם שאלתי למורי ורבי, הלו הוא רבנו הארי ז'ל,

ואמר לי, דע לך,

כי אין גדלות הנפש תלויה כפי מעשה האדם,

רק

לפי הזמן והדור ההוא.

כי מעשה קטן מאוד בדור הזה שקול בכמה מצוות גדולות שבדורות האחרים.

כי בדורות הללו הקליפה גוברת מאוד מאוד לאין קץ,

מה שאין כן בדורות הראשונים.

ואילו הייתי בדורות הראשונים,

היו מעשיי וחוכמתי נפלאים.

עד כאן תוכן דבריו של רבנו חיים ויטל.

אם בדורו של המהרחו

מעשה קטן היה נחשב גדול לעומת הדורות הראשונים,

בדורנו אנו על אחת

כמה וכמה.

כל מעשה

קצה קטן

של קדושה, של יראת שמיים, רוחני,

שקול הרבה מאוד כנגד הדורות הקודמים.

כל מאמץ בחינוך שאבא או אימא מתאמצים עבור בניהם, עבור ילדיהם,

הוא שקול פי כמה וכמה יותר מהדורות הקודמים.

אשריהם של ההורים שזוכים להתאמץ עבור חינוך ילדיהם,

אין קץ ואין שיעור לשכרם בעולם הבא.

חיזוק נוסף אפשר להביא

ממו שמובא במדרש רבה,

רות,

פרק ה' פסוק ו'

אמר רבי יצחק בר מריון

בה כתוב ללמדך אם אדם עושה מצווה יעשנה בלבב שלם,

שאילו היה ראובן יודע שהקדוש ברוך הוא מכתיב עליו

את מה שכתוב בבראשית ל״ז, כ״א, וישמע ראובן ויצילהו מידם על מה שהאחים רצו לעשות ליוסף,

בכתפו היה מוליכו אצל אביו,

ואילו היה יודע אהרון שהקדוש ברוך הוא מכתיב עליו את מה שכתוב בשמות ד' יד',

הנה הוא יוצא לקראתך ורעך ושמח בלבו,

בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו של משה רבנו,

ואילו היה יודע בועז

שהקדוש ברוך הוא מכתיב עליו את דברי הכתוב ברות ב״י״ד,

ויצבוט לקלי ותאכל ותשבע ותותר עגלות מפוטמות הימה אכילה.

רבי כהן ורבי יהושע דה סכנין בשם רבי לוי כתבו,

לשעבר היה אדם עושה מצווה והנביא כותבה,

ועכשיו,

כשאדם עושה מצווה מי כותבה?

אליהו כותבה, ומלך המשיח כותבה,

והקדוש ברוך הוא חותם על ידיהם.

הדעוד הכתיב במלאכי ג' טז,

אז נדברו יראה אדוני איש אל רעהו,

ויקשב השם וישמע ויכתב וכו'.

עד כאן לשונו של המדרש.

ישנה אמנם שאלה פשוטה,

וכי ראובן, אהרון ובועז רודפים אחר הכבוד?

שפרסמו אותם,

שהיו מוכנים לעשות את המצווה ביתר שלמות?

הרי לא יעלה על הדעת.

הרי מדובר בצדיקים גדולים, הם לא מחפשים את הדברים הללו.

ולחדד, נתאר לעצמנו, הבבא סאלי, זכותו תגן עלינו, אמן.

בישראל אבוחצירא.

האם הוא יקיים מצוות בשביל כבוד?

בוודאי שלא.

אז פשוט שגם ראובן,

אהרן ובועז לא קיימו מצוות בשביל פרסום ובשביל כבוד.

הסיבה שהם לא ידעו ועשו את המצוות כולם,

לא ידעו שהם יהיו לאות דוגמה ומופת לדורות הבאים,

ולכן הם לא פעלו בצורה רגילה.

אם הם היו יודעים שהם יהיו

סמל

ומורשת לדורות הבאים,

והם ייזכרו על ספר וישמשו כדוגמה חיובית,

פי כמה וכמה הם היו פועלים בצורה נמרצת ואיכותית,

הטעונה פעילות מעל הנדרש

במקרה שאיננו דוגמה.

המדרש

מגלה לנו

דבר נפלא,

גם עלינו יהיה החיוב.

ואנו גם ניכתב בספר ההיסטוריה לעתיד לבוא.

יכתבו עלינו כיצד פעלנו,

כיצד חינכנו,

כיצד התמודדנו בניסיונות קשים ורבים ולא נכנענו.

עמדנו בגבורה, במשימות קשות,

בכל דור ודור מרימים על נס גבורות

של כאלה ואחרים,

נס חנוכה, גבורת המכבים,

לעומת היוונים והמתייוונים.

כך תתנוסס לה לעתיד גבורת ההורים העומדים

בגבורה מול העולם החומרי,

המלא כפירה,

המלא תעבוד ועוד המון מרעין בישין.

אין להעלותם על הכתב מפאת גודלם,

כוחם וקיומם.

אבל מה שברור הוא שדורנו מלא בניסיונות כבדים

והוא שונה מהדורות הקודמים.

ולכן כותב רבנו האריזל,

עלינו לשמש דוגמה לדורות הבאים ביודענו שניכתב על ספר דברי הימים,

שאותו כותבים אליהו הנביא ומלך המשיח.

ובצורה הזו חובה עלינו להשתדל לחנך בצורה איכותית ותקינה בשמחה ובביטחון בהשם,

כי נאמן הוא המקום לשלם זכרנו.

ואין שום צל של ספק שכדאי הוא המאמץ

האמיתי לצד הבכיות והתפילות להשם יתברך על חינוך ילדינו.

אף על פי שכרגע אין לנו שום ערובה

מה תהיה לה התוצאה,

אך לא עליך המלאכה לגמור,

ולא אתה, בן חורין, להתבטל ממנה.

צריך לזכור את דברי הכתוב באבות ב' טז.

ולכן חזק חזק ונתחזק בעד ילדינו

ובעד תורת השם אלוקינו.

עצה טובה.

לא פעם נגרמת לנו עוגמת נפש

תוך כדי פעולות של החינוך. כואב לנו שהענשנו.

כואב לנו שלא יכולנו להתיר לילד לצאת לשחק,

לצאת לאירוע, לבקר קרובים.

נזפנו בילד, קיבלנו מכתב ממקום הלימודים שהילד

לא מתנהג כל כך כשורה,

ולפעמים הילד אף מתחצף,

ובכלל מתעוררים לנו חששות מה יהיה עם הילד.

כשיגדל, האם הוא ישמור תורה ומצוות או חס וחלילה יפרוק עול?

אוי!

מחשבות

טורדניות ומפחידות.

לפעמים רואים את הילד שהוא מזלזל במצוות,

לא מתפלל,

לא מברך,

או מברך ועושה טובה כלאחר יד,

ועוד ועוד חששות הגורמים לנו עוגמת נפש.

כמה דמעות נוזלות בחיל.

יש עצה.

באותם הרגעים יש לנו לכוון שתהיה עוגמת הנפש כפרת עוונות בעבורנו,

והיא תהיה במקום איסורים אחרים שאמורים לבוא עלינו,

ובפרט אם באותם רגעים אנחנו בוכים,

צריך לזכור שערי דמעה לא ננעלו.

יש לנו לנצל,

לשאת תפילה על הילדים,

והכל כדי שיזכו ויגדלו לתורה,

ליראת השם,

ונזכה לרוות מהם רוב נחת.

כך מובא גם בערך גלות,

על פי דברי רבי אליעזר מפאפו, בעל הפה ליועץ,

זכותו תגן עלינו ועליכם, אמן.

יהי רצון שנזכה

להצליח בחינוך ילדינו בקדושה וטהרה,

ולהעמיד דורות ישרים מבורכים,

אמן ואמן.