איסור תפילה כנגד בגדים מצוירים וקישוטי סוכה משום ביטול הכוונה, דיני חציצה בינו לבין הקיר, וגדרי חובת הליכה ונסיעה להשגת מניין בתפילה

 - - - לא מוגה! - - -

בולטות אין נכון להתפלל כנגדם ואם יקרה לו להתפלל כנגד בגד או כותל מצויר יעלים עיניו הגאה ולכן אסור גם כן לצייר ציורים בספרים שמתפללים בהם שלא תתבטל הכוונה אבל בגדים שמצויר עליהם דברי תפלות אפילו לשב עליהם בבית הכנסת אסור כל הדין שאסור שיהיה דבר חוצץ בינו לבין הקיר הסביר הרמב״ם כדי שלא יבטל את כוונתו בתפילה לפי זה ממשיך הרמב״ם ואומר הוא הדין גם שאסור לאדם הזה להתפלל ויש בינו לבין הקיר בגדים מצוירים הפנים לבגד הזה דק שבדקים והבגדים המצוירים האלה אינם בולטות אף על פי כן כיוון שזה מטריד מבלבל את כוונתו אסור לו לעמוד להתפלל כנגדם כך הוא הדין גם בשבעת ימי חג הסוכות מרן כתב בסיוון תרצ״ט אדום שרוצה להתפלל בבית רוצה להתפלל בסוכה מרן מדבר שם שאין קישוטים בסוכה אבל היום בזמננו שכולנו רגילים לקשט את הסוכה בתמונות יפות ממילא לא מן הראוי לעמוד שם להתפלל כי בוודאי האדם הזה יהיה טרוד התמונות האלה יבלבלו את כוונתו ולא יוכל לכוון טוב אלא אם כן אין לו ברירה אין לו מקום אחר להתפלל אז יסגור את העיניים יעצום את עיניו כולהי ואולי אבל כשיש לו חדר אחר יש לו מקום אחר להתפלל מן הראוי שלא יעמוד להתפלל ליד כותל מצויר. כותב המגן אברהם אסור לצייר בבית הכנסת. בזה למד הפרי מגדים שגם בבית במקום שלפעמים הוא עומד מתפלל גם שם לא כדאי לצייר לא כדאי לעמוד להתפלל באותו מקום. הוא הדין גם לאותם שמדפיסים סידורים עם כוונתם לשם שמיים לזכות את הרבים מן הראוי שלא ישימו שם תמונות. יש כאלה כדי למשוך את הקונים אז בשער או בדף השני מדפיסים תמונות יפות או של משה ואהרון או של רבי שמעון בר יוחאי. אני לא יודע אם זה משה או רבי שמעון מי גילה להם את התמונה הזו הרי אז עדיין לא הייתה תמונה בעולם ואולי הלכו וצילמו את תמונה אהרון כהן אמרו זה אהרון הכהן. טוב, יש להם רשות לצייר, לצלם הכול, אבל לא בסידורים. בסידור זה בוודאי מבטל את הכוונה. אנשים במקום להתפעל בכוונה ידפדפו באותן התמונות וזה יפריע להם, יטריד אותם ולא מן הראוי לעשות כן לכתחילה. כך הוא הדין לגבי אותם האריות שמצוירים על הפרוכת, גם בהם דנו גדולי הפוסקים וגם כן אסרו אותם לכתחילה מהטעם האמור. אמנם אם אין לאדם ברירה, מותר, בפחות בזמננו, שכל הפרוכות האלה הכול הוא סטנדרט, אז גם בהן יש צד להקל בדבר בדיעבד, אבל לא לכתחילה. אדם שבא ושואל, אומרים לו, מייעצים לו שהפרוכת תהיה חלקה ללא ציורים. הגרוע מכולם, צורת אריה. צורת עשרת הדיברות קל יותר, הפרחים קל יותר, אלה הן שלוש הדרגות בדברים הללו. כי לגבי האריות יש בעיה ראשונה, לא תעשו נאיטי, לא תעשו כדמות משמשי במרום, שהן ארבעה אדם, נשר, אריה ושור. רכב אלוהים ריבותיים אלפי שנאן, שנאן רשת טובות, שור, נשר, אריה נאמן. אלה הן הארבעה הדמויות שאסור לפסל אותן. אדם שיודע לפסל יפה באבנים, אסור לו לעשות אחת מארבע הדמויות הללו. אז גם לגבי האריה יש עדיין בעיה. אמנם זה לא דומה למה שהתורה אסרה, כי שם מדובר בדמות בולטת, אבל יש פרופיל מלא, שתי עיניים, שתי אוזניים. פה זה רק עין אחת, ולכן הדבר קל יותר. מכל מקום, לכתחילה בוודאי אסור. א', נראה כמשתחווה לו בשעה שהוא מתפלל כנגד האריה, ב', מבטל את הכוונה. לגבי עשרת הדיברות, הגמרא אומרת שרצו חכמים בהתחלה לתקן שנאמר בכל יום עשרת הדיברות, כמו שאנחנו אומרים, בכל יום אשרי יושבו ביתך או דברים אחרים. המסקנה היא לא תקנו דבר כזה מפני תרעומת המינים, שלא יגידו שחלילה כל התורה אינה מן השמיים, אלא משה רבנו כתב אותה ורק עשרת הדיברות ניתנו מהשמיים. עובדה, ראיה, רק עשרת הדיברות אומרים בכל יום, ולא שאר הדברים. שלא יהיה הווה אמנה כזו, לכן לא תקנו לומר את זה בכל יום. אם כן, גם לגבי כמעט עשרת הדיברות, גם כן מן הראוי למנוע. בפרחים לא שייכים שני הטעמים האלה, עדיין נשאר הטעם האחרון שגם זה מבטל את הכוונה, ובפרט אם הפרחים האלה רקומים יפה מאוד, דבר שהוא באמת מוצלח וטוב. שוב, לכן, גם זה לא רצוי לעשות לכתחילה, אלא עדיפותיה שהפרכת תהיה חלקה. כותב הראש, אסור להתפלל על השטיח שהישמעאלים מתפללים עליו. נניח שהכנסייה נסגרה, והשטיח הזה, שהיו תמיד מתפללים עליו, מצוייר שם ציור של מכה וכיוצא בזה, הם מכרו אותו, פשטו רגל, מכרו את הכול. היהודי הזה קנה את השטיח, בא ותרם את זה לבית-הכנסת. פיגול הוא לא ירצה, יש בו רוח טומעה, טומעה, איך תוכל להביא דבר כזה, להניח אותו במקום קדוש, בבית-הכנסת, כדי שנתפלל שם. בוודאי שלא מן הראוי לעשות כן. אם אתה צריך להניח את זה בשירותים של בית-הכנסת, שם יש יותר. אדם שמשתחווה לקלי, לשטיח, יכול לאסור אותו. משתחווה לבניין, מקום שמחובר לאדמה, אי אפשר לאסור את זה. על ההרים אלוהיהם, ולא הפוך. ולא ההרים אלוהיהם. העינוי, אדם שמשתחווה להר, הוא לא יאסור עלינו את ההר לומר, זו עבודה זרה, אסור לעלות על ההר הזה. כך גם לגבי זה. ולכן, אם רוצים לקנות את זה ולעשות מזה בית-כנסת, אין איסור. פה, השטיח עצמו השתחווה עליו כל יום והתפלל בצורה כזו, לכן מן הראוי למנוע. העתיקו את זה, חסד האלפים ושאר האחרונים, את ההלכה הזו שאמר הראש, ולכן, לכתחילה באמת, לא טוב לקנות שטיח כזה. אבל אם היה להם במסגד שטיח, אבל לא השתחוו עליו, אלא היה נניח השטיח הזה על התקרה, אז לא היה דבר שהתפללו עליו את התפילה, בזה אין בעיה. דווקא מלה שנייה, לגבי מערת המכפלה. במערה שם, לצערנו, עד היום יש שם גם ערבים שבאים ומתפללים שם, וכל שרי הביטחון יודעים להיות גיבורים כלפי היהודים שלנו, אם הוא פנדי, אם הוא חושב את עצמו אבו עלי, כלפי האנשים שלנו. לגבי הגויים, לגבי הערבים, הם פוחדים מהציר של עצמם, והם רועדים מהם, נותנים להם לעשות מה שירצו. ולכן, לצערנו, חי שנים זה בידינו המקום, אבל הם מתפללים כרגיל. לא זו בלבד, אלא שטיח שהם מתפללים עליו, הם נזהרים שאנחנו לא נדרוך עליו. לכן יש מסביב חבלים, והם נזהרים שלא נדרוס על השטיחים האלה, כי על השטיחים האלה הם משתחווים. אפילו אם נניח יש לי מפתח, אני בא בבוקר, הם לא נמצאים, אף אחד לא נמצא, ואני יכול לדרוך על השטיח הזה ולהתפלל שם, לא כדאי לעמוד שם את תפילת העמידה. אתה רוצה לדרוך? תדרוך, אין עוון לדרוך. אבל לעמוד שם את העמידה, בגלל שעל השטיח הזה, כמו שאמרתי, הם משתחווים עליו ומתפללים, לכן פיגול הוא לא יירצה, מן הראוי לא לעמוד שם, שיעמוד במקום אחר. בספר ציצי לעזר הוא מחמיר יותר מזה. הוא אומר, אסור להתפלל תפילה במערת המכפלה. לפי דעתו של הרב, כמו שאסור להתפלל בכנסייה, אסור להיכנס לכנסייה, כך הוא עדין, אסור להיכנס ולהתפלל בכל מסגד, וכיוון שמערת המכפלה זה מסגד, לפי דעתו של הרב, הדבר אסור. אבל רוב אחרוני דורנו חולקים עליו, והמנהג פשוט מדורי-דורות שהיו מתפללים שם, ולכן אין חשש בדבר. אנחנו קדמנו להם. מערת המכפלה של אברהם אבינו ולא של ישמעאל. ישמעאל, אין לה חלק ונחלה עם זה. אפילו עשיו הרשע, שערער על זה, הרגו אותו. לכן, ודאי שאין לחשוש, מותר להתפלל שם. רק שעל אותו השטיח, מן הראוי לכתחילה להימנע. כותב הרדב״ז שאין להתפלל מול מראה. הסיבה היא, כשאני מתפלל, אני רואה מולי את הדמות של עצמי. כשאני משתחווה, כאילו אני משתחווה כלפי אותה הדמות. ולכן, אין להשתחוות ואין להתפלל מול מראה כזו. זה דבר שמצוי הרבה בבית האבל. בארונות הישנים, במודל הישן, המראה לא הייתה בפנים, המראה הייתה מבחוץ. גם היום יש כאלה נגרים שהתחילו להחזיר את המודה עוד פעם, מחזירים את ההיסטוריה. לכן, אם נמצאים בבית האבל ויש שם מראה כזו, מן הראוי לקחת איזה בד ולכסות את המראה כדי שלא יעברו על הדין האמור. אמנם מחצית השקל חולק על הרדב״ז בטוען, מתי יהיה אסור כשיש תמונה? התמונה שלי נמצאת פה ואני משתחווה, נראה כאילו אני משתחווה לתמונה. פה במראה, כמו שאני משתחווה, אז גם הדמות שלי במראה, גם היא משתחווה, זה הדדי. זה לא דומה. זו הטענה שלו, ולכן הוא אומר שאין איסור. גם הרשם בדעת תורה, גם כן הלך בכיוון הזה. מכל מקום, רוב האחרונים לא הסכימו את דברי מחצית השקל. המגן אברהם, הכנסת הגדולה, הפריגדים, המשנה ברורה, כולם החמירו לכתחילה בדבר, ולכן מן הראוי שלא יעמוד שם ליד המראה. אם אין מקום אחר, הבית מלא פה לפה ואין מקום לזוז, אז יעצום את עיניו ויתפלל. אם אין להם איזה סדין לכסות את זה, יעצום את העיניים ויתפלל, כי אין הדבר הזה לעיכובה אלא רק לכתחילה בלבד. טעם שני כותב בספר גנזי יוסף של הגון רבי יוסף שוורץ, ואומר שהאבל נמצא בסכנה. יש שם רוחות רעות, ואולי דרך המראה יראה איזה אחת מהרוחות ויבוא לידי סכנה. אז לפי הטעם הזה שהרב מוסיף, לא רק בשעת התפילה צריך לכסות את המראות האלה, גם שלא בשעת התפילה, כל שבעת ימי אבלות מן הראוי שהמראות האלה יהיו מכוסות. הטעם האחרון, כי האבל אסור בתשמיש המיטה. ראשי בסוף פרשת ויקהל הביא דברי מדרש תנחומה, שם על עניין מראות הצווות, המראה היא גורמת את התאווה לעניין זה, ולכן מן הראוי לכסות את המראות. מכל מקום, בין אם תלך לפי הטעם האחרון של החתם סופר, בין אם תלך לפי הטעמים האחרים, ממה נפשך? רצוי לכתחילה לייעץ להם, לאותם האבלים, לכסות את המראה, כדי שלא יבואו לידי שום חשש. אני עובר לסעיף כד. לא יתפלל בצד רבו, ולא אחרי רבו, ולא לפניו. ויש אומרים, דכל זה לא מיירא, אלא להתפלל ביחיד. אבל בציבור, אם כך הוא סדר ישיבתו, אין לחוש אם יתפלל לפניו או אחריו, ואף על פי שטוב להחמיר, המנהג להקל. ואם ירחיק דלת אמות, מותר. נעיין ביורד דעה סימן רמ״ב סעיף טז. הגמרא בברכות כז אומרת שאסור לאדם להתפלל ליד רבו או אחרי רבו. הסיבה היא, יש בזה יהרה ושחצנות. כאילו רבו זה שלימדו תורה שרוב חוכמתו ממנו, כאילו אני והוא אותו דבר. אנחנו עומדים אחד ליד השני, אין שום הבדל בינינו. אנחנו עומדים שווה. אין לך חוצפה גדולה מזו, ולכן אסור לו לעמוד ליד רבו. כך הוא הדין, לעמוד אחרי רבו או לפני רבו, בכל אחד מהדברים האלה הדבר אסור. אלא אם כן הוא רחוק ארבעה עמוד. הוא לא עומד ממש ליד רבו, אלא הוא התרחק שמאלה, מרחק של ארבעה עמוד, ושם הוא עומד, אז יהיה הדבר מותר. טעם שני, אמרו הפוסקים על פי דברי הירושלמי. בירושלמי מסופר על רב כהנא שעמד בתפילה אחרי רבי חיה. עמד בתפילה והאריך. רבי חיה גמר את התפילה, וזה עדיין לא גמר, היה צריך לחכות. אחרי שגמר, האריך, גמר, פסע. אחרי התפילה הוא בא אליו בטענה, אמר לו, כך אתם רגילים בבבל להטריח את רבותיכם? רמז לו, למה עמדת אחרי בדיוק? ענה לו הרב כהנא שהוא בא מזרע אלי הכהן, ועליהם נאמר, מרבית ביתו ימותו אנשים, חלילה, בגיל עשרים הם צריכים למות. הוא חושש מזה. אומנם כבר יש שבועה שאפילו בזבח ומנחה לא יתכפר העוון של עלי, אבל במקום קורבן התפילה כן היא יכולה להועיל, ולכן הוא מאריך בתפילה שבזכות זה יזכה לאריכות ימים. מייד רחם עליו רבי חיה וברך אותו מייד שיזכה לאריכות ימים ושנים. וכך היה, העריך ימים, שנים רבות, עד כדי כך שבגיל זיקנה נשרו הציפורניים שלו, ועוד הפעם התחילו לצמוח כמו איזה נער, כמו איזה תינוק. טוב, שם זה היה כדאי, שם בדיעבד זה היה משתלם, קבל ברכה טובה. אבל במקרה רגיל אסור לאדם לעמוד אחרי רבו ולחסום אותו, שלא יוכל לתת לו אחר כך לפסוע אחריו. בפרט אם הציבור מחכה לרב הזה, אז זה לא רק שהרב לא יכול, גם הציבור מחכה, ויש כאן צורך ציבור. לכן, מהטעם הזה גם, מן הראוי שלא יעמוד אחרי רבו. יש לנו נפקא מינה בין כל הטעמים הללו. נפקא מינה ראשונה, לגבי בית-כנסת, היינו מקום שמתפללים שם. זה לא יחיד, אלא רבים. אם נלך לפי הטעם השלישי, מפני שנראה כמשתחווה לרבו, אתה יכול לומר את זה בבית, שניהם לבד, אז התלמיד עומד אחרי הרב ומשתחווה לו. מי שיראה יגיד, זה התלמיד הזה, עובד את הרב שלו, ולכן אסור. כאן, ברבים, כל מי שנכנס יודע, יש פה עשרה אנשים, כולם משתחווים. לא רק זה שעומד אחרי רבו, גם זה, כולם משתחווים אותו דבר. שם אין את החשש הזה. אבל לפי הטעם שאמרנו על-פי הירושלמי, שאטריח את רבו, אולי רבו ימהר, יגמור מהר, והוא עדיין לא, אז זה שייך גם בבית-הכנסת. זו הנפקא מינה בין הטעמים. אומנם הרמ״א הקל בדבר הזה, על-פי דברי רב הייגאון, אוהל מועד, רבי דוד אבו דירם, הוא הלך לכולה בנושא הזה, אבל מרן החמיר. מרן אמר, טוב לחוש לכל הטעמים, מן הראוי להחמיר בכל הדברים כולם. היינו, לא רק ביחיד, אלא גם בבית-הכנסת, לא יעמוד אחרי רבו. אם אנחנו אומרים אחרי, כל שכן לפני. נניח רבו עומד באמצע בית-הכנסת, והוא הולך, עומד מטר אחד לפניו ומפנה לו את הגב. מה זה אתה מפנה לו את הגב? אין לך חוצפה גדולה מזו. אז כל שכן, שגם בזה אסור, אין לו היתר לעשות כן, לא ביחיד ולא בציבור. אלא אם כן, בית-הכנסת מלא פה-ל-פה, אין מקום לזוז שם, והרב מוחל על כבודו. הרב שמחל על כבודו, כבודו מחול. שם בוודאי יש צד להקל בדבר. כל הבעיה החמורה היא בעיקר כשיש, ברוך השם, מקום רחב ידיים. אז למה הוא צריך להיות דבק ליד הרב שלו ללכת לעמוד לידו? יש, ברוך השם, מקום רחב, שילך לעמוד מקום אחר, ולא יהיה ממש בשורה ליד רבו, שם באמת מן הראוי להחמיר. אלא אם כן, כמו שאמרנו, הרחיק ארבעה אמות, וכרגע בנה הדבר מותר. אלא שמדברי הגמרא משמע שכל זה רק ברבו המובהק. היינו רבו שרוב חוכמתו ממנו. אבל אם האדם הזה הוא תלמיד חבר, מותר להתפלל אחורי רבו. מה זה תלמיד חבר? האדם הזה לומד אתו חברותא הרבה שנים. נכון שיש לו כישרון יותר טוב ממני. כשאנחנו לומדים, אז הוא מבין יותר מהר, הוא מסביר לי יותר טוב, אבל הוא לא הרב שלי. כל החוכמה שלי אני יודע ממנו, לא ה-51% ולא ה-21%. לא. אלא, אנחנו כמעט שווים, הוא קצת יותר טוב. אז זה נקרא תלמיד חבר. בחי גוונה אין את החומרה האמורה, ולכן אין כאן חשש שנראה כמשתחווה לרבו, ואין כאן עניין של יהורה וגאווה, ולכן בזה הדבר מותר לכתחילה. כך הוא הדין אם האדם הזה רבו שאינו מובהק והוא עומד לידו, גם בזה יש צד להקל. אבל אם הוא עומד לפניו ומפנה לו את הגב, בזה אין צד להקל, זה הרבה יותר חמור. אפילו ברבו שאינו מובהק אין צד להקל לעמוד כך בצורה כזו, להפנות לו את הגב, בזה הדבר אסור. אדם שמכיר את עצמו שדרכו להעריך, אז מראש כדאי הדבר שלא יגרום טורח ציבור. כשהחזן מגיע, ראו בנים את גבורתו, הוא מייד ירוץ לצד המזרח, יתפוס מקום טוב באמצע, שם הוא לא מפריע לאף אחד. שם הוא יעמוד בפינה ויעריך, זה לא על חשבון האנשים, כי האנשים שאחריו יכולים לפסוע שלוש פסיעות, מן הראוי שאנשים כאלה לא יטריחו על הציבור יותר מדי, וכדאי שהגבאי גם יאמר להם, המקום שלך בעמידה, המקום הקבוע זה כאן, ייתן לו מקום טוב שם, כדי שלא יטריח את הציבור יותר מדי. אבל אם האדם הזה איחר קצת, ולכן הוא עמד את העמידה שלו, איפה נמצא ידידנו לוי? שם הוא עמד. אני רוצה להיכנס לבית-הכנסת, הוא עומד בעמידה. תחכה לו עשר דקות, רבע שעה. המאשם אומר שמותר לכתחילה להיכנס. ואם האדם הזה עמד בדלת ממש, הוא אדם רחב ידיים, כן, מותר לך להעיף אותו, תדחף אותו כדי שתיכנס. אין עוון בדבר. הוא אשם. הוא עמד במקום לא טוב. מי הרשה לו לעמוד במקום כזה, לחסום את פתח בית-הכנסת? מי שם אותך שוער של בית-הכנסת לסגור את המעבר? הוא הביא ראייל הזה, אדם שלקח מת וקבר אותו באמצע הכביש. חפר, קבר אותו שם. אחרי שבוע הוא בא ובונה מצבה שם. אנשים רוצים לנסוע, הוא בונה שם. הוא אומר, יש שם מת, מת אסור בהנאה. איך אתה תדרוך על הקבר הזה, מה, תרמוס על הגלגלים? אין שום היתר להשאיר את המת שם. מפנים את המת הזה. יביאו חברה קדישה ויוציאו. תגיד, איך אתה מוציא קבר? מי התיר לך? זה מזיק לרבים. אז אם באמת אתה לא חס על כבודו, מי החוס על האדם הזה שהלך ועמד שם בפתח של בית-הכנסת? מותר לך להעיף אותו פנימה כדי שתהיה לך אפשרות להיכנס? אלא מראש, כל אדם שבא להתפלל, איזה חכם לא רואה אתה נולד, אסור לעמוד ליד הדלת שייכנס כמה שאפשר יותר פנימה. אני עובר לסעיף כ״ו. כל מקום שאין קוראים בו קריאת שמע, אין מתפללים בו. וכשם שמרחיקים מצואה ומרגליים וריח רע ומן המת ומראיית הערווה לקריאת שמע, מרחיקים לתפילה. מרן כתב לנו למעלה מסימן ע״ה עד פח, 14 סימנים פירט בהרחבה את האיסור שלא לומר דברי תורה או קריאת שמע ליד את שואה, מרגליים, ערווה וכיוצא בזה. מרן לא חוזר על הנושא הזה שוב, משום שאין שום הבדל בין תפילה לקריאת שמע. כל מקום שאסור לומר קריאת שמע בגלל אחת מהסיבות הללו, כך אוהדים בתפילה, מה שכתוב שם שייך גם לזה. היה עומד בתפילה והשתין תינוק בבית-הכנסת, ישתוק עד שיביאו מים להטיל על המי רגליים, או יהלך לפניו ארבע אמות או לצדדיו, או יצא מבית-הכנסת ויגמור תפילתו. אם קרה דבר כזה בבית-הכנסת, לפעמים יש אדם שהוא בעצמו התפלל במניין הקודם. הוא הרגיש בזה, מייד הוא הולך, מביא לך את הספונג'דור, מנגב את המקום. אמרנו, אין בעיה. אז הם רואים שהוא הלך להביא ספונג'דור, אז הם מחכים, שותקים רגע, לא ממשיכים להתפלל, עד שיבוא וינקה. אבל לפעמים כולם מתפללים ואין מי שינקה, אז בחי גוונה העצה היא שכולם יזוזו מאותו מקום, יתרחקו ארבע אמות ממקום שכלה הריח. אם בית-הכנסת צפוף, קטן מאוד, ויש ציבור גדול, אז מותר לאחד האנשים לגשת מייד לכיור, למלא כוס מים ולשפוך על מי רגליים. בזה הוא ביטל את מי הרגליים, ואז יהיה מותר לכולם להמשיך מייד בתפילה. אם זה קרה בבית, הוא יכול לעבור מייד לחדר אחר. אין שם מישהו בבית שינקה, הוא לבדו נמצא שם, יעבור מייד לחדר השני, יסגור עליו, וימשיך בחדר השני את התפילה. נכון הדבר שאסור ללכת לטייל באמצע העמידה, אבל כאן ההליכה היא לצורך המשך התפילה, כי הוא לא יכול להתפלל באותו מקום, הוא מנוע, אין המקום קדוש, והיה מחנך הקדוש בעניין ולכה, ולכן מותר לו לזוז קצת. אם האדם הזה חיכה עד שיבוא לנקות, ובינתיים עברו חמש דקות, היה יכול האדם הזה להספיק להתחיל מתחילת התפילה, השם שפתה יפתח, עד הגמר, עד עושה שלום. האם מותר לו להמשיך מאותו מקום שפסק, או שחייב לחזור לראש? יש בזה מחלוקת גדולה בראשונים, שלוש דעות בדבר. דעה ראשונה, דעת הרייף והרמב״ם, ומרן חוזר לראש. אפשר לגמור את כולה, אם כי ראה בסירוגין כך, חוזר. דעה שנייה, דעת הרשב״א, רבנו יונה, שלא חוזר. דעה ממוצעת, יש הבדל אם היה הדבר באונס או ברצון. מרן לא מחלק בין אונס לרצון, אלא מרן פוסק לקמאן בסימן קד שיש הבדל בין כל המצוות למצוות קריאת שמע. במצוות תפילה, אם שעה כדי לגמור את כולה, חוזר לראש. רק בקריאת שמע, מגילה או הלל וכיוצא בהם. שם יש כלל, אם קרה את זה סירוגין, יצא. אפילו שעה כדי לגמור את כולה. הביאו לו באמצע המגילה משלוח מנות, והוא הפסיק, ועוד הפעם חזר, יצא בדיעבד. עוד נאמר לגבי תקיעת שופר. מרן פסק בסימן תקפח, שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום, יצא, למרות ששעה כדי לגמור את כולה. וכל המצוות כן. מצוות תפילה היא חמורה יותר משום שהאדם הזה עומד לפני המלך. האדם הזה הלך למלך, עומד, נואם שמה, באמצע הוא רוצה לדבר עם החבר שלו, מפסיק, הולך ומדבר, אחר כך הוא רוצה להמשיך את הנאום. מה, המלך הוא צחוק שלך? אתה בא, מפסיק, הולך, בא? לכן כאן התפילה היא אומנם רק דה-רבנן, אבל היא חמורה מאוד בעניין זה, משום שהוא עומד לפני המלך. אומנם בדברי מרן נתקשו הרבה מהאחרונים, נווה-שלום ועוד, ושאלו, הרי מרן כאן על המקום בסימן צדי בבדק הבית. מרן לא כתב כך, אלא מרן אמר, גם אם שעה בתפילה הזו לגמור את כל העמידה, בידי עבד יצא. מרן משווה קרית שמע לזה. מתרצים. כאן מדובר ששהה בשתיקה, שם, בסימן קד, מרן ידבר שדיבר גם באמצע העמידה, ולכן אם שעה כדי לגמור את קולה ודיבר, חוזר. אלא שאין דבר זה מוסכם, פרי מגדים, שבט לוי ויביע עומר, מסיקים למסקנה שגם אם שעה בשתיקה ולא דיבר, אם שעה כדי לגמור את קולה, חוזר. ולכן כל אדם צריך להיזהר לא לעשות הפסקות באמצע העמידה. הירושלמי מסתפק אם השהיות מצטרפות או לא, כגון אחרי שגמר חונן הדעת והתעייף, עשה הפסקה דקה אחת. אחר כך, אחרי חמש דקות, גם כן עשה הפסקה, שוב, כל כמה ברכות. תצרף את כל ההפסקות באחת. סך הכול יש לו חמש דקות יש לה הפסקות. יצא או לא יצא, הירושלמי מסתפק בזה, נשאר בספק. למסקנה אנחנו מצרפים לספק ספקה את הרשב״א. אולי שעה כדי לגמור את קולה, יצא. אפילו אם תאמר לא יצא, אולי השהיות אולי לא מצטרפות, ולכן לא יחזור. אני חוזר לדוגמה של סירוגין. אם האדם הזה רגיל לגמור את העמידה שלו בחמש דקות, תמיד הוא מתפלל לאט. אם תבדוק, הממוצע העולמי, תעשה סטטיסטיקה, כל העולם כולו גומרים בארבע דקות. לא אומרים, האדם הזה שאל לגמור את קולה בארבע דקות, אלא כיוון שכל העולם שונה ממנו, הוא גומר בחמש דקות, אז אצלו שאלה לגמור את קולה לוקח חמש דקות. אלא אם כן קראנו את הדבר הזה בשלושה הברכות הראשונות, שם זה חמור יותר. אבל לגבי ההמשך, אין בעיה. או דוגמה נוספת, אם האדם הזה הגיע ברכת שים שלום, ושם הוא נתקע קצת מאיזה סיבה. אומנם אם היית משער מתחילת שים שלום עד הסוף, זה לוקח לו 25 שניות, זה הכול. אפילו, אחי, לא מסתכלים מאותו מקום עד הסוף, אלא מסתכלים חמש דקות מתחילת העמידה עם שעה שם כדי לגמור את קולה מתחילתה עד סופה. פה סך הכול ברכה אחת, זה לא נקרא שעה כדי לגמור את קולה, ולכן אם יתעכב חצי דקה-דקה הוא יכול להמשיך הלאה. אומנם יש מחלוקת בכל הנושא הזה, אבל אנחנו סיכמנו את הדין, כפי שאמרתי קודם, כדעת מרה, ולכן אם האדם הזה הגיע על הצדיקים ועל החסידים, ושעה שם כדי לגמור את קולה, שעה חמש דקות, אינו רשאי להמשיך. מה תאמר? סבל, ספק ברכות להקל, אבל ספק ברכות להקל בתפילה נגד מרן לא אמרנן. איך האדם הזה ימשיך? הליבת המרן אם הוא ימשיך על הצדיקים ועל החסידים, אם כאן לא צדיקים ולא חסידים. מה שיגיד ברוך אתה השם, הברכות האלה לבטלה. אין מנוס, חייב לחזור לראש. ואם האדם הזה היה על הארץ, לא ידע בין ימינו לשמאלו, לא ידע הלכות. המשיך על הצדיקים, גמר. אחרי שגמר, בא ומספר לך סיפור. תראה, כך וכך היה. והפסקתי, היה לי שש דקות הפסקה לפני ועל הצדיקים. יצאתי, מה שהתפללתי, מנחה ערבית, יצאתי לאחוריו על-ידי עבד או לא? תגיד לו, לא יצאת, אבל לפני שיתחיל פעם שנייה את העמידה, מן הראוי שאעשה קודם תנאי. אם אני חייב, תהיה לתפילת מנחה ואינה בן דבה, כי סוף-סוף יש מחלוקת. אולי ההלכה כהרשב״א, למה לך להיכנס בספק? תעשה תנאי, בזה תפתור את הבעיה. אבל כשהוא באמצע העמידה אין חצי קורבן נדבה וחצי קורבן חובה. אין לך שם אפשרות לעשות תנאי לנדבה, שם היינו חייבים, נאלצים לפסוק את עיקר הדין, שחייב האדם הזה לבוא ולחזור לתחילת העמידה, לחזור שוב, השם שפתי תפתח, משם עד הסוף. אם הוא יודע מראש שבבעיה כזו הוא מסבך את עצמו ואת האחרים, למה יביא לבית הכנסת ילדים קטני-קטנים האלה? ילד שהוא בן שנה, שנה וחצי, מהו מלאך? אם ילכלך, מה תעשה לו? מהו? השם מסכן, המוח שלו הוא ילד עדיין. מקומו בגנון, בגן, אצל האמא, ואין מקומו בבית הכנסת. לכן, מן הראוי לא להביא ילדים כאלה, כדי שלא יגרמו הפרעות בבית-הכנסת, ואין הבדל בזה בין ימי החול, שבת, ימים נוראים. עטוב הימים הנוראים לא צריכים להתפלל בכוונה, שם לא צריך שיהיה המקום נקי. כל שכן, שצריך את זה. ולכן, מן הראוי שהאמא שלו תדע את חובתה. הנשים אינן חייבות להתפלל בציבור, לא בחול ולא בשבת. אבל יש מצווה גדולה לנשים לטפל בילדים. גם לטפל בילדים, לחתל אותם, להאכיל אותם, זו מצווה גדולה. רק הבעיה היא שהן לא יודעות את גודל המצווה הזו, והרבה פעמים הן חושבות שלבוא לבית-הכנסת זה מצווה יותר חשובה. או שזורקים את הילד על הבעל, שהוא יעשה את התורנות, הוא יעבוד עם הילד במקומה. היא מזלזלת במצווה שיש בידה. לכן, מן הראוי שיאמר לבעלה, תתכבד, תשב בביתה ולא תגרום, חלילה וחס, הפרעה בבית-הכנסת. יש כאלה נשים, יש לה בן פורת יוסף, שישה, שבעה ילדים, הגדול בן שבע, ואחד אחרי השני מביאה את כולם. יש לה, ברוך השם, עגלה, באה עם העגלה, ובית-הכנסת הופך להיות גראז'. זה לא מן הראוי לעשות כן, אלא הגבאי צריך להעיר לה, אני מבקש לקחת את הילדים וללכת הביתה. אין רחמנות בדין. מוטב שהיא תרגיש לא כל כך נוח, ולא כל הציבור יסבול. אני עובר לסימן הבא. הייתה טלית חגורה על מותניו לכסותו, ממותניו ולמטה. אסור להתפלל עד שיכסה ליבו. ואם לא כיסה את ליבו, או שנאנס ואין לו במה יתכסה, הואיל וכיסה ערוותו והתפלל, יצא. אדם שעומד לפני המלך עומד בצורה מכובדת. עומד והוא לבוש. אבל אדם שהוא יחפן ואין לו בגדים, הוא בא עם בגד ים לפגישה עם ראש הממשלה. ודאי שיזרקו אותו. מי יתן לו להיכנס בצורה כזאת? אז כל שכן, כשאדם עומד לפני מלך מלכי המלכים הקדוש-ברוך-הוא, שאסור לו לבוא להתפלל בצורה כזאת. לכן, גם בימי הקיץ יש הרבה מאחינו בני ישראל שהולכים להתנחל על שפת הים, והוא צריך לקבל את השמש, להשתזף מהבוקר עד הלילה, עד הערב, עד אור האחרון. ואם הגיע זמן מנחה, אז הוא יתפלל שם עם בגד הים, הוא עומד להתפלל. ככה מתפללים? אין לו שום היתר, חייב להתלבש, שילבש את החולצה והמכנסיים והנעליים, כמובן גם את הכובע, ויעמוד ויתפלל. אם יש שם עשרה אנשים דתיים כמוהו, ויש שם בדרך כלל, יכולים לארגן שם במקום מניין, ימצאו מקום נקי, יעמדו, יתפללו. אבל אין לו היתר לעמוד ולהתפלל בבגד ים. אפילו אם האדם הזה אמר, טוב, את המכנסיים לבשתי, אבל את החולצה קשה לי, חם, חם מאוד, אני לא יכול ללבוש. אין לו היתר. אסור להתפלל בצורה שכל החזה חשוף, לבו מגולה. אפילו אם הוא אומר, אין לי פה רעיית ערבה, ברוך השם, יש לו מכנסיים, וזה מהודק, יש שם גומי, זה לא יעזור לו כלום כי לבו מגולה. כל הדין הזה לכתחילה. אבל בדיעבד אמר הרמב״ם, בדיעבד יצא, כמה שסוף-סוף כיסה את ערוותו, אז כל הבעיה היא דרבנן, ולכן בדיעבד לא יטרחו אותו חכמים שיחזור שוב. אכן, אם האדם הזה לא ידע את ההלכה וכבר התפלל בצורה כזו, בדיעבד יצא. אבל לכתחילה ברור שאסור לו להתפלל כך. כך הוא הדין לגבי חולה שעבר ניתוח ואחרי הניתוח הוא עדיין לא יכול ללבוש שום בגד. לכן, אם הוא לבוש לפחות את הלבנים ומכסים אותו בסדין, אז הוא יכול לומר לפחות את העמידה בשכיבה, אין בעיה. אבל אם הוא, חלילה וחס, נפגע מכוויות. יש לפעמים סוג כוויות מסוימות שהוא לא יכול גם סדין להניח עליו. ביום הראשון אחרי הניתוח יש עליו באיזה מקומות, חלק מהמקומות החבושות, חלק לא. נו, אין לו ברירה, נו, שעת הדחא כדי עבד, מותר לו. אבל אם הוא יכול לכמה שניות לכסות את עצמו, לכסות את החזה שלו, מן הראוי שיתכסה אפילו בסדין דק, כדי שגופו יהיה מכוסה בשעת התפילה. גם לברך ברכה לכתחילה לא טוב, אבל פה בתפילה זה הרבה יותר חמור. שם כשאתה מברך בורא פרי העץ, אינך עומד לפני המלך. פה אתה עומד לפני המלך, לכן פה הדבר הרבה יותר חמור. לכן פה בעניין זה, אם האדם הזה מתפלל כך, פיגול הוא לא ירצה. אבל מה שאין כן לגבי ברכה, אמר בורא פרי העץ, לא נורא, אתה יכול לענות אחריו, אמן. גם ברכת המזון, מן הראוי שילבש מכנסיים וחולצה ויברח ברכת המזון שהיא מצוות עשה מדאורייתא, יברך את זה בצורה שהוא לבוש את הבגדים עליו. אני לא מטריח אותו שילבש גם את הגופייה וגם את הציצית וגם את החולצה. מספיק שילבש את החולצה לבד, גם זה לבד מספיק. אבל גופייה לבד לא מספיק, איך הוא עומד בלי שרוולים, בלי ידיים. או, יש לו איזה חולצת טריקו, עם שרוולים קצרצרים. גם זה לא טוב. אם יש לך פגישה עם המלך, אתה לובש חולצת טריקו ואתה הולך לשם עם המלך בצורה כזו? איך הוא יעמוד להתפלל עם חולצה כזו, עם גופייה, או חולצה שאין לה שרוולים שהיא כמו גופייה? ודאי שזה לא מכובד ולא יפה ללבוש כך, ודאי שכל זה לא רצוי. אני עובר לצדיק א', סעיף ב'. צריך לאזור אזור בשעת התפילה, ואפילו יש לו אבנט שאין לבו רואה את הערווה משום היכון. אבל שאר ברכות מותר לברך בלא חגורה, מאחר שיש לו מכנסיים הגאה, ואין לבו רואה את הערווה. כשאדם בא להתפלל, אסור לו להתפלל בבגדים מרושלים. אם האדם הזה לבוש חלוק רחב, כך היה בזמנם המלבוש, והוא רוצה לעבוד, לעבוד איזו עבודה, אז תמיד הוא לוקח איזו חגורה וחוגר כדי שיוכל לעבוד. גם פה נאמר, היכון לקראת אלוהיך ישראל. אדם צריך להתפלל מתוך זריזות, ולא שיש לו איזה בגדים רחבים כאלה והוא עלמי מנוחות, לכן צריך שיהיה עליו איזו חגורה שהיא. כותב הפרי מגדים, כל זה, כשאדם הזה לבוש בגדים רחבים, וכשרוצה לעשות איזו עבודה, אז הוא עוזר את האזור הזה עליו. אבל אם האדם הזה, ברוך השם, בגדיו מהודקים טוב, וגם כשהוא רוצה לעבוד הוא לא צריך לקחת עוד חגורה. החגורה היחידה שיש לה היא מספיקה. הוא לא צריך לקחת עוד אבנת, עוד גרטל, ולהניח על המעיל. אלא שיש לו את הגומי בלבנים והמכנסיים מהודקות, בוודאי שזה מפסיק בינו לבין הערווה. ואין כאן הבעיה מצדיקון, משום שברוך השם, המלבושים מהודקים עליו, הוא יכול לעבוד כל עבודה שהיא, והם אלא גם לגבי תפילה, הדבר מותר. אלא שאחינו האשכנזים, החסידים שבהם, מחמירים בדבר ולא מסתפקים במועט, אלא למרות הכול להראות הכנה לתפילה, יכה נקראת אלוהיך ישראל, אז לובשים גם את האבנת מעל המעיל. ולאו דווקא כשבאים להתפלל, אלא כשבאים לעשות מצווה, כל מצווה שהיא, אז הם לובשים את הגרתי לזה, את האבנת. נניח דוגמה, הוא צריך להיכנס לאדמו״ר שלו. האדמו״ר קבע לו פגישה בתשע וחצי. אתה חושב שהוא נכנס עם החולצה לאדמו״ר? חס ושלום. לובש את המעיל, ועל זה חוגר את האבנת. כמו שהוא הולך להתפלל, כך גם הוא הולך לאדמו״ר שלו, וככה זה הדרך. טוב, למה לא? מראים בזה את חיבתם למצוות, אשריהם ואשרי חלקם. אומנם, כמו בכל דבר, לצערנו גם בזה הליטאים צוחקים מהם. הליטאים לא אוהבים את המנהגים החדשים האלה. הם אומרים, למשל, למה הדבר דומה? אצלנו החגורה במכנסיים, מתחת המעיל, אצלם מעל המעיל. ספר תורה כשר אצל האשכנזים, חוגרים אותו מתחת למעיל. ספר תורה פסול שרוצים שלא יטעו ולא ייקחו אותו, חוגרים את החגורה מעל המעיל. טוב, הם עושים צחוק, אבל האמת היא שיש בזה עניין. אדם שרוצה להחמיר בדבר הזה, למה לא תבוא על הברכה? יש בזה דבר טוב. כל מה שאמרתי, שזה בגדר חומרה ולא דין, כל זה לגבי אדם שלבוש בגדים רגילים. אבל נניח אדם שהוא חולה מסכן ולבוש פיג'מה, יש לו פיג'מה רחבה, האדם הזה חייב מעיקר הדין לקחת או חגורה או גרטל וללבוש. כאן זו הדוגמה של מרן, שכתב, צריך לאזור-אזור בשעת התפילה. הפיג'מה הרחבה הזו יכול לעמוד עם הפיג'מה הזו? הוא לא יכול מסכן לגבוש מכנסיים וחולצה, הוא קודח בחום. אז לפחות תן לו את הגרטל הזה, תן לו את החגורה, כדי שיעמוד בתפילה יקיים מכאן לקראת אלוהיך ישראל. צדיק א', סעיף ב', צריך לאזור-אזור בשעת התפילה, ואפילו יש לו אבנת שאין ליבו רואה את הערווה משום היכון, אבל שאר ברכות מותר לברך בלא חגורה, מאחר שיש לו מכנסיים, ואין ליבו רואה את הערווה. אדם שלבוש בגדים שאינם מהודקים עליו, אין הראוי שאחגור גם חגורה או אבנת, ולא יעמוד להתפלל בצורה מרושלת. כל זה משום היכון לקראת אלוהיך ישראל. כל החומרה הזו, כל דין היכון, נאמר לגבי תפילה ולא נאמר לגבי דין לשאר הברכות, ולכן אם האדם הזה בא לברך בורא פרי העץ או ברכה אחרת, אין את האיסור האמור. אבל דין ליבו רואה את הערווה וכיוצא בזה, אין הבדל בין תפילה לשאר הברכות, ואותו איסור, אותו דין, שווה בכולם. אני עובר לסעיף ג', יש אומרים שאסור להוציא אזכרה מפיו בראש מגולה, ויש אומרים שיש למחות שלא להיכנס בבית-הכנסת בגילוי הראש. לא כתוב בפירוש בגמרא שאסור ללכת בלי כובע, או שאסור לומר שם שמים בלי כובע, ולכן יש בזה מחלוקת בגאונים, בראשונים ובפוסקים האחרים. מסכת סופרים חוברה על ידי הגאונים, רבנו טוביה, ושם הוזכרה המחלוקת האמורה, אם מותר להזכיר שם שמים בראש מגולה. הראשונים נחלקו בפירוש הגמרא במסכת ברכות בדף ס', אם פירוש הסדר של הגמרא שם הוא דווקא או לאו דווקא, ונפקא מינה לגבי הדבר הזה. אם נלך, אם נניח שסדר הגמרא שם הוא דווקא, מי שרואה את הסדר של ברכות השחר שהגמרא ספרה שם, יש שם ברכת אלוקי נשמה והלאה, הרבה ברכות שהוא אומר. אחת הברכות האחרונות, הגמרא אומרת, כשלובש כובע מברך עותר ישראל בתפארה. משמע שהברכות הראשונות שקודם לכן, אותן הברכות, אמר אותן בגילוי ראש. אבל אם נאמר שסדר הגמרא הוא לאו דווקא, אם כן, יכול להיות שזוהי הברכה הראשונה. קודם כול הוא מכסה את ראשו, מברך עותר ישראל בתפארה, ואחר כך ממשיך את שאר הברכות. כמו שאמרנו, יש בזה מחלוקת בראשונים, ומרן החליט שסדר הגמרא הוא דווקא. מרן דווקא לא הביא את הדוגמה הזו במישרין, אלא הביא את הדוגמאות האחרות שתלויות במחלוקת זו אם סדר הגמרא הוא דווקא או לאו דווקא. המחלוקת השנייה שתלויה בזה, האם מותר לאדם שיש על ידיו רוח רעה להזכיר שם שמים או לברך, או לא? כי סדר הגמרא שם, במסכת ברכות, אחת הברכות האחרונות, הגמרא אומרת, קדמשיה דלמה על נטילת ידיים, כשנוטל ידיו יברך על נטילת ידיים. מה משמע שאת כל הברכות שלפני כן, אלוקי נשמע והלאה, אמר את כולם כשהיו על ידיו רוח רעה? אם נאמר סדר הגמרא הוא דווקא, אם כן, מותר לומר שם שמים כשיש על ידיו רוח רעה, כגון אדם שהוא שכן של בית-כנסת, עדיין לא הספיק לטון את ידיו, שומע קדיש הקדושה, עונה. כך פסק מרן למעלה בסימן ד' סעיף כג, לא תקנו נטילת ידיים אלא לקריאת שמע ותפילה, אבל בחודש אחרית יכול לברך קודם נטילה. כן, אתה רואה שמרן הלך לפי שיטה שסדר הגמרא הוא דווקא. גם בהמשך, בסימן ו' סעיף ג', נחלקו הראשונים, האם צריך להסמיך את ברכת אשר יצר לאלוקי נשמה, ואסור לדבר אחרי החתימה, אחרי שחתם רופא כל בשר ומפליל לעשות, משום שהברכה שאחריה אינה מתחילה בברוך, אלא היא ברכה סמוכה לחברתה, אם היא סמוכה, אסור לדבר. הוא אמר לו, אינה ברכה סמוכה לחברתה. ראיין הדבר שהרי הגמרא התחילה, הברכה הראשונה שם, במסכת ברכות בדף ס', הברכה הראשונה, הגמרא אומרת, כשפוקח את העיניו ואומר אלוקי הנשמה, משמע שאינה צריכה להיות סמוכה לחברתה, משום שהיא ברכה ברכת הודאה, וברכת ההודאה אינה חייבת לפתוח בברוך. וכך באמת פסק מרן שם, הביא מרן את ההלכה הזו בסעיף ג', ברכת אלוקי הנשמה אינה פותחת בברוך, מפני שהיא ברכת ההודאה. אפילו אחי, למרות הכל, אין הכרח מכאן לומר בוודאות שמרן יתיר אמירת שם שמים בלי כובע, משום שהמרשה בשאר האחרונים, הסבירו שהאדם הזה ישן עם כיפה, ישן עם כובע ולכן אמר את הברכות הראשונות עם הכיפה כשלובש את המגבעת, את הכובע הגדול, אומר ישן עם כובע ולכן אמר את הברכות הראשונות עם הכיפה כשלובש את המגבעת, את הכובע הגדול, אומר עוטר ישראל בתפארה ולכן אין הכרח גמור מכאן עדיין יש ראיה מסימן חטא מרן מדבר לגבי מצווה טלית גדול כשאדם לובש סדר עטיפתו כדרך בני אדם שמתכסים בכסותם ועוסקים במלאכתם, פעמים בכיסוי הראש ופעמים בגילוי הראש. מדברי מרן בתוצאה בסימן מ״ו, כאן ובעוד כמה מקומות משמע, שהדברים כפשטם. גם הגרן המקום מסביר את דברי מרן, שכוונת מרן לומר שמעיקר הדין אין איסור לאדם הזה לומר שם שמים להיות מעוטף בטלית אם הטלית אינה על ראשו וראשו מגולה לגמרי. עד כדי כך, מצד הדין הדבר מותר. הגאון רבי יהודה עייש, כשדן בנושא זה, הוא אומר, אומנם פה מרן לכאורה אסר, מרן כתב, יש אומרים שאסור להוציא אזכרה מפיו בראש מגולה, אבל פה, כשמרן הביא את דברי מסכת סופרים ורבנו ירוחם, מרן לא כתב את הדין הזה בסתם, אלא יש אומרים. למעלה כתב את ההלכות בסתם. ולכן, סתם ויש אומרים הלכה כסתם, אם כן מעיקר הדין זה מותר. הכלל הזה, סתם ויש אומרים הלכה כסתם, הוא שייך לא רק אם מרן מדבר באותו סימן, באותו מקום מביא גם את הסתם וגם את האש אומרים, אלא גם אם הסתם והאש אומרים הם רחוקים הרבה סימנים זה מזה. גם שם שייך אותו כלל ואותו דין. פעם הבאנו דוגמה לדבר מדברי הרב מזבח אדמה ויפה ללב בסימנים תרמ״ט ותרס״ד. האם לולב ביום השני, שהמצווה היא דרבנן, יוצא ידי חובה בין עוליו הגזול או לא? מרן כתב בסימן תרס״ד שאסור לקחת ערבה של גויים בגלל שהיא גזולה. חיבוט ערבה זה דרבנן. אם כן, אתה רואה שגם בדרבנן מרן מחמיר. אבל מרן לא אמר את זה בסתם, אלא יש. הביא את זה בלשון יש. נמצא שדברי אורחות חיים אינם להלכה, כי מרן סמך על מה שכתב למעלה בתרמ״ט. אמנם אנחנו לומדים לאט, אנחנו עצילים, לומדים בכל יום סימן או חצי סימן, אבל בזמנו, כשמרן חיבר את השולחן הערוך, מרן התכוון שילמדו את כל ארבעה חלקי שולחן ערוך תוך חודש. השולחן הערוך הישן שמרן הדפיס בחייו, אורח החיים כולו היה בערך גודל כזה. לא היה בער היטב, משנה ברורה, הרמה. אלא שולחן ערוך לבד. ולכן, מי שקורא את הסימן הזה, תכף יתקדם, עוד עשר דקות יגיע לסימנים הבאים, יעשה השוואה, סתם ויש, ואז ילמד מהו המסקנה. ולכן לא היה צורך לחזור על הדברים באותו הסעיף עצמו. זו הסברה. נמצא, לפי דעת הרב, רבי יהודה עייש והגרא, דעת מרן מעיקר הדין, מותר להזכיר שם שמים בגילוי הראש. כל מה שאנחנו נוהגים אחרת, אין זה דין אלא בגדר מנהג. אבל המסקנה להלכה ולמעשה אינה כן. מרן לקמ״ן בסימן ר״ו סעיף ג״ל, מרן שם בסתם כתב שאסור לברך ברכה בגילוי ראש. כאן אתה יכול לומר, מרן עוסק בהלכות תפילה. הרמב״ם אמר שאסור לומר תפילה בגילוי ראש רק בתפילה בעמידה שעומדת בפני המלך. זו חוצפה לעמוד בפני המלך בצורה כזו, אבל בשאר הברכות אולי הרמב״ם יתיר. אבל לכמן, הרי מרן לא מדבר בהלכות תפילה, שם הלכות ברכות. ואף על-פי כן מרן כתב בסתם שאסור. מה אתה טוען? פה זה יש? אפילו אם תאמר סתם ויש הלכה כי סתם, גם שם זה סתם. במשנה האחרונה הסוגיה בדוכתא זה לקמן. לכן, יותר קל להבין את מרן, יותר פשט, שמרן דעתו שאיסור מעיקר הדין יש להזכיר שם שמים בגילוי ראש. שכל מה שאנחנו אומרים שזה רק חסידות, החסידות היינו כשאדם לא לומד תורה ולא אומר דברי תורה, אלא רק הולך בלי כובע. על זה הסבירו את דברי מרן למעלה בסימן ב' סעיף ו', ולא ילך 400 בגילוי הראש מפני כבוד השכינה. אבל אם זה בשעת אזכרת שם שמים, זה כבר לא חסידות, ואפילו פחות מ-400, זה כבר יהיה מעיקר הדין אסור. יש שהוסיפו ואמרו רבי שלמה קלוגר ועוד מאחרונים דנים, אולי יש בזה גם לאו. בחוקותיהם לא תלכו. הנוצרים, בשעה שמתפללים, עומדים בגילוי ראש, בלי כובע. אז אולי אסור לנו לדמות את עצמנו לגויים. אומנם, לפי דבריהם מארי קולון ומרן, כל הלאו הזה מיוחס רק לדבר שאין בו היגיון וטעם. עושים את זה רק שמץ פריצות או לעבודה זרה, אז זה שייך את הכלל, בחוקותיהם לא תלכו. אבל הליכה בלי כובע, מסתבר שלא יהיה שייך הדבר הזה לאותו עניין. מכל מקום, למרות שאין קשר בין שני הדברים הללו, כל מקום, כל עם ישראל נהגו ללכת בכיסוי ראש, כמו שהעידו על זה כבר הראשונים הרמב״ם ושאר הפוסקים. הרמב״ם כתב את זה בספרו מורה נבוכים, כל האחרונים ציטטו את זה. אומנם האור זרוע מספר שרבני צרפת לא פסקו כן, ולכן בצרפת היו רגילים שהילדים היו עולים לספר תורה, מברכים על ספר התורה בלי כובע, עד כדי כך. אבל היום, בזמננו, לא ייעשה כזאת בישראל. ברוך השם, כל עם ישראל בכל העולם, אין שום עדה שתקל בדבר הזה. לא צרפתים ולא אנגלים ולא אמריקנים, כולם, ברוך השם, מחמירים בדבר. ולכן אין ספק שהדבר אסור, ומה שמרן כתב דין זה כאן בשם יש אומרים ולא כתב את זה בסתם, הסברה היא פשוטה. דבר שכתוב בפירוש בגמרא, מעתיקים את זה עריף הראש והרמב״ם, מרן כותב בסתם. פה את הדין הזה לא כתוב בגמרא בפירוש, לא כתבו את זה עריף והראש, אלא כתב את זה רבנו ירוחם, לכן גם מרן כתב את זה בלשון יש אומרים. זה הכלל. לעולם גם מרן עצמו מודה שזהו עיקר הדין. מכל מקום, הדבר לא יצא מידי ספק. דווקא מינה לגבי כמה וכמה דוגמאות, לפחות לעניין דיעבד. דוגמה ראשונה, האדם הזה לא ידע שנפל לו הכובע והתפלל. זה דבר שמצוי בבית. בבית הכנסת, אם נופל לו הכובע, מיד האנשים יראו לו, יביאו לו את הכובע ואז בוודאי יתקן את עצמו מיד. אבל כשהאדם הזה מתפלל יחיד, עבירה גוררת עבירה, הניח תפילין של ראש ונפל לו הכובע ולא הרגיש. גמר עלינו לשבח, הוציא את התפילין, אז הוא רואה, הנה הכיפה נמצאת שם. אז הוא הבין מה שקרה. יש כאלה שמחמירים, שמים את הטלית על הראש. אז לא היה כיפה, היה טלית, זה מצוין. אבל לא היה לא זה ולא זה. בא האדם הזה ושואל, יצאתי ידי חובה בידי עבד או לא? לדברי הרמב״ם משמע שיצא ידי חובה בידי עבד. הרמב״ם מנע כמה וכמה דברים שחייבים להיעשות בתפילה לכתחילה, לאזור-אזור, ללבוש כובע וכן הלאה. עוד כמה דוגמאות שנראה לכמן, אבל בכולם סיים הרמב״ם שבידי עבד יצא. אמנם יש חלקים, אבל הכלל בידינו תמיד ספק ברכות לעכל, ולכן אין לאדם הזה לחזור שוב את התפילה. כל שכן, אם הוא נזכר באמצע התפילה שהוא מתפלל בלי כובע, אז הוא לא יכול לחזור לראש. אם הוא יחזור לראש, אז הוא עושה את הברכות הראשונות שלו, הכול לבטלה, אלא חייב לגמור ולסיים. ואם אנו אומרים כן לגבי תפילה שהאדם הזה עומד לפני המלך, ואף על פי כן בידי עבד יצא, קל וחומר לגבי האדם שברך ברכה, רך אקוסטר שהכול נהיה בדברו, וחשב שהכובע על ראשו, אחר כך מתברר שהכובע אינו על ראשו. פדש ודעבד יצא, כך הוא הדין בכל הברכות כולן, בלי יוצא מן הכלל. כל החיוב שאמרנו לכתחילה, אבל לא פסלנו ברכה שנאמרה בגילוי ראש, לא פסלנו אותה לעניין דעבד, ודעבד מאה ודאי שיצא ידי חובה. כך הוא הדין, אם אני שומע ברכה מאדם כזה, הוא לא הרגיש שהוא בלי כובע. אני כן ידעתי, אני עונה אחריו, אמן. דוגמה נוספת, חסד לאלפים אומר, אישה נשואה חייבת לכסות את ראשה. לכן גם ברכת הטבילה, אחרי שגמרה לחפוף ראשה, להתכונן, תשים מגבת או בגד אחר על ראשה, תכסה את ראשה, ואחר כך תברך את הברכה ברכת הטבילה. אבל אנחנו יודעים, לצערנו, הרבה נשים אינן זהירות בחובה זו. זו חובה מן התורה, כמו שכתוב שם בפרשת נשוא, הוא פרה את ראש האישה. אבל לצערנו, לא כולם מזהרים בזה. אם אתה שומע אישה שמברכת בגילוי ראש, האם תענה אחרי האמן או לא, שוב, בדיעבד מאה, עונים אחריה, אמן. גם כן, יענה אחריו אמן. אותו כלל ואותו דין. דווקא מינה נוספת לגבי אמירת שלום לאדם חילוני. הזכרנו את זה למעלה בסימן פד, אז אמרנו חלק מהמקורות בנושא זה. אמנם הגמרה בשבת יהוד אמרה שגדעון כינה את הקדוש ברוך הוא שלום, ויקרא לו השם שלום, ולכן אסור לומר שלום בבית-המרחץ. לכן, כדאי להחמיר לכתחילה, כשאתה רואה חילוני, אל תאמר לו שלום, אלא תאמר לו בוקר טוב, כדי שגם הוא יענה לך בוקר טוב. אם אתה אומר לו שלום, הוא יענה לך שלום, ואז הכשלת אותו שהוא אמר שלום בלי כובע. לכן, כדאי להחמיר בדבר. אבל אם כי גם שם זה לא דין. משום שהלקט בדעת אליף אומר שמותר לומר שלום בבית-המרחץ. מפרש את הסוגיה האחרת, שהמסקנה אינה כן, ולכן יש לך כאן ספק ספקה. אולי ההלכה שאפילו לשם שמים אין איסור לומר בלי כובע, כמו רבני צרפת, אפילו אם תאמר שאסור כדעת רבנו ירוחם שם השלום אינו נחשב לשם שמים. אני מסכים אתך שלפני חכם אסור ללכת בלי כובע. אז אם במקום שהוא היה, היה שם חכם גדול, ודאי שזו חוצפה, אין לך חוצפה גדולה מזו. ולכן אותו החצוף שהלך לפני רבי אליעזר ורבי עקיבא בלי כובע, התברר בסוף שהוא היה ממזר ובין הנידה. כאן אני מדבר שהאדם הזה לא נמצא ליד חכם, הוא נמצא באיזה מסעדה, באיזה מקום, ואמר איזה ברכה בלי כובע. אז בדיעבד מהר, תענה אחריו, אמן. לא, שלא יתהלך, יוצא מייד מטפחת מהראש וישים על ראשו. אין לו, ייקח נייר וישים על ראשו. כל דבר שהוא יכול להיות טוב. או השרוול של הבגד, אם יש לו שרוול ארוך בחורף, יניח את זה על ראשו, גם זה מצוין. אם אין לו לא זה ולא זה, השרוול שלו קצר והכיסים שלו ריקים. אין לו לא פנקס צ'קים ולא שום דבר כדי לכסות את הראש, אין ברירה, אני מסכים אתך. מותר לו ללכת כמה פסיעות, ייגש לארון, כדי שייקח משם כיפה או דבר אחר לכסות את ראשו, שלא ימשיך את התפילה בצורה כזו. בבוקר בשחרית, אין לו בעיה. יש לו טלית, ומייד הוא שולף את הטלית, מרים אותה על ראשו. אבל במנחה או בערבית, אם יקרה דבר כזה, הפתרון הוא כך. גם לגבי שמיעת קול רעמים, האדם הזה שוכב על מיטתו, באמצע הלילה פתאום הוא שומע את הרעמים האלה, ואז הוא מרגיש שראשו מגולה. הכיפה נפלה לו. עד שיחפש את הכיפה וילבש, יעבור זמן כדי דיבור. מה, הוא יכול לעצור את הרעמים שינגנו את המנגינה אחרי שהוא ילבש את הכובע? מה יעשה כדי שלא יפסיד את הברכה? מייד ימשוך את השמיכה על ראשו, יכסה את ראשו מייד בשמיכה או בפיג'מה, ויוכל לברך מייד את ברכת הרעמים שכוחו או גבורתו מלא עולם. כך יעשה בכל דוגמה של שעת הדחק, כי כל מידיד ימכסה. אין חווה שהכיסוי על הראש יהיה דווקא מגבעת כובע ברט או קסקט או כיפה. גם השמיכה וכובע מנייר וכל דבר שהוא, העיקר שהראש יהיה מכוסה. כך גם יעשה רב שבא לברך שבע ברכות, בא לקדש ורואה שחלק מהאנשים אינם יראי שמים, חלק מהם גלויי ראש. הוא תכף יתחיל לומר את הברכות, והציבור שומע ברמקול, שומע טוב את הברכות, וחייב לענות אמן. איך יענו אמן בלי כובע? גם זה שנוי במחלוקת, כי באמן יש גמטרייה של שם ה'. כדאי הדבר שלפני שהוא מתחיל, סברי מרנאן, יבקש מהאנשים, אחי ורעי, גם אותם שהם גלויי ראש, אני מבקש שיכסו את ראשם, וגם מי שאין לו כיפה ייקח או את הממחטה, יש על השולחנות ממחטות נייר, גם את זה אפשר לקחת, שישים לרגע על ראשו, כך לגבי האנשים, כך לגבי הנשים הנשואות, מן הראוי שתכסנה ראשן לפחות באותם הרגעים, כדי שעניית האמן תהיה אליבה דכולה עלמא, הכול יהיה טוב והכול יהיה מושלם לכל הדעות. נפקא מינה נוספת במחלוקת הזו לגבי אדם שהוא שכן של בית-כנסת, שוכב על המיטה ופתאום שומע קדיש. האנשים צועקים, יהיה שמר רבה מברך, והוא יודע שהוא בלי כובע. האם רשאי לענות יהיה שמר רבה בגילוי ראש, או שאינו רשאי לענות? כנסת ישראל פוסק שיענה, וכך ההלכה. כשאתה אומר, יש שמר רבה, אין שמה שם שמים. לכן, גם רבנו ירוחם שעשר בשם שמים, לגבי אמן או יהיה שמר רבה, יודע שבוטח. אומנם גם בזה יש מי שחולק, אבל המסקנה היא שיענה. אלא אם כן הוא יכול מייד לשלוף את השמיכה על ראשו ולענות יהיה שמר רבה בצורה כזו, זה טוב. אבל לפעמים אין לו ברירה, הוא לא יכול לעשות כן. האדם הזה יצא מהאמבטיה עם הגופייה, ואין לו שרוול שישלוף על הראש שלו. עדיין, עד שילך לחפש את הכיפה, ועד שילבש, יעבור כדי דיבור ויפסיד את עניית יהיה שמר רבה. בזה יסמוך על המתירים. אבל אם הוא שומע את החזן שאומר ברכו את השם המבורך, אינו רשאי לענות ברוך השם המבורך לעולם ועד או קדוש קדוש, משום. וברכו יש לך שם שמים. קדוש קדוש הוא אומר, השם צבאות, מלוא כל הארץ כבודו, איך הוא יזכיר שם שמים? אלא יהרהר. בהרהור אין שום בעיה, כמו שלמדנו למעלה, לא יראה בך ערווה דבר, דיבור אסור, אהור מותר, שאפילו אם הוא ערום לגמרי, מותר לו להרהר בדברי תורה. וכי ערום יש לו כובע? בשבילה, אחי, עונה. לכן בזה אין לו בעיה. לפעמים קורה שהאדם הזה יושב אצל הספר, מסתפר, ואחד מהחברים שם לקח כוס מים ברחשי הקול. גם בזה יענה אמן. כל שכן, אם ידו של הספר מונחת על הראש שלי, וזה נראה בסעיף הבא, שידו נחשבת לכיסוי גמור, אין שום בעיה, ודאי שיענה אמן. אפילו מי שאסר לענות אמן בגילוי ראש, פועל יבדי כולה ענמא, זה טוב, בזה אין שום חשש. מחלוקת נוספת שתלויה גם בדבר הזה, אם מותר לאדם להרהר בדברי תורה כשהוא בגילוי ראש. קורה דבר כזה לפעמים, האדם הזה נוסע באוטובוס, החלון היה פתוח, ועף לו הכובע, תראת אל בורנטה. עד שהאוטובוס יעצור ועד שהוא ילך לחפש, כבר התרחקו כמה קילומטרים. לכן הוא התייאש מהכובע שלו. טוב, אם יש לו כיפה, יש לו מטפחת, יכול לכסות את ראשו, הנה מה טוב. אם אין לו, בינתיים הוא רוצה להרהר בדברי תורה, אין איסור מעיקר הדין בשעת הדחק לעשות כן. הזכרנו הלכה זו למעלה בסימן פד', פה, לגבי אדם שנמצא באמבטיה, אמבטיה שאין בה שירותים, מתקלח והוא ערום, מותר לו להרהר בדברי תורה, למרות שראשו מגולה. הגמרא שם בברכות כד אמרה שאישה ערומה מותר לה להפריש חלה. זאת אומרת, פרשת חלה נעשית על ידי אמירת ברכה, לא רק הרהור. ואפילו זה הגמרא התירה, כל שכן ההרהור שבוודאי יהיה מותר בזה, ולכן לגבי הרהור הדבר קל יותר ויש צד להתיר בדבר. כל האיסור להרהר כשיש צואה וכיוצא בזה, אבל פה גילוי ראש הוא לא דומה לדוגמה הראשונה, ואין לדמות דבר לדבר. בכל מקום, ילד שהגיע לחינוך, ילד בן שש, צריך לחנך אותו גם בדבר הזה, כמו שהגמרא אמרה בשבת קייח, תכסי את ראשו כדי שתהיה עליו אמה של שכינה, כך אמרו החוזים בכוכבים לאמו של רב נחמן, שהוא עתיד להיות חלילה גנב. אמרו לה החכמים שתדאג לכסות את ראשו, וכך היה, בזכות זה נשאר ירא שמים כל ימיו. גם אנחנו משתדלים לעשות כן. אפילו לילד שהוא בן שנתיים אנחנו משתדלים לכסות את הראש. אלא, הכיפה שלו כל רגע נופלת, אתה צריך עוד משכורת מיוחדת בשביל הכיפות שלו. בפרט אם האנשים האלה גרים, יש להם מרפסת שפונה לרחוב, והוא זורק כל רגע את הכובע שלו מהמרפסת, עד שאתה יורד למטה הכובע איננו. לכן ישימו לו גומי, יקשרו לו בזה גומי, בזה יפתרו את הבעיה, כדי שראשו יהיה מכוסה. אפילו בשעת השינה כדאי להחמיר בדבר. אומנם לגבי האדם שנמצא בבית-מרחק, שם לא שייך החומרה הזאת. הגאון חידה אומר שזו חומרה יתרה, לא צריך להפריז בדבר הזה. כשהוא מתרחש יישאר עם כיפה עליה. זה ודאי שלא חייב. אבל מוסר השכל לאותם האנשים שהולכים להתרחץ בים, והאדם הזה לא הולך חמש דקות או עשר דקות, אלא אם כבר הוא הולך, הוא קם בנץ החמה, כבר בבוקר השכם, אלא סובוחו, רץ שמה להיות מעשרה ראשונים. גם שם יש מצווה, לא? וכל היום הוא שם, עד דמדומי חמה, כל הזמן בתוך המים זה משעמם. אז הם משחקים כדורגל. טוב, מי התיר לו לשחק כדורגל, לרוץ כל הזמן בלי כובע? מי פסק את ההיתר הזה? זה דבר שאין לו שורש. בוודאי שלא מן הראוי לעשות כן. צריך לגעור בנזיפה באותם האנשים שעושים את הדברים האלה. יש לו חופש, אז הוא רוצה למצוא את החופש עד הסוף, ליהנות מהחיים, כמו שאומרים. לבוא הביתה הרוג, לבוא בערב, היה 14 שעות מול השמש. מי יודע אם לא יקבל חלילה סרטן העור מקרני השמש. בוודאי שלא מן הראוי לעשות כן, אלא אם הוא לא נמצא בתוך המים, כדאי שייזהר לפחות שיהיה עם ראש מכוסה שילבש כובע. השיעור המינימלי לגבי כיסוי הראש, שוב, הוא קשור לנושא הזה. לא רק אנשים שהם לגמרי הולכים בגילוי ראש, אדם שבירך לגמרי בגילוי ראש. יש אנשים שנדמה להם שראשם מכוסה והכיפה שעל ראשו היא כמו ה-50 שקל, אולי כמו ה-100 שקל, קצת יותר גדול, ככה, כיפה כזו קטנה, סרוגה או שחורה, רוב הראש שלו מגולה. ממילא הכיסוי נחשב לאפס. אז האדם הזה מברך, שוב יש לך בעיה, תענה אחריו אמן או לא? בדיעבד, תענה אחריו אמן. אבל כתחילה הדבר אסור, צריך להעיר לאדם הזה, איך אתה עושה דבר כזה? הרי מריברונה עשה נידוי לאדם שעשה דבר כזה ואמר, בלי כובע אמר ברכה. האדם הזה נכנס, חלילה, בדבר חמור, בפרט אם האדם הזה חזן. יש לו קול יפה, הוא זמר על הכיפק, נותנים לו להיות חזן, ותראה את הכיפה שלו, הקטנה ככה, משהו, חצי גרוש. איך אפשר להתיר דבר כזה? הגבאים לא יכולים לשתוק לו, אלא לאותו רגע, בינתיים, יעלו לו את הטלית על ראשו, שהטלית תהיה על ראשו, בזה בינתיים יפתרו את הבעיה. אבל מה שיהיה מכאן ולהבא, צריך להגיד לו, אסור לך ללכת עם כיפה כזו, אלא הכיפה חייבת לכסות את רוב ראשו של האדם. אני לא אומר סנטימטרים בדבר הזה, שישה סנטימטר, שבעה סנטימטר, כי הכול תלוי לפי הראש. הראש של ילד בן שש, הראש הוא עדיין קטנצ'יק. אז שמה יכול להיות שגם שבעה סנטימטר אולי זה מספיק, אולי זה מכסה את רוב ראשו של הילד. אבל אם האדם הזה, ברוך השם, יש לו ראש גדול, ראש אבטיח, קודקוד שיער מתהלך שם, הוא יבוא וישים לך איזה מין כיפה לשם, באיזה מקום, אה, שם, אתה צריך לחפש את זה. זה דרך של אדם בן תורה? בוודאי שלא. ולכן מן הראוי שישנה. לא אכפת לי הצבע של הכיפה, אם זה יהיה צבע אדום, כחול, אם זה יהיה סרוג, לא חשוב לי מה, חשוב לי הגודל. יש כאלה כיפות סרוגות, גודל ממש מכסה, כמו המגבעת שלי. תראו את הכיפות של אלה עצורי המחתרת, יש להם כיפות גדולות מאוד. נו, כיפה כזו, זה בסדר. אתה רוצה להתפלל עם כיפה כזו, אין איסור. אבל אם הכיפה היא קטנטנה, אפילו אם היא לא סרוגה, היא שחורה. אז מה בכך אם היא שחורה? אז הוא נהיה שחור, מותר לנו להתפלל עם זה? חס ושלום. אם רוב ראשו מגולה, אין לו היתר. נפקא מינה גם לגבי החזן שקורא בתורה. פעמים רבות באים נערים כאלה, ואי-אפשר להעיר להם בינתיים. עכשיו הוא רוצה לעלות לספר תורה. עד שילך, יקנה כיפה גדולה, מה יהיה בינתיים? אין לו שום בעיה לחזן הזה, ירים לו את הטלית על הראש. עצמנו אצל הספרדים זה דבר מקובל מאוד. אפילו האדם שהכיפה שלו גדולה, מצד כבוד ספר תורה מעלים את הטלית על הראש. זה דבר מצוין. יעשה לו את הדבר הזה כדי שלא יהיה חשש כל דהוא, ספק כל דהוא על הברכה שמברכת ברכה ראשונה אשר בחרבנו, ברכה אחרונה אשר נתן לנו, אלא הכול יהיה כדת וכדין. בזה יפתרו את הבעיה לגמרי מכל וכול. אבל לא כל מקום הרב אומר את הדברים והדברים נשמעים. לצערנו הרב, יש הרבה קהילות, בגולה בפרט, שהרב יכול לומר מהיום עד מחר והוא יישאר קול קורא במדבר. יש לו עסק עם אנשים מעמי ארצות שלא מבינים את חומרת הדבר והם מזלזלים, לצערנו, בדבר הזה לגמרי מכל וכול. וגם אם לובשים כיפה, לובשים איזו כיפה קטנטנה, נו, והשם ירחם עליהם והוא רחום יכפר עוון. הדין השני שהובא שם במסכת סופרים אסור להיכנס לתוך בית-הכנסת בגילוי ראש. בית-הכנסת, מקום שיש שם שכינה, האדם הזה נכנס לשם כך, בוודאי שזו חוצפה. ולכן, אם צריכים לתקן איזה תיקונים והחשמולאי או הנגר בא לתקן, אפילו אם הוא חילוני, יאמר לו הגבאי, אתה נמצא כאן בבית-כנסת, מן הראוי שתשים לב לכסות את הראש, יעירו את תשומת לבו לדבר הזה. כל זה כשאותו בעל מקצוע הוא יהודי. אבל אם נניח אנחנו צריכים להביא לכאן 200 קילו חומרי בניין, קשה לי להרים את זה, שמתי על החמור, החמור יכול לעלות גם מדרגות, והחמור נכנס לכאן. אתה צריך לשים על הראש של החמור איזה כיפה סרוגה, איזה משהו גדול, לא סרוגה ולא שחורה. מה, בחמורים שייך? אותם הגויים, אמנם הגמרא אמרה שהם עם הדומה לחמור, אנחנו ראינו, לצערנו, שהם גרועים מהחמורים, עושים לנו צרות פי כמה מהחמורים. אז זה שייך לומר חומרה ביהודי שיכסה את הראש. אבל לא מצאנו שהגוי והחמור צריכים לכסות את הראש. לכן, אם החשמולאי הזה, גוי ערבי, תעזוב אותם, תלביש לו לא כיפה ולא דבר אחר. לפעמים אנשים לא יודעים שהוא גוי, ואז יבואו להתקוטט אתו, יצעקו עליו. אז אם זו עבודה בקבע שם, יגידו לו, תשים כובע על הראש שיהיה כמו בגדי העבודה שלו. רק שיזהרו, לא נצרף אותו למניין, כמו שאמרת. אבל מעיקר הדין, לגויים לא שייך הדבר הזה כלל ועיקר. דווקא מינה שנייה, גם הנשים לפעמים, יש ברית מילה וכיוצא בזה, וגם הנשים לפעמים נכנסות לבית-הכנסת. צריך להעיר לאותן הנשים הנשואות, יש שמחה, ברית מילה או דבר אחר. אפילו אם האישה הזו, לצערנו, לא תמיד היא מבינה שצריך לכסות את הראש. אבל כאן את באה לבית-כנסת. כשהן באות לבית-כנסת, אז הן מבינות שהמקום קדוש, בוודאי שהיא תשמע לנו. שם יש עליך חיוב להעיר את תשומת לבה לדבר הזה. כך הוא הדין כשהאישה הזו הולכת לכותל המערבי. רוצה ללכת לכותל, תגיד לה. את הולכת לכותל? זה כמו בית-כנסת, יותר קדוש מבית-כנסת. איך את הולכת, מלבושים כאלה, בגילוי ראש, בלי ידיים, בלי רגליים? איך אפשר ללכת כך? יאמר לה שתלבש בגדים צנועים כדי שתלך לשם באימה וביראה. לצערנו, אין לנו הכוח למנוע בכוח מאותן אנשים שייכנסו לכותל. בזמנו, מי שזוכר את המאבק, לפני חי שנים, עם אותו הרשע, לוי אשכול, שמרשעים ירכב, כמה הוא נלחם בכל כוחו לשבור את המחיצה. הוא, יחד עם הכלבה אלוני וגונדד דילה, פלוני, פלונית, כל הרשעים ביחד, אז עשו קואליציה מקיר אל קיר והיה מאבק נורא. בקושי הצלחנו שהמחיצה קיימת. אבל לאלץ את הנשים האלה שבאות בגילוי ראש לומר שלא ייכנסו לכותל, לצערנו אין כוח. פעם לפני 36 שנים היו בתי-הדין, הרבניים, היו אוסרים לנשים כאלה להיכנס לתוך בית-הדין. גם שם זה מקום השראת שכינה. אלוהים ניצב ועדת-אל, מקום שדנים שם דין תורה. ולכן, אישה כזו לא היו מרשים לה. שוב, גם בדבר הזה, לצערנו, לא הצליחו באנשי הרשע, אנשי שלי וכיוצא בהם. כל האנשים האלה גברה ידה. ולכן, אפילו בתי-הדין הרבניים לא תמיד מצליחים בדבר הזה. לכן, במקרה כזה, מה דיין עושה? יושב בבית-הדין, מוריד את המשקפיים כדי שלא יראה את המראות נגעים ואת הרשעים האלה. אבל אדם מרשמים, אדם שיש לו ריח של מסורת, אם האישה הזו מסורתית והיא כן מוכנה לשמוע, אז אומרים לה, מעירים את תשומת לבה, לפחות כשאת הולכת לבית-הדין, לפחות שם תכסי את הראש, תביני, יש שם שכינה, בוודאי שיש חיוב הרבה יותר גדול שם מאשר בשאר המקומות. איך? זה לא רק שעושים הודעה, השמה של בית-הדין מדבר איתם. יש לו של מיוחד כדי שהם יעטפו את הזרועות. יש חלק מהנשים שמבינות את זה ועושות את זה באמת. אבל לא כולן מבינות, ויש כאלה רשעות שאין עם מי לדבר, אתה מדבר כאילו עם הקיר. לכן, הם מעלימים עין מהדבר הזה. שוב, לא יודעות שהמכנסיים אסור, ולכן, מה נעשה להם? שוגגות. אם היה הכוח בידך, בוודאי תשלח אותם בחוץ. לא רק בכותל תשלח אותם בחוץ, גם מהמאפייה. אני עובר לסעיף ד'. כובעים הקבועים מקש, חשיבה הכיסוי, אבל הנחת יד על הראש לא חשיבה כיסוי. יימחר מניח ידו על ראשו של זה, משמע דחשיבה כיסוי. לגבי כיסוי הראש, זו לא חייב להיות מגבעת כבדה. אין שיעור לגבי הכיסוי ראש מאיזה חומר זה יהיה עשוי. אפילו אם הכובע עשוי מקש, עשוי מדבר דק מאוד, דק שבדקים, סוף-סוף רוב הראש מכוסה, זה בסדר, זה 100%. אבל אם האדם הזה בלי כובע, והוא שם את היד על הראש, היד זה חלק מעצמאי, בשר מבשרי, מין במינו זה. ממילא זה לא חוצץ ולא מכסה כלל ועיקר. אם אדם אחר ישים את ידו על ראשי, זה יועיל. אבל מה שאני אשים לעצמי זה לא טוב. לכן אם האדם הזה עף לו הכובע, הוא יכול לעשות בצורה כזו, לתפוס את השרוול. השרוול זה בד, בזה כן הדבר יועיל, זה יהיה מותר. אבל כשהוא לא משתמש בשרוול, אלא האדם הזה שם רק את היד, זה לא מספיק, לא מועיל הדבר כלל ועיקר. הגאון חידה בחיים שעל דן בשם האחרונים לגבי פאה נוכרית. המסקנה היא, מעיקר הדין, הן לגבר והן לאישה, פאה נוכרית, כשהאדם הזה נמצא בביתו, זה נחשב לכיסוי ראש. כי הפאה הזו היא פאה שלמה, והשערות אינן שערותה. ממילא מעיקר הדין זה כיסוי טוב. אבל אם האדם הזה הולך ברחוב עם הפאה הזו, וכי הגוונה יש איסור מראית העין, כמו שאמרנו לגבי פאה נוכרית לאישה גם פה, מי יודע שזו פאה נוכרית? האנשים חושבים, אלה השערות הטבעיות שלו, הם שכחו שהיה לו פעם קרחת. ממילא יבוא לחשוד בו שהאדם הזה רשע, והרי נאמר, נראה בעזרת השם, בשבת הבאה נקרא, וייתם נקיים מה' ומישראל. אסור לאדם לתת לבריות לדבר עליו, כל שרוח הבריות נוחה עמנו ורוח המקום נוחה עמנו. למה ייתן את פיו להחטיא את בשרו, שיגידו עליו האנשים שזה פלוני רשע גדול, הולך בלי כובע? ולכן גם אם יש לו פאה, ילבש תמיד כובע על ראשו, קל וחומר כשאומר שם שמים, ואם הדברים אמורים בגבר, קל וחומר באישה נשואה, שגם אם האישה הזו משום מה לבשה פאה, לפחות כשמתפללת או מברכת איזה ברכה, לפחות אז מן הראוי שתכסה את ראשה, תשים על הפאה מטפחת. לגבי בחורות רווקות, יש בזה מחלוקת בין אחרוני דורנו, והמסקנה היא שאם היא יכולה להחמיר על עצמה כשמברכת להניח איזה מטפחת על ראשה, הנה מתום. ואם לאו, אם היא לא מחמירה, אין לנו כוח למחות בידה, כי אפילו לגברים אמרנו קודם שאין זה ברור שזה מעיקר הדין אלא מנהג. טוב, מנהג קדמון שהזכירו המהרשל בשאר הפוסקים, הזכירו לנו. אף אחד לא אמר שיש מנהג לגבי רווקות, ולכן שם הדבר קל יותר. אם בתו מוכנה לשמוע לו, אז כל פעם שהיא מתפללת, תיקח את המטפחת ראש של אמא שלה, תלבש את זה, זה הדבר הטוב ביותר. או בשעה שהוא מקדש, אומר הבדלה, אמי יכולה להחמיר, למה לא? אבל לפעמים קשה לה הדבר מאוד, היא מתביישת לעשות כך, פוחדת שיצחקו עליה, טוב. שם אנחנו מעלימים עין, אבל לגבי גברים אין שום צד היתר בדבר. בכל מקום, אף-על-פי שאמרנו קודם, פסקנו בסכינה חריפה שאסור להיכנס לבית-הכנסת בלי כובע, היום, בדורנו, בדור זה, לפעמים החכמים מעלימים עין ולא אומרים לאנשים כלום. רק כיצד? נניח אם יש לך סמינר לבעלי תשובה. ההתחלה של הסמינר, כולם באים בלי כובע. לא מביאים לשם דתיים, לא מביאים את הדתיים שחזרו בתשובה, אלא מביאים חילונים. ביום הראשון כולם בלי כובע. אחר כך, לאט-לאט, במשך הימים, מוסיף ועולה, עד היום האחרון שרובם יוצאים עם כובע. עכשיו, ביום הראשון אתה רוצה להביא אותם פה כדי שישמעו דרשה מאיזה חכם כדי שיחזיר אותם בתשובה. ביום הראשון אתה יודע, כולם בלי כובע. יבואו לכאן לבית-הכנסת, יחללו את המקום. איך תכניסו אותם פה לבית-הכנסת? אם תגיד להם מייד לכסות את הראש, אולי יברחו לגמרי, ילכו ולא יבואו. לכן, משום זה, החכמים מעלימים עין. לא אומרים להם שום מלה. כאן זה בגדר פיקוח נפש. אם תציל אחד מהם, תחזיר אותו בתשובה. מקיים נפש אחד מישראל כאילו קיים עולם מלא. זה פיקוח נפש. בפיקוח נפש לא עושים חשבון, אם אני ארוץ לנהר, הכובע ייפול. תגיד, לא, אל תרוץ. שההוא יטבע, ההוא ימות, העיקר שאתה לא תפיל את הכיפה. לא. כל זה דרבנן. ולכן, החכמים, משום זה, מעלימים עין. ואם אין להם אולם רגיל, אין להם בית-מלון, הכול ברוך השם מלא, תפוסה מלאה, אז רוצים לבוא כאן, מתירים להם, מעלימים עין מהדבר הזה. לפני שישה חודשים הייתה כאן במקום הרצאה, והיו כאן מאה קצינים וחיילים, וחלק מהחברים צעקו על החיילים, איך אתה נכנס בלי כובע? היו שלושה-ארבעה מהם שנכנסו בלי כובע וצעקו עליהם, ביזו אותם. מי שביזה אותם עתיד לתת את הדין. אולי האדם הזה היה כבר מתחיל את הדרך, על-ידי הצעקות האלה אולי נטש את המערכה. צריכים לקחת אותם, כמו שלוקחים תינוק, ילד קטן. אתה לוקח תינוק, שם לו בבת-אחת בשר, הוא יחנק. לוקחים איזה קונפלור, איזה דייסה, ככה דלילה, לאט-לאט נותנים לו. כך גם, לצערנו, אותם האנשים, התינוקות שנשמו, הם תינוקות ממש. ולכן לא מתחילים מייד עם הכיפה, אנחנו מעלימים עין. אל תחשוב שהחכמים לא יודעים, ורק הוא יודע, הוא החכם הגדול, מייד הוא פותח את הפה שלו וצועק צעקות. אלא כגון זה, יהיה מתון מתון, ארבעה מאז הוא זר שביע. ולא רק לגבי זה, יש עוד בעיה חמורה מאוד, ואולי היא חמורה עוד יותר. הרבה פעמים הם לא באים לבד, הוא לא יבוא לך לבד לשמוע את ההרצאה. מה, ישאיר את אשתו בבית? מה היא תעשה? הטלוויזיה כבר בשביתה, משעמם לה, אז הוא מביא גם אותה. אז הרבה פעמים בחדר אחד יש לך גם גברים וגם נשים. זה קורה גם. לא מסלקים אף אחד. לא אומרים לגברת תסתלקי החוצה. לא. מבקשים מהם באדיבות, גברים מצד ימין, נשים מצד שמאל. לפחות שלא ישבו במעורב, אבל לא אוסרים לתת הרצאה בצורה כזאת. לנו? אנחנו מחמירים לעצמנו. אם יבואו כאן נשים, נשים שלנו, נגרש אותם. יש מעבר לקיר עזרת נשים. אבל כשאתה רוצה לקרב ולהחזיר בתשובה, אתה לא מדקדק על העניינים שהם בגדר חומרות כדי לנסות ולקרב אותם. אז הרב לא יסתכל בצד שמאל על אנשים שיפנה יותר את המבט שלו בצד ימין. והרבה פעמים דווקא הבעל לא התלהב ולא רצה לחזור בתשובה. דווקא הגברת שמעה את הדברים, אישה נבונה וחכמה, ודווקא היא נדלקה. היא חזרה בתשובה, ואחר כך אמרה לבעלה, תחליט, או אתה חוזר או אני, ואז הוא מתחיל כבר לחשוב ברצינות. אתה רואה שדווקא היא בסופו של דבר הדליקה. גם זה קורה. לכן, בדברים כאלה אדם צריך לדעת ששם אנחנו לא כל כך מדקדקים בכל אותם הסייגים והחומרות, ולכן אדם לא ינסה לעשות חסידות. זה חסיד שוטה, אדם שרואה אישה טובעת בנהר, והוא אומר, מה, אני אגע באישה? משאיר אותה שתטבע, שתמות שם. זה החסיד שוטה, ככה הגמרא אומרת על אבסותה. גם הדברים האלה זה הצלת נפשות כפשוטו. ולכן, מי שלא יודע הלכות, שלא יתערב בדברים האלה ולא יקים צעקות על הדבר הזה. אני יודע שכל עם ישראל נלהב לנושא הזה, על העניין של החזרה בתשובה, וכולם מבינים את זה, חוץ מחסידי סאטמר. כמו שבכל דבר דרכם לומר איפקע מסתברא, גם בנושא הזה. יצא ספר שלם נגד העניין הזה, עד כדי כך. טוב, כמו שבכל דבר אנחנו לא שומעים להם, לא בזמני התפילות ולא בדברים אחרים, גם בזה אנחנו לא שומעים להם. הקב' יחזיר גם אותם בתשובה שלמה. ברוך ה' לעולם, אמן ואמן. סימן צדי, סעיף יב. מצווה לרוץ כשהולך לבית הכנסת. הגמרא דרשה דין זה מהפסוק ונדעה נרדפה לדעת את השם. לכן, כשאדם הולך לעשות כל מצווה, צריך לרוץ, להראות את אהבתו וחיבתו למצווה. כך הוא הדין גם לגבי זה. אבל ביציאה מבית-הכנסת לא כדאי לרוץ. אדרבה, צריך להראות שקשה עליו הפרידה, קשה עליו היציאה מבית-הכנסת. לכן ילך לאט ולא ירוץ. אבל כל זה כשיוצא מבית-הכנסת ללכת לביתו. אבל אם הוא יוצא מבית-הכנסת כדי לעשות מצווה אחרת, יוצא מבית-הכנסת כדי ללכת לבית-המדרש, אז בחיי גוונה מותר, כמו שכתב הכותב בעין יעקב. אבל לא רק אם הוא הולך למצווה אחרת, מבית-הכנסת לבית-המדרש, כשהמצווה שם חשובה יותר, אלא אפילו אם הוא חוזר לאותה מצווה עצמה, יוצא רגע על מנת לחזור לבית-הכנסת. גם בזה רשאי לרוץ. ואפילו בשבת שאסור לרוץ אסור לפסוע פסיעה גסה, כמו שכתוב, אם תשיב משבת רגליך, שלא הכי כאן לצורך מצווה הדבר מותר. נותר לרוץ בבית-הכנסת ודורסו ברגליו כדי שלא ימאיס את האחרים. ישכים אדם לבית-הכנסת כדי שימנה עם עשרה הראשונים בבית-הכנסת, שאפילו באו אחריו מאה, נוטל שכר כנגד כולם. ולכן ישתדל כל אדם לא לאחר אלא להיות תמיד מן הראשונים. לפי הזוהר, שוב, העשירים מעלתו יותר. ולכן, בתוך העשירים השונים גם כן יש לנו הבדל בין אחד לאחד. מצווה שנייה יש, להיכנס לבית-הכנסת עם טלית ותפילין. עטוף בטלית מוכתר בתפילין, ולומר את הפסוק, ואני ברוב חסדך. אם הוא יכול לקיים את כל הדברים ביחד, מצוין. הניח את התפילין בביתו, ויבוא לבית-הכנסת, וימנה עם עשרה ראשונים. קורה לפעמים שאדם איחר קצת, קם קצת מאוחר, ואז הספק שלו, אם ירוץ מייד לבית-הכנסת בלי תפילין, יוכל באמת להספיק להיות מעשרה ראשונים. אבל אם קודם נניח את התפילין בביתו, ישתהה שלוש-ארבע דקות עד שאניח תפילין, כשיגיע לבית-הכנסת כבר יהיו מניין, הוא יהיה רק מהמניין השני. אפילו אחי, להניח תפילין עדיף, ועדיף יותר לבוא לבית-הכנסת עטוף בטלית ותפילין, כדי לומר בכניסתו את הפסוק, ואני ברוב חסדך. אבל אדם שאינו מניח תפילין לפני כן, כשנכנס לבית-הכנסת אינו מוכתר בתפילין, אסור לו לומר את הפסוק, ואני ברוב חסדך, כי אדרבה, הפסוק הזה מקטרג עליו. אם אב אני אהיה כבודי, אם אדוני אני אהיה מוראי, היכן התפילין שאמורים להיות על ראשו, ולכן, וכה הגוונה, אדרבה, שב ואל תעשה יותר טוב, שלא יאמר את הפסוק. אלא אם כן, האדם הזה בא ביום שבת עם טלית, בין טלית גדול ובין טלית קטן, הטלית לבד יכולה להתיר לו את האמירה. אם נשאר אדם לבד בבית-הכנסת בלילה בתפילת ערבית, אותו האיש, אחד לפני האחרון, לא כדאי שיעזוב אותו לבד, כי מסתמא, כשאדם נמצא לבדו, זה קצת מבלבל את הכוונה. זו הרגשה לא נעימה להישאר לבד בלילה בבית-הכנסת, ולכן מן הראוי שאותו אחד ימתין לו, ואז שכרו, ויהי כנהר שלומך. אדם שהולך בדרך והגיע לעיר, אסור לו להתפלל יחיד, אלא חייב לעשות מאמץ ולהתפלל במניין, אפילו אם יצטרך לטרוח וללכת מקצה העיר ועד קצה כדי להשיג מניין, אפילו אחי גם זו חובתו, ואין לו היתר להתפלל ביחיד. אבל אם האדם הזה גר במושב ואין שם מניין, אם הוא רוצה לטרוח במיוחד ללכת להשיג מניין, זה ייקח לו מרחק יותר מקילומטר, יותר ממיל, וחיי גוונה פטור, אלא מותר לו להתפלל יחיד. כך גם אם האדם הזה נמצא באיזה בסיס צבאי, גם כן יהיה לו את ההיתר האמור. אבל אם הבסיס הצבאי הזה נמצא בתוך העיר, נניח שנלר, אפילו אם שם בבית-הכנסת אין מניין, הוא לא יכול להתפלל ביחיד, אלא חייב לכתת את רגליו כדי להשיג מניין. אם האדם הזה נוסע בלאו הכי למקום אחר, כגון אדם שגר בקריית-ארבע, בדעתו בלאו הכי ב-7 בבוקר לנסוע, את המניין שלפני כן איחר, הפסיד, אוסרים עליו להתפלל שם ביחיד, אלא חייב האדם הזה לקחת עמו את הטלית והתפילין, לבוא לכאן, לירושלים, ולהתפלל פה. כיוון שבלאו הכי הוא בא לכאן, עד זמן 72 דקות נסיעה מחייבים אותו להמתין. כשהוא הולך במיוחד, אז הקנה מידה, קילומטר, אז אמרנו שזה רק מיל. אבל כשהוא בלאו הכי הולך, בלעם הכי צריך להגיע לירושלים, חייב להמתין עד 72 דקות. יבוא לירושלים ב-8 ימצא לו מניין כדי שיוכל להתפלל בציבור. כל שכן, אם האדם הזה קם בבוקר השכם בשעה חמש, עוזב את ירושלים, עוזב את המקום שיש בו מניין, ונוסע לאיזה בסיס צבאי ששם הוא יודע שאין מניין, אין לו יותר. חייב קודם כול להתפלל במניין, צדק לפניו ילך, ורק אחר כך אסיים לדרך פעמיו. עדיף יותר להתפלל בבית מדרש מאשר בבית כנסת, כמו שכתוב, אוהב השם שערי ציון מכל משכנות יעקב, הקדוש ברוך הוא אוהב שערים המצוינים בהלכה מכל משכנות יעקב. קמיון שנחרא בית המקדש אין לקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד.