איסור מסירת דין לשמים והעונש על כך, גדרי 'עיון תפילה' המעכב את המענה, ואיסור הפסקה בתפילת עמידה בין בפני מלך ישראל ובין בפני סכנת מלך גוי

 - - - לא מוגה! - - -

דבר שני, אדם שמוסר דינו לשמיים, יש לו קצתיים עם חברו, ובמקום ללכת לבית דין, לטבוע אותו בצורה נורמלית, אז האדם הזה אומר, הקדוש ברוך הוא בשמיים רואה מה אתה עושה לי, והוא ייפרע ממך. שרה אמנו אמרה לאברהם אבינו, ישפוט השם ביני וביניך, ומסכנה נענשה, ויבוא אברהם לספוט לשרה ולבכותה, נפטרה קודם. ובכן ייזהר האדם לא למסור דין על חברו. הדבר האחרון זה הנושא הזה, עיון תפילה, אדם שחושב שעל בטוח מה שביקשתי מה' יתברך זה בוודאי יהיה. אמרתי, חולה לו מאתיך חוכמה ביניו הדעת, אז על בטוח אחרי התפילה כבר האדם הזה יהיה לו לא רק חוכמה, אלא יגיע גם לדעת, תהיה לו רוח הקודש, הכול יהיה בסדר. מי אתה שתהיה ראוי לזה שהקדוש ברוך הוא ישמע מייד את מה שאתה אומר. לכן הגמרא הביאה על זה את הפסוק, תוחלת ממושכה מחלה לב, כלומר שאדם שחושב כך יכול לגרום לו חלילה מחלת לב. אלא שהגמרא מסיימת, כל זה דווקא בסוג עיון תפילה כזה. אבל יש דבר אחר, שלושה דברים אדם לא ליצור מהם בכל יום, ואחד מהם עיון תפילה. הכוונה היא שהאדם הזה לא מצליח לכוון טוב. כי אדם שמשתדל להעריך, אולי יש לו סיכוי, והאדם הזה מאריך בתפילה ולא מצפה למה שאמרנו. הוא לא בטוח בעצמו כמה שכיוון, אז בוודאי יקבל את מה שמגיע לו. לא. אדרבה, הוא חושב מי עני דל ונבזה בא לבקש מאת הקדוש ברוך הוא אם לא מרוב חסדיו. בזה, אם האדם הזה מאריך בתפילה וחושב כך, אדרבה, בזכות התפילה יזכה לאריכות ימים. שאלו פעם את החתם סופר, כבודו מאריך הרבה בתפילה, וזה גורם לך ביטול תורה. הדבר הזה מונע ממך ללמוד עוד דף ועוד דף. ענה להם הרב, הגמרא אומרת שבזכות התפילה אני אזכה לאריכות ימים. במקום לחיות 70 שנה, אני אחיה עוד 50 שנה עד 120, ואז אני אשלים, אוכל גם ללמוד יותר. לכן לא אעשה חשבון לא על תורה ולא על דברים אחרים. אשתדל להעריך בתפילה כדי שיוכל על-ידי זה להתרכז טוב ולהתפלל תפילה טובה, תפילה מושלמת. סימן צ״ט, סעיף א', שתה יין כדי רביעית, אל יתפלל עד שיסיר ינו. בחומש ויקרא נאמר יין ושחר על-טשט בבואכם התורה אסרה לבני אהרון הכהנים לשתות יין ולהיכנס לתוך בית-המקדש ולעבוד עבודה. התפילה היא כעין הקורבן, והאדם עומד אז לפני השכינה, לפני המלך. לכן גם להתפלל כשהאדם שיכור אסור. כך גם הוקשה עבודה לברכת כהנים. אסור לכהן לברך ברכת כהנים בזמן ששתה יין. גין האחרון, חכם שרוצה לפסוק הלכה למעשה, אם הוא שתוי, אם הוא שתה יין, אסור לו לפסוק שום הלכה. זה הרמז. בסוף אותו הקטע נאמר, ולהורות את בני ישראל. אז ההתחלה, יין ושחרר אלטשט, חוזר גם על דין הוראה, שאדם ששתה אסור לו להורות הוראה הלכה למעשה, כי בכדאות רבה עלול האדם הזה לטעות ולא לדייק בפסק ההלכה. ולכן, תלמיד חכם שתורתו אומנותו. הוא יודע שרגילים האנשים לבוא לשאול, בפרט במקומות הללו, שברוך השם האנשים מהם יודעי שאלה. יש מקומות בעולם שהרב יכול לשבת כל השנה בבית ואף אחד לא יבוא לשאול, כי האנשים מהם בחזקת שאינו יודע לשאול, עוד כדי כך. אז שם החכם יכול לשתות גם יין אם הוא רוצה. אבל פה, במקומות האלה, ברוך השם, האנשים יודעי ספר, ולכן שואלים שאלות רבות להלכה, ולמעשה צריך החכם להיזהר לא לשתות יין כדי שלא יצטרך להימנע, כי יש מצוות עשה דאורייתא לפסוק הלכה למעשה, כמו שכותב הסמ״ק. הוא מונה את זה אחת מהתרי״ג מצוות, מצוות אולהורות, אבל אם הוא שותה יין אז הוא מונע מעצמו את המצווה האמורה. כל זה בחכם, או שפוסק הלכה למעשה, או שמלמד שיעור בהלכה להלכה ולמעשה. כל זה בחכם הזה לא אומר הלכה למעשה. הוא מלמד אותם מסכת זבחים, גמרא, יושבים, לומדים, מסביר להם יפה את התוספות, מהרשם, מהרמשים, והחכם הזה רוצה לשתות לפני כן קצת יין. יביאו להם ברכות לעילוי נשמט, ויש שם גם ערק, הוא רוצה לשתות. אין שום עבוד, מותר לו לכתחילה, אין חשש בדבר. כך היה רגיל לעשות 

נקודת זמן 05:42 דקות, אתה סגרת למטה, אני סגרתי למעלה: המאבק הסודי בין האחים הגאונים

הגאון רבי חי טייב, היה אחד מגאוני ג'רבה לפני כמאתים (200) שנה. הרב הזה, כשהיה צעיר לימים, היה שקדן עצום. 

באו ואמרו לאמא שלו "אם הוא ילמד יותר מדי - הוא יכול להשתגע!". 

אמרה להם האמא "מה אעשה? הוא לא שומע לי, הוא יושב ולומד". 

אמרו לה "תשרפי את הכתבי היד שלו, לא יהיה לו חשק ללמוד, ואז הוא יפסיק ללמוד". 

היא, בתמימותה, לקחה ושרפה את הכול בתנור. 

הוא בא בערב "איפה החידושים שלי?" 

אמרה לו "שרפתי את זה". 

נעשה לו חושך. כל כך הרבה שנים יגע ועמל על אותם החידושים העמוקים ו: "בִּן לַיְלָה הָיָה וּבִן לַיְלָה אָבָד" (יונה ד, י). 

ואז נכנס הרב לדיכאון. כדי לשמח את עצמו, להתאושש, היה רגיל מדי פעם בפעם לשתות. לפעמים גם היה קצת מגזים. 

פעם בא הגאון רבי שלמה סוזין, היה כאן הראשון לציון, הוא מלך אחרי ה: "חקרי לב" הוא בא לאסוף כסף לעניים של ארץ-ישראל. סתם אדם שיבוא לאסוף, אז כל אחד (1) נותן לו שקל (100 אגורות) או עשרה (10) שקלים – "חזק וברוך!". אם הוא רוצה כסף גדול, הוא צריך להוכיח את עצמו שהוא גאון בתורה, ואז לפי זה גם יתנו לו, יכבדו את התורה שלו. אז היה החכם בא, והיו יושבים ולומדים אתו ורואים מה הוא. 

אז החכם הזה פתח את הספר, הראה לו איזה תוספות קשה מאוד. 

אמר לו "חכם! תפרש לנו התוספות". 

והחכם התחיל לפרש, ימינה, שמאלה, כל צד שהוא אומר, מיד ממטירים עליו קשיות. כשראה שאין לו דרך, 

אמר להם "אני צריך רגע אחד לשירותים..." 

יצא רגע החוצה, התחיל להתפלל לקדוש-ברוך-הוא "ריבונו של העולם! עשה למען העניים של ירושלים". 

אחרי דקה (60 שניות) חזר, רחץ את הידיים, עשה את עצמו כאילו אומר "אשר יצר" ואחר כך התחיל לקרוא, שיש להם תוספות מאה אחוז (100%) על הכיפאק. 

אבל החכם, רבי חי, לא שתק, אמר לו "זה לא חוכמה. אחרי התפילה על עניי ירושלים, אז בטח שתדע לפרש!". 

האנשים שמעו את הדברים, הלכו, אמרו לאחיו, האב בית הדין היה רבי יצחק טייב, בעל ספר "ערך השולחן". 

אמרו לו "תראה, בא חכם מירושלים, בא הראשון לציון, ותראה מה עשה לו. כל זה בגלל שהוא קצת שותה ולא תמיד שולט 100% בעצמו..." 

ראה החכם כך, שלח מיד וקרא לכל מוכרי המשקאות של העיר. קרא לכולם, 

אמר להם "אני גוזר עליכם! שלא תמכרו יי"ש (יין שרף) משקאות לאחי, אני רוצה, שתיתנו לי הבטחה גמורה בקניין גמור ושלם". כך היה, כולם התחייבו, לקחו קניין, התחייבו שלא ימכרו לו יותר. 

הוא לא ידע מכלום, בא למחרת, נכנס לחנות הראשונה (1), "תן לי עראק".

 אמר לי "לא, אני לא מוכר לך!". הוא לא רוצה? "בלאש" (אין צורך), 

הלך לחנות השנייה (2). גם זה אומר "אני לא רוצה לתת לך". 

"למה? אני אשלם לך, אני נותן במזומנים. לא בצ'ק..." 

"לא, בשום אופן". 

חקר ודרש, אמר לו "תראה, אחיך כך וכך עשה. לקח קניין גמור ושלם, אני לא יכול לעבור על הקניין". 

הלך באותו יום לבית-המדרש, כולו היה בצער. אבל מה יעשה לאחיו?! מה יכול לומר? שתק. אחרי כמה ימים מגיעה "שבת הגדול" החכם, אב בית הדין, צריך לומר, דרוש. זה לא כמו היום, אומרים דרוש, מספרים מעשיות, מורחים את הזמן, יאללה, עבר השעה (60 דקות) "רבי חנניה..." חזק וברוך... אז היו אומרים דברי תורה "דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים" (ירמיה כג, לו) היו שם אריות בתורה. 

החכם לבש את הטלית, התחיל לומר "הפסוק אומר..." - שום פסוק אין לו בראש, "הנושא בא..." - אין לו שום נושא. ככה עומד כמה דקות, מקמט את המצח, אולי יזכור. שכח את הכול. כל מה שהכין, אין לו כלום. אז הוא הבין "דברים בגו" אחיו רבי חי היה בעל קבלה מעשית. לא רק גדול בקבלה, אלא גדול גם במעשה. חיבר ספר "חלב חיטים" על הקבלה. 

קרא מיד לשמש "אחי רבי חי פה?" 

אמר לו "כן", 

"תקרא לו". 

בא מיד "כן, מה רוצה, אחי?" 

אמר לו "ככה אתה עושה לפני כולם, מבייש אותי?" 

אמר לו "אתה סגרת למטה, אני סגרתי למעלה". 

אמר לו "טוב, תפתח". 

אמר לו "לא, אני לא אפתח. תפתח אתה למטה, אני אפתח למעלה". 

טוב. אמר לו "בסדר, אני מוכן, אחרי הדרוש אני אפתח לך". 

אמר לו "בסדר 'פתח פיך ויאירו דבריך' (ברכות כב, ) ואז אמר את הדרוש, הכל היה בסדר. 

טוב, אחד היה ופרסמו הכתוב, היה רגיל לשתות, אבל הוא היה בעיקר לומד גמרא, מלמד גמרא. היה לו עיון עמוק מאוד, היה חריף גדול. 

אבל אדם שהוא גדול בתורה ומלמד הלכה למעשה, כל דבר ודבר, הלוואי שבלי "שתייה" נצליח לומר את הדברים בצורה מדויקת. אם החכם הזה "ישתה" בקנה קלות הוא עלול החכם הזה לטעות! 

לכן, רוב ככל הבתי-כנסיות במוצאי פורים, אפילו אם הם לומדים תורה, אפילו אם לא מוותרים על השיעור, אין שיעור בהלכה באותו לילה, בדרך כלל משום הסיבה הזאת. כי על-פי רוב החכם שתה. מה, החכם לא יהודי? הוא לא צריך לקיים את הדין, חייב אין איש לבשמוד בפוריה? גם הוא צריך לקיים. אז אם הוא שתה יין, איך הוא יוכל לפסוק להם ההלכה למעשה? לכן, ברוב המקומות או לומדים גמרא או אגדה, מסכת מגילה וכיוצא בזה. כל זה כדי שלא ייכשל באיסור האמור. ולא רק בהוראה, כמו שאמרנו, גם לגבי דין תפילה. בכל התפילות שייך דין זה. הטור אומר לנו רמז יפה על הפסוק, יין ושיכר אלטשט, ושיכר ראשי תיבות, ואם שתה כדי רביעית, אסור להתפלל תפילת שיכור תועבה. ושיכר המלה הראשונה, ואם שתה כדי רביעית, על ראשי תיבות אסור להתפלל, טשט, ראשי תיבות, תפילת שיכור תועבה. שוב, עוד ראשי תיבות, טשט ראשי תיבות, תפילת שתוי תפילה. מה כל העניין, מה הרמז, יש לנו שלוש דרגות באדם ששתה. יש מדרגה חמורה מאוד שפגשנו אותה בחומש בראשית, בלוט. לוט שתה הרבה, השקו אותו הבלוט שלו כמות גדולה, עד כדי כך, ולא ידיו בשוכבה ובקומה. אדם כזה, ששתה כמות עצומה כזו, האדם הזה נחשב שוטה, משוגע גמור, פטור מכל המצוות. מקח או ממכר שלו, אפילו אם עשה, לא תופס. מכר את הבית, קנה בית, ואנחנו יודעים שהוא היה שיכור כמו לוט, לא תופס שום דבר. אפילו אם כתוב בחוזה, מי שיפר את החוזה ישלם קנס 10,000 דולר, לא 10 ולא 5. שום דבר הוא לא צריך לשלם. מעיקרה לא היה כאן לא מקח ולא ממכר, כמו שפסק מרן בחושי משפט. מספרים על איזה שיכור שפעם ראה את המלך רוכב על הסוס, התקרב אליו, עצר את הסוס, כמו איזה שוטר תנועה. טוב, המלך עמד, מה יעשה? ידרוס אותו? ניגש למלך, אמר, אדוני המלך, כמה אתה מוכר את הסוס הזה? אמר לו, תן לי 200,000 שקל, אני אמכור לך. אמר לו, בסדר, אני קניתי, נו, תביא כסף, אין לי כעת, אני אבוא מחר לשלם לך. בסדר, שלום. הלך. ומחרת לא בא. שלח המלך לקרוא לו. הוא בא. אמר לו, המלך, אתה זוכר? אתמול אתה סיכמת אתי, אתה קונה את הסוס? איפה הכסף? איפה דרך ארץ שלך? והוא הוציא מהכיס את הבקבוק, נראה למלך, אדוני, לא אני קניתי, הבקבוק הזה קנה, שהוא ישלם לך. כך הוא הדין לגבי צירוף למניין. אם רוצים לצרף את האדם הזה למניין, שהוא יהיה עשירי, לא מצטרף. כמו שחירש, שוטה וקטן לא מצטרפים למניין, אותו דבר, אותו דין יש גם לגבי אותו השיכור, שממש הוא נחשב לשוטה גמור, ולכן אם יש להם תשעה והוא העשירי, לא מצטרף, לא לקדיש, לא לקדושה ולא לדברים אחרים. האדם הזה כמן דליתא דמה. אפילו אם הוא אומר לך, תראה, אני אענה אמן. אתה יודע שבאמת הוא יענה. אתה רואה, הנה, הוא עונה. אפילו, אחי, גם השוטה, גם כן הוא עונה אמן, לא עיקר עניית האמן. כדי ליצור שכינה שיהיה, אפשר לומר, קדיש או קדושה, צריך שיהיו עשרה אנשים נורמליים, עשרה אנשים שפויים. האדם הזה לא שפוי, ולכן לא מצטרף למניין. אפילו אם האדם הזה, באותה השעה שהוא היה שיכור כמו לוט, הוא לא שאל את אף אחד שאלות. הלך, התפלל, גמר את האוכל, ברך בירכת המזון, עשה הכול מאה אחוז, אני הייתי לידו, ראיתי שהוא עושה בדיוק, לא חיסר אפילו מלה אחת. אחר כך הלך ישן, נח, קם אחרי זה, ברוך השם, הוא צלול. מאה אחוז, אתה מדבר אתו, עונה לך על הן-הן, על לאו-לאו, צלול מאה אחוז. תגידו, אדוני, לך כעת לזכרון משה, תתפלל ערבית, ותברך קודם ברכת המזון על מה שאכלת. הוא אומר לך, מה, אתה לא זוכר שאני בירכתי ברכת המזון? תגיד לו, אפילו אם בירכת, אז היית שיכור כלוט, היית פטור מכל המצוות. מה שבירכת אז, לא יצאת ידי חובה. או האדם הזה התפלל ערבית וקרא כעד שמה. גם בדיעבד זה לא תפס כלום, כיוון שהאדם הזה היה שיכור כמו לוט, באותה שעה היה פטור מהמצוות. מה שקרה לא הועיל, לא עשה ולא כלום. אלא חייב לחזור שוב, להתפלל הכול מחדש, גם ברכות קריאת שמע. ואין כאן חשש ברכה לבטלה, כי מה שקרה קודם לא יצא ידי חובה, וכעת בקריאה הזו הוא יצא ידי חובה בצורה מושלמת. דרגה שנייה, שיכור שאיננו באותה העוצמה כמו לוט, אלא האדם הזה יכול להרגיש מה שהוא עושה. אומנם הוא שתה בקבוק אחד, אבל עדיין הוא מתפקד, פחות או יותר. האדם הזה, מקח הממכר שלו תופס מה שהוא עושה, מה שעשה עשוי. גם לגבי צירוף למניין כותב הגאון ביהודה עיא בספרו בית יהודה, שהאדם הזה מצטרף למניין. אומנם יש חולקים, אבל מעיד הגאון בסידור בית-עובד, רבי יהודה אשכנזי, הוא אומר שהמנהג כדעת בית-יהודה לצרף שיכור למניין. אלא מאי? יש מקום להבדיל בין צירוף למניין לאמירת קדיש לבין אמירת חזרה של התפילה. מאמירת קדיש נמצא האדם הזה, קול בעשרה שכינתה שרייה, ולכן יכולים לצרף אותו למניין. זה מצוי הרבה פעמים בבית-הקברות. אנשים הולכים ביום השנה, יש להם בדיוק תשעה. מחפשים איזה עשירי, רואים שם איזה שיכור מסתובב בין הקברות, אבל הוא לא עד כדי כך, לא כמו לוט, שתה רק בקבוק אחד. אז הוא מוכן לבוא להשלים, להצטרף, להשלים להם מניין, בחינם, בכסף, זה לא מעניין אותנו, אבל הוא שיכור, אפילו אחי, להצטרף למניין. יכולים לסמוך אנו על דברי הרב בית-עובד שהעיד שהמניין כדעת הרב בית-יהודה, ואף-על-פי שיש חולקים, כך אנחנו פוסקים להלכה ולמעשה. אבל אם אתה ביום פורים רוצה להתפלל מנחה, ואתה יודע מראש, אין לך מניין שלם עם אנשים שלמים. יש לך, אחד או שניים מהם, שיכורים. אומנם הם לא שתו הרבה, עדיין הם לא הגיעו ללוט, לא זכו להגיע למעלתו, אבל הם שיכורים. אל תעשה את סדר התפילה כמו בכל הימים, אלא בסדר התפילה יהיה עמידה אחת בקול רם ולא יגידו לחש וחזרה. מה ההבדל בין הקדיש לבין החזרה? הראש פוסק שאם אין תשעה אנשים מכוונים לברכותיו של החזן, קרוב להיות ברכותיו לבטלה. כך פסקו הטור והשולחן הערוך לכמן בסימן קכד. הלוואי שבכל השנה, ביום שאין שיכורים, שיהיה לנו תשעה אנשים נטו מכוונים לברכותיו של החזן, בפרט בברכה הראשונה, ברכת אבות. אתה רוצה שהשיכור הזה הוא שיתרכז וישמע ויענה אחרי החזן, שלא יסיח את דעתו? הוא בטח מתכנן עוד כמה כוסות אני אשתה, מאיפה אני אקח? המוח שלו בהלכות שתייה, לא בהלכות חזרה. לכן, למה לך להסתבך, להיכנס בחשש כל דהוא שיספק ברכה לבטלה? הרבה יותר טוב שיגידו לחש וחזרה יחד ולא יעשו את הלחש והחזרה לבד. זו העצה שאומרים להם ביום פורים. אלא אם כן הם מתפללים מנחה גדולה בשעה אחת. מנחה גדולה עדיין לא שתו. כל אלה שבאו שם עדיין לא התחילו בסעודה, עדיין אף אחד מהם לא שתה. רוצים אז לומר לחש וחזרה, למה לא? יגידו. אבל אם האנשים האלה בחלקם לפחות שתו כבר, תנריח, לפי הריח כבר אתה יכול להרגיש, לא צריך להיות בעל רוח הקודש כדי לדעת את הדבר הזה, אז בחיי גוונה יקצרו, יגידו את הלחש והחזרה יחד. הגמרא במסכת ברכות, בדף ל״א, הגמרא אומרת, אדם ששותה יין, שיכור שהולך ומתפלל, הרי הוא כאילו עובד עבודה זרה. הסברה היא, אומר הרשב״א, אדם רגיל מתפלל, אומר שם השם, מתכוון באמת לייחד את שמו של הקדוש-ברוך-הוא, אבל האדם הזה, השיכור, בקלות רבה יכול להחליף אלוהים אחרים, חס ושלום. לכן, אדם כזה, תפילת שיכור תועבה, לכן אמרה חנה, אל תיתן את המתכה לפני בת בליעל, ושם נאמר בפרשת ראה, יצאו אנשים בני בליעל מקרבך. כמו שם, עיר הנידחת, הכוונה היא עבודה זרה, גם פה העניין עבודה זרה. בהתחלה נאמר שם, כשראה אותה עלי מדברת על לבה, רק שפתיה נעות וקולה לא יישמע, יחשבי העלי לשיכורה, מייד הלך והוכיח אותה. אמר לה, עד מתי תשתכרי? נסירי עינך מעלייך. כאן הגמרא דורשת, כששיכור אסור להתפלל. למרות שאין האיסור הזה דאורייתא, ממילא לא שייך כאן את המצווה והחובה, הוכיח תוכיח את עמיתיך, אפילו החיסוד דרבנן יש. מכאן הגמרא דורשת ממה שעלי הלך והוכיח אותה, שגם על דין דה רבנן, גם על איסור דה רבנן, יש חובה להוכיח. מכאן לרואה בחברו דבר מגונה שחייב להוכיחו, כמו שהסבירו התוספות. ואז ענתה לו חנה, אל תיתן את המתכה לפני בת פליעל, יין ושחר לא שתיתי, אלא מרוב סחי וכעשי דיברתי עד הנה, אשה כשתרו אח אנוכי, יין ושחר היא לא שתתה, ולכן היה לה היתר גמור לבוא ולהתפלל תפילה שלמה. בין אם התפילה הזאת שחרית מנחה ערבית, או תפילה פרטית שלה, שהיא עומדת בפני ה' ומבקשת על הבנים, כל זה מותר לכתחילה. אין הבדל אם האדם הזה שתה יין, משקאות חריפים אחרים, אדרבה, זה יותר גרוע, שתה ערק, קוניאק, דצח, עדש, באחר, או היום, לצערנו, האופנה החדשה. כלומר, המשקאות האלה לא עושים הרבה רושם. הולכים ולוקחים כל מיני סמים, את הסם הלבן או דברים אחרים, קח לך סמים, מטה פושחלת, השם ירחם. אז אדם כזה, לפעמים יש מהם שזכו, חזרו בתשובה, אבל עדיין הוא לא נגמר לגמרי. הוא אומר לך, אין לי שליטה על עצמי, אז תגיד לו, אם לקחת את הכדורים האלה ואם אתה במצב זה וזה, אל תתפלל. בדיוק כמו שיכור אלכוהוליסט שאסור לו להתפלל, אין הבדל אם הוא שיכור מיין או שיכור מדברים אחרים. במציאות, האדם הזה לא שולט בעצמו. אדרבה, הסמים האלה, ההשפעה שלהם, הכוח שלהם, הרבה יותר מהיין. ואם ביין נאמר, שתה רביעית יין, אסור להתפלל, קל וחומר באותם הסמים. לכן הסבירו לאדם הזה את חומרת הדבר שיעשה כל מאמץ להיגמל מהר מאוד, והכול תלוי ברצון של האדם. אדם שיש לו רצון עז, אז הדרך היא קצרה מאוד, יכול בקלי קלות להיגמל מהדברים הללו. אבל היום במדינה שלנו, לא מבעיה שלא גומלים את אותם האנשים, במקום לשלוח אותם לבתי-חולים לרפא את המחלה הזו, אז הם אומרים, זו עבירה על החוק, שולחים אותם לבית-הסוהר. נו, מה יקרה שם בבית-הסוהר? שם אתה חושב שהוא לא יעשן? שם הוא יהיה בסדר? אדרבה, מרכז הסמים שם, לצערנו, אלה המקומות האלה. אדם ששותה יין ביתי, יין ביתי, שזה בדיוק רביעית, 87 גרם, שתה את זה בבת אחת, אסור לו להתפלל. זה נקרא בדרשת הסמים שתוי. אבל אם שתה את היין לא בבת אחת אלא פעמיים, שתה 50 ועוד 37. זה לא כל כך משפיע, ולכן יכול להתפלל. או, האדם הזה לא היה לו יין 87 גרם, אלא היה לו רק 80 גרם יין, שהפך על זה מעט מים. אז כאן זה מזוג, הכוח שלו נחלש, ולכן, אף שהיה כאן בסך הכול רביעית, בסך הכול הוא מברך על זה הגפן, אפילו אחי, לגבי איסור להתפלל עדיין לא חל על האדם הזה שום איסור. יש מחלוקת באחרונים לגבי מיץ ענבים. המסקנה היא, ספק דה רבנן לכולה, ואדם ששותה מיץ ענבים רביעית בבת אחת יכול להתפלל, כי זה לא משפיע כלל ועיקר, אין לזה ריכוז של אלכוהול כדי שזה ישקר או יעשה אותו מבוסם, הוא לא נעשה אפילו מבוסם מהמיץ הענבים הזה, לכן יכולים להקל בדבר, ואין הבדל אם זה מיץ ענבים טירוע של כרמל או מיץ ענבים שהוא עשה בידו, בביתו, גם זה וגם זה, שניהם שווים, אין להם השפעה לא על שתוי כזה מדובר. מדובר שתוי ששתה יין, זה לא יין, אלא זה מיץ ענבים, ולכן יש להקל בדבר. לפי זה, תלמיד חכם שצריך לעשות הבדלה במוצאי-שבת, הוא יודע שגם במוצאי-שבת באים לשאול שאלות. לא נותנים לו חופש. הוא עובד, ברוך השם, שבעה ימים בשבוע, בעזרת השם, עד 120. אתה חושב שהוא יגמור? תהיה לו מנוחה? תלמידי חכמים, אין להם מנוחה, ילכו מחי אל חי, לרצון שיהיה לו כוח. אבל אם הוא ישתה יין, הוא לא יוכל לענות. לכן כדאי מאוד להמליץ לאותו החכם לא לשתה יין בהבדלה, אלא תיתן לו מיץ ענבים שישתה כדי שיוכל להמשיך ולזכות את עם ישראל לפסוק להם פסקי הלכה למעשה. כך יעשה גם תוקע ביום ראש השנה. פעמים רבות התוקע הזה, מזג, המזג שלו חלש, אדם לא חזק, וצריך לפעמים לתקוע לא במניין אחד אלא שלושה-ארבעה מניינים. הוא קם בנץ החמה, הולך לכמה בתי-כנסיות, ומזכה את הרבים. ואין לו כוח, הליבה ריקניה, לעשות את כל זה. זאת אומרת, תראה, אחרי קריאת התורה אני רוצה לאכול. מותר. ותראים לו לאכול, יעשה קידוש, לא יאכל עוגה, אין איסור בדבר. שוב, אם יעשה קידוש, איך יאכל אחרי שתיית רביעית יין להתפלל מוסף? הרי אמרנו, יין ושיכר על טשט, ואם שתה כדי רביעית, אסור להתפלל, אלא ייקח מיץ ענבים, בזה יפתור את הבעיה. כדי שיהיה רשאי להתפלל אחר כך את תפילת מוסף. יש הבדל אם האדם הזה שתה רביעית או יותר. כל מה שאמרתי, שתה בבת-אחת או פעמיים, כל זה אם הוא שתה בדיוק רביעית. בבת-אחת אסור לו להתפלל, אבל אם שתה יין כדי רביעית אבל פעמיים, יכול להתפלל. אבל אם שתה הרבה, שתה האדם הזה שלושה בקבוקים אבל הוא לא שתה בבת-אחת, לא שם את הבקבוק על הפה ושתה, אלא בכל חמש שניות לגם חמישים גרם. וכן, על זה הדרך, לאט-לאט, עד שגמר. אז האדם הזה במציאות, בוודאי שהוא שיכור, ומה ששתה מעט עדיין לא מהווה פתרון. כך הוא הדין למה שכתבו הסמ״ק ושאר הפוסקים, שיש הבדל מתי האדם הזה שתה את רביעית היין. אם האדם הזה שתה את זה, אליבא ריקניה, באמצע הסעודה או אחרי הסעודה. מתי היין כוחו רע ועצום לשקר? אחרי הסעודה הוא יכול מייד, בקלות רבה, לשקר. אבל יין שבתוך הסעודה הכניס לפה פרוסת לחם שחור ולא נבלע לו, זה עומד כאן בגרון. לקח מעט יין, ועם זה, לאט-לאט, גמר את הפרוסה, אז בוודאי שהאכילה כזו, עם השתייה, היין כולו נספק בלחם ולא משפיע על האדם, רוצה מייד אחרי זה לעמוד ולהתפלל, מותר לו. כך הוא הדין גם, יין שלפני הסעודה גם הוא לא משקר. לכן בליל פסח מותר לשתות בין הראשון לשני או באמצע הסעודה, אבל בין השלישי לרביעי אסור לשתות, כי אז הוא עלול להשתכר ולא לסיים כהוגן את הסדר בליל פסח. גם זה, אתה לא אומר, בכל מקרה, בכל מצב. תלוי מי האיש וכמה שתה. אם הוא שתה 87 גרם עם הפרוסה הזו, אני מבין, דבר כזה לא משקר. אבל אם האדם הזה שתה באמצע הסעודה שלושה בקבוקים, אפילו אם הוא לא שתה שלושה בקבוקים, שתה רק בקבוק אחד של קוניאק או ויסקי, גם זה במציאות יכול להשפיע. תראה את האדם הזה, איך הוא הולך. לפי ההליכה כבר אתה רואה כמה זה השפיע עליו. אז בוודאי שאסור לו להתפלל. כל מה שדיברנו, דיברנו בכמות מצומצמת. במציאות רואים שזה לא השפיע עליו. הנה חנמה, יין שבאמצע הסעודה או לפני לא משקר, אבל יין שאחרי הסעודה יכול לשקר, ולכן אין לו היתר, לאדם הזה, ללכת מייד להתפלל עד שיפיג יינו. אין זמן קצוב לדבר הזה לומר בכמה זמן אחרי השתייה אדם מתרפא ממחלת השכרות ויכול להתפלל בכוונה, אלא כל אחד ואחד שהוא שתוי לפי מה שמרגיש בנפשו שיפיג יינו. יש אדם שאין לו עצבים כל כך חזקים. גם בלי שישתה יין הוא לא איי-איי-איי. מספיק מעט היא עין כדי שתראה איך הוא מבוסם ואיך המוח שלו רוקד. אז האדם הזה ילך, יישן, כמה שיעשה מאמצים, עדיין יש משהו, אולי יותר ממשהו, אלא צריך לישון כמה שעות טובות כדי שיתרפא מהשכרות. יש, לעומת זאת, אנשים, יש להם עצבים חזקים מאוד, אפילו אם הוא שותה הרבה, שותה בקבוק שלם, הוא נרדם רבע שעה, חצי שעה, נח, הוא קם, אתה רואה, הוא צלול, כאילו לא שתה, גמרנו. אז האדם הזה, ברוך השם, מתאושש, הנה חנמה יהיה רשאי מייד ללכת ולהתפלל, הכול תלוי במציאות. אבל עצה טובה, אנחנו ממליצים לאדם כזה שיעשה טובה שלא יהיה פסקן ולא יהיה פסקן לעצמו. הבעיה היא שהשיכורים טועים בעצמם. מה, אני שיכור? אני לא שיכור, מי נורמלי, הוא לא מרגיש. לא יודע מרת נפשו, נאמר, ודברים אחרים, לא בזה. לכן, כדאי שיעשה שאלה, ישאל מישהו אחר. אדם אחר יודע להבחין בין הזמן שהוא נורמלי לבין הזמן שהוא לא נורמלי, ולכן יעשה שאלת חכם. אי-אפשר לשאול שאלה כזאת מהטלפון. צריך שישאל את החכם פנים אל פנים. החכם יריח, ועל-פי זה יפסוק, ואז הרב יגיד לו אם באמת כדאי שאלוך להתפלל או לא. נחלקו האחרונים, רבנו זלמן ושאר האחרונים, מה הדין אם נשאר חמש דקות עד צאת הכוכבים? אין לו הרבה מה לחכות. או שאתה אומר לו להתפלל כעת, או שהוא מפסיד לתפילת מנחה. האם כדאי להתפלל או לא? אם הוא שיכור, ודאי שלא. הרי תפילת שיכור תועבה. מה, תגיד לו להגיד ברכות לבטלה חלילה? היא תגיד לו לעבוד עבודה זרה חלילה? אבל אם האדם הזה רק שתה רביעית יין, בדיוק רביעית, הוא רק שתוי. המסקנה היא, מתירים לו, לאדם הזה, להתפלל. הסיבה היא, אמרנו תשת ראשי תיבות, תפילת שתוי, תפילה. בדיעבד, התפילה שלו מתקבלת. כאן זה שעת הדחק, אין לך יותר זמן, יש רק עוד חמש דקות עד לצאת הכוכבים. לכן, מתירים לו במקרה כזה להתפלל, כיוון שהאדם הזה רק שתוי. הגמרא מבדילה בין אדם שתוי לשיכור. מה המבחן? איך מעבירים אותו בזה טסט? אם הוא מסוגל לעמוד לדבר יפה לפני המלך או שר כיוצא בו, סימן שהוא רק שתוי. ולכן, תפילת שתוי, תפילה. אבל אם הוא לא מסוגל לעמוד לפני המלך, מתחיל לנאום, מתחיל לדבר, טענה חיטים, הודה לו בשעורים, לך תדע מה הוא התחיל, מה גמר, מערב ערבים שלא בחוכמה. אדם כזה, שלא יכול לעמוד, לדבר לפני המלך, אתה לא יכול להתיר לו לעמוד, להתפלל, לעמוד לפני מלך מלכי-המלאכים, הקדוש-ברוך-הוא. ולכן, אם הוא לא מסוגל לעמוד לפני המלך, ולא חשוב איך הוא שתה, אם זה היה יום פורים או שהוא היה בסעודת חתן לכלה או במקום אחר, לא חשוב, מה הרקע. עקרונית, האדם הזה לא מסוגל לדבר לפני המלך, יותר טוב שלא יתפלל. אבל אם הוא מסוגל לדבר לפני המלך, אתה רואה שהוא צלול מעט בדעתו, כיוון שאין הרבה זמן, אין מה לחכות, אז תן לו להתפלל. אבל אם הוא בא לשאול בשעה 1615, תגיד, לא תחכה, אתה עדיין שתוי, ושתוי אסור לכתחילה להתפלל, לכן לך תנוח, תישן קצת, תשים שעון מעורר, תקום בשעה 1700, תתפלל מנחה, זה הדבר הטוב ביותר, זו העצה למעשיהם. הרמ״ה כותב, ודין קריאת שמע כדין תפילה, אבל שאר הברכות יכול לברך אף-על-פי שהוא שיכור. שיכור שהגיע לשכרותו של לוט לא חיה במצוות. אפילו אם בירך ברכת המזון, אמרנו, לא יצא, ואם אחרי שעה ישן וקם, צריך עוד פעם לחזור לברך. אבל אם הוא לא הגיע לשכרותו של לוטו, הוא רק שיכור רגיל, בזה הוא יכול לכתחילה לברך ברכת המזון. לכן, אם רוצים לקחת אותו למיטה, שיישן, והם יודעים שהוא יישן הרבה שעות, זה לא חמש דקות, אבל הוא מסוגל לברך, אז ייקחו את הסידור, ייתנו לו כדי שיברך קודם ברכת המזון, אחר כך ייקחו אותו למיטה, שיישן, יירגע וינוח. איך מודדים אם הוא הגיע כמו לוט או לא, בדרך כלל אדם שלא זוכר מה היה, לא יודע כלום מה היה, זה סימן שהוא כמו לוט, בבחינת לא ידע בשכבה ובקומה. אבל אם מזכירים לו, אמרת כך וכך, והוא זוכר, כן. אני אמרתי לך כך, אתה ענית לי כך, סימן שלא הגיע עדיין לשכרותו של לוט. אתה מנסה לשחזר לו מה היה לפני חמש דקות, אתה רואה שהוא זוכר שהוא עדיין נערני, בזה סימן שהוא רק שיכור ולא הגיע לשכרותו של לוט, אז תיתן לו את הסידור שיאמר ברכת המזול ואחר כך ייקחו אותו למיטה, יעלו אותו מייד למיטה כדי שישקע ויירדם. או נאמר לגבי ברכות אחרות, הביאו לו כוס קפה, אז שיברך שהכול. כל זה, אם הוא גמר את השתייה. אם הוא לא גמר, הרי יין פותר כל מיני משקיעים, אין לו בעיה, לא צריך לברך. או נאמר שהוא אכל אונגות, צריך לברך ברכת על המחיה, גם שיכור יכול לברך. מה ההבדל בין תפילה לבין זה? תפילה, האדם עומד לפני המלך, אבל ברכת המזון ושאר הברכות, האדם לא עומד לפני המלך, ולכן לא רק שתוי אלא אפילו שיכור יכול לברך את שאר הברכות, ולא מונעים אותו משאר הברכות, קל וחומר שמותר לו לעסוק בתורה וכיוצא בזה. אלא אם כן, זה השיכור הוא תלמיד חכם. הוא לוקח ספר, שולחן ערוך, יושב ולומד. אסור לתת לו ללמוד שולחן ערוך באותם הרגעים. אם הוא שיכור, הוא יושב וילמד. הרי החכם הזה, כל מה שלומד נכנס לו בראש, ואת זה הוא גם פוסק לאחרים הלכה למעשה. אז אם הוא שיכור, הוא ילמד איזה דבר בטעות, בהבנה מוטעית, ויפסוק ויכשיל את האנשים בדברים אחרים. לכן יותר טוב שלא ילמד הלכה. תיתנו לו ללמד שס, מסכת זבחים שילמד באותה שעה זה טוב, אבל שלא ילמד הלכות, כדי שלא יבלבל את העולם, לא יסבך את האנשים בדברים אחרים, שלא יקרה חלילה תקלה ומכשול מתחת ידו. אני חוזר לנושא הקודם, שתה רק רביעית שדינו כשתוי, בדיעבד ימתפלל תפילתו תפילה, אבל לשיכור אפילו בדיעבד ימתפלל תפילתו תועבה, ולא יצא ידי חובה. ולכן, אם הוא יתפלל בשעה 15 השיכור הזה, אחר כך הלך ישן, קם בשעה 17, עדיין לא הגיע, עוד לא עבר השקיעה, הוא שואל, הרי אני התפללתי קודם, אומרים לו, אז היית שיכור? מחייבים אותו לחזור שוב ולהתפלל עוד פעם את תפילת מנחה. ואם האדם הזה מסופק, הוא לא יודע אם היה מסוגל לעמוד בפני המלך או לא היה מסוגל, אפילו אחי, למרות הכול, מחייבים אותו לחזור שוב ולהתפלל, כדין ספק אם יתפלל עמליו, אלא שעשה תנאי, אם הייתי שתוי, תהיה תפילתי לנדבה, ועמליו יהיה לשם חובה, יעשה את העצה הזו. בזה הוא פותר את הבעיה. יש מחלוקת בראשונים, מה הדין לגבי מצוות קריאת שמע? האם שיכור יכול לקרוא קריאת שמע ולקיים את המצווה בבוקר או בלילה או לא? מה ההבדל בין ברכת המזון ושאר הברכות לבין קריאת שמע? שם, בברכת המזון, אפילו אם לא כיוונת, יצאת ידי חובה. אבל לגבי קריאת שמע, הכוונה בפסוק הראשון היא הכרח גמור לעיכובה. אם לא כיוון גם בפסוק הראשון של קריאת שמע, גם בדיעבד לא יצא ידי חובה, וזה האדם שיכור. לכן, משום זה מייעצים לו כך. כדאי יותר שיקרא קריאת שמע באותה השעה, אלא שיכוון לעצמו שעון מעורר שיקום בשעה 03 בבוקר ואז יחזור עוד פעם, יקרא את קריאת שמע בברכותיה ויאמר גם את העמידה של תפילת הערבית, שיתפלל כדת וכדין. אתה לא יכול לקחת סיכון ולומר לו, אל תקרא בינתיים קריאת שמע, תסמוך על מה שתאמר בשעה 03. מי אומר שהוא ישמע את שעון המעורר הזה? כי אדם שיכור, כשנרדם, הרבה פעמים נרדמת שינה עמוקה מאוד, וגם את השעון המעורר הוא לא ישמע. לכן, מה שבטוח, תאמר לו שבינתיים יצא מידי ספק, יאמר בינתיים את קריאת שמע. והיה, אם הוא יתעורר בשעה 03 לפנות בוקר, עדיין לא הגיע זמן עמוד השחר, יוכל אז ליטול את הידיים, לברך על נטילת ידיים, ויעבור מיד לכל ברכות השחר, כולל גם ברכות התורה, ואחר כך לאחר מכן יתחיל את תפילת הערבית מתחילה ועד הסוף, ילך בדרך הזו, יצא ידי חובה. שיכור שלא מסוגל לומר את כל ברכת המזון, קשה לו מאוד, אז יש את הברכון ששם יש קיצור ברכת המזון של נשים, והנה כאן בשעת הדחק תיתן לו את זה יותר טוב מכלום, כדי שלא יתבטא לגמרי מאותה המצווה. הגמרא במסכת ברכות בדף ט' מספרת על שני חכמים שהשתכרו בחתונה של רבי יהושע בן לוי. חזרו אחרי עמוד השחר ושאלו אותו, עדיין לא קראנו את קריאת שמע, יכולים אנו לקרוא או לא? אמר להם, כדאי לרבי שמעון בר יוחאי לסמוך עליו בשעת הדחק. רבי שמעון בר יוחאי אמר כך, אומנם לכתחילה המצווה של קריאת שמע היא רק עד עמוד השחר, אבל אם אדם נאנס בלילה ולא קרא קריאת שמע, כיוון שהיה באונס, גם אחרי עמוד השחר יכול לקרוא, עד נץ חמה, משום שהתורה לא אמרה בקריאת שמע על לילה או יום. התורה אמרה בשוכבך. וגם אחרי עמוד השחר אתה הולך ורואה אנשים שבשעה חמש וחצי עדיין שוכבים. לכן זה נקרא זמן שכיבה, כשאת הדחק יכול לקיים את מצוות קריאת שמע. לכן, לאותו זוג החכמים שהשתכרו בחתונה של בנו של רבי יהושע בן-לוי פסק להם, אם לא על עמוד השחר, רשאים אתם לקרוא את קריאת שמע. רואים מזה שהשכרות בסעודת מצווה לא נחשבת למעשה פשע במזיד, שנאמר שאין תשלומין בתפילה שאחריה, אלא כמו שם היה תשלומין אחרי עמוד השחר, כך הוא הדין גם לגבי דין תפילה. ולכן, אם האדם הזה היה בסעודה של ברית-מילה או סעודת חתן מקלה, התחיל לשתות ב-10 בבוקר, הכול היה בהיתר ולא באיסור, אבל השתכר הרבה ולא התאושש עד צאת הכוכבים, לא הצליח להתאושש. הוא בא כעת ושואל, אומרים לו שיתפלל ערבית שניים. מה שהוא שתה זה לא היה נקרא פושע ומזיד, אלא זה קרוב יותר לשוגג, ובשוגג בחי גוונה יש לו תשלומין, יכול להתפלל למחרת, או, אם זה בלילה, יכול להשלים באותה התפילה יאמר ערבית שתיים. צור לשב בתוך ארבעה אמות של מתפלל, בין מלפניו, בין מן הצדדים, הגה ובין מלאחריו. צריך להרחיק ארבעה אמות. ואם הוא עוסק בדברים שהם מתיקוני התפילות, ואפילו בפרק כזה ומקומן, אינו צריך להרחיק. ויש מתיר ועוסק בתורה אף-על-פי שאינו מתיקוני התפילות. ויש מי שאומר, דענמי להם מן הצד, אבל כנגדו אפילו כמלוא עיניו אסור, ואפילו עוסק בקריאת שמע. הגמרא, במסכת ברכות, בדף למד אלף, אומרת הרבה הלכות אפשר ללמוד מהסיפור של חנה ועלי. אחת ההלכות שלמדנו מחנה היא אמרה, אני האישה הניצבת עמך בזה. המשפט הזה היה כדי לשכנע את עלי הכהן שישאיר את שמואל בחיים, משום ששמואל היה כמעט כפסע בינו לבין המוות, כמו שהגמרא מסבירה שם, וישחטו את הפר ויביאו את הנער אל עלי. מה הקשר בין שחיטת הפר לבין זה שהביאו את הילד הקטן, הנער שמואל, לעלי הכהן? אלא הם חיפשו כהן שהשחט את הפר. הם נהגו סלסול חומרה בדבר, ולכן היו מקפידים שכהן ישחט. לא היה להם לאדם כהן, ולכן הם חיפשו כהן. אמר להם שמואל, וכי כתוב ושחט הכהן, שחיטה בזר כשרה, גם ישראלי יכול לשחוט. רק מקבלת אדם והלאה, המלאכות שאחרי זה צריך כהן. אז הם לא ידעו מה לענות לו. אמרו לו, בוא נשאל את הכהן גדול עלי, הוא היה גדול הדור. באו לפניו, אמרו לו, כך וכך העניין, זה הילד שמואל בן שנתיים מחדש חידושים, עליבד הלכתה, לא סתם. אמר לו עלי, מימר שפירקה אמרת, מיהו? מורה הוראה בפני רבך עת, ומורה הוראה בפני רבו חייב מיתה. זאת אומרת, הדין דין אמת, אבל מי נתן לך חידושים? עליבד הלכתה, לא סתם. אמר לו עלי, מימר שפירקה אמרת, מיהו? מורה הוראה בפני רבך עת, ומורה הוראה בפני רבו חייב מיתה. זאת אומרת, הדין דין אמת, אבל מי נתן לך פה רשות לבוא ולפסוק הלכה למעשה כאן? וכן רצה להעניש אותו. שמעה מזה האימא שלו, פחדה. כמה יגיעות הגעה אותה הצדקת עד שזכתה לראות את הילד הזה, ולא רק היא הגעה, באה ומזכירה לו, אני האישה הניצמת עמך בזה. גם אתה התפללת יחד, וזכינו לבן הזה. אז אמר לה, מה יש? מה בכך? אני אעניש אותו, הוא ילך לעולמו, ואני אתפלל שיהיה לך בן יותר גדול מזה. אמרה לו, לא, אל הנער הזה התפללתי. אני רוצה רק את זה, וזו. עד שבסוף הסכים אלי הכהן לוותר ולסלוח לו על הדבר הזה. כי אלי הכהן חשש בהתחלה שמייצא ממנו נזק לעם ישראל. ילד בגיל כזה קטן, אין לו טיפה של בושה דרך ארץ, מעז כך לפני גדול הדור לפסוק הלכות. מי יודע מי הילד הזה ומה הוא יעשה כשיגדל? כשהיא באה וסיפרה לו, לא, היסוד שלו, ברוך השם, הוא בסדר. התפילה שלך היא שהביאה אותו. זה קצת הרגיעה אותו. עדיין לא יפק מחולשה עד שהיא התעקשה, עמדה חזק עד הסוף, ולכן, ברוך השם, נשאר שמואל הנביא, שמואל הרמתי, נשאר חי וקיים. כל הכלל, מורה הוראה בפני רבו, חיה מיתה, הכוונה היא מיתה בידי שמיים, והוא רצה להתפלל, להעניש אותו בידי שמיים. מהדין הזה, אני האישה הניצבת עמך בזה. הגמרא למדה שאסור לאדם לשבת בתוך ארבעה אמות של המתפלל. לפי רשי, הכוונה היא, חנה הייתה מתפללת, עומדת בתפילה. גם עלי היה חייב לעמוד יחד איתה, כי אסור לשבת ליד המתפלל. לכן היא אמרה, אני האישה הניצמת עמך בזה יש. אבל התוספות הסבירו אחרת, שהכוונה היא בתוך ארבעה אמות אסור. באמה החמישית, אחרי שני מטר, מותר לשבת. וכאן עלי הכהן נזהר, לא ישב בתוך ארבעה אמות, אלא ישב באמה החמישית. וזה הרמז במילה עמך. לפי כללי הדקדוק, כותבים את התיבה עמך ע'מ' סופית. מי שפותח שם ורואה בשמואל א', פרק ד', כתוב עמך ע'מ'כה. ההאחרונה מיותרת. למה צריכים לכתוב כך? אלא לרמוז. הוא היה באמה החמישית, ולכן כתוב שם ועלי יושב. אבל אם הוא היה בתוך ארבעה אמות, היה חייב לעמוד. כל מקום, בתוך ארבעה אמות, אפילו לעלי היה חיוב לעמוד, קל וחומר לנו. ולא רק ארבעה אמות מלפניו, אלא גם ארבעה אמות משני הצדדים, גם כן חייב לעמוד, ואסור לו לשבת. הרמ״מ מוסיף, מחמיר אפילו לגבי אחוריו. אם האדם הזה עומד כאן בעמידה והוא רוצה לשבת אחריו בתוך ארבעה אמות, גם בדבר הזה כתבו התוספות המרדכי, הראש והרמ״מ, שצריך להחמיר, לא לשבת מאחריו, כך הסכימו הרבה מהאחרונים. מרן השמיט, מרן לא חושש מעיקר הדין לדבר הזה. מכל מקום, כדאי להחמיר בדבר. הטעם, מדוע ולמה אסור לשבת בתוך ארבעה אמות של המתפלל, הטעם הראשון הוא השכינה נמצאת עם האדם הזה ומקבל עליו עול מלכות שמים. כשאני יושב ולא עומד הוא מראה כאילו אני לא רוצה לקבל עלי עול מלכות שמים, כאילו אני כופר חלילה במה שהאדם הזה אומר. לכן אני חייב לעמוד. טעם שני, לפי הזוהר, המקום הזה הוא אדמת קודש, מקום שיש שכינה, ולכן אסור לעמוד באותו מקום. ולא חשוב לנו אם נראה כמודה, לא מודה, אלא מקום איזה מקום קדוש, ואסור לאדם לשבת. מה נפקא מינה בין הטעם של הזוהר לבין הטעם של הטור? הנפקא מינה לגבי אדם שרוצה להתפלל. אני אומר פרק איזו מקומן, וזה האדם עומד באמצע העמידה. האם אני רשאי להמשיך לשבת, או אני חייב לעמוד? אם תאמר לפי הטעם הראשון, יהיה מותר. לפי הטעם של הטור, שכל העניין הוא נראה כאילו הוא לא ממליך עליו עול מלכות שמיים? פה, מה אני אומר? אני קורא עיתון חלילה? לא. גם אני מתפלל במקום אחר, באיזוהו מקומן, או בקריאת שמע או דבר אחר, אז גם אני ממליך עלי עול מלכות שמיים. אז לפי הטעם הראשון מותר. לפי הטעם האחרון צריך להחמיר. מרן הביא להלכה למעשה את דברי התוספות שפסקו, שאם האדם הזה עוסק בדברים שהם מתיקוני התפילה, אפילו בפרק איזו ומקומן אינו צריך להרחיק, מותר לו לכתחילה להמשיך הלאה ולא חייב לעמוד. וכך ההלכה למעשה, מעיקר הדין יכול לשבת. הוא רוצה להחמיר על עצמו לעמוד, שיעמוד. צריך לדין, אין איסור בדבר. אומנם מרן לא כתב את דברי התוספות בסתם. מרן כתב את זה בלשון, אם עוסק בדברים. אפילו הרחיקו, כל זה המשך אחד. כל זה המשך הסתם. בוודאי שמרן גם סובר כן למעשה בין כל התפילה כולה, בין איזוהו ומקומן. אין הבדל בדבר. דין שני, נפקא מילה נוספת, אם האדם הזה לא מתפלל. ברוך השם, הוא כבר התפלל בבניין הראשון, בנצח המה. אלא הוא יושב ולומד שם. קורה חוק לישראל או דבר אחר, וזה האדם עמד לידו מתוך ארבע אמות. האם חייב לעמוד או יכול להמשיך ולשבת? שוב, גם בדבר הזה יש חלקים. לפי דעת האורחות חיים בשם הגאונים, מותר לשבת. מה ההבדל אם האדם הזה מתפלל, מכבד עליו עוד מלכות שמים כשאומרת זהו מקומן? או מקבל עליו עוד מלכות שמים כשלומד תורה. וכי אדם שלומד תורה, הוא לא ממליך עליו את הקדוש ברוך הוא? לכן, גם בדבר הזה, לפי דעת הגאונים, מותר. וכך הסכימו תרומת הדשן, והרבה מגדולי הראשונים פסקו כן למעשה, ומרן מביא את זה בלשון, ויש מתיר. שוב, אין הסתם נוגד את היש אומרים, ולכן גם דעת מרן להקל אם האדם הזה יושב ועמל בתורה. אמנם כף החיים על המקום בסעיף קטן זין לא אומר את הדברים בצורה הזו שאמרתי, אלא הוא קצת מסופק בדברים האלה, סעיף קטן זין וטית, אבל מדברי הגאון חידה משמע שהסתם לא חולק, כי הגאון חידה בספרו קשר גודל הביא להלכה גם את הדין הזה, שאם האדם הזה עוסק בתורה, מעיקר הדין הוא יכול לשבת. אם איתה שמרן בסתם החמיר, הגאון חידה לא היה מקל בדבר. גם שאר האחרונים, סידור בית עובד ועוד, גם כן הקלו בדבר הזה, ולכן מעיקר הדין, אם האדם הזה עוסק בתורה, יכול להתיר לעצמו לשבת, למרות שהוא בתוך ארבעה עמות של המתפלל. אבל מצד חומרה, אם הוא רוצה, כדאי ורצוי שיחמיר, שיעמוד באותו רגע, אם האדם הזה יש לו סטנדר לידו, עמוד, אז זה לא קשה. הוא עומד, הספר גבוה לידו, יכול לראות ולמוד רגיל, אין שום בעיה. אבל אם קשה לו, מצד סיבה מסוימת הוא יכול להמשיך ולעסוק בתורה, למרות שהוא נמצא בתוך ארבעה עמות של המתפלל, אפילו אחי מותר. יש מי שאומר שאם היושב בצד המתפלל חלוש, מותר. כל הדין הזה שאמרנו עד עתה, באדם בריא, שלם וחזק. אבל אם האדם הזה חלש בגופו, כותב הרוחות חיים, מותר לו לשבת, אין איסור. חולה, זקן מופלג וכיוצא בזה, מותר. אמנם התז הקשה על זה וחלק, ומראה עלי היה זקן אפילו אחי עמד. מתרצים האחרונים את דברי התז דוחים את דבריו לגמרי, כי עלי לא היה זקן. אמנם כשנהרג עלי באה אליו הבשורה הנוראה שעם ישראל ניגף במלחמה ושני בניו, חופני ופנחס, נהרגו, ונשבע ארון האלוקים, אז הוא נפל מעל הכיסא האחורנית ונהרג. הפסוק אומר שאז הוא היה בן 98. אז הוא היה זקן מופלג. אבל, כתוב שם, והוא שפט את ישראל 40 שנה. המעשה של חנה, זה לא היה באותו יום. המעשה של חנה, זה היה ביום הראשון שהוא התחיל במלכותו. כמו שכתוב, עלי יושב, ישב כתיב. אם כן, הוא היה רק בן 58. בן 58 הוא עדיין לא היה זקן, ולכן היה צריך לעמוד יחד איתה. אבל אדם שהוא באמת זקן מופלג, בן 70, ואם בגיבורות 80 שנה, האדם הזה זקן, יכול לסמוך להקל. אם קשה לו מאוד לעמוד, הוא יכול לשבת. וכאן, זקנו מוכיח חלב. אנשים לא יגידו, זה כופר, האדם ההוא מקבל עול מלכות שמים וזה יושב. כולם רואים, מסכן הזקן שלו לבן, אין לו כוח, תש כוחו, ולכן יהיה מותר לו לשבת. אני עובר לסעיף ג'. כותב הראש, אם היושב ישב כבר ועמד זה בצדו, אינו צריך לקום, שהרי זה בא בגבולו. היסוד להלכה זו, על פי דברי הירושלמי. הירושלמי מתייחס על דברי התנאה. אדם שמזיק את חברו, אדם מועד לעולם, בן ער, בן ישן. שור יש טעם ויש מועד, אבל באדם אין טעם. גם בפעם הראשונה הוא משלם נזק שלם. ולא רק אם הוא עשה את זה כשהיה ער, אפילו אם הוא היה ישן ואז הזיק ועשה מה שעשה, גם אונס כזה חייב באדם המזיק. כל אדם צריך לשמור את עצמו. ועל זה מסיים הירושלמי ואומר, במה דברים אמורים? מתי אם הזקתי בזמן השינה אני חייב לשלם? כל זה, כשהלכתי לישון ראיתי על המיטה, היו שם כוסות. ואפילו ארכי אמרתי, מסתמה אני אזהר. ובאמצע השינה נתתי בעיטה, שברתי את הכול, אני חייב לשלם. אבל אם בשעה שהלכתי לישון לא היו שם הכלים, המיטה הייתה נקייה, ישנתי. בא איזה ידיעות, בא איזה אדם, ושם שם, הניח שם כמה כוסות. בעטתי באמצע השינה ונשברו הכוסות. אינני חייב משום אדם המזיק. זה נקרא אונס גמור. ובאונס גמור גם אדם פטור. צוטט להלכה בדברי התוספות, לא רק כמה ד' ועוד. ועל-פי זה יש לנו מקום לומר גם כאן. מתי שייך לומר, אם יש אדם עומד בחדר לידי ומתפלל, אסור לי לשבת בתוך ארבע עמותיו, במה דברים אמורים? כל זה אם האדם הזה התחיל קודם בתפילה, ואחר כך אני נכנס לחדר, אני רוצה לאכול, אסור לי לשבת, תאכל בעמידה. אבל אם אני ישבתי קודם, קודם כול אני התחלתי באכילה, בסעודה, ובא האדם הזה, בה התחיל להתפלל לפניי. אין לך מקום לעמוד? תלך שם, תעמוד, תתפלל שם. למה אתה עומד כאן מולי במקום הזה שאני רוצה לשבת ולאכול? אז הוא בא בגבולי, לכן לא שייך כאן לחייב אותי, תעמוד ותאכל בעמידה, אלא אני יכול לשבת. מותר לי מעיקר הדין לצפצף עליו ולשבת, אין איסור בדבר. כמו שכתבו, הראש חטאו והשולחן ערוך, וככה הלכה למעשה. מכל מקום, מידת חסידות, סוף-סוף האדם הזה עמד שם, סוף-סוף זה מקום שכינה, כדאי לעמוד. אלא אם כן אתה בטוח מראש, אתה יודע עם מי יש לך עסק. אתה יודע, הילד הזה שעמד מולך בתפילה, ספק אם הוא יודע לכוון בפסוק שבע ישראל. ברכת אבות, מן דכר שמה. בוודאי הוא לא מכוון באבות, אם כן כל התפילה שלו, ולאו הכי לבטלה, אז אין כאן תפילה. אתה רוצה להמשיך לשבת ולאכול? בתיאבון. תשב בתוכה, לא נראה ממה לחשוש. כל החשש, כשהאדם הזה, אדם רציני, שבוודאי מכוון באבות, ואז, למרות שמעיקר הדין לא חייב, אמרתי שכדאי להחמיר. אבל אם הוא לא מכוון באבות, אין בכלל חומרה. אין איסור מעיקר הדין. כל האיסור לשבת בתוך ארבעה עמות של המתפלל, כשהתפילה היא תפילה נורמלית. אם התפילה היא סתם כך מן השפה ולחוץ, אין כאן תפילה, אם אין מילה, אין כאן שום איסור לעמוד או לשבת לידו. אפשר לשבת לכתחילה. אני עובר לסעיף ד' אסור לעבור כנגד המתפללים בתוך ארבעה עמות, ודווקא לפניהם, אבל בצדיהם, מותר לעבור ולעמוד. דין נוסף, שאסור לאדם לעבור ליד אדם שעומד בתפילה, ולא חשוב למה אני רוצה לעבור, רוצה לקחת סידור או למטרה אחרת, גם בזה הדבר אסור. מה הטעם של האיסור? שני טעמים בדבר, ויש נפקא מינא למעשה. הטעם הראשון, כמו שאמרנו קודם, על-פי יסוד הזוהר, המקום שהאדם הזה עומד בעמידה זה מקום השראת שפינה. אני בא ועובר לידו, אני מטריד אותו, מבלבל, איך אתה יכול לעבור מקום כזה, אדמת קודש הוא, לכן אין לו רשות לעבור. הטעם השני אומר מאמר מרדכי, האדם הזה כשעובר לידי מפריע לי לכוון. במקום שאני אחשוב, אשיבה שופטינו כבראשונה, במקום זה אני מסתכל על האדם הזה שעבר, שמה הוא עבר, מה הוא רוצה, וזה מבלבל את המכוון, לכן הדבר אסור. יש נפקא מינא בין שני הטעמים. אם האדם הזה שמתפלל סוגר את העיניים, לא מסתכל, או מוריד את הטלית בבוקר עם הטלית, הוא מוריד עד העיניים ולא רואה אף אחד. לפי הטעם של המאמר מרדכי, צריך להתיר כל החשש שיפריע לו בכוונה. כאן הוא לא רואה אותי, ממילא לא מפריע לי בכוונה. אבל לפי הטעם הראשון שאמרנו, כאן המקום הזה קדוש, יש כאן שכינה ממילא. על-פי דברי חיי האדם צריך להחמיר להלכה. למרות שמעיקר הדין היה צד להקל ולומר, ספק לרבנן ניקולה, אבל כיוון שהיסוד הוא על-פי הזוהר, לכן ראוי להחמיר. כמו שמוסיף הביאור ההלכה ואומר שיכול להיות בדיוק בשעה שהוא עובר, הוא ירגיש את הצעדים שלי. אפילו אם האדם הזה סוגר את העיניים, או שהוא בכלל סומל, לא רואה בכלל, אבל הוא ירגיש את הצעדים, וגם זה יפריע לו בכוונה. לכן, עצימת העיניים היא הראייה אינה מתירה. דוגמה הפוכה בדיוק. אם אני עומד להתפלל ליד דלת של זכוכית, דלת שקופה, והאדם הזה עובר בחדר השני בכלל, אבל אני רואה אותו, אם אתה הולך לפי הטעם שזה מקום השראת שכינה, עד הדלת יש שכינה. יותר מזה, יש מחיצה גמורה, ואם אלא השכינה אינה נמצאת מעבר לדלת בחדר השני. לפי זה יהיה מותר לעבור בחדר השני. אבל לפי הטעם הקודם של המאמר מרדכי, אם זה מטריד את האדם בתפילה, אסור גם בחיי גמלה. דן בנושא הזה באורך הרב פתח הדביר, והמסקנה היא שוב, ראוי להחמיר בדבר לא לעבור ליד אדם כזה שמתפלל גם מעבר לדלת, כיוון שהדלת היא שקופה ואתה רואה אותו, לכן הדבר אסור. אין היתר לעבור. אלא שמרשם מחדש כאן היתר יסודי בעניין, שלא בכל מקרה ובכל שעה ובכל זמן הכול אסור. אלא מרן פסק בהוראי דעה בסימן שסד סעיף ה' אם רוצים לבנות כביש, ויש כאן קבר, לפעמים אתה יכול לומר, במקום כאן תבנה את הכביש ימינה יותר או שמאלה יותר, במקום שהכול הוא שטח ישר, קל מאוד לשנות את תוואי הכביש. אבל לפעמים במקום שהאדמה סלעית, לא תמיד את תוואי הכביש ניתן לשנות. אז המסקנה היא, מרן פוסק, כיוון שהקבר הזה מזיק את הרבים, מותר לפנות אותו, למרות שיש חרדת הדין, יש צער גדול ועצום לנפטר, לנשמה, אפילו, אחי, זה מזיק את הרבים, הרבים חשובים יותר. באים חברה קדישה, מבקשים מחילה מהנפטר, מוצאים את העצמות, מעבירים אותו למקום אחר. אומר אמר שם, הוא הדין גם פה. אם בא איזה אדם ועמד בעמידה בדיוק בדלת, אני רוצה לעבור, לפעמים, האדם הזה רזה, ויש עוד דלת, תפתח את הדלת השנייה, תיכנס מאחריו, אל תפריע לו. אבל לפעמים האדם הזה, בן-תורת יוסף, רחב כמו עגנון מלך מואב, שתי האומות לפניו, במה אחריו, תופס את כל הדלת, ואי-אפשר לעבור, אני רוצה להיכנס בפנים. מה, הוא יסגור לנו את הדלת? מי נתן לו מונופול על בית-הכנסת שיסגור? לכן אומר אמר שם, תדחף אותו ותיכנס בפנים. אז קל וחומר, אם האדם הזה עמד במקום שעומד יגאל, מקום שיושב יגאל, שם הוא עמד בעמידה, אני רוצה להיכנס לבית-הכנסת, וזה, עמד שם עמידה, עומד, מעריך, מתפלל, אז מה, אני לא אכנס לבית-הכנסת? למה לא? כמו קבר שמזיק את הרבים, מותר גם פה, מותר לך לעבור? על זה הגמרא לא אסרה, בזה אין איסור לעבור כנגד המתפלל, וכי הגוונה, הדבר מותר. מזה נבין, יש לנו הרבה בתי-כנסיות, שתי מלכים, ובפרט בית-הכנסת במחנה-יהודה, זו הרחמה, הכנסת אורחים שם, יש שם שלושה בתי-כנסת, אחד אחרי השני. גם שם יש את הבעיה הזו, ויש ללמוד את ההיתר ממה שאמרנו עתה. אלא, אדם מירי שמים, אסור לו לגרום תקלה ומכשול לאנשים, אסור לצער את הבריות. אדם שיודע את עצמו שהוא מאריך קצת בתפילה, הוא לא גומר בארבע דקות את העמידה, זה לוקח לו שמונה דקות, ולפעמים 12 דקות, אז למה שיעמוד בסוף ויגביל את האנשים? האדם הזה, מקומו רק בצד המזרח, למעלה יעלה, ליד האחד, שם לא יפריע לאף אחד. כדאי שהגבאי ישים לב לדבר הזה, ואם הוא מכיר חלק מהמתפללים שדרכם להעריך, שיגיעו עזרת אבותינו, אתה ומעולם, ילך לכבד אותם, ירמוז להם, המקום שלך שם, שלא יעמוד בסוף ויפריע את המעבר של האנשים. לכן גם באותם המקומות, בשתי מלכים ההם, אם הם רוצים לארגן מניין, יש לך שלושה מקומות. למה לארגן את המניין בבית הכנסת שליד הכביש, ליד רחוב יפו? בשביל מה? אתה מארגן את המניין שם, אנשים עומדים ועוברים לפניהם, מטרידים אותם בכוונה, הלוואי שבלי זה תהיה כוונה. עם זה, מי יודע מה יהיה. דבר שני, יש רעש גדול מהאוטובוסים שם. איך אפשר לשמוע את קולו של החזן בקושי? אולי אם קולו של החזן רע ועצום יותר מהרמקול, אולי זה טוב. יש בפנים מקום, הרבה יותר טוב, לבקש מהאנשים, בואו ניכנס בפנים. שם אין את הבעיה שיעברו ליד המתפללים, יש שם שקט, שלווה, בקיץ יותר קר שם, אוויר נעים. לכן כדאי שישתדלו לעשות את הדבר הזה, איזהו חכם הרואה את הנולד. או אני בא להיכנס, אני רואה שהם נמצאים באמצע העמידה, למה לך להיכנס משם? יש שם עוד דלת מהצד השני, מצד צפון. תסתובב, תעשה איגוף, מיד בית-הכנסת סילברה, משם יש עוד שער. תעבור מהצד השני ולא תצטרך לעבור ליד המתפללים, זה הדבר הטוב ביותר. כל זה טוב בשעה 15-15-15, אבל בשעה 17-17 יש שם ארבעה מניינים, כל העמדות תפוסות, אין מנוס, אין ברירה. שם האדם הזה גרם לעצמו, שעמד ליד הדלת, לכן אם הוא עומד באמצע העמידה ליד הדלת זה לא מגביל אותי, זה לא מונע בעדי שאני אכנס מעיקר הדין הדבר מותר. אם האדם הזה שואל, יש לי מניין אחרון לבית-הכנסת שם בפנים. אם אני אעבור ליד המתפלל, אני אוכל להתפלל במניין. הם התחילו עכשיו אשרי. אם לא, אם אני ארצה לוותר כדי לא לעבור ליד המתפלל, אני אתפלל ביחיד. יש בזה מחלוקת. בין הגאון רבי אברהם מבוצ'אץ' בספרו אשל אברהם, הוא אומר שלצורך מצוות תפילה בציבור מותר לעבור ליד המתפלל. אבל הגאון יד אליהו חולק עליו, וככה הלכה. המסקנה היא, אפילו לצורך מצוות תפילה במניין בציבור לא מתירים לעבור. חאוות אומר, כמו שמותר למול ילד שיש לו צרעת, למרות שיש לה, וישמר בנגע הצרעת ישמור מאוד, וכל ישמר פן ועל, אין או אין לה, לא תעשה. אסור להוריד את הצרעת, אבל עשה של מצוות מילה דוחה לא תעשה של הצרעת. תגיד גם פה, יש לך עשה של מצוות תפילה בציבור. לא תעשה לעבור ליד המתפלל, שניהם דרבנן, עשה דרבנן נדחה, לא תעשה דרבנן. משיב יד אליהו, אומר, כאן, באותו רגע שהוא עובר, הוא עדיין לא מקיים את עשה, רק אחר כך יקיים. בעידנא דמעקר לאו, לא מקיים עשה. שם, באותה השנייה שהוא חותך את הצרעת, הוא גם מקיים את המילה. לכן מותר. פה לא, חוזי, רק אחר כך. בזה אין עשה דוחה לא תעשה, ולכן, אם הוא שואל מה יותר טוב, תגיד לו, תישאר כאן, תתפלל כאן ביחיד, יותר טוב מאשר תפריע למתפללים, לאנשים הללו. יש אנשים, זה דרכם, כסלאמו, באים לבית-הכנסת בבוקר, הם צריכים לטייל. הוא שם את הטלית על שכמו, התחיל, הלוך ושוב, הלוך ושוב. יש שם אנשים מתפללים באמצע העמידה, מה אתה עושה? אין עם מי לדבר בכלל. מרן כתב לקמ״ן בסימן קנא, בבית-הכנסת אסור לטייל. זה לא גן-העיר, אתה עושה טיולים. אתה רוצה לעשות התעמלות בוקר, ללכת ולבוס, שילך לגן-העיר, מה הוא עושה כאן? אבל תגיד לו לאדם הזה, אתה יכול לדבר גם לקיר. השאלה, מי יענה לך? טוב, מכל מקום, אם האדם הזה בן תורה, ירושמים ויודע הלכה, צריך להיזהר לא לעבור ליד המתפלל, כי אפילו לצורך מצווה הדבר אסור, קל וחומר, סתם כך. אלא אם כן יש שם רק תשעה. בבית-הכנסת הפנימי יש תשעה, והם רומזים לך, חסר עשירי, הצנטר. הם רוצים שתעבור, וכאן עומד איזה אדם, אז לצורך מצווה דרבים, תפילה במניין, אתה משלים את המניין, אז יהיה הדבר מותר. כל זה כשאין ברירה, אז תעבור. אבל אם יש ברירה, תסתובב, תעשה סיבוב, תיכנס מהדלת השנייה, אם יש אפשרות, זה הדבר הטוב ביותר. אבל אם אין דלת שנייה מהצד השני, או שהיא נעולה במפתח, אין להם מפתח, הנה אתה נאמר, לצורך מצווה דרבים, הרי מותר אפילו לעבור על האיסור. לעולם בהם תעבודו, כמו שכבר אמרה בברכות מ״ז, של רבי אליעזר, שומר עבדו, אז כך הוא הדין גם בדבר הזה. לצורך זה יש צד להתיר, יש אפשרות להקל בדבר. יש הבדל בין תפילה בציבור במניין, שהיא מצווה דרבנן, ערכה הרבה פחות מאשר מצוות ברכת כהנים. ולכן, אם יש כהן שרוצה ללכת לשאת את כפיו ויש איזה אדם שעומד כאן בדיוק באמצע, אז אם הכהן יבוא כדי לשאת את כפיו, יצטרך לעבור בתוך ארבע האמות שלו, אפילו אחי, לצורך מצוות ברכת כהנים יכולים להתיר בדבר. במה דברים אמורים? אם הוא הולך למצווה עצמה, הוא הולך לברך. אבל אם האדם הזה יכול לגשת לכאן לברך, אין לו שום בעיה. הבעיה היא, אם הוא רוצה ללכת ליטול את הידיים, שם ליד הדלת עומד מישהו לוותר על מצוות נטילת ידיים, כיוון שהוא יודע בוודאי שמנטילת הידיים של הבוקר עד עתה לא נגעתי במקומות המכוסים, ידי נקיות וטהרות. נכון שלמרות הכול כדאי לכתחילה לעשות נטילה, תיכף מנטילת ידיים ברכה, אבל זה לא לעיכובה. כדי לעבור ליד המתפלל אתה צריך היתר כדי שתהיה מצווה גמורה. כאן זה פחות, לא צריך לדקדק על זה, ולכן לוותר על הנטילה. אבל מה שאין כן, אם הוא לא יכול לגשת להיכל, לא יכול לעלות לדוכן בגלל שעומד כאן איזה אדם כזה, אז בזה מתירים. לכן אם האדם הזה, המעריך, יודע שדרכו להעריך לא רק לחש, לחש וחזרה ביחד, ועדיין היא לא גומרת, אתה יודע מראש, אז אל תעמוד כאן, אל תפריע לכהנים. המקום שלו בפינה, שיעמוד ימינה ושמאלה, וגם במרכז לא יעמוד. המקום הזה טוב בשביל אלה שמעריכים קצת. יגיע החזן על הצדיקים, הצדיק הזה גומר, עושה שלום עם רוביו, טוב, זה יכול לעמוד כאן. אבל מי שמעריך יותר, המקום שלו לא לצדיקים, זו מדרגה יותר גבוהה כבר, אעמוד שם בסוף, בקרב קדושים, אותו כלל, אותו דין יש לא רק לתפילת הלחש, אלא הוא הדין גם. החזן בתפילת החזרה אסור לעבור כנגדו. ולכן, אם נניח החזן עומד כאן, הוא נמצא על הצדיקים ועל החסידים, ואני עובר כאן לפניו, הדבר אסור. גם הוא נמצא בתפילה. אין הבדל בין הלחש לחזרה לעניין זה. אבל ברוב בתי-הכנסת, 99% מהבתי-הכנסיות, יש תיבה. התיבה הזאת, אם היא תיבה של ספרדים, אז היא עשויה כעין ארון סגור. זו מחיצה גמורה, גבוהה עשרה ורחבה ארבעה. למה אני מדגיש תיבה של הספרדים? כי אצל אחינו האשכנזים התיבה היא כמו שולחן כזה, ולמטה הכול פתוח. לא תמיד זה נחשב למחיצה גמורה. אם הכול פתוח למטה, אולי זו לא מחיצה. אבל בתיבות שלנו זו מחיצה גמורה. שוב, נחלקו האחרונים. אני רשאי לעבור ליד החזן הזה או לא? גם זה תלוי בדוגמה הראשונה שאמרתי. התחלתי בדוגמה, אני עומד להתפלל ליד הדלת של הזכוכית, ואתה רוצה לעבור בחדר השני. מותר לעבור או לא? אם תאמר, עיקר הטעם, בגלל שהמקום הזה הוא מקום שכינה, זה עד הדלת, ולא יותר. גם פה התיבה היא מחיצה גמורה, חוצצת, ואז אחרי התיבה אני יכול לעבור. אבל אם תאמר, לא, בגלל שזה מבלבל את הכוונה, אתה מתפלל, אז אפילו אם יש שם תיבה, עדיין העיניים של החזן רואות מה הולך מעבר אליו, ואז אתה מבלבל את כוונתו. לכן יש מחלוקת באחרונים בעניין זה. אומנם מעיקר הדין יכולים לסמוך על דברי חיי אדם שהתירו. חיי אדם, משנה ברורה, התירו בדבר, יש כאן מחיצה, אפשר להקל בדבר מעיקר הדין. אבל המציאות מראה שזה מבלבל את החזן. ולכן, אם אפשר להימנע, עדיף יותר לא לעבור משם. אם אפשר לעשות איגוף, במקום שתצא מכאן, תעבור ליד החזן. אתה רוצה לצאת החוצה? תצא משם, תלך עד הסוף משם, ודרך השורה האחרונה, משם אתה יוצא. אם אפשר להימנע, לא להיכנס למחלוקת, בוודאי הרבה יותר טוב. אבל לפעמים הגבאי הזה אוסף כסף, ורוצה לאסף גם מאלה שאחרי התיבה. מה, אלה שאחרי התיבה ירוויחו, לא ייתנו? אז הוא הולך, מה אתה עושה לו? טוב, מעלימים עין. אפשר לסמוך על דברי המקל בשעת הדחק בדבר הזה, אבל כדאי לכתחילה להימנע. גם לילדים אסור לעבור. כל דבר שאסור לי, אני צריך לחנך גם את הילדים. ילד שהגיע לחינוך, אני מסביר לו. האדם הזה עומד כאן, מתפלל, יש שכינה לידו, תיזהר, אל תעבור לידו, אתה מזהיר את הילד. הוא הדין הפוך. אם הוא עומד כאן, ילד מתפלל, ואני רוצה לעבור, גם כן אסור לי לעבור. גם ילד שמתפלל, גם השכינה נמצאת עמו, אבל שאין בו חטא. לא אומרים, אין לו בר-מצווה, זה כלום. הוא לא כלום, הוא יהודי עם נשמה טובה, אל תעבור לידו ואל תפריע לו. שוב, למה דברים אמורים? וילד נבון וחכם, והילד הזה, ברוך השם, מכוון בתפילה, מכוון בברכת אבות, זה טוב. אבל לפעמים אתה רואה את הילד הזה איך שהוא מתפלל. הוא מתפלל, העיניים שלו לא בסידור, מסתכל למעלה, מסתכל מתי עשו כאן סיד, איך הנברשת. כל הדברים האלה, הוא מתכנן אותם בתפילה. אתה רואה איך שחזותו של הילד מוכיחה עליו. אולי הוא מתנענע כמו לולב, ימינה ושמאלה, לפנים ולאחור, אבל אתה רואה שכל זה סתם הצגה. אם הוא לא מכוון, אין בעיה. כן, אז שלא כיוון באבות, אתה רוצה לעבור ליד הילד הזה, אפילו בגדול התרנו, קל וחומר, בילד קטן. בזה אין איסור בדבר. אם נשלים תפילתו, והיה אדם אחר מתפלל אחריו, אסור לפסוע שלוש פסיעות עד שיגמור מי שאחריו. לא רק לטייל וסתם ללכת, אלא, סיימתי, אני רוצה לפסוע לאחרונית. אם יש אדם שעוד לא גמר, אני חייב להישאר צמוד. לא אומרים שהאדם הזה, הוא בא בגבולי, הוא יעמד אחריי. הוא יעמד בבית-הכנסת. כמו שלך יש רשות לעמוד, גם הוא יכול לעמוד. לכן אתה חייב להמתין עד שיסיים. אלא שיש הבדל בין הדין הראשון של סעיף א', שאסור לשבת בארבע אמות של המתפלל, לבין הדין האחרון, שאסור לעבור כנגד המתפללים. ההבדל הוא ששם אסור לא רק לפניו אלא גם מהצדדים ארבע אמות. פה, לעבור כנגד המתפללים, רק לפניו אסור. מהצדדים, מרן מתיר. אלא שלפי הזוהר זה לא כך. לפי הזוהר, כיוון שהמקום שהוא עומד הוא מקום שכינה. לכן, יש שתי חומרות בדבר. לפי הזוהר, אפילו אם האדם הזה עומד בעמידה בסוף, במקום שנמצא נוריאל, ואני רוצה לעבור כאן, למרות שאני רחוק ארבע אמות, לפי הזוהר אסור. מרן אמר, אם הוא רחוק ארבע אמות, מותר. דין שני, חומרה שנייה. מרן אומר, אם האדם הזה עומד כאן בעמידה ואני עובר לידו, מותר. לפי הזוהר צריך להתרחק ארבע אמות. אם אפשר, כדאי באמת לחשוש את דברי הזוהר. אבל לא תמיד אפשר. הרבה פעמים יש שורה של עשרים איש, נוריאל האחרון לא גמר את התפילה, וכולם מחכים לו עד שקשה להמתין, בפרט אם האדם הזה מאריך. טוב, אין ברירה, סומכים על דברי מרן. כל מי שרחוק ארבע אמות ממנו יכול לפסוע לאחוריו. רק אלה שנמצאים בתוך ארבע אמותיו, רק הם חייבים להישאר צמודים על מקומם, ואסור להם לפסוע. המקור של הלכה זו שכתב ארוחות חיים, שאסור לו לפסוע, מקורו מהירושלמי. מרן ציטט את זה בבית-יוסף. מסופר על רבי חיה שרצה לפסוע לאחוריו. רב כהנא היה בתוך ארבע אמותיו. חיכה. כשגמר, אז הוא פסע. אחרי התפילה אמר לו רבי חיה לרב כהנא, כך אתם רגילים בבבל להטריח את תרבותיכם? רמז לו, למה עמדת אחרי? ענה לו רב כהנא, שהוא בא מזרע עלי, נאמר שם בשמואל א', נגזר עליהם על עוון חילול השם, מרבית ביתו ימותו האנשים, אפילו בזבח ומנחה לא מתכפר, ככה הקדוש-ברוך-הוא נשבע. אבל בזבח ומנחה לא מתכפר, בתפילה כן, ולכן הוא מאריך בתפילה כדי שיזכה לחיות. רחם עליו רבי חיהו וברך אותו, והברכה התקיימה, האריך ימים ושנים, עד כדי כך שלעת זיקנה התחילו עוד הפעם הציפורניים לצמוח מחדש, כמו איזה נער קטן, כמו תינוק. עד כדי כך זכה לאריכות ימים מופלגת. יש שלושה טעמים למה אסור לעמוד בעמידה אחרי רבו. אחד הטעמים זה הטעם הזה. אולי רבו יגמור את העמידה לפניו וצריך לחכות לו עד שהתלמיד הזה יגמור. ימצא שהוא מטריח את רבו ואסור לתלמיד לגרום, חלילה וחס, טרחה לרבו, לכן הדבר אסור. מכאן ילמד מוסר השכל, אם לעמוד כמה שניות להטריח את רבו שיצטרך לחכות לו בתפילה, הדבר אסור. כל וחומר, אם הנודניק הזה בא ומבלבל את המוח לרב שלו, כמו אותו אדם שהלך להילל הזקן ביום שישי, לא מצא זמן אחר לבוא לשאול מתי העיניים של הבבלים עגולות, אלא רק באותה שעה. יש אנשים, גם בדור הזה, לא רחוקים מהרבה, מהמשל והנמשל עם זה, נמשל כבהמות נדמו, מלבלים את המוח לחכם, פעם בטלפון, פעם פנים אל פנים. אצלם התורה מתחילה בשאלות ונגמרת בשאלות, אין להם סבלנות ולא מעניין אותם שום דבר. הרב רוצה, לא רוצה, נוח לו, לא נוח לו, הוא חייב לשאול, הוא יעשה את שלו. צריך להיזהר, תראה מה כתוב כאן בהלכה הזאת, תבין את ההמשך ואידך זה גמר. הגמרא לברכות כד דנה באדם שהיה עומד בתפילה והפיח בתפילתו, יצאה ממנו רוח מלמטה, ממתין עד שתכלה הריח, ומייד אחרי זה ממשיך להתפלל כרגיל. בזמן שיש ריח, בוודאי שאסור לו לא להתפלל ולא ללמוד תורה, בוודאי שאסור. אמנם זה נקרא ריח שאין לו עיקר, ואין כאן איסור מן התורה, פילה הכי מדרבנן מיהו הדבר אסור, ואין לו היתר לעשות כן. כל זה, אם כבר נעשה מה שנעשה. אבל אם האדם הזה עומד, מתפלל בבית, ומרגיש שאין לו שליטה מלאה על עצמו, ביקש לצאת ממנו רוח מלמטה ולהצטער הרבה, ואינו יכול להעמיד עצמו, מה יעשה? הולך אחריו ארבע אמות, מוציא הרוח וממתין עד שיכלה הריח. ואומר, ריבון העולמים, יצרתנו נקבים נקבים, חלולים חלולים. גלוי וידוע לפניך חרפתנו וכלימתנו, חרפה וכלימה בחיינו, רימה ותולעה במודינו, וחוזר למקומו, וחוזר למקום שפסק. למה הדבר דומה? לאדם שדרך על חברו. דרכתי על הרגל שלך בלי כוונה. אפילו אם זה בלי כוונה, אדם מתורבת, מנומס, אומר סליחה. כן, זה גם פה. קרה לו תקלה רצינית באמצע התפילה, וכן, כאין בקשת סליחה, הוא אומר את הקטע הזה, ריבון העולמים, ורק אחר כך ימשיך, יניח שזה קרה לו באמצע הברכת על הצדקים, ואחר כך חוזר לתחילת אותה הברכה, וממשיך משם והלאה על הסדר. הרמ״ה אומר שכל זה דווקא אם קרה לו הדבר בבית, בבית-הכנסת, כיוון שזה נקרא ביוש גדול, אנשים רואים, מתרחק ארבעה עמוד, ואומר, וחוזר, אז בזה יהיה לו ביזיון. משום כבוד הבריות אין צריך להרחיק לה לאחוריו, וגם לא יאמר הריבון, רק ממתין עד שיחלה ממנו הריח, וכן נוהגים. כל זה מנהג האשכנזים, הם נוהגים כך למעשה, אבל אנחנו נוהגים כדעת תרומת הדשן. תרומת הדשן הוא שאמר את היסוד הזה, אבל, הוא בעצמו אומר, לא מצאנו יסוד לזה מדברי השס והפוסקים, ולכן הוא לא מסכים להלכה בזה. אלא בכל מקרה, צריך לומר. מה המסקנה למעשה? בא השלב ואומר עצה. לצד ידי חובה, לבדיקו לעלמא, שלא יאמר את ריבון העולמים הזה בפה, אלא אם קרה לו הדבר הזה בבית-הכנסת, יהרהר. וזה נכון. בזה כדאי לעשות כדברי השלב, להרהר, בזה הוא פותר את הבעיה לגמרי מכל וכול. המתעטש בתפילתו מלמטה הפיח סימן רע לו, שמראים לו בשמיים כאילו לא רוצים לקבל את התפילה שלו. אבל אם אדם מתעטש מהאף מלמעלה, סימן יפה לו, הגמרא מסיימת על זה בברכות כד, כשם שעשו לו נחת רוח למטה, כך יעשו לו נחת רוח למעלה, ראינו רמז שתפילתו תתקבל. כל זה במקרה. אבל אם האדם הזה בלאו הכי מנוזל וכל היום הוא מתעטש, זה עדיין לא הרבה ראיה. לא יפסיק בתפילתו, ואפילו מלך ישראל שואל בשלמה לא ישיבנו. אבל מלך גוי, אם אפשר לו לקצר, דהיינו שיאמר תחילת הברכה וסופה קודם שאגיע אליו, אקצר. או אם אפשר לו שיטה מן הדרך, יטה ולא יפסיק בדיבור. ואם אי אפשר לו, יפסיק. המשנה במסכת ברכות כד אומרת שהאדם שעומד בתפילה אסור לו להפסיק לשום דבר. אפילו המלך שואל בשלמה לא ישיבנו, אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק. הגמרא לומדת מהפסוק ודיברת בם. בקריאת שמע יש לך היתר לפעמים לדבר, ולא בתפילה, באמצע העמידה, שם אסור לאדם להפסיק כלל ועיקר, ולא רק להפסיק לדברים בטלים או להשיב מפני הכבוד, אלא אפילו לשאול מפני היראה, אביו רבו או אפילו המלך, למרות שאני חייב במורה המלך, כמו שכתוב, שום תשים עליך מלך כדי שתהה מתו עליך, אף על פי כן. כאן אני עומד בתפילה לפני הקדוש ברוך הוא. אסור לי לענות שלום, קל וחומר שאסור לי להפסיק להקדים שלום, אלא ימשיך הלאה בתפילתו ולא יפסיק לשום דבר אחר. אין הפסוק הזה ראייה מדאורייתא ודיברת בם ולא בתפילה, אלא כל זה אסמכתא מדרבנן, שהרי קריאת שמע דאורייתא, אבל תפילה היא דרבנן, אלא כשחכמים באו ותיקנו את התפילה, את סדר התפילה שאני עומד לפני הקדוש ברוך הוא, תיקנו שגם להפסיק לפני מלך או אביו רבו, גם כן הדבר אסור. היינו העמידה, התפילה היא החמורה יותר מהכל. כותב הגאון רבי יהודה עייש אפילו אם האדם הזה רוצה להחמיר על עצמו. הוא בא ואומר, אני לא רק מפני מלך ישראל לא רוצה להפסיק בתפילה, אלא גם מפני מלך גוי שיש חשש שיהרוג אותי, גם ממנו אני לא פוחד, אני לא עונה לו שלום. ואם הוא יהרוג אותי, לא אכפת לי, אני מוכן למסור את נפשי על קידוש השם. אומר הרב, אסור לו לעשות כן ולהחמיר, אלא חייב לעשות כדברי הגמרא, כמו שגמרא הסבירה שם בדף ל״ב. כל מה שהמשנה אמרה בדף ל״, שאסור לו להפסיק, כל זה במלך ישראל, שאין חשש שיהרוג אותו. אבל במלך גוי שיש חשש שיהרוג אותו, ממילא לא רק רשאי להפסיק, אלא חייב להפסיק, כדי שלא יסכן את חייו. הגמרא שם מספרת מעשה בחסיד אחד שהיה עומד בתפילה ועבר שר והקדים לו שלום. הוא לא ענה לו. המתין לו עד שסיים את התפילה. אחרי שסיים פנה אליו ואמר לו, ריקה, כשאמרתי לך שלום, למה לא ענית לי? והרי כתוב בתורתכם, רק הישמר לך ושמור נפשך מאוד ונשמרתם מאוד על נפשותיכם. אם הייתי נותן לראשך מעליך, מי היה תובע דמך מידי? אמר לו, גם תן לי עד שאפייסך. הסכים. אמר לו, אם היית עומד מדבר לפני המלך, והייתי בא ואומר לך שלום, האם היית עונה לי שלום? אמר לו, לא. אמר לו, אם היית עונה לי שלום, מה היו עושים לך? אמר לו, היו חותכים את ראשי. אמר לו, גם אני עמדתי בתפילה לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, ולכן אינני רשאי להפסיק ולענות לך שלום. התפייס אותו השר ונפטר לשלום.