עדיפות תפילה בבית מדרש ובמקום עמל תורה על פני בית כנסת, הלכות ושכר פסיעות, ובירור גדרי מרחק, מהירות וספק בברכת תפילת הדרך

- - - לא מוגה! - - -

מכל משכנות יעקב. כמיום שנחרב בית המקדש אין לה קדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד. זה הנחת רוח העיקרי להשם יתברך. ולכן, אם יש לנו חובה להתפלל בבית הכנסת, לשמוע אל הרינה ואל התפילה במקום רינה שם תהיה תפילה, יש עוד יותר חיוב גדול יותר להתפלל בבית מדרש, מקום שעמלים שם כל היום בתורה. לכן, אם יש לו בשכונה ישיבה או כולל שלומדים שם כל היום, ויש גם שם מניין שוחרית, מנחה וערבית, במקום שיתפלל בבית-הכנסת, עדיף יותר שישתדל ללכת לישיבה, ואפילו אם הישיבה רחוקה יותר, אפילו הכי כדאי יותר לעשות כן, ויהיה לו בזה שכר פסיעות. כמו שאמרה שם אותה האישה, לרבי יוחנן, ששאל אותה, למה את באה במרחק גדול, הרי יש לך בית-הכנסת בשכונה שלך. אמרה לו רבי, ולא שכר פסיעות יש לי, ולכן השתדל האדם הזה לקבוע את מקום תפילתו דווקא בישיבה, מקום שלומדים שם תורה. אבל אם בתקופת החופש, בחודש אב, יצאו התלמידים לחופש, ואין מניין באותה הישיבה, יש ישיבות שגם בחופש תמיד המניין ממשיך. אבל יש ישיבות שפשוט הישיבה התרוקנה לגמרי, ואין מניין. אם האדם הזה בא ושואל האם כדאי להתפלל שם ביחיד או בבית-הכנסת במניין, ההלכה היא, בית-הכנסת במניין עדיף. אבל אם הוא יכול לארגן שם מניין, יודיעו מראש לאותם האורחים שבאים להתפלל בישיבה להודיע להם, המניין ימשיך גם אחרי תשעה באב, גם בחופש. זה הדבר הטוב ביותר, הם יכולים לארגן את המניין הלאה. אבל אם לא הצליחו, אז לא כדאי להתפלל בבית-הכנסת, בבית-המדרש ביחיד, אלא עדיף יותר להתפלל בבית-הכנסת במניין. אם יש לאדם הזה שתי דרכים, או להתפלל בבית-הכנסת ויש שם רוב עם, יש שם מאה איש, או להתפלל בבית-המדרש ושם יש רק תריסר הנשיים. לפי דעת מרן, שניהם שווים, או כאן או שם, מה שירצה יבחר. רבנו יונה אומר שעדיף יותר בישיבה, שאפילו ברוב העם הדרת מלך לא מתקרב למצווה השנייה של תפילה בבית-המדרש. ולכן, אם הוא יכול, כדאי באמת לעשות כן. יקבע מקום לתפילתו, שלא ישנה אותו. כשם שהקרבת הקורבן יש לה מקום קבוע ולא משנים כל יום את זריקת הדם, כך גם התפילה שהיא במקום הקורבן, גם בה שייך הכלל הזה, ולכן מן הראוי שלא ישנה את מקום תפילתו, אלא בית-הכנסת שרגיל להתפלל בו ימשיך כל הזמן להתפלל. אדם שקובע מקום לתפילתו הוא דומה לאברהם אבינו שנאמר בו, וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם. היה לו מקום קבוע כדי להתפלל, ולא שינה אברהם אבינו את מקומו. וכשמת אומרים עליו, אה חסיד אה עניו מתלמידיו של אברהם אבינו, ולכן לא ישנה את מקומו, אפילו אם הוא לא כל כך מרוצה מהגבאי או שיש שם אחד מהאנשים אדם משונה ולא כל כך נוח לו. אפילו אחי, לא כדאי לשנות. מי אומר לך שבמקום השני, בבית הכנסת השני, יהיה טוב? אתה בטוח שגם שם יהיה מצוין? יש לך איזה פוליסת ביטוח שתבטח אותך מזה? הכי טוב שאדם ישנים עם המציאות שיש לו. במקום שקבוע, מקום שמתפלל בו שנים רבות, ימשיך שם את תפילתו ולא ישנה. אפילו אם המקום השני מקודש יותר, של אחי מקום קבוע לתפילתו, עדיף. כשאדם בא לבית-הכנסת, מן הראוי שלא ישב ליד הדלת. הוא מראה כאילו ישיבת בית-הכנסת עליו, כאילו מסע כבד נכבד ממנו. מחכה מתי גמרו עלינו לשבח? הוא יוכל לרוץ, לזנק החוצה. לכן לא כדאי לשבת ממש ליד הדלת, אלא עדיף יותר להיכנס פנימה. כל שכן, עם המקום שהוא יושב בו, ליד הדלת, הוא רואה את האנשים העוברים ושבים. יש בתי-כנסיות בקומה ראשונה, והשער של בית-הכנסת הוא ממש ליד המדרכה, ליד הכביש, וכל המכוניות והאנשים שעוברים בכביש, את כולם הוא רואה. במקום לכוון בתפילה, אז הוא מתבונן באותם האנשים, וזה לא טוב. לכן, מן הראוי לכתחילה, כמו שאמרנו, להיכנס פנימה יותר, עדיף יותר שיהיה בפנים. אלא אם כן הוא אורח. כל המקומות בבית-הכנסת דפוסים, בית-הכנסת מלא פה לפה, ואין לו מקום אחר או לעבוד או לשבת ליד הדלת. טוב, אין לו ברירה, זה משהו אחר, והוא ישתדל קצת להפנות את הגב לצד הדלת, שלא יראה את העוברים ושבים, זה עדיף יותר. נכון, הוא ירוויח כשיקום מפני הזקן, אבל יפסיד את מצוות הכוונה בתפילה. יוצא שכרו בהפסדו. מי יודע אם יצא ידע חובת התפילה אם הוא מכוון באבות או לא מכוון באבות. הוא לא יודע מה יהיה איתו. לכן, כדאי יותר שישתדל להיכנס פנימה. כל שכן, אותם האנשים שמגיעים לבית-הכנסת ברגע האחרון, אף פעם הוא לא יבוא להתפלל מוקדם. תמיד הוא יבוא ב-1700 ל-1800 כדי להתפלל במוסאיוף, ואז אין זמן לחפש מניין שמתחילים להמנצח, או פתח אליהו. ואז הוא רואה מניין שהם כבר התחילו, אז הוא מצטרף, מסתנף, מאיפה הוא עומד? ליד הדלת. אני לא יודע איזה מין תפילה זאת. בוודאי שלא מן הראוי לעשות כן. משתדל להיות זריז, לבוא מוקדם יותר, ולעולם מקומו יהיה בפנים ולא ליד הדלת. התפקיד שלו, המקצוע שלו, לא יהיה שוער ליד השער. צריך שלא יהיה חציצה בינו לבין הקיר, כמו שנאמר בחזקיה מלך יהודה, וייסב חזקיהו פניו אל הקיר. ולכן, כל כיסא, ספסל, שולחן, דבר כזה, מהווה חציצה. אבל אם הדבר הזה אינו פתוח אלא סגור, ארון או שולחן סגור, אז יש כאן גובה 80 סנטימטר ורוחב 32, הסתרת טפחים על ארבעה טפחים, פם אלא, אין כאן בעיה של חציצה, כאילו זה קיר בפני עצמו. במה דברים אמורים, אם באמת הוא יודע שהשולחן הזה גבוה 80 סנטימטר? כי בדרך כלל הממוצע של כל השולחנות 75 סנטימטר או פחות. אלא השולחנות שאתם רואים פה, אין בהן גובה 80 סנטימטר. ממילא, אפילו אם זה היה סגור, יש כאן רוחב ארבעה טפחים, בגלל שזה סגור, אין כאן גובה עשרה טפחים, וזה לא טוב. ולכן, רק אם השולחן הזה קבוע, מקומו קבוע שם, אין לך למה יכול להתפלל, דבר קבוע אינו מהווה חציצה. אבל אם המקום אינו קבוע, יש חשש שהדבר הזה יכול להיות חציצה, ולכן לא כדאי לעמוד שם. לכן, ישתדל כל אדם, כשמגיע לתפילת העמידה, להתקרב ככל האפשר פנימה יותר ליד הקיר, ועדיף יותר. אדם אינו מהווה חציצה, משום שהאדם עצמו גם מתפלל כמוני, והשכינה שורה עליו. ולכן, אין בעיה אם אדם הוא לא חוצץ. אבל אם האדם הזה יתפלל ואינו מתפלל כעת, אלא הוא יתפלל במניין הקודם, הוא נשאר בבית-הכנסת לקרוא חוק לישראל או תהילים. דבר כזה מצוי מאוד בכותל המערבי. שם יש הרבה שמתפללים מוקדם ונמצאים במקום הלאה לצורך אמירת תהילים. כדאי שאדם כזה לא יחצוץ ביני לבין הכותל, אלא אם הוא עומד, יעמוד ישר ליד הכותל כדי שלא יהיה חציצה. הוא הדין אדם סומא שגי נהור שבא לבית-הכנסת עם הכלב שלו. כדאי הדבר לכתחילה שלא יכניס את הכלב לבית-הכנסת, אלא תהיה לו שרשרת טובה עם הנעול, יקשור את הכלב שלו בחוץ. אם הוא פוחד, שיגנב, יהיה קשור עם שרשרת, וזה יפתור את הבעיה. ואם גם זה לא מספק את דעתו, הוא פוחד אם עזרת הנשים ריקה, בימות החול לא באות נשים, יקשור את הכלב בעזרת נשים. אבל לא מן הראוי להכניס את הכלב לתוך בית-הכנסת. ואם העיוור הזה מסכן, דעתו קטנה. דעתו לא מתיישבת עד שיכניס את הכלב בפנים. הוא אומר לך, הכלב הזה שווה 10,000 דולר, הוא פוחד שיגניבו לו. אז הוא מכניס את הכלב בפנים, והאדם שעומד לידו שואל אם הכלב מהווה חציצה או לא. דעת מרן שבעלי חיים אינם מהווים חציצה. חציצה שייך בדומם, מיתה חוצצת, ולכן ויישב חזקיהו פניו אל הקיר, אבל בעלי חיים אינם חוצצים. אם האדם שהתפלל חוצצה, בעל חיים לא חוצץ בשביל זה שוב. יש הבדל בין אדם לבין בעל חי. האדם הוא חשוב, בגלל חשיבותו הוא מהווה חציצה. הכלב הזה לא שווה כלום, אה, הכלב הזה? ולכן אינו מהווה מעיקר הדין חציצה, אלא אם כן האדם הזה רוצה להחמיר על עצמו. במקום לעמוד כאן, יעמוד במקום אחר, הנה כנא מהם. אבל כדאי שהגבאי יסביר לאותו השומא, יאמר לו, תשמע, יש לנו למעלה עזרת נשים ריקה, נקשור שם את הכלב, אף אחד לא יגנוב, אנחנו נשים לב. ירגיעו אותו, יסבירו לו טוב את העניין, כדי שלא יעשה דבר כזה ולא ייכנס עם הכלב. או יעשו דבר אחר, אם הוא מתעקש, יגידו לו, שלא יושב פה במזרח עם הכלב שלו. תשאירו אותו בשורה האחרונה, יושב שם, זה עדיף יותר. גם בגדים מצוירים מהווים חציצה בינו לבין הקיר. כל שכן עם הבגד הזה רקום ברקמה יפה מאוד, עבודת יד, וזה מושך תשומת לב. האדם הזה חייב לכוון בתפילה במקום כוונה. אז הוא חושב, תראה, המגן-דוד הזה כל כך יפה, מדויק, ולא מרגישים את החלפת החוטים והצבעים, והרקע יפה, והצבעים יפים, והכול יפה, והכוונה שלו לא יפה, הוא מאבד את כל הכוונה. וודאי שאסור לעשות דבר כזה. לכן, בין בבית, בין בבית-הכנסת, כשאדם עומד להתפלל, לא יעמוד להתפלל ליד בגד מצויר או בגד רקום, ולאו דווקא בגד, הוא הדין גם, אם הקיר מצויר או רקום. נניח שהאדם הזה הדביק שם טפטים יפים מאוד, או שלקחו גלגל אחרי השיד והצבע וגלגלו גלגל יפה. שוב, האנשים האלה שבאים להתפלל שם, במקום לחשוב על כוונת התפילה, מסתכלים על הרקע ועל הצבעים היפים של השיד והצבע. קל וחומר, אותם בתי-כנסיות שהולכים ומציירים בבית-הכנסת בארבע רוחות העולם, הווה עז כנמר, הצד השני יש לו אריה ונשר, כל הדברים האלה גורמים ביטול כוונת התפילה, ואסור לכתחילה לעשות כן. לכן, גבאייר השמים שבא ושואל, אומרים לו, מסבירים לו, שכל זה איסור גמור. האיסור הראשון שהוא עושה מבזבז את כסף הציבור לחינם. שטויות והבלים. משקיע 10,000 דולר, על מה? על הציורים האלה, שאחרי זמן מסוים ילכו כולם לאיבוד, הצבע והשיא לא יישארו לעולם, זה יתקלף פעם וכל זה ילך. מה יצא מה-10,000 דולר האלה? היית נותן את זה לישיבת קף החיים, היה הרבה יותר טוב. יש לך עודף בקופה, תזמין את המנהל, תגיד לו, יש ברוך השם עודף, תחשב לי קבלה 10,000 דולר. אני מבין, הצלת בזה נפשות. אבל כשהוא הולך וזורק את כספו לריק ולבהלה לציורים מהצבעים האלה, זה אסור. ולא חשוב מה הרקע שהוא עושה, אם זה צורה של נשר או אריה עם זנב, או שזה שבעת המינים, או 12 שבטי יא, כל הדברים האלה, אתה רוצה, תצייר על האוטו שלך, תצייר שם את הציורים האלה, אף אחד לא יגיד לך לא. אבל זה לא מכונית בית הכנסת, בית הכנסת צריכים להתפעל בכוונה, תצבע את בית הכנסת יפה, צבע התכלת יפה, כעין הרקיע, זהו. דבר פשוט, יפה, ולא יותר, ואין לו יותר לבוא ולעשות כל מיני ציורים ואצבעים. ולא רק לכתחילה, אלא אפילו אם האדם הזה מסכן לא ידע. הגבאי הזה היה עם ארץ גדול, הביא צייר ושילם לו שיצייר כאן על הקיר 12 שבטיה. עכשיו הוא בא ואומר, אני ברוך השם למדתי, חזרתי בתשובה. מה אני עושה כעת? תגיד לו, שיזמין דחוף צבעי שיצבע לו על הציורים האלה, יצבע את הכול כדי שלא יטריד את כוונת המתפללים. די לו מה שהיה, והוא רחום יכפר עוון, אבל מכאן ולבא לפחות, שלא ייכשלו האנשים בעיבוד כוונת התפילה. ואין הבדל בדברים האלה, אם זה בית-הכנסת של ספרדים או אשכנזים. בהלכה זו אין מחלוקת בין מרן להרמה. כך גם אסור להדביק תמונות על הסידורים, אפילו אם זו תמונה של אדם צדיק. אפילו אם הוא אומר לך, אני מדביק תמונה של רבי שמעון בר-יוחאי. אני לא יודע אם זה באמת רבי שמעון. מישהו צילם אותו? אז היו תמונות. טוב, לא חשוב לנו אם זה נכון או מזוייף מתוכו. אתה מדביק את זה, את התמונה הזו, על הכריכה של הסידור, ואז במקום לכוון בתפילה, אנשים מתבוננים בציורים הללו, בתמונות הללו, ולכן גם זה אסור לגמרי מכל וכול. ולכן, בשבעת ימי חג הסוכות אדם שקשה לו לבוא ולהתפלל בבניין לא מרגיש טוב, ולכן הוא מתפלל יחיד בביתו, לא יתפלל בסוכה אלא בבית, משום שהסוכות שלנו, ברוך השם, מקושטות טוב, ואז במקום לכוון בתפילה יש לו תמונה של עקידת יצחק, והוא מסתכל איך המלאך יורד להודיע לאברהם אבינו. המלאך יש לו שתי כנפיים, או רואים כנף וחצי. כל הדברים האלה משבשים את הכוונה, ולכן מן הראוי שייכנס לחדר, מקום שאין לו את הדברים הללו, כדי שיוכל להתפלל בכוונה שלמה. אני אדבר באופן. גם לגבי הפרוכות של בית-הכנסת, גם שם, אדם ששואל, עונים לו, תזמין פרוכת ללא קישוטים, ללא ציורים, אפילו צורת עשרת הדיברות אל תעשה שם, קל וחומר שלא יהיו שם אריות, אל תעשה גילוי אריות, וגם לא פרחים ולא דבר אחר, אלא פרוכת חלקה ויפה. כותב לעילוי נשמת ראובן בן יעקב, נו, זה לא נורא, זה לא מושך הרבה תשומת לב, אבל לבוא ולרקום שם צורות מצורות שונות, גם זה דבר שאינו טוב לכתחילה. כבר העריכו בזה גדולי הפוסקים, הגאון עבד דוד חזן ועוד, וכך המסקנה למעשה. אבל אם בדיעבד האנשים האלה שואלים, כבר הביא אדם ותרם פרוכת כזו, משום שהאריה אין לו שני עיניים אלא הוא בפרופיל מהצד, והרקמה הזו אינה עבודת יד אלא רקמת מכונה, דבר סטנדרט שלא כל כך מושך תשומת לב. כל הפרוכות בעולם שוות. אתה נכנס לבתי-כנסיות בעולם, עשרות אלפי בתי-כנסת, כולם אותו רקע של הרקמה, כי המכונה היא סטנדרטית, היא עושה את הכול אותו דבר. זאת אומרת, זה לא כל כך מבטל את כוונת התפילה כמו שהיה בזמנם. בזמנם הכל היה עבודת יד, וזה היה באמת מטריד מאוד את הכוונה. אבל היום בזמננו זה לא כל כך מטריד, ולכן אם כבר הביאו פרוכת כזו, ואם תקרע את האריות האלה, המקדיש יכאב לו מאוד, אז אין חיוב מעיקר הדין לקרוע. אבל אם המקדיש הוא אדם בן תורה, אדם שמוכן הכול, אתה מסביר לו את ההלכה, הוא מוכן לקבל. אז כדאי באמת להתיר את כל הרקמה, להוריד את האריות, כך גם לא להניח אריות על ההיכל. יש כאלה שיש להם עודף בקופה של בית-כנסת, וקונים פסל דמות אריה, מניחים אותו למעלה על ארון הקודש. יש בזה עוד איסור נוסף, לא תעשו נייטי, לא תעשו כדמות משמשי במרום, והן ארבע דמויות אדם נשר שור אריה. ולא רק לכתחילה, אלא אפילו בדיעבד שכבר הפרוכת הזו נמצאת, או האריה הזה נמצא למעלה על ההיכל, כמו שאמרנו, זה לא טוב. לכן, אפילו אם בנו את האריה הזה על ההיכל, יביאו בעל מקצוע מומחה שיהרוס את זה בצורה זהירה, שלא יהרוס גם חלק מההיכל, בצורה כזו יפתור את הבעיה לגמרי. מה שואל? פרוכת שהמקדיש כתב בערבית מותר, אין איסור. בחוץ-לארץ היו הרבה מקומות שהיו כותבים בערבית, כי זו השפה שהייתה מובנת, אין איסור. לא יתפלל אדם בצד רבו, כי הוא מראה כאילו הוא ורבו שווים. כך גם לא יתפלל אחרי רבו, נראה כאילו הוא משתחווה לרבו. ולא רק משתחווה, יכול להיות שרבו יגמור את התפילה, ירצה לפסוע שלוש פסיעות לאחוריו, והאדם הזה מאריך בתפילה אחריו, מפריע לו לעשות עושה שלום מברומיו. ולכן, מן הראוי שלא יעמוד אחרי רבו. כל זה ברבו מובהק. ברבו שאינו מובהק, הדבר מותר, אין איסור בדבר. בפרט אם הוא יודע שרבו מאריך הרבה בתפילה, ואין חשש שהוא יאריך יותר מרבו, אין איסור. כל זה בתנאי שרבו עומד ליד ההיכל והוא אחריו. בדוגמה שליד רבו או אחרי רבו, בדוגמאות האלה הקלנו. אבל אם זה הפוך, הרב שלו עומד בסוף, והוא עומד כאן, ומפנה את גבו לרב, לא רק ברבו מובהק אסור, אלא אפילו ברבו שאינו מובהק, גם כן הדבר אסור. אין לך חוצפה גדולה מזו שמפנה את הגב לרבו בשעת התפילה, ולכן מן הראוי לפתור את הבעיה הזו. יתנו לרב לשבת ליד ההיכל, הוא עומד בעמידה בשורה הראשונה, והוא פותר את הבעיה, מציל את כולם. אבל אם משום מה זה לא מסתדר, והרב מוחל על כבודו, אומר להם, אני לא כפדל, לא אכפת לי, תעמדו איפה שאתם רוצים, ולכן בחיי גוונה, הרב שמחל על כבודו, כבודו מחול. תלמיד חבר, הכוונה היא שזה לא רב שלו, אלא אם לומדים חברותה, והאדם הזה בעל כישרון טוב ממני, ולפעמים הוא מסביר לי. אז כאן, בחיי גוונה זה לא רב ממש, אז אין את האיסור האמור, מותר להתפלל אחרי רבו. כל מקום שאסור לקרוא קריאת שמע, אסור גם להתפלל. מרן כתב למעלה מסימן ע' עד פט, 14 סימנים, כדי לפרט מתי מותר להתפלל ומתי אסור. אמנם הדוגמאות שם נאמרו לדוגמת קריאת שמע, אבל והיה מחנך הקדוש צריך גם לגבי דין תפילה. מרן לא חזר על הדברים פה, אלא מרן אומר, כל מה שסיכמנו שם, סיכומים טובים גם לכאן. אסור לאדם לעמוד עם בגד ים ולהתפלל. שאלה זו מצויה הרבה באותם האנשים שבתקופת החופש הולכים ומתנחלים על שפת הים, אז חלק מהזמן הוא בתוך המים, חלק על החוף משתזף. מגיע זמן מנחה, אז הוא עומד ומתפלל בצורה כזאת. אפילו אם יהיה לו על הראש כובע כיפה, איך האדם הזה יעמוד עם בגד ים ולהתפלל? והרי העומד בתפילה, הרי הוא כעומד לפני המלך, מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. אם יש לך פגישה עם המלך, יש לך רעיון, אתה תלך עם בגד ים, אפילו אם תרצה ללכת כך, השומרים יזרקו אותך משם. וכן, איך יעמוד לפני המלך בצורה כזאת? לכן, אסור לו לעמוד כאן רק בדיעבד אם עבר והתפלל, ובדיעבד יצא. כך הוא הדין, אדם ששכח להתפלל ערבית. עלה לשכב אחרי שלבש פיג'מה, התחיל קריאת שמה על המיטה, באמצע הקריאת שמה הוא מתחיל להתבונן ונזכר, לא התפללתי ערבית. אז מה הוא עושה? קם יד עם הפיג'מה, מתפלל. יש לך רעיון, אתה תבוא למלך עם הפיג'מה? אפילו אם הרעיון יהיה בשתיים בלילה, אתה לא תלך עם פיג'מה. תלבש חליפה יפה ומגבעת ותלך למלך בלי פיג'מה. ולכן, אם האדם הזה אדם בריא ולא חולה, שלא ייעצן, מן הראוי שיקום מייד וילבש את בגדיו. אם יש מניין עדיין בעיר, אז גם בבית אסור לו להתפלל יחיד. חייב מייד ללכת ולחפש מניין. פה בירושלים דבר ידוע הוא שבבית-הכנסת הגדול לזיכרון משה, בשתיבלך, או בכותל, אפשר להשיג מניינים עד שתיים-עשרה בלילה. אחרי שתיים-עשרה לא תמיד יש, לא בטוח. עד שתיים-עשרה זה לא בעיה, אתה יכול להשיג בקלות. אם אתה לא יודע, תשאל אחד החברים שלך שמעודכן, והוא ידע להנחות אותך היכן להתפלל. ולכן אין לו יותר להתפלל אפילו ביחיד. אבל אם קשה לו, לא מרגיש כל כך טוב, לפחות שיחליף את הבגדים ויתפלל כמו בן-אדם, ולא עם הפיג'מה. הוא הדין גם לגבי נשים. נשים חייבות בתפילה, כמו שנראה לכמן, אישה שברוך השם רגילה להתפלל תמיד, אבל גמרה לרחוץ את הכלים, היא לבושה את השינור כדי שהבגדים לא יתלכלכו, גמרה לרחוץ את הכלים, היא רוצה לעמוד להתפלל מנחה. בסדר? למה לא תתפלל מנחה? אבל שקודם כול תשים לב להוריד את השינור. השינור המזוהם הזה איך היא תעמוד להתפלל עמו? קל וחומר, אם היא קמה בבוקר עם הכותונת לילה, עומדת מתפללת שחרית. זה לא יפה. תהיה לה פגישה עם המלכה, היא תלך עם כותונת לילה. ולכן, מן הראוי לכתחילה, שתחליף קודם את הבגדים, תלבש שמלה טובה, ורק אחר כך תעמוד בתפילה. גם אם חלוק מותר, אין איסור בדבר, כיוון שהחלוק זה דבר מכובד. יש לך חלוק טוב, זה לא מלוכלך, הנה חנמה, אין איסור בדבר. אבל צריכה לחגור חגורה. אחינו האשכנזים, יש להם חגורה אבנט, גרטל ויידיש. אז אם יש לבעלה דבר כזה, שתיקח ותחגור את זה, כדי שמישהו מכל יקרא תלויך ישראל. מותר להתפלל עם חולצה קצרה, משום שבמקומות האלה, בגלל שמזג האוויר חם בקיץ, אז גם לפני המלך נכנסים עם חולצה קצרה. אבל עם מכנסיים קצרות, פה בירושלים לא רגילים ללכת. אולי בתל-אביב, בגלל הלחות והזיעה, שם רגילים יותר, שם לא מקפידים בזה. אבל פה בירושלים, אם יש לך רעיון עם ראש הממשלה, אתה לא תלך עם מכנסי ספורט ולא עם מכנסיים קצרות. ולכן, אפילו אם האדם הזה עובד עבודה פיזית, ולכן כל היום הוא עם מכנסיים קצרות. כדאי שיהיה לו בתיק מכנסיים ארוכות, גומר את העבודה, שילבש את המכנסיים הארוכות, כדי שילך להתפלל בצורה טובה. כך הוא הדין גם לגבי סנדלים. מותר להתפלל עם סנדלים, אבל בתנאי שיגרוב גרביים ולא ייכנס לבית המלך כמו איזה פלח להיכנס עם סנדלים בלי גרביים. אומנם יש אנשים שחושבים את עצמם למכובדים והולכים עם סנדלים בלי גרביים. גם בכנסת, רן כהן ועוד כמה כמוהו הולכים עם סנדלים בלי גרביים, אבל לא מביאים ראייה מהקיבוצניקים, מהפלחים האלה. הם עובדים כל היום עם הפרות והמוח שלהם נהיה כמו פרה. מביאים ראייה מאנשים מתורבתים, ואדם מתורבת לא הולך עם סנדלים בלי גרביים למלך. אכן, אפילו אם האדם הזה כל היום לא נוח לו ללכת עם גרביים, הוא עובד עבודה פיזית וזה קשה, שיהיה לו בתיק גרביים, לפני התפילה יגרוף גרביים. זה הדבר הטוב ביותר, כדי שיצא ידי חובה לבעדיק ולעלמא. אבל כל זה לכתחילה. בדיעבד, בין אם התפלל עם סנדלים עם גרביים, בלי גרביים, עם כנסיים קצרות, ארוכות, כל הדברים האלה בדיעבד יצאו. אפילו אם הפלח הזה יתפלל עם בגד ים, לא פחות ולא יותר, עד כדי כך. אפילו אחי בדיעבד יצא, ולא יחזור להתפלל שוב. מעיקר הדין אין איסור, אפילו אחי כדאי להחמיר בדבר, ולכן כדאי הדבר שילבש מעיל, או אם אין לו מעיל, אפילו בתפילת מנחה ייתנו לו טלית, כדי שיכסה את זרועותיו מפני כבוד הציבור. אבל זה לא לעיכובה. השרוולים הקצרים הם פחות חמורים מאשר מכנסיים קצרות או ארוכות. שם הדבר הרבה יותר חמור. יש היום גם מעילים, ג'קטים, עם שרוול קצר. שוב, יהיה מעיקר הדין, מותר להתפלל עם ג'קטים כאלה. אתה רואה, גם שר האוצר, בעל הקיצוצים, גם הוא הולך עם שרוול קצר. הג'קט שלו, הוא חתך לו את השרוולים. כדאי להסביר לו. בפרט אדם כזה שהוא חזן, יסבירו לו כבוד התפילה וכבוד הציבור מחייב, לכן נשתדל להקפיד על הדבר הזה. מה לגבי הבעיה? אתה צריך לברך או לא? כן, כדאי לברך. אם זה יום. ערבית לא, אבל אם זה שחרית ובנחה, מברך. צריך לכסות את הראש בשעת התפילה, כי אסור להוציא שם שמים מהפה בראש מגולה. ולכן, גם אם האדם הזה יש לו כיפה על הראש, אבל הכיפה הקטנטנה מן הראוי שלפחות בשעת התפילה יהיה לו כובע טוב שיכסה את רוב הראש. האמת היא שבכל היום מן הראוי להקפיד בדבר הזה. לא רק בשעת התפילה ואמירת שם שמים, אלא מרן כתב למעלה בסימן ב' סעיף ו', שלא ילך בגילוי ראש, ואם רוב הראש שלו מגולה, יש לו איזה כיפה קטנטנה בגודל 10 שקלים, אז זה לא שווה כלום, אלא מן הראוי שיהיה לו כובע שיכסה את רוב ראשו. בהלכה לא כתוב איזה כובע, קסקט או ברט, מגבעת או כיפה, כיפה שחורה או סרוגה. כל הכובעים כשרים. אם זה מצחייה או קסקט או דבר אחר, הכול מותר בתנאי, כמו שאמרתי, שיהיה רוב ראשו מכוסה. זה התנאי היסודי, זה מה שחייב כל אדם לעשות, בפרט חזן, בפרט אדם שהוא שליח ציבור, חייב לעשות כן. ולכן, החזן שקורא בתורה לפעמים רואה שבא אדם לעלות לספר תורה והכיפה שלו קטנטנה. זה מצוי הרבה מאוד אצל הנערים שלנו שלא יודעים את ההלכה, אז כדאי שיעלה לו את הטלית על ראשו. באותו רגע, לפני שיתחיל ברכו, הטלית תהיה על ראשו, ואז רוב ראשו יהיה מכוסה. בזה יפתור את הבעיה לגמרי. אבל מראש, כשאדם הולך לקנות כיפה, ישים לב לדבר הזה. גם בכיפות הסרוגות, חלק מהן קטנטנות, אבל יש כיפות סרוגות בגודל של צלחת ויותר גם. תראה את עצורי המחתרת, אתה רואה את הכיפות שלהם, מכסה מכאן עד שם, מכסה יפה. כיפות כאלה זה טוב, אבל אם הוא קונה איזו כיפה קטנטנה שלא מכסה את רוב הראש, אפילו לילדים קטנים לא טוב להרגיל אותם כך, קל וחומר אדם מבוגר. כובע עמיקש הוא נחשב לכיסוי ראש אמיתי וטוב. אין משקל לכובע, לא צריך שיהיה שוקל חצי קילו, זה לא הולך לפי קילו, אלא אפילו אם הוא דק שבדקים ומכסה את הראש טוב, ממילא אין שום בעיה. אדם שלובש פאה נוכרית, הרי השיער הזה אינו שלו. ומעיקר הדין, הפאה הנוכרית נחשבת לכיסוי ראש. אפילו, אחי, יש כאן בעיה של מראית עין. האדם הזה הולך ברחוב בלי כובע. אנשים לא יודעים שזו פאה. הם יודעים שיש לו קרחת והוא מסווה אותה בפאה? הם חושבים שזה השער הטבעי שלו. ויגידו עליו, תראה, האדם הזה רשע, הולך בגילוי ראש. בפרשת השבוע נראה מה שאמר משה רבנו, ייעץ לבני גד ולבני ראובן והייתם נקיים מאשר מישראל. אסור לאדם לתת שידברו עליו האנשים, אל תיתן את פיך להחטיד בשרך. לכן מן הראוי שילבש כיפה קל וחומר בשעת התפילה. אבל אם האדם הזה ראשו מכוסה בפאה והכיפה שלו קטנה, שם לא נורא. לא צריך לדקדק עליו דקדוקי עניות, כיוון שהראש במציאות כן מכוסה. כך הוא הדין גם לגבי אישה. אישה נשואה בתוך ביתה, מותר לה ללבוש פאה נוכחית. אז אם היא רוצה לעמוד בתפילה, אינה חייבת לכסות את ראשה, כי הפאה עצמה נחשבת כיסוי. אבל אם היא עומדת בגילוי ראש לגמרי, גם בלי פאה, נכון שבתוך הבית מותר לאישה ללכת לגמרי בגילוי ראש, אבל כשרוצה לברך או להתפלל, חייבת לכתחילה לכסות את ראשה, וכך ראוי לה לעשות לכתחילה. הוא הדין גם ברכת המקווה על הטבילה, גם שם צריכה לכסות את ראשה, וכן כל כיוצא בזה. כל הדין הזה הוא לכתחילה, אבל בניעבד אדם שהתפלל או בירך בגילוי ראש, בניעבד יצא. זה דבר שקורה, מצוי הרבה באדם שמתפלל יחיד. כשאדם מתפלל בבית-הכנסת ונפלה לו הכיפה, אז מייד מעירים לו אנשים, אפילו אם הוא לא הרגיש, אנשים מייד מתקנים אותו. בבית הוא לא מרגיש, גומר עלינו לשבח, אז הוא מרגיש, הנה הכיפה שמה. כשבא להניח תפילין, הוא הוריד את הכיפה ושכח להחזיר. ואז הוא שואל, האם יצאתי ידי חובת התפילה או לא? בדיעבד יצא, מיידי הווה הווה. קל וחומר הוא ברך שהכול עץ, אדמה, ברכת המזון, וכל זה קרה בלי כיפה, בדיעבד יצא ידי חובה, אבל כתחילה היזהר שלא לעשות דבר כזה. כך הוא הדין. אשה נשואה שאינה מקיימת את חובתה והולכת בגילוי ראש, אם ברכה איזו ברכה, עונים אחריה אמן. אומנם אין הדברים מוסכמים. הפוסקים דנו לגבי הסוטה, שם הוא פרע את ראש האשה, ואחרי השבועה היא עונה אמן. האם מותר לה לענות אמן בגילוי ראש או לא? שם נחלקו הפוסקים. אם עניית אמן בגילוי ראש מותרת, או לא. גדודות אלישע אומר שגם עניית אמן בגילוי ראש לא דומה לאמירת ברכה, זה קל יותר, ולכן מותר לאדם לענות אמן בגילוי ראש. אם הכיפה עפה לו באמצע הנסיעה והוא שומע מחברו שמברך איזו ברכה, יכול לענות. אם יכול, ישים את ידו על ראשו, והרי השרוול עצמו יכול להיחשב כיסוי. היד עצמה לא, אבל השרוול כן. אם האדם הזה מסתפר, היד של הספר יכולה להיחשב ככיסוי, כי היד של הספר זה אדם אחר, זה לא אותו האיש. זה יכול להיחשב ככיסוי טוב. מה שואל? גם שקית ניילון. גם שקית ניילון, למרות שהיא שקופה, נחשבת לכיסוי, אין בה חשש. אבל זה לא מכובד. אם יש לך פגישה עם המלך, אתה תלך עם כובע כזה. מותר, כן. מה שואל? לא כדאי לומר את הברכה בקול רב כדי שלא ייכנס במחלוקת אם הוא רשאי לענות אמן או לא. לכן, הרב שמתחיל את שבע הברכות לפני החתונה, כדאי שיבקש בלשון יפה, יבקש מכל האנשים. אני רוצה להתחיל לברך. אני מבקש שכל גילויי הראש יכסו את ראשם. יאמר להם בלשון יפה. בדרך כלל האנשים שומעים. אתה רואה, גם אלה שאין להם כיפות מוציאים מצפחת מהכיס ומכסים את ראשם. זה דבר טוב וראוי לכתחילה לעשות כן. כמו עדין אדם שלומד תורה, אסור לו ללמוד תורה בלי כובע. לומד גמרא או דבר אחר, חייב קודם כול לכסות את ראשו. אבל, יש מקרה יוצא מן הכלל שהחכמים מעלימים עין, כגון בסמינרים לבעלי תשובה שמקיימים היום ברחבי הארץ, ביום הראשון שאנשים באים לסמינר, רוב רובם של האנשים גלויי ראש, ואינם מבינים את ההלכה הזו, שאסור ללמוד תורה בלי כובע. אפילו, אחי, הרבנים לא מעירים להם כלום. אם תגיד לו מה לעשות, תן לו איזו הערה עוקצנית בנושא הזה, הוא ייקח את העגליים וילך, ולא ירווחת כלום. כאן זה פיקוח נפש, אנחנו רוצים להציל את נפשו של האדם הזה ולהחזיר אותו בתשובה. לכן, אם זה בגדר פיקוח נפש, יש לנו צד היתר להעלים עין, ולכן לא צריך להעיר להם כלום. בדרך כלל, לקראת סוף הסמינר, בימים האחרונים הם כבר נדלקים והם כבר לבד באים וקונים כיפה ומכסים את ראשם. כך גם לגבי הנשים הנשואות, גם שם יש את אותה התופעה וצריך להיות מתון בדבר הזה. לא יבוא ולא יהיה אדם שהיה ברעב זמן רב. אותם האנשים שניצלו ממחנה אופשיץ, אחרי שהביאו אותם ונתנו להם לאכול, לא נתנו להם לאכול ישר בשר, זה היהרוג אותו. המעיים שלהם חלשות מאוד, התחילו בהתחלה במרק, לאט-לאט, לאט לי לנער, לאבשלום. כך גם האנשים האלה, המסכנים האלה, שעדיין לא יודעים הרבה, אי-אפשר להתחיל אתם בבת-אחת, לכן הולכים אתם בסבלנות, וההנחיה של החכמים בדבר הזה היא להעלים עין. אבל כשאדם הזה בא לאיזה ברית, אז מה יש בזה? אם אתה מעיר לו בצורה יפה, זה ברית בבית-הכנסת, זה מקום קדוש, תכסה את הראש. אתה אומר לו בסגנון יפה, בוודאי שזו חובתו. אפילו אם האדם הזה הוא הצלם, אז מה יש? אם הוא הצלם, הוא אבו עלי, יעמידו צלם בהיכל, ודעת שלא טוב, אלא יסבירו לו בטוב טעם ודעת, ואם לא, שילך לדרכו, ילך לחיים טובים ושלום. מה כיפה זה גודל? גודל של? אין שיעור לגודל הכיפה, הכול תלוי בגודל הראש של האדם. לכן לא אמרתי כמה סנטימטרים היא הכיפה. יש כיפה שאומנם היא לא גדולה, אבל גם הראש של האדם הזה, ראש קטן מאוד, אז זה מכסה את הראש. את הרוב, זה בסדר. יש, לעומת זה, כיפה שאומנם היא קצת גדולה, אבל גם הראש של האדם הזה יש לו ראש יותר גדול מאבטיח. נו, אז מה זה מכסה? זה מכסה רבע בקושי. אתה מסתכל על הסערה שלו, צריך לחפש את הכיפה אי-שם, וטובע לו בין הסערות. זה בוודאי לא טוב. יקפיד שרוב ראשו יהיה מכוסה. לכן, כשהוא הולך לקנות כיפה, לא מיד ייקח ויקנה. ימדוד קודם כול על ראשו, ישים לב שמתחילת מקום צמיחת השערות כאן עד העורף, הרוב מתוך זה יהיה מכוסה. ואת הכיפה הישנה הקטנה ייתן לילד שלו הקטן. אני עובר לסעיף ה', לא יעמוד, לא טוב לך תחילה, לא, לא כדאי. אלא אם הוא לבוש חולצה בלי גופייה, מותר. וזה יותר נוח, כשחם מאוד, הגופייה מיודקת לגוף, זה לא נוח. שוב, הטלית קטן, אבל הזרועות כולן מגולות. אין לו טלית קטן עם שרוולים, ולכן זה לא טוב. כדאי יותר, טוב יותר קודם כול ללבוש את החולצה. דרך החכמים ותלמידיהם שלא יתפללו אלא כשהם עטופים. מותר לכתחילה להתפלל עם חולצה. כיוון שהחולצה מכסה יפה את הגוף, אין שום חשש. אפילו אחי מסיים הרמב״ם, כל זה לאנשים פשוטים, אבל אדם שהוא בעצמו חכם או תלמיד של חכם, מן הראוי שלא יסתפק בדבר הזה אלא ישתדל להיות עטוף. בבוקר אנחנו עטופים בטלית גדול, אין לנו שום בעיה. הבעיה היא יותר במנחה וערבית, ולכן ישתדל אדם ללבוש בתפילת מנחה או בערבית את המעיל, את הג'קט, כדי להתפלל בצורה מכובדת. אדם שלא זכה להיות תלמיד של חכם, האדם הזה כל ימיו אמר עץ למהדרין, מימיו לא הלך לשמוע את חכם בן ציון או חכם אחר. טוב, מתפלל עם חולצה זה בסדר. אבל אם האדם הזה, ברוך השם, זכה, הולך לשמוע תמיד את גדולי החכמים, אז הוא נקרא תלמיד חכם. הוא תלמיד של חכם. אם כן, מן הראוי לתחילה שיהיה לו מעיל קצר, ג'קט, כדי שיתפלל עם המעיל הן בתפילת מנחה והן בתפילת ערבית, ולא רק בשבתות, אלא הוא הדין גם לגבי ימות החול. לכולם שייך את הכלל שמרן מפרט כאן. משום זה אנחנו רואים את אותם תלמידי ישיבה, כולם אחרי גיל בר-מצווה, אתה רואה שהם לובשים מגבעת ומעיל בשעת התפילה. גם בקיץ, גם בחודש תמוז, כשמזג האוויר חם מאוד, שלושים מעלות, הם עומדים עם המעיל ומתפללים משום ההלכה שאמרנו עתה, משום כבוד התפילה. היה צריך לנקביו אל להתפלל, ואם יתפלל תפילתו תועבה, וצריך לחזור ולהתפלל. הפסוק אומר, היכון לקראת אלוהיך ישראל. אדם צריך להתכונן לפני התפילה. פסוק שני, שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלוהים. ולכן כל אדם צריך שיהיה גופו נקי כשעומד להתפלל. כמו שאמר דוד המלך, ברכי נפשי את השם וכל קירבי את שם קדשו. לא רק הפה אומרת התפילה, קל עצמותי תאמרנה השם. ואם המעיים שלו מזוהמות, אם האדם הזה אינו נקי ממלח, פיגול הוא לא ירצה. האדם הזה לא יוצא ידי חובת התפילה. ולא רק לכתחילה, אלא אפילו בדיעבד, שהאדם הזה יתפלל שחרית או מנחה או ערבית, לא יצא ידי חובת התפילה, כשהיה צריך לנקביו, והתאפק והתפלל. תפילתו תועבה, וצריך לחזור ולהתפלל. אלא שיש הבדל עד כמה האדם הזה היה מסוגל להתאפק. אם היה יכול להתאפק 72 דקות, בדיעבד יצא ידי חובת התפילה. אבל אם לא היה יכול להתאפק 72 דקות, גם בדיעבד לא יצא, ויחזור אחר כך להתפלל שוב. כל זה אני דן לגבי דיעבד. אבל אם האדם הזה שואל בלכתחילה, הוא יכול להתאפק עוד שעתיים. אפשר להכין, לכתחילה אסור לו להתפלל כלל ועיקר. כותב המגן אברהם, אפילו אם האדם הזה אומר, יש לי מניין האחרון, נניח בשעה שבע ורבע, זה המניין האחרון שיש לו לשחרית. אם ירצה ללכת לשירותים ולחזור, הוא יאבד את המניין. יצטרך להתפלל ביחיד. יותר טוב, עדיף יותר שיתפלל ביחיד, אבל בגוף נקי וטהור, ולא יתפלל בגוף שאינו נקי. אבל כל זה כשיש עדיין זמן לתפילה. אבל אם האדם הזה שואל אותנו בשמונה בדיוק, לא התפללתי מנחה ואני נצרך לנקווי. אם הוא אומר שיכול להתאפק יותר מ-72 דקות, מתיעים לו להתפלל כדי שלא יעבור זמן התפילה. אמנם גם בזה יש מחלוקת, ולדעת הבן איש חי, אפילו בדוגמה הזו מוטב שיעבור זמן התפילה, יפסיד לגמרי את התפילה ולא יתפלל בגוף משוקץ. כל מקום, רוב הפוסקים חלקו עליו, ולכן בדוגמה הזו יכולים אנחנו להקל, כיוון שיש כאן שתי נקודות חשובות. קודם כול, הוא יכול להתאפק 72 דקות. דבר שני, הזמן מצומצם והוא עלול להפסיד לגמרי את התפילה. אבל אם הזמן הוא טוב, יש עדיין עוד שעה עד סוף זמן התפילה. אלא שבמושב שלו המניין האחרון זה ב-7.רבע בבוקר, אז כל ההבדל הוא לא אם יפסיד את התפילה לגמרי, אלא יפסיד תפילה בציבור. בזה הדין של ניקיון הגוף חשוב יותר. ולכן ישים כל אדם, ישים לב על עצמו, הן בבוקר והן לפני מנחה או ערבית, לא יתחיל להתפלל, אלא אם כן, גופו יהיה נקי. כן, אין הבדל. לפני שנסיים, יש כמה חברים בבית הכנסת, תפילה למשה ברחוב אלקנה, שארגנו בזמן האחרון גמח של קסטות. חלק מהקסטות שנאמרו פה, שיעורים של הרב סופר וכיוצא בהם, יש להם קסטות ויכולים להשאיל. מי שמעוניין לקבל בשאלה קסטות כאלה, בכל יום ראשון בבוקר יש שם תפילה בנצח המה, יכול להתפלל שם בנצח המה, ואחרי זה גם יוכל לזכות לקיחת קסטה בשלב. ברוך ה' אלוהינו עולם, אמן מאמן. תודה רבה. סעיף א'. ההוא הקסט ביודיך, בקומו להתפלל אם היה עומד בחוץ-לארץ יחזיר פניו כנגד ארץ-ישראל ויכוון גם לירושלים ולמקדש ולבית קודשי הקודשים. היה עומד בארץ-ישראל, יחזיר פניו כנגד ירושלים ויכוון גם למקדש ולבית קודש הקודשים. היה עומד בירושלים, יחזיר פניו למקדש ויכוון גם כן לבית קודשי הקודשים. היה עומד אחורי הכפורת, מחזיר פניו לכפורת. הגמרא בברכות ל' למדה מהפסוק כי מגדל דוד צברך בנוי לתלפיות, תלפיות עומז, נוטריקון, תל שכל פינות פונים אליו. היינו בית-המקדש שכל עם ישראל, מכל הצדדים, מכל הכיוונים, כולם פונים לכיוון ארץ-ישראל, לירושלים ובית-המקדש. ולכן, אותם שנמצאים בארצות-הברית הם למעשה מתפללים לצד מזרח-צפון. לא בדיוק מזרח, אלא קצת בשיפוע לצד צפון. זה הכיוון המדויק שם. וכן, בשאר המקומות בעולם, תמיד לעולם יחזיר את פניו לצד הנכון. אין זה מעכב אלא רק לכתחילה, כמו שכותב הרמב״ם, שבדיעבד, אם האדם הזה יתפלל ולא יחזיר את פניו לצד הנכון, אלא יתפלל לצד אחר, בדיעבד יצא ידי חובת התפילה. דבר זה יכול לקרות, לא יבוא ולא יהיה, לאדם שהוא שומא שגה נהור. פעמים רבות הוא לא שם לב והוא לא יודע את הכיוון המדויק, ולכן הוא עומד בטעות במקום מזרח, הוא עומד דרום, צפון. בדיעבד מאה, יצא ידי חובה, ואינו חייב לחזור. רוב של אדם שאלתי שאם אני לא שומע, לצד אחריו אתה רואה, אבל הוא מתכוון, הוא מתכוון על העיניים, בדרך כלל כל אדם יכול לדעת את הצד הנכון, הזווית הנכונה, אם יש לו מצפן ומפה, או הוא יודע בדיוק את המקום שהוא נמצא בו, בשעות היום הוא רואה את השמש. לפי השמש הוא יודע בדיוק את הצדדים ממזרח-מערב, הוא יודע איפה הוא נמצא, ולפי זה יכוון את עצמו. גם בלילה, אדם שיודע להסתכל טוב בכוכבים, יודע איפה שביל החלב, ואיפה צפון, ואיפה דרום, אז הוא יכול גם בלילה לדעת את כיווני הרוח על-ידי הכוכבים. לפי זה הוא יודע איפה מזרח ואיפה מערב, אז אם הוא יודע את המקום המדויק שהוא נמצא בו, על-ידי הכוכבים, יכול בדיוק לתאר לעצמו את הצד המדויק, ואז יוכל להתפלל ערבית בצד הנכון. אבל אם האדם הזה מסכן, עם הארץ, עדיין לא למד את חוכמת הכוכבים הזו, שדרך זה ידע לכוון את הרוחות. וזה מרן סיים, מי שאינו יכול לכוון הרוחות, יכוון לבו לאביו שבשמים, והקדוש ברוך הוא רחמנא ליבא בעיר, ישמע אותו. אבל לכתחילה, ישתדר להתפלל כלפי הצד הנכון. אם נמצא אחרי התנגדה אחרי יריחו, הכיוון זה אחוז. נכון. בכיוון יריחו, הכיוון הוא אחרת ממה שאנחנו מתפללים, נכון, ולכן יצדד את פניו בצד הנכון. יש לך את בית המקדש, אתה עומד שם בארבע רוחות, בכל צד אתה עומד אחרת. אם אתה עומד ליד הכותל הדרומי, באתר החפירות שיש היום, אתה צריך לעמוד לא בצד שאנחנו מתפללים, לא לכיוון מזרח. אדרבה, פניו כלפי צפון. וכן הפוך, אם אתה עומד בכיוון של שער האריות, אתה לא מתפלל בכיוון שמתפללים כל האנשים שבכותל, כי אתה נמצא מהצד השני, וכן זה הדרך. כל אחד מתפלל בכיוון שלו כלפי בית המקדש. טוב, אם יש שם בני תורה, אז יגידו להם, כשעומדים בהר הזיתים, יגידו להם את המקום המדויק היכן להתפלל. לא מתפללים כלפי הקבר, לא זה הצד. מתפללים כלפי הצד הנכון. לכן תחילה יתכננו את ארון הקודש שיהיה מונח בצד מזרח, בכיוון הנכון של התפילה. בדיעבד, אם לא הניחו אותו שם, קורה לפעמים שדווקא אותו הצד כמעט כולו פרוץ, ואין שם מקום להעמיד את הארון. לכן מעמידים אותו בצד אחר, מאיזה סיבות. אז גם אם קרה דבר כזה, לא יתפללו לצד ארון הקודש לאותו כיוון, אלא לצד ירושלים, זה יותר חשוב. אם האנשים האלה אינם בני תורה ולא עמדו לצד ירושלים, עמדו לצד ארון הקודש, אז האדם הזה שבא לרגע ומסתכל, רוצה להתפלל איתה, הוא לא יכול לעמוד כלפי ירושלים ממש, משום שהאדם הזה עלול להיראות כאילו לא מאמין במה שהציבור אומרים ומתפללים. כאילו הם מתפללים למישהו אחר, והוא למישהו אחר. לכן, בדעת ברירה, ישלים עם המציאות הזו. אדם שלא זכר ולא ידע את הכיוונים והתחיל. באמצע התפילה נזכר. אני מתפלל לשם, הרי הכיוון הוא פה. השאלה היא האם מתירים לו להסתובב באמצע העמידה לצד הנכון. אסור לטייל באמצע העמידה, אסור לזוז באמצע העמידה סתם כך, אבל פה יש צורך. האם הצורך הזה מתיר לזוז או לא? יש לנו מחלוקת גדולה באחרונים בעניין זה, והמסקנה היא שאם האדם הזה, במקום לעמוד למזרח, עמד לצד מערב, צריך באמת להסתובב, כי בתיקונים כתוב שאסור לאדם לעמוד בצד ההפוך, בצד הנגדי, ואחריו, כלפי הצד של בית-המקדש, כאילו מפנה את הגב. בוודאי שזה אסור. ולכן, על-פי דברי התיקונים, הסכימו שלמי ציבור ברוב האחרונים שכדאי באמת שיסובב את עצמו כלפי הצד הנכון. במה דברים אמורים, אם זה היה ממש הפוך, אחוריו למזרח ופניו למערב. אבל אם האדם הזה לא היה ממש הפוך, אלא הוא פנה קצת צפונה, אז הוא יכול להטות את עצמו קצת מה שהוא, לצדד כלפי המזרח, בזה הוא פותר את הבעיה, ולא צריך יותר מזה. לא רק כשנמצאים בבדים, הם התפללו ממערב. כן, בדיוק. אלה שבבבל מתפללים כלפי ארץ ישראל, היינו לצד מערם. אבל לא כל בבל בדיוק אותה הזווית. צפון עיראק או דרום עיראק, אם אתה נמצא בבצרה, בבצרה זה קצת אחרת מאשר בצפון עיראק. אם הם נמצאים בצפון עיראק למעלה, ליד סוריה, אז הם לא מתפללים בדיוק לצד שאמרת, אלא קצת צריכים לצדד את עצמם, כל אחד ואחד, לפי מיקומו הגיאוגרפי. לפי זה צריך לכוון את עצמו. אותו דבר לגבי בית-ספר. אם ההיכל יראו לי שהוא יכול לקבל את עיראק, אז אני לא בטוח. לא, לא יהיה צריך לשנות את המקום. גם אם תהיה לו כנסייה מול בית-הכנסת, אפילו האחרים לא צריכים לשנות. משום שבית-הכנסת סגור, יש לו מחיצות, אז זה מקום בפני עצמו, ואין כאן שום בעיה ושום חשש. מתי באמת תהיה בעיה תרומת הדשן דן, אדם שנמצא בחדר שיש שם עבודה זרה. הכניסו אותו לבית-הסוהר, לאיזה מנזר, ושם אין לו רשות לנגוע בצלמים. אוי לו ואוי לנשמתו אם יוריד משם את הצלב. אז יעמוד מול הצלב ויתפלל, חס ושלום, אלא יעמוד כלפי צד אחד, צד אחר, ולא יעמוד לאותו הצד. אפילו אם יש לו משלוש רוחות צלמים, לא רק לצד מערב אין צלם, מוטב שיעמוד שם, כיוון ששם אין צלם, ולא יעמוד לשאר הרוחות. אבל אם הרשעים האלה מילאו את הצלמים לכל ארבע רוחות, ויש לו גם במערב וגם במזרח, צפון ודרום, אין לו ברירה שיתפלל, למרות הכול, חייב להתפלל, אלא שיעצום את עיניו, שלא יסתכל באותה שעה בצלמים. דבר שני, גם לא יכרע. אנחנו חייבים לכרוע בשבעה מקומות בתפילה. אבות תחילה וסוף, מודים תחילה וסוף, וכשפוסעים עושה שלום עוד שלושה, הוא לא. הוא פטור מזה בגלל הצלמים שיש שם, הוא פטור. אבל את התפילה חייב לומר, חייב לעשות את הכול, כדת וכדין, הוא לא יכול לפטור את עצמו ולומר, פה יש צלם, אז אני פטור. אין דבר כזה. זה לא יבקיע ממנו את התפילה. לפעמים יש מקומות שהוא יכול להסיר את הצלם. כגון, יש הרבה בתי-חולים בעולם שההנהלה היא על-ידי נזירות וכיוצא בהן. אם זה ארגנטינה או מקומות אחרים, שאין בתי-חולים ממשלתיים. מי שמארגן את בתי-החולים אלה רק הוותיקן וכיוצא בהם. עכשיו, אישה יהודייה הולכת ללדת. אין לה ברירה, היא הולכת לשם. אבל אין שם כל כך שלטון דיקטטורי, אין שם אינקוויזיציה. ואז, כשהיא נכנסת לחדר, בעלה יכול להוריד את הצלב ואף אחד לא יאמר לו מה תעשה ומה תפעל. הוא יוריד את זה, ישים את זה במגירה עד שהם יצאו משם. אחרי שבוע שהיא תצא משם, אז זה יחזיר להם. אבל באותה שעה הוא יכול בקלות רבה, ואף אחד לא יאמר לו. גם בדברים האחרים אותו דבר. לא צריך שם להיבהל. כל לילה, לפני שהולכים לישון, באות הנזירות ואומרות להם מוסר, אולי ימות הלילה, שיחזור בתשובה וכן הלאה. אז אומרים ניי מראש, אנחנו יהודים, גמרנו. הם מבינים את הרמר, אז הולכים הליכה בלא חזרה, יותר לא באים. פותרים את הבעיה, לא צריכים לפחד, לא צריכים לחשוש. היום זה לא תקופת ימי הביניים. היום, ברוך השם, אין לנו מה לחשוש. אז במקומות כאלה הפתרון הוא כאן מוריד את הצלב. אבל יש מקומות שאם הוא יוריד את הצלב, אוי דו ואוי לי נשמתו, אז בחיי גמלן, טוב, אין לו ברירה, שאם אפשר לכסות, לשים על זה מטפחת בינתיים, טוב, אבל אם לא יכול לכסות, אם ייכנס בינתיים הכומר ויראה שכיסת את זה, הוא יכסה לו את הפרצוף, אני יודע מה יעשה לו. לכן, אין לו ברירה, טוב, יתעלם מזה, יסגור את העיניים ויעמוד בתפילה. את הדין הזה, כמו שאמרתי, כתב תרומת הדשן, והעתיקו את זה כל האחרונים להלכה, חיי אדם, קיצור שולחן ערוך, חלקת לוי, שערים מצוינים בהלכה, ועוד, וככה מסקנה למעשה. הצלב שהם משתחווים לו נחשב לעבודה זרה. אז לפעמים יכול להיות שבעוד, גם לזה הם משתחווים, גם לזה הם משתחווים. גם לזה, זה הבעיה. לא כולם שפויים ולא כולם מחפשים רק את צורת ישו התלוי, אלא גם שתי וערב, כשאין שם ישו, גם על זה הם משתחווים. בפרט שם, כמו שתיארתי בבתי-החולים, אם האדם הזה באמת היה קוטולי אדוק, ובאה הנזירה בלילה, אמרה לו, אולי הוא ימות באותו לילה, אז הוא עשה וידוי והתפלל, והוא השתחווה גם לאותו הצלב. בשביל מה הם שמים את הצלב? אתה חושב שזה לקישוט? הם לא שמים את זה ברחובות, לקשט את הרחובות, הם שמים את זה למטרה מסוימת. תזכור אותי רישום שאני צלב על ה... זה המדליון ששמים על החזה. שם זה להזכיר. אבל מה שהם שמים שם בבתי-החולים על הקיר, זה לא צלב קטנצ'יק כמו שאתה מתאר לעצמך. זה חמור יותר. כיוון אחר, ואם לאו, אם לא יכול, לפחות שיעצום את עיני האוויר. זה יכול להיות, כפחות בקיר הוא לא להשתתף ברגבה, זוכה להתפלל רשימה. זה דווקא מינה. היה רוכב על החמור, אין צריך לרד ולהתפלל, אפילו אם יש לו מי שתופס חמורו, אלא מתפלל דרך הילוכו, וכן אם היה בספינה או על גבי קרון, אם יוכל לעמוד, עומד, ואם לאו, יושב במקומו ומתפלל. הדין הזה, המשך דברי הגמרא בברכות ל', שגם אדם שנוסע, יש עליו חובת תפילה, ולא רק אם הוא יכול להתפלל כשהוא עומד, אלא אפילו אם הוא ישב על החמור תוך כדי נסיעה, גם כן יש עליו חובה. כי חובת העמידה בתפילה כדי שיעמוד באימה וביראה לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא היא בגדר לכתחילה. ולכן, כשיכול, חייב לעשות כן, אבל לא לעיכובה. אם לא יכול, משום מה, בגלל האונס הזה. לכן פטור מלהתפלל כשהוא עומד, אלא אפילו בישיבה על גבי החמור, תוך כדי נסיעה. גם בזה רשאי להתפלל. יש מחלוקת בראשונים במה מדובר. לפי דעת רבנו יוסף, כל זה מדובר כשיש סכנת נפשות. הוא לא יכול לעצור את החמור ולהתפלל. חלילה וחס, יישאר לבד, יתנתק מהשיירה. יש שם מליסטים, חיות רעות, מי יודע מה יקרה לו. לכן, אין ברירה, יתירו לו. אבל אם זה רק הפסד ממון, לא מתירים לו. אבל רוב הפוסקים, התוספות, הרשב״א, רוב הפוסקים חלקו על דעת רבנו יוסף, ואמרו שגם אם אין ממש סכנת נפשות, אפילו אחי מתירים לו להתפלל בישיבה על גבי החמור. מה ההסברה? איך אתה מתיר לו? הסבירו ואמרו שאם האדם הזה לא ימשיך בנסיעה, לא יתפלל בישיבה על גבי החמור, אלא יישאר עומד, ירצה לעצור את החמור ולעמוד, יקשה בעיניו איחור דרכו ויתרד ליבו ולא יוכל לכוון. כל רגע הוא מסתכל על השעון, מתי אני אגיע הביתה, והעכבה הזו מבלבלת אותו ולא יוכל לכוון. אם החמור ימשיך והוא יושב על החמור ומתפלל, אז הוא לא מתעכב בדרך, ואז יוכל להתפלל תפילה בכוונה. תפילה בכוונה, שזו הנשמה של התפילה, חשובה עוד יותר מאשר תפילה בעומד. העמידה בתפילה מעלתה קצת פחות מאשר הכוונה. הכוונה יותר חשובה, וכאן כיוון שאם יעמוד לא יוכל לכוון טוב, יותר טוב עדיף יותר שהאדם הזה יישאר רוכב על גבי החמור ויתפלל בישיבה בכוונה. כך הוא הדין על החמור מודל 85 יושב באוטו, רוצה להתפלל, גם שם יהיה אותו כלל ואותו דין. לפעמים אני נוהג, האוטו שלי, אף אחד לא יאמר לי מה תעשה ומה תפעל. אני מאותת בבינקר ימינה, אני פונה לצדי הדרך, פונה לשוליים, חונה, עומד שם כמו בן אדם, מתפלל, הכול ביישוב הדעת, אין לו שום בעיה, כיוון שהאוטו שלו, הכול בסדר. אבל לפעמים האדם הזה נמצא באוטובוס או ברכבת, ואין לו ברירה, רשאי להתפלל בישיבה. אמנם, אם אדם בא לשאול לכתחילה מה עלי לעשות, הוא אומר לך, תראה, יש לי ביום ראשון הבא, אני צריך לנסוע לחיפה. ויש אוטובוס, יוצא בשעה 1730. עד שהוא מגיע לחיפה זה יהיה כבר מאוחר, אני לא יודע אם אני אספיק ממך. תגיד לו, אם כך, לפני שאתה יוצא, אתה חייב להתפלל. מי יתיר לו, לאדם הזה, לנסוע בצורה כזו כדי שיתפלל באוטובוס? בוודאי שחייב למצוא לעצמו מניין בצהריים כדי שייסע אחרי התפילה. קורה לפעמים שהאדם הזה לא תכנן את הנסיעה. זה לא היה מתוכנן אצלו, אלא אחיו צלצל לו דחוף. הרופא אמר, ברוך השם, הילד מרגיש טוב. בשעה 1730, תבוא מהר. אז הוא מייד לקח את המעיל ורץ. הוא לא חשב שהוא יצטרך לנסוע. בהתחלה אמרו לו שאין ברית, הברית תהיה מחר. הילד, יש לו צהבת. פתאום הרופא שינה את דעתו ויש ברית. אז אין לו ברירה. כדי שלא יפסיד את מצוות תפילת מנחה, מוטב שישב באוטובוס ויתפלל מאשר לעמוד. כי אם הוא יעמוד, אז הטלטולים שהאוטובוס מטלטל אותו ימינה ושמאלה, זה מבלבל, ועד רבה, זה יפריע לו הרבה בכוונה. מוטב, עדיף יותר, שישב ויתפלל תפילה בכוונה מאשר יהיה עומד. כך מסכם לנו המגן אברהם, וכך ההלכה. גם אדם שמתפלל על-פי כוונות הרשש, גם בו יהיה שייך אותו כלל ואותו דין. יש עדות על הגאון הצדיק רבי שאול דווק. הוא היה מתפלל פה, בשכונת הבוכרים, בבית-כנסת יששכרוף. הכינוי של בית-הכנסת הזה, בית-כנסת מכוונים, כי פעם היה הרב הצדיק המקובל הזה, הוא ולהקת המקובלים, תלמידיו, היו מתפללים שם, בימים הנוראים בדרך כלל היו שם. והיה זקן מופלג, היה קשה לו לעמוד כל העמידה. לנו זה קל. שלוש דקות, ארבע דקות, אנחנו מסיימים. אבל על-פי הקבלה, יש הרבה כוונות. ברכת אבות לבד לוקחת קרוב לחמש דקות. אז כל העמידה הזו, קרוב לחצי שעה, והוא היה זקן, היה לו קשה לעמוד. מה היה עושה? עד מגן אברהם היה עומד. אחר כך היה יושב, ממשיך הלאה את התפילה בישיבה, ולא היה מוותר על הכוונות, משום שהכוונה בתפילה היא החלק העיקרי. אם יישב או יעמוד זה לא נורא כל כך כמו הכוונה, כי הכוונה היא הדבר החשוב ביותר. ולכן האדם הזה רוצה להחמיר, לעמוד באוטובוס או ברכבת. מצד אחד הוא עומד, אבל האוטובוס מטלטל אותו ימינה ושמאלה, ולפעמים גם האדם הזה מסתכל, מי רואה אותי עכשיו כשאני עושה מודים, מי מסתכל עלי והוא מסתכל עליו לראות, וכן על זה הדרך. כשהוא יושב אף אחד לא מסתכל עליו, אף אחד לא יודע אם הוא מתפלל או לא מתפלל, ולא שמים לב עליו, והוא לא שם לב על אחרים. אבל כשהוא עומד, באופן טבעי כולם מסתכלים עליו, וזה מבלבל אותו, זה מפריע מאוד בכוונה. יש אנשים שיודעים לצפצף, יש להם עור של פיל, שמים פס על כולם ביחד. הוא אומר לך, הוא מסתכל. תגיד לו, מי מסתכל? מה יש? אסור לו להסתכל? מותר לו ליהנות מהחיים ושיסתכל? מה יש? וזה לא מפריע לו בכוונה. הוא עומד, מתפלל, התנענע כאילו הוא נמצא כעת, אשתי פלח זכרון משה? לא. יש אנשים, אחד ממיליון אולי, אחד כזה. אבל רוב האנשים השפויים, אלה שעדיין לא הגיעו לעולם האצילות ויותר מזה, אז הם מתחשבים בדעת הקהל, שמים לב מה יגידו עליהם. הוא לא רוצה שיגידו עליו, זה מג'נון. לפעמים הוא שומע את זה באוזנו באותו רגע. ולכן, משום זה, יושב בשקט, יושב ויתפלל בישיבה, כדי שיהיה לו ריכוז הדעת מושלם, זה הרבה יותר טוב. אין הבדל בדברים האלה בין אם האדם הזה נוסע באוטובוס או שנוסע ברכבת. גם אדם שנוסע ברכבת, גם עליו ייאמר דין זה. אומנם אני יודע שהרבה פעמים יש מארגנים עניינים שם ברכבת. הולכים לקרון הראשון ועומדים שם, מתפללים. האמת היא שבמקומות מסוימים הדבר הוא כמעט בלתי אפשרי, בפרט כשהרכבת מתחילה לצבור מהירות, היא רוצה להגיע ל-100 קילומטר בשעה, וזו אדמת מישור, אז הרכבת מיטלטלת מאוד מצד אל צד. הם עומדים ותופסים בשתי ידיים כך את המעקב, ובקושי יכולים לעמוד. איזה מין תפילה זו ואיזה מין חזרה זו. אני יודע שהם עושים גם לחש וגם חזרה, אולי ברכת כהנים אין שם. לכן, אדם ירא השמים לא יסמוך על תפילה שכזו. מן הראוי שיקדים לפני שיצא לרכבת, קודם כול ילך, יתפלל במניין. רק בשעת הדחק, נו, אין לו ברירה, שיתפלל אתם, אבל יותר טוב שישב בתפילה. לא כדאי לעמוד אתם, מוטב שישב. אלא אם כן הוא יודע, הרכבת התחילה להאט, אז הקטר כבר לא צובר מהירות, ממילא הרכבת לא מיטלטלת, זה נוח מאוד. הוא יודע, פסח גופר צריך לרדת תכף, אז ממילא הרכבת מאיתה, ועד שעוד הפעם תתחיל, בינתיים יגמור, עושה שלום במרומיו, זה מצוין. אין לו עוד טרדה, באותם רגעים זה מצוין. אבל אם זה לא תחנת פסח גופר, אלא יש לו תחנה שעולים ויורדים ובלאגן וצעקות אוי ואבוי על תפילה בתחנה שכזו. אומנם הרכבת לא מיטלטלת, אבל הטרדה, הצעקות והרעש, זה פי כמה וכמה. האמא צועקת, הילד שלה תעלה, וזה צועק לשני אחרת. לכן, לא טוב להתפלל במצב ביש כזה, כשאדם יודע מראש שהתפילה שלו תהיה בלי כוונה, הלוואי שנתפלל בבית-הכנסת ביישוב הדעת ונוכל לכוון טוב. כשאדם הולך ועושה תפילת דרכים, עוברי דרכים, מי יודע השם מרחם על התפילה שלו, כי תישאר אי-שם בין השמים ובין הארץ, תחפש אותה בין החלליות, מי יודע אם תמצא. אז זו תפילה, כך אדם צריך להתפלל, ולכן מן הראוי שיקדים לפניכם. אבל בלית ברירה בשעת הדחק עדיף שישב ויתפלל בכוונה מאשר לעמוד בצורה שכזו. במקרה כזה, עדיף שלא יגידו תפילת חזרה. ספק אם השליח ציבור יכוון. אפילו אם הוא יהיה מלאך ה' צבאות, שיכוון באבות. אתה בטוח שיהיו לו תשעה מכוונים, תשעה עונים, מי יודע. אולי בחלק מהנסיעה רכבת סופרת, ולא ישמעו את קולו של החזל. הרבה יותר טוב שבשעת הדחק הזו יעשו תפילה בקול רם, זה הרבה יותר טוב, ולא יעשו תפילה חזרה, כי זה יכול לסבך אותם. לכן יוותרו על תפילת החזרה. אם יש ריח רע מהצדדים, כל שכן, אם יש ריח רע, הרבה פעמים הביוב עובר. כל מי שנוסע ברכבת ירושלים תל-אביב, הרי הביוב של ירושלים הדרומית כולו נשפך בצדי הרכבת, בפרט בקיץ החלון פתוח, יש סירחון נורא, אז ברור שהדבר אסור, חייב להפסיק. אין לו יותר. שוב, גם זו בעיה נוספת, נוסף גם הוא על הבעיה הראשונה, ולכן אדם מפוקח, אדם נורמלי, לא כך מתפללים ולא כך עובדים את הקדוש ברוך הוא. אמרן נמשיך, וכן אם היה בספינה או על גבי קרון, גם שם אם יוכל לעמוד עומד, ואם לאו, אם זה מבטל את הכוונה שלו, יושב במקומו ומתפלל. האמת היא שבספינות של ימינו יש הבדל בין המציאות של זמנם לזמננו בזמנם היו ספינות קטנות והגלים היו סוערים. אכן הספינה היתה מתנדנדת, אי-אפשר היה לעמוד. מי שיעמוד יכול ליפול. הנה כאן, גם היום יש לפעמים שהספינה נקלעת לרוח שערה, האונייה נוסעת מול הזרם ויש גלים בגובה 10 מטר, אז בוודאי שהאונייה, אפילו אם היא גדולה, היא מתנדנדת ואין אפשרות לעמוד. אז גם במצב כזה נתפלל בישיבה. אבל היום, ברוב המקומות בעולם, בפרט בתקופת הקיץ, בימים כאלה, אתה לא מרגיש בכלל שאתה נוסע באונייה. האונייה כאילו נוסעת על שמן, אתה יכול לעמוד ואין שום בעיה. בפרט אם הוא נמצא בנושאת מטוסים, אז זה עוד יותר קל ועוד יותר טוב. שם כמעט הגלים לא משפיעים לרעה, ולכן שם הוא יכול גם לעמוד. אם כך, עדיף יותר שיעמוד. ולא רק בספינה, אלא גם ספינת האוויר, המטוסים הגדולים שלנו, גם בהם יש אפשרות לעמוד, גם שם מותר לכתחילה. רק כיצד, האדם הזה אומר לך, המטוס ממריא בשעה 04 בבוקר ביום ראשון. מה אני אעשה עם התפילה? תגידו, אין לך בעיה, תתפלל שם. הטלית והתפילין נמצאים עמך במזוודה הקטנה, תהיה בטוח שיהיה לך שם מניין, הכול יהיה בסדר. יהיה לך מניין בנצח עמר, ואין להם שום חשש. בהתחלה, בהמראה, עדיין המטוס מיטלטל קצת. כך גם בהתחלה כשהוא צובר גובה. אבל ברגע שהוא צובר גובה והטייס האוטומטי כבר מנהיג את המטוס, אתה לא מרגיש בכלל שהמטוס הזה טס. אתה יושב כאילו בבית, ומארגנים להם מניין. הדתיים לא נוסעים ביום שישי ושבת, לכן יש הרבה דתיים דווקא ביום ראשון. אז מתוך 300 נוסעים, בוודאי אין להם מניין. יש הרבה דתיים דווקא ביום ראשון. כל בעלי המגביות, השנוררים, שהולכים לאסוף כסף, כולם נמצאים שם ביום ראשון. ולכן, אם המטוס יוצא ב-1600, תגיד לו על בטוח שיהיה לו מניין בנצח חמה שמה, שלא ידאג. הוא יכול לכוון, הוא יכול לעמוד בתפילה בכוונה מושלמת, והם רואים את הכיוון של ארץ-ישראל ואיפה הם יצאו, הם יודעים טוב את הכיוון, והמטוס לא מסתובב כל רגע כמו האוטובוס שמקיף את ההר. הוא נוסע כל הזמן לכיוון אחד, אז הם יכולים לתפוס את הכיוון המדויק. לכן, אין לשלול תפילה במטוס, מעיקר הדין, שם הדבר קל יותר מאשר הספינה שמרן דיבר, כי שם היו טלטולי דרכים. פה אין את הטלטולים האלה, אלא היא נוסעת בדרך כלל בסדר. אלא אם כן הוא צריך לטוס לאילת, נוסע בבואינג של צהל. הבואינגים המיושנים האלה, אז לא רק בהמראה הם מטלטלים. מהרגע של ההמראה עד הנחיתה יעלו שמים, ירדו תאומות, נפשי האוויר. פתאום המטוס, אתה מרגיש שנפל קצת והלב שלך נפל יחד אתו. הם מטוסים מיושנים, כשהלחץ האוויר בפנים הוא לא כל כך טוב, וכן על זה הדרך. לכן, שם בוודאי אפשר להתפלל, לא שחרית ולא בנחה, תקדים את התפילות שלך, תעשה אותם או לפני או אחרי, שם בבואינג הזה אי-אפשר להתפלל. אבל הג'מבו הגדול, שם זה תענוג, גן-עדן, שם לא מרגישים שום דבר, אחרי כמה דקות מהמראה אתה יכול כבר להתפלל. לכן, שם אין חשש. יוצאים מאוחר יותר, לא יוצאים ב-1600, יוצאים ב-1700, הנה לך נאמר, בשדה התעופה עצמו יש שם בית-כנסת, הם יכולים להתפלל קודם בנץ החרה שמה, ואחר כך לנסוע. הנה לך נאמר, זה טוב אם המטוס יוצא מאוחר קצת, אבל אם המטוס יוצא בשעה 04 בבוקר, הוא לא יכול להתפלל לפני כן, עדיין לא הגיע זמן עמוד השחר, אז מה יעשה? אין לו ברירה. אז מוכרחים להתפלל שם במטוס, וישתדלו למצוא להם מקום טוב, בפרט אם הם קבוצה גדולה. ככל שהם קבוצה גדולה, אז הדיילים חייבים להתחשב בבקשה שלהם. אנחנו 20 נוסעים, אנחנו רוצים מקום טוב, תנו לנו את הפינה הזאת, והם ייתנו להם את זה, רס מנענו ייתנו להם את זה, ולא יהיו ביישנים, יעמדו על שלהם, ואם לא, יחטפו את המטוס. ולכן, אם היה בספינה או על גבי קרון, אם יוכל לעמוד, עומד, ואם לאו, יושב במקומו ומתפלל. והכול לפי הדרך ולפי המקום ולפי יראתו ויישוב דעתו. זאת אומרת, אין כלל בדבר הזה, אלא הכול תלוי במציאות, מתי יוכל במציאות לכוון ומתי לא. ויש מחמירים לעמוד באבות, וראוי לחוש את דבריהם אם הוא שלא במקום סכנה. נחלקו הרשב״א ורבנו יונה בהיתר זה שאמרנו שמותר לו לשבת על החמור תוך כדי נסיעה, הוא אומר את התפילה. האם גם בברכה הראשונה גם כן מתירים לו? או נאמר, כיוון שהחמור ממשיך לנסוע גם בברכה הראשונה, יש חשש שלא יוכל לכוון טוב. מעיקר הדין מרן דעתו כדעת הרשב״א, שאפילו בברכה הראשונה יכול החמור להמשיך לנסוע. אבל מרן אומר שראוי לחוש לדבריהם אם הוא שלא במקום סכנה. זאת אומרת, אם זה לא מקום סכנה ממש, אז כדאי באמת להחמיר. יעצור את החמור לכמה שניות עד שיגיד מגן אברהם, ואחר כך החמור ימשיך. אז כך הוא הדין גם לגבי האדם הזה שמתפלל באוטובוס. אם יכול לפחות בברכה הראשונה כמה שניות לעמוד ולומר עד מגן אברהם בעמידה, ויוכל גם לכוון, הנה כנראה. אבל אם הוא יודע שאם העמידה הזאת תפריע לו, ימשיך לשבת. כל מה שהתרתי, כל הקולה הזו באדם שנוסע באוטובוס, אבל הנהג בעצמו, חס ושלום, להתיר לו להתפלל. וזה לא דומה לדוגמה של מרן. מרן דיבר כשנוסע על החמור, והחמור מנהיג אותו בסדר. אם יהיה שם בור, החמור רואה ולא ייכנס בתוך הבור. אבל כשאדם נוהג, צריך להסתכל גם ברכבים מימין ומשמאל, פעם לאוטט בווינקר, פעם לצפצף, פעם. אז איך אפשר גם לנהוג וגם להתפלל? בוודאי שהדבר אסור. כך הוא הדין גם לגבי ברכת המזון. יש אנשים רבים שבבוקר לא מספיקים לקום בזמן, ואז אחרי התפילה הוא רץ הביתה, אוכל מהר-מהר, עשה מים אחרונים, חובה, ורץ. לאן אתה רץ? הוא יברך ברכת המזון באוטו. הוא בנוהג לעבודה, תוך כדי נהיגה הוא מברך. נו, צריך להגיד על האדם הזה בסוף, הרחמן הוא, ישלח לו חוכמה, בינה ודעת, שלא יתפלל באוטו. איך אפשר לנהוג ולברך? אתה מברך ברכת המזון, מצוות עשה דאורייתא, אתה יכול גם לנהוג וגם זה. איך אפשר לעשות? מלאך לא עושה שתי שלוחיות בבת אחת. אתה יותר ממלאך, השגת כבר את המלאכים, יניאלו. לכן, אדם ירשמיים יהיה מתון, קודם כל לברך ברכת המזון, ואחר כך ילך לדרכו, יצא לחיים טובים ולשלום. אומנם לא תמיד הכיוון של הנסיעה זה כיוון ירושלים. נניח אם אני יושב באוטובוס ומתפלל, לפעמים הכיוון הוא בלאו הכי ירושלים. האוטובוס יצא לפני עשר דקות מתל אביב, והכיוון שלו ירושלים, אז הפנים שלך על הצד הנכון. אבל לפעמים זה הפוך, הוא יצא את ירושלים. תשמע, אחי, אין לו ברירה. יכוון את לבו לאביו שבשמים. אדם שבא ושואל, אומר, תראה, אני תמיד מכוון באבות. ברוך השם, אין לי בעיה, אני יודע להתרכז טוב. בברכת אבות אני אומר אותה בכוונה. אבל אם אומר כעת את התפילה, תוך כדי נסיעה אני אתפלל, גם אבות לא אוכל לכוון. למרות שאני לא נוהג, אני רק נוסע, אבל זה יפריע לי, ולא אוכל לכוון באבות. ולכן, אני רוצה לוותר כעת על התפילה. אני לא רוצה להתפלל מנחה בצורה כזו. אני אגיע שם למחוז חפצי, ואז אני אוכל, בעזרת השם, להתפלל ערבית שתיים. האם כדאי לוותר או לא? המסקנה היא שכן. שכדאי לוותר בחיי גוונה על תפילת מלאכה, מוטב שלא יתפלל מאשר יתפלל תפילה כזאת, תפילה בלי כוונה, שלא כיוון אפילו בברכת אבות. משום שמרן לקמאן בהמשך הלכות תפילה בסימן קא' כתב, המתפלל צריך שיכוון בכל הברכות, ואם אינו יכול לכוון בכולם, לפחות יכוון באבות. עד כדי כך הדין של כוונה בברכת אבות היא לעיכובה, ואם לא כיוון באבות, אף-על-פי שכיוון בכל השאר יחזור ויתפלל. אפילו בדיעבד לא יצא ידי חובת התפילה וחייב לחזור. היינו, הברכות שאמר לא הועידו כלום. ולכן, אם האדם הזה יודע מראש שלא יוכל לכוון באבות, אז כעת אולי יתפלל, יגיע למחוז חפצו שמה, יגיע לחיפה, יתפלל שם במקום ערבית אחת, יעשה ערבית שתיים, יהיו לו תשלומים על מה שהתפלל. כל זה באדם שיודע, מכיר את עצמו. בבית-הכנסת תמיד, ברוך השם, הוא מכוון טוב באבות. אבל אם הוא אומר לך, תשמע, גם כשאני בבית-הכנסת, את חטאי אני מזכיר היום. גם שם אני לא יכול לכוון באבות. גם שם אני פותח את הסידור. עד שאני מוצא את המקום, הגעתי עם מגן אברהם. זה דרכו של השטן. איך יעשה לבלבל את האדם שלא יכוון באבות, הוא נותן לו סידור ביד והוא מדפדף. הוא לא יפתח את הסידור לפני כן, אלא באותו רגע, ואז עוברת הברכה הראשונה, אז הוא מצא את המקום. שוב, גם דבר כזה, כגול הוא לא ירצה. אבל אדם שבלאו הכי לא מכוון באבות, תגיד לו, מה התועלת שתחכה לערבית שתיים? גם שם לא תכוון. לפחות תתפלל בזמן, שיתפלל באוטובוס בישיבה. זה עדיף יותר, הרבה יותר טוב. מרן למעלה בסימן פט בסעיף ד', מרן כתב, רעב וצמא מותר להם לאכול לפני התפילה. אפילו אחי, אם רצה להתפלל, הוא לא רוצה לאכול, רוצה להחמיר על עצמו, למרות שזה יגרום לו ביטול הכוונה, רשאי. שם אשמע קצת מדברי מרן, שאפילו אם יגרום לו ביטול קצת כוונה באבות, בשביל אחי, אין זה ממש ברכה לבטלה, אין בזה לא תישא, ולכן רשאי להתפלל. הוא אומר, יש לדמות, הוא הדין גם לגבי זה. לכן, אתה אומר לו, העצה טובה, שישתדל באמת לכוון. והיה, אם הצליח לכוון, הנה מה טוב, ואם לא הצליח, והוא רחום, יכפר אבינו. היום לפעמים שואלים את הרבנים שאלות כאלה, הלכה למעשה, והאנשים האלה רוצים לדעת. יש להם ברכב אלחוט, והוא מתקשר למנהל שלו ואומר לו, תעשה טובה, תשאל בטלפון איזה רב, יש לי בעיה כאן, יש כאן נוסע שלא יתפלל, מה נעשה, יש לו היתר או אין לו היתר? לפעמים מפעילים את ההלכות ושואלים גם את החכמים, יש היום הרבה אפשרויות. אז מראש, אדם שמכיר את עצמו, לב יודע, המרת נפשו, והוא יודע שאולם אחרי הוא לא מכוון באבות, אז הנה אחד אומר, לא יעשה דבר כזה, לא יתפלל לערבית שתיים, אלא יתפלל את המנחה שם, באוטובוס, ואם יש מראות נגעים בפניו, יש שם נשים שאינם לבושות בבגדי צניעות, יעצום את עיניו ויתפלל. גם אדם שיושב כל היום על ההגה חייב להסתכל ולראות, אולי יכול גם להתפלל וגם לנהוג, השם ירחם. צריך להיזהר, לא רק שהוא יהיה נהג זהיר, צריך להיזהר גם מהנהגים, מאותם פראי האדם שמסתובבים על הכבישים, להיזהר מהם ולברוח מהם, הלוואי שיפתח עשר עיניים ויוכל לראות ולהיזהר. איך אפשר שגם יתפלל וגם, אין אפשרות לעשות כן. גם לגבי תפילת הדרך, נהג ירא שמים שרוצה לברך תפילת הדרך, שוב כדאי שיעצור לרגע, יאמר את תפילת הדרך בכוונה, זה הדבר הטוב ביותר. ואם לאו, אם קשה עליו הדבר, ממהרים קצת, אפשר להקל בדבר. שמה זה ברכה. בכל תפילה וברכה אין חיוב הכוונה לעיכובה כמו העמידה שלנו, כמו ה-18. פה זה הרבה יותר קל. היינו, אם לא כיוונת באבות, אולי כל התפילה שלך היא ברכה לבטלה. אבל אם אמר איזה ברכה בלי כוונה, ודאי שחלילה וחס, אין חשבה שזה יהיה כברכה לבטלה. אם האדם הזה לא יודע מלה אחת בעברית, הוא אומר לך, אני יודע לברך בורא פרי העץ, אבל אני לא מבין מה אני אומר, אני לא יודע לכוון. אני אברך או לא? הוא אומר לו, כן, תברך, למרות שהוא לא מבין, כי כוונה לעיכובה זה באבות בתפילה ולא בברכות. לכן, שם אתה מתיר לו, אם אי-אפשר, גם פה, אם קשה עליו להתעכב, הנה חנמה, מותר לו. אבל לא כדאי שיתחיל את זה מייד בסיבובים שלפני מוצא, שההר מתפתל שם, אלא כשיתחיל את העלייה של הקסטר, שם הכביש ישר, הוא נוסע לאט-לאט, ייקח את הנתיב הימני, ייסע לאט-לאט ויאמר, טוב, את תפילת הדרך. בצורה כזו, השם יעזור לו שייסע לשלום ויחזור לחיים טובים ולשלום. אולי יצא עבודה? לא. אסור לומר את תפילת הדרך לפני היציאה מירושלים, אלא רק אחרי היציאה, כן. אם האדם הזה נוסע למקום רחוק, אז מסיים בשם. ברוך אתה השם, שומע תפילה, חותם בשם השם. אבל אם הוא נוסע לבית שמש, נוסע למקום קרוב, אז לא יכול לומר שם שמים, אלא יהרהר את שם השם בלבו. היום בדרך כלל נסיעה עד תל אביב או בני ברק וכיוצא בזה, זה סך הכול 50 דקות או פחות מזה. מילא, לא יכול לומר חתימה בשם השם בברכת תפילת הדרך, אלא אם כן האדם הזה חוזר בו ביום, מצרפים את ההליכה והחזרה, 40 דקות ו-40 דקות, יש לו נטו שעה ו-20 דקות מחוץ לעיר, מילא יוכל גם לחתום בשם השם. אלא אם כן האדם הזה לא נוסע ברכב רגיל, יש לו איזה וולוו מודל 85 והנהג אומן, ונוסע מהר מאוד, רץ כצבי, הליכה 35 דקות, חזרה 35 דקות, ואין, גם בהלוך חזור יחד, אין לך שעה ו-12 דקות. שם תגיד את זה בירהו. אבל ברכב רגיל, רכב נורמלי, אם זה לא רכב משהו מיוחד, בדרך כלל זה לוקח הליכה והחזרה בו ביום, אז מצטרפת. א', יכול לחתום בשם בתפילת הדרך, ב', על ידי זה גם, רשאי לכתחילה לברך את ברכת הגומל, למחרת, לפני הספר תורה, יכול לכתחילה לומר את ברכת הגומל. טוב, עכשיו אני לא דן בהלכות נהיגה אם מותר לי לנסוע מהר או לאט. אני אומר לך, מציאות. אם המציאות היא כך, והוא יודע מראש, שלא תהיה לו שעה ו-12 דקות נסיעה מחוץ לעיר נטו, אז הוא לא יכול לחתום בשם בתפילת הדרך. עכשיו, אתה דן בהלכות נהיגה. מותר לי לנסוע מהר או אסור? מותר לעשות, טוב, זה, אני מסכים אתך, נשמרתם מאוד לנפשותיכם. אם הרכב לא כל כך יציב והוא נוסע מהר, אז זה באמת לא טוב. אפילו אם הוא ייסע על 90, החוק מתיר עד 90, אבל זה רכב לא כל כך טוב, הבלמים לא 100%. אז צריך להיזהר. לכן אני לא בא כאן לדון ולומר לך עד כמה מותר, אני לא שוטר תנועה, אלא מבחינת המציאות, לפי זה יכתיב לעצמו את תפילת הדרך. ואם הוא מסופק, הוא לא יודע, לא יודע אם יגיע לשעה ו-12 דקות או לא. מי ספק לא יברך, מי ספק יאמר את זה במחשבה, בהרהור. עדיף יותר לעשות כך. מצטרף. נכון שכל הדרכים בחזקת סכנה, נכון, בסדר. עכשיו אני רוצה לומר כמוך. הנהג לא שומע לי. הנהג, אתה חושב, שואל אותי? אני טרמפיסט. אז במציאות הוא נוסע מהר. אז איך תגיד ברכה? תחתום בשם ה' ותגיד ברוך אתה ה'. לכן אמרתי שיהיה הרהר, מה אתה רוצה? אני נתתי הכשר לנסיעה מהירה. מה אתה רוצה ממני? אני לא מבין. שאלת, עניתי לך, אז זהו. למה יפסיד? כי אין שעה ו-12 דקות. איך אתה רוצה שהוא יברך ברכה לבטלה? ספק ברכות. ספק ברכות להקל. אתה יודע מראש, אתה משער מה יקרה. נו, אז מה אתה רוצה? הולכי דרכים. הולכי דרכים, הכול בחזקת סכנה. אם הוא שהה שעה ו-12 דקות במקום סכנה, אם לא היה שעה ו-12 דקות במקום סכנה, אז אין את הבעיה הזאת. אדם שהלך חמש דקות, נסע, יברך גם כן? נסע לקסטל וחזר, צריך גם כן לברך. אז דניאל חסידים יברך כל יומיים, כל שני וחמישי יברך תפילת הדרך והגומל. על מה הגומל? על הקסטל לא מברכים. אל תגזים. מה אמרתי? כן, אמרתי הרגע את זה. לא שמעת? הנה לך נאמר, גם נסיעה במטוס. אם מרגע שהמטוס ממריא עד הנחיתה יהיה שעה ו-12 דקות, שוב יאמר תפילת הדרך בברכת הגומל בשם. לא קשור אם הוא עובר ים או לא. דבר שני, אם הוא טס בו ביום וחוזר באותו יום, אפילו אם הטיסה לאילת היא רק...