גדרי יהרג ואל יעבור במצוות והאיסור להחמיר בסכנה, היתר הליכה מול דיבור בתפילת עמידה, ודין החולה ביום הכיפורים ועצותיו למעשה

- - - לא מוגה! - - -

לפני מלך מלכי המלכים הקדוש-ברוך-הוא, ולכן אינני רשאי להפסיק ולענות לך שלום. התפייס אותו אסר ונפטר לשלום. אחר כך, לפי דברי הרב מטה יהודה, היה אסור לו, לחסיד הזה, לעשות כן. הרי הרמב״ם כתב, רק על שלושה העבירות החמורות, עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, יש את הכלל, ייהרג ואל יעבור. חוץ מזה, על דברים אחרים, על שאר המצוות, לא נאמר הכלל הזה. אפילו אם האדם הזה רוצה להחמיר על עצמו, עומד כאן הגוי עם אקדח שלוף, אומר לו, או שאתה אוכל את החזיר או שאני הורג אותך. אני רוצה להחמיר על עצמי, לא לאכול את החזיר. אומר הרמב״ם, אסור לך להחמיר על עצמך, אתה חייב לאכול. אם האדם הזה יחמיר על עצמו, הרי הוא מאבד עצמו לדעת. כך פסק מרן בעברי דעה בסימן קנז. אם כן, כמו ששם, אפילו באיסור דאורייתא, חזיר וכיוצא בו, אסור להחמיר. אם כן, גם פה, העוקם מאבד עצמו לדעת. וזה גם הרמז כשאמר לו אותו השר, ריקה. מה זה ריקה? למה הוא נתן לו תואר גנאי כזה? אלא, גמרא אומרת בשבת ל״ב, אסור לאדם להביא עצמו לידי סכנה, או לעמוד במקום סכנה. שמא לא עושים לו נס. ואפילו אם עושים לו נס, מנקין לו מזכיותיו. מייקר, רעה קטונתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך. אתה רואה שיעקב אבינו החשיב את עצמו שהוא חסר הרבה ממה שהיה קודם, בגלל שעשו לו הרבה נסים ונפלאות. אם כן, לכן הוא מכנה אותו ריקה מלשון ריק, שנתרוקן החסיד הזה מהזכויות שהיו לו קודם. כן, איך היה רשאי להחמיר אותו החסיד? שלושה תירוצים בדבר. התירוץ הראשון, החסיד הזה לא הרגיש בו בכלל. פשוט הוא היה שקוע בתפילה ולא הרגיש שהשר הזה נתן לו שלום. כן, זה יש. בגמרא, במסכת ברכות ל״ד, מספרת שהערבד נשך את רבי חיינה בן דוסא, ובירושלמי מספר שהקשו עליו, איך עמדת במקום כזה להתפלל ולא הרגשת מהערבד הזה? אמר להם, הוא היה שקוע בתפילה, ולכן הוא לא הרגיש, עד שנעשה לו נס, ואחרי הנשיכה נברא מעיין תחתיו וניצול. גם פה, בחי גוונה, לא הרגיש כלל. תירוץ שני, שכאן החסיד הזה שראה את השר נותן לו שלום, הוא ידע שאין כאן סכנה גדולה להימנע מלענות לו שלום, אלא יש כאן סכנה מועטת, מיעוט שאינו מצוי, ובזה רשאי להחמיר על עצמו, כמו שהסביר התפארת ישראל. יסודו של התפארת ישראל, מדברי הרתב״א במסכת יבמות י״ב, על הדין, שלוש נשים משמשות במוח, קטנה, היינו ילדה קטנה, השמא תתעבר ואחר כך תמות בלידה, וכן מעוברת, מניקה וכו'. אבל, וחכמים אומרים שהדבר אסור, אחת זו ואחת זו משמשת כדרכה ומן השמים ירחמו, שנאמר שומר פתעים ה'. שואל הרתב״א, איך האדם הזה יכול להכניס את האשה הזו לסכנה ויאמר, מן השמים ירחמו? מותר לאדם לסכן את החיים שלו? אם אסור לשמש במוח, אז שלא יתחתן עם ילדה, ואם יתחתן יגרש אותה. מי ייתן לו לחיות אתה? את הרצח הנדבד, זה דרכו של העולם. על-פי רוב, הלידה לא נגמרת במוות. על-פי רוב תגמור לחיים טובים מול שלום. זה רק מיעוט קטן, וזה שייך לומר שומר מצווה לא ידע דבר רע. אז הם מסבירים את דברי הגמרא בעירובין, שמספרת על רבי עקיבא שהביאו לו מים לבית-האסורים. שומר בית-הסוהר לא ידע שהיהודים נוטלים את הידיים. אז בשביל לשתות מים מספיק כוס אחד. למה צריך כלא גדול? אז הוא חשד שהם רוצים לחתור לעשות חתירה ולברוח מבית-הסוהר. לכן לקח מהמים האלה, שפך את הרוב. כשהגיעו המים לרבי עקיבא, לא שתה מהם, אלא נטל בהם את ידם. אמר לו תלמידו, הרי המים האלה בקושי מספיקים לשתייה, אתה נוטל בהם את הידיים? אמר לו, מוטב שאמות מתת-עצמי ולא אעבור על דברי חברי. תגיד, איך רבי עקיבא, בשביל מצווה דרבנן, נטילת ידיים, בא והחמיר? איך אתה מסכן את החיים שלך? אלא שער רבי עקיבא שהסכנה אינה גדולה כל כך, הסכנה היא רק בגדר מיעוט שאינו מצוי. כי אותו שומר בית-הסוהר לא היה לו מטרה להעמית את רבי עקיבא בצמא. עובדה, בסופו של דבר רבי עקיבא לא מת בצמא. נפטר, נהרג על קידוש השם, ביום הכיפורים סרקו את בשרו מסריקות של ברזל, מזה הוא נהרג, ולא מהמים. אלא אחרי שראה שומר בית-הסוהר שבמים האלה הוא נטל את ידיו, ולא בשביל לחתור, אז הביא לו אחר כך מים לשתייה. לכן, סיכון קטן מותר לאדם לקחת על עצמו, ובזה אין איסור להחמיר בדבר כלל ועיקר. איך אדם הולך לעבודה? כמו שהגמרא אומרת על הפסוק, ואליו הוא נושא את נפשו, ולכן צריך לשלם לו, בימו תיתן שכרו. הגמרא במציאה קפט ב אומרת, מפני מה? עלה זה באילן נתלה, סיכן את חייו, לא בשביל שכרו? תגיד מי עיקרם, מי מתיר לאדם הזה, לבנאי הזה, לעמוד על הפיגום? זו סכנה, אולי תיפול. הרבה ערבים נפלו מהפיגום ומתו. אלא הוא הולך לעשות מצווה, להביא טרף לביתו פרנסה, והסכנה אינה מרובה כל כך. אם אדם נזהר, אם הוא לא עובד כמו איזה פלאח ערבי, אלא נזהר קצת, אז הוא יכול להיכנס בשלום ולצאת בשלום. לכן, לצורך מצוות, הגמרא במסכת פסחים בדף ח', שם בדין מצוות בדיקת חמץ, שהוא הולך ובודק את החמץ ואוסף שם במערב החצינה את המפולת. לא חוששים שמא זה נחש או עקרה והכיש אותו, אלא כשהנזק הוא חשש, לא על-פי רוב אלא רק מיעוט, ומיעוט קטן אומרים, שומר מצווה לא ידע דבר רע. על-פי דברי הרטבע הללו יכולים אנו ללמוד עוד דין יסודי מאוד להלכה ולמעשה. בעוד חודש, בעזרת השם, נגיע ליום הכיפורים, יום הקדוש. כולנו צמים, בעזרת השם. יש אנשים שסובלים ממחלות שונות, לא עלינו. בא האדם הזה ואומר לך, אני הלכתי לרופא ירא שמים, והוא ענה לי תשובה ברורה מה קורה אתי. הוא אומר לי שהמחלה שלי לא מסוכנת הרבה, אלא 95% מהאנשים כמוני יכולים לצום ולא יקרה להם כלום, אבל יש סיכון של 5% שאם הוא יצום הוא ימות. האם בגלל סיכון קטן של 5% או 2% האם אני רשאי לאכול ולשתות או לא? טענו לו כן, אתה רשאי לאכול. אין הולכים בפיקוח נפש אחר הרוב, מותר לו לאכול. אפילו אם הוא אומר לך, תשמע, המחלה הזאת היתה גם לפני שנה, ואז אני צמתי כל היום ולא קרה לי שום דבר. אני, ברוך השם, חי. אבל המחלה ההולכת ומזקינה, היא לא הולכת ונעלמת מהשטח. האדם הזה מזקין והולך. המחלה הולכת ומתעצמת בו. אז אין לי ראייה ממה שהוצם לפני שנה בשביל השנה הזאת. זה לא קשור אחד לשני. ואם שנה שעברה, מה היא דאבה עברה? עדיין הסכנה, גם השנה קיימת. לכן אתה אומר לו, מותר לך לאכול. ואם האדם הזה אומר, למרות שמותר, אני רוצה להחמיר על עצמי ולצום. האם אני עובר בזה על דברי הרמב״ן, שאמר שחולה שיש בו סכנת נפשות שמחמיר, הרי הוא כמאבד עצמו לדעת, כמו הדוגמה הראשונה שאמרתי, אם מאלצים אותי לאכול חזיר, אז לא יחמיר, כי הוא מאבד עצמו לדעת, גם פה. או נאמר, שם מדובר בסכנה גדולה, שעל-פי רוב האדם הזה ימות אחרי הצום. אבל כאן, כשהרופא אומר מראש שהסכנה היא מצומצמת, יש רק סיכון של 5%, אולי בזה מותר לי להחמיר? תענה לו, על-פי דברי הרתב״א שאמרנו, כמו ששם שלוש נשים משמשות במוח, ולפי חכמים אסור, אלא מן השמים ירחמו, שומר פתאים ה', הוא הדין גם בדוגמה הזאת, רשאי האדם הזה להחמיר על עצמו ולא לאכול ביום הכיפורים. האמת היא, בין שתי הקצוות, לאכול או לא לאכול, יכולים לייעץ לו עצה פשוטה מאוד. אוכל מתוק, מאכל טעים, אסור מן התורה, אבל כדור מר, כדורי ויטמין מרים, אסורים באכילה ביום הכיפורים רק מדי רבנן. שתייה רגילה אסורה מן התורה. אבל אם האדם הזה לא אוהב את התה בלי סוכר, זה מר לו, והוא לוקח תה מר בלי סוכר ושותה, זה לא אסור מן התורה, אלא זה אסור רק מדי רבנן. ולכן, כשבא אדם כזה ואומר, אני רוצה להחמיר על עצמו, תגיד לו, למה לך להחמיר, להיכנס בחשש וספק של סכנה כלשהי. למה לך? תגיד לו, אם הרופא אמר שאתה חייב לאכול ולשתות, אני ממליץ לך, תיקח כדורי ויטמין, ויטמין C מרוכז בו כמות גדולה של ויטמינים, וכיוצא בו. תשאל את הרופא איזה ויטמינים טובים לך ותבלע את זה עם תה מר, תשתה כל עשר דקות, תהמר בצורה כזו, ואז לא יהיה לך. א. שום חשש, סכנה, גם 5% לא יהיה, ב. אתה לא מאבד מהצום. האדם הזה יהיה רשאי לכתחילה לעלות לספר תורה ביום הכיפורים, בין בשחרית בין במנחה. למרות שאדם שאכל ושתה ביום הכיפורים אסור לו לעלות לספר תורה במנחה, כאן הוא לא שבר את הצום, כי הוא לא אכל אכילה נורמלית, לא אכל אכילה רגילה. ולכן תיעץ לו את הדבר הזה. מצד אחד תנוח דעתו, הוא לא אכל ממש, לא שבר את הצום, מצד שני הוא נמנע ולא הכניס את עצמו לסכנה כלל ועיקר. זו העצה שמייעצים לאדם הזה, זו הדרך הפשוטה והטובה ביותר. כי הרבה אנשים, אפילו אם אתה פוסק לו את ההלכה, הם לא שומעים לקול חכמים בדבר הזה. אני אוכל בכיפור? הם אומרים, אני אמות ולא אוכל, עד כדי כך. הם לא יכולים לעכל, להבין דבר כזה, איך אפשר לאכול ביום כיפור. טוב, זה יפה, יראת שמים שלהם זה דבר שאפשר לקנות בו, אבל מצד שני, הרבה יותר חשוב לנו שהאנשים האלה יחיו על קידוש השם, ימשיכו לחיות, להניח תפילין וללמוד תורה, זה הרבה יותר חשוב לנו. אנחנו רוצים אותם חיים, ולא רוצים אותם, בבית-הקברות. ולכן, העצה הפשוטה היא להגיד לו את הדרך הפשוטה הזו, את ההנחיה הזו. בזה אתה פותר את הבעיה, אריה שבע והכבש נשאר שלהם. אני חוזר לסעיף שלנו. כותב רבנו יונה שם בברכות ל״ב, כל מה שאמרנו, הבדל בין מלך גוי למלך ישראל, שבמלך גוי חייב להפסיק, כל זה דווקא אם הוא הגיע אליך כבר, כבר הוא נמצא לידך, אין לך ברירה, תענה לו שלום. אבל אם המלך הזה עדיין רחוק ממני והוא מתקרב אלי, עוד שתי דקות הוא יגיע, אז יכול לקצר, יקצר. במקום שיאמר את כל ברכת למינים ולמלשינים היא ברכה ארוכה, ידלג את האמצע, יאמר רק את תחילת הברכה וסופה. על-ידי זה הוא יגמור יהיו לרצון, וכשיגיע המלך אוכל לענות לו שלום. או לפעמים אני יכול לברוח, אני עומד במדרכה, ואם המלך יגיע אלי אני חייב לומר לו שלום. במקום זה, מי נכנס בפנים, בתוך חדר המדרגות, אז המלך לא יראה אותי ואני לא רואה אותו, ואני לא חייב להגיד לו שלום. בזה אני פותר את הבעיה ב-100%. בזה יותר טוב שילך. יש כאן שתי עבירות. הליכה באמצע העמידה, או איסור שני, דיבור באמצע העמידה והתפילה. הרבה יותר קל האיסור ללכת באמצע התפילה מאשר לדבר באמצע התפילה. ולכן, עדיף יותר שייעטם מן הדרך, ייכנס לתוך חדר המדרגות, שהמלך לא יראה אותו ולא יפסיק בדיבור. בימינו דינים אלו שייכים רק בעולם השלישי, שם הנשיאים, המלכים, שם יש דיקטטורה. אם לא אמרת למלך שלום, יאללה, תן לו כדור בראש, ייהרוג אותו. אבל בעולם המערבי, שם קוראים לזה דמוקרטיה. יכולים גם לקלל את המלך והנשיא בפניו, ולא יעשו לך שום דבר. אולי אנשי הביטחון ידחפו אותך, אבל אף אחד לא חייב לנשיא ארצות-הברית להגיד לו שלום. אם לא תגידו לו שלום, מה יעשו? לא יקפו את ראשך מעליך ולא את ידך מעליך. אף אחד לא יגיד לך כלום. יש דמוקרטיה ויש עיתונאים שמעפרים בעפר, מקללים אותו, מבזים אותו, עושים ממנו לעג בקלף, ולפי החוק זה מותר לדמוקרטיה. אז מי יתיר לך באמצע העמידה לענות לו שלום? יש מחלוקת בפוסקים האם מותר לאדם לרמוז באמצע התפילה לצורך התפילה, והמסקנה היא להתיר. זאת אומרת, אם יש ילד שמפריע, הילד הזה משתולל לפני, וזה מפריע לי מאוד בכוונה. אני רוצה לרמוז לו, להשתיק אותו, אני רומז לו כך באצבע, שיפחד ממני, ואז הוא יושב בשקט, ואני יכול להמשיך בתפילה בלי בעיות. כאן הרמיזה לצורך הכוונה בתפילה, ולכן הדבר מותר. אין איסור בדבר, כיוון שזה לתועלת הכוונה בתפילה. כי אין מה שמרן אמר, שאם יכול להטות מן הדרך יתה, כדי שלא יצטרך להגיע ולומר למלך שלום, כך הוא הדין. כל כיוצא בזה, הליכה לצורך התפילה מותרת. אני עובר לסעיף ב' היה מתפלל בדרך, ובה בהמה הוא קרון כנגדו, יתה מן הדרך ולא יפסיק, אבל בעניין אחר אין לצאת ממקומו עד שיגמור תפילתו, אלא אם כן הוא בתחנונים שלאחר התפילה. אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק, אבל יכול ללכת למקום אחר כדי שייפול הנחש מרגלו. מדגיש רבנו יונה, הוא אומר, רק להפסיק בדיבור אסור. לטלפי למשטרה יש פה נחש, זה אסור. אבל להפיל את הנחש מרגלו, הליכה לצורך זה כדי שיוכל לעמוד במקום השני ולהתפלל בכוונה, בזה הדבר מותר, כי ההליכה לצורך התפילה אינה אסורה. וכאן מדובר בנחש ביתי שאינו ארסי ואינו מסכן את חיה. אם זה נחש ארסי שיש בו סכנת נפשות, כמו שקראנו בסעיף א', אם יש שם מלך גוי, אז סכנת נפשות, מותר לו לענות שלום. אז קל וחומר כאן, אם יש נחש ארסי, בא איזה נחש צפה, אז אין ברירה, הוא צריך מייד לרוץ. וטנפן המשטרה שיבואו, שייקחו את הנחש הזה. זה נקרא סכנת נפשות, ודאי שמותר. אנחנו מדברים, יש אנשים בעולם שמגדלים נחשים. כמו שיש מודה לגדל פה כלבים, יש אנשים שכלב זה לא משהו, צריך משהו יותר יפה, יותר גדול, אז יש להם בסלון ומגדלים שם נחש, נחש ארוך. אז בזה הוא לא ארסי, הוא לא יכול להמית. אפילו, אחי, זה מטריד, זה לא נוח. לכן, להפסיק בדיבור אסור, אבל לנער אותו מרגלו, הדבר מותר, כי ההליכה לצורך זה מותרת. כותב ספר חסידים, אם אדם רואה שנפל סידור על הרצפה ואני באמצע התפילה, לא יפסיק באמצע תפילתו ללכת להרים את הסידור. נכון שזה לא יפה, זה ביזיון לסידור שמונח כך על הרצפה, אבל מכל מקום, ההליכה, ההפסק באמצע העמידה זה עוון חמור יותר, ולכן לא ילך. המה דברים אמורים באדם שיודע את ההלכה ואינו רגיש. יש אדם שאצלו הכול מתחיל ונגמר בשכל, בהיגיון. הוא עובד לפי השכל, רציונלי מאוד, ואין לו רגשות. אז הוא יודע את הדין. הוא יכול לראות את הסידור על הרצפה ולהמשיך לכוון בתפילה במאה אחוז. זה לא מטריד אותו. הוא יודע את הדין, ינהג כך. אבל אם האדם הזה רגיש מאוד, הוא רואה את הסידור על הרצפה והמעיים שלו מתהפכים, איך ייתכן הסידור כאן ביזיון כזה, ואני עומד אדיש? הוא לא מסוגל לכוון בתפילה. וזה אומר ספר החסידים שרשאי לגשת, ללכת להרים את הסידור, ולהמשיך אחר כך בתפילה. למה ההליכה כאן היא לצורך הכוונה בתפילה, ולכן אין זה נחשב להפסק כלל ועיקר, לכן רשאי ללכת, ההליכה לצורך זה אינה אסורה. אבל כדאי מאוד שייזהר לא לסובב את פניו לצד אחר, אלא גם כשהולך תוך כדי הליכה, פניו יישארו לצד המזרח. נניח אני עומד שם, וראיתי את הסידור שנפל כאן. אז הוא הולך, מטה את פניו לצד דרום, עד שמגיע אחר כך לכאן. לא טוב. אלא ילך באלכסון בפניו, כל הזמן יהיו פניו לצד מזרח, לא יסובב את פניו מהשכינה. הגעתי לכאן, הרמתי את הסידור, אתה לא חזור למקום הראשון. תגמור פה את התפילה, בזה תגמור את ההעסק. גם בדוגמה של האדם שהתבלבל בתפילה ולא יודע את הדין אם עליו להמשיך בתפילה או שעליו לחזור לראש. קרה לו איזה סיבוך. המלך המשפט, יעלה ויבוא, או דבר אחר. אבל הוא זוכר, אני למדתי את ההלכה הזאת לפני עשר שנים בסימן קי״ד. הוא זוכר שזה כתוב שם, אבל הוא לא יודע מה כתוב. אז הוא רוצה להפסיק רגע, ללכת לארון הספרים, לקחת שולחן ערוך ולבדוק, לדעת מה כתוב שם, ועל-פי זה לדעת להמשיך או לא. אומר חיי אדם שהדבר מותר. יש יותר לכתחילה. שוב, ההליכה לצורך התפילה והעיון באמצע התפילה זה לצורך התפילה, לכן הדבר מותר. דנו בנושא זה הרבה מגדולי האחרונים. פני מבין, שערים המצוינים בהלכה ועוד. ויש הרבה שמפקפקים בנושא זה על החידוש של חיי אדם. מה יכול להיות? תמשיך הלאה את הברכות, אז הוא יעשה ייסוד רבנן. גם ההליכה והעיון באמצע התפילה, גם זה ייסוד רבנן. הרי אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש, ולא מתוך הלכה שאינה פסוקה. אז קל וחומר, באמצע התפילה, לעיין, להרהר, הלכה כך או כך. לכן יש הרבה שחלקו על חיי האדם בדבר הזה. אפילו, אחי, המסקנה היא כדעת חיי אדם. כך פוסק המשנה ברורה על המקום, וכך המסקנה למעשה. והסיבה היא, אומנם לפי דברי התוספות בברכות ל״ג שפסקו להלכה, שאין דברי הגמרא בראש השנה ל״ג לאו דאורייתא באומר ברכה לבטלה, אלא הסבירו התוספות מה שהגמרא אמרה בראש השנה ל״ג, שהאדם שמברך ברכה לבטלה עובר משום לא תישא את שם השם אלוהיך לשווא, זה רק אסמכתה בעלמא, ולא לאו גמור מן התורה. לפי זה אתה יכול לומר, זה דרבנן וזה דרבנן, שב ואל תעשה עדיף. אבל אנחנו פוסקים הלכה כדעת רב פלטוי גאון, רב האי גאון, הרמב״ם, מורחות-חיים, רבנו מנוח, רוב הפוסקים דעתם שאיסור ברכה לבטלה זה לאו גמור מדאורייתא. ממילא כדאי, מוטב הדבר שאלך שא-עבירה דרבנן של הליכה באמצע העמידה ולא אמשיך הלאה. אולי הברכות האלה תהיינה ברכות לבטלה, לאו גמור מן התורה. כדאי שאדם יכניס את עצמו בספק איסור דרבנן בהליכה באמצע העמידה ולא יסבך את עצמו בספק דאורייתא ברכות לבטלה. שוב, גם בדבר הזה נקפיד ונאמר לו עצה כזו, אל תסובב את הפנים לצד דרום, אלא גם תוך כדי ההליכה שאתה הולך לארון תשתדל לשמור עם הפנים אל המזרח, לא לסובב את פניו מכנגד פני השכינה. זו העצה, היועצה. בצורה כזו, בדרך זו, יוכל האדם הזה להגיע לארון הספרים, יעיין, ולפי זה ידע, אם באמת רשאי להמשיך, ימשיך גם במקום, ויחזור למקום הראשון, אלא ליד ארון הספרים, שם יעיין בספר ויחליט מה עליו לעשות. זה טוב באדם שלומד תורה מתוך הספר ויודע גם את הסימנים, יודע איפה זה כתוב, אז יגיע לארון הספרים, ימצא את הדין. אבל אם האדם הזה אומר לך, תראה, אני לא חכם ולא תלמיד חכם ולא יודע כלום. אם יש לי בעיה, מה אני עושה? אני שואל חכם. ולמזלו, יש שם חכם בבית-הכנסת והוא לא באמצע העמידה. החכם הזה עומד ליד הדלת, הוא לא מתפלל, הוא רוצה לגשת אליו באמצע העמידה. הגיע לברכת על הצדיקים ועל החסידים, הוא ייגש לחכם, ישאל אותו, ואחר כך יעשה מה שהרד יגיד. שוב, החיה אדם דן בדבר הזה ואומר, אולי גם זה מותר. אבל עד כדי כך, להתיר דיבור באמצע התפילה, זה כבר גוזמה. קשה לנו להתיר דבר כזה. ולכן, אם הדבר קרה לו בחול, רשאי לכתוב לו את השאלה, והחכם יענה לו. אבל לדבר? חס ושלום, לא מתירים בזה כלל ועיקר. אבל כל זה מלמד אותנו מוסר השכל. אדם ירא שמים חייב ללמוד ולשנן טוב את כל ההלכות, ובפרט הלכות תפילה. אם יש לך בעיה באיזה דבר, נולד לך בן, אתה לא יודע אם עושים פדיון הבן או לא, טוב, פעם בחיים שואלים שאלה את החכם. אני מבין, יש לך חודש שלם זמן לברר ולשאול את החכם אם בכור זה או לא בכור, פודים אותו או לא, עם ברכה או בלי ברכה. טוב, אתה מקבל את הפסק מהחכם, חזק ברוך. אבל כאן, מה תעשה באמצע העמידה? מי אומר בכלל שיהיה לך חכם? אולי למזלך, באמצע התפילה שם במוסאיוב לא תזכה שיהיה לך חכם לידך. אז מה תעשה? לכן, אדם צריך להיות בקיא בכל ההלכות של תפילת שחרית מנחה ערבית, בתפילות האלה, כדי שידע שאם אין לו איזו תקלה, ידע גם איך מתקנים ומה מתקנים. להבדיל אלף אלפי הבדלות, אדם, יש לו רכב, יש לו אוטו, הוא לוקח גלגל חמישי. בשביל מה אתה צריך חמישה גלגלים? מה, אתה נוסע עם חמישה גלגלים, הפרייבט שלך לא יכול לנסוע על ארבע? או שהאדם הזה הולך, לומד איך מחליפים גלגל. אם יש פאנצ'ר, הוא רואה והוא מנסה, תגיד לו, בשביל מה אתה מתאמץ? מלכלך את הידיים שלך בגריז? בשביל מה כל העבודה הזאת? הוא אומר לך, תראה, אני נוסע באוטו, ואולי יהיה לי פאנצ'ר באוטו, ובמקום להביא גרר יעלה לי הרבה כסף, אז אני לומד איך להחליף גלגל. זה דבר הגיוני. אני אין לו אוטו. או לו, או לחבר שלו. אז למה לחכות עד שיגדל וילמד את זה? בבית הספר שם מלמדים אותם את הדברים הפשוטים האלה. ילדים בגן, על הלגו, מתחילים כבר להרכיב ולפרק, ואחר כך לאט-לאט מתקדמים. טוב, אלה שעומדים פה בחצר וצמודים לקיר, אין בעיה. מי שצמוד, בסדר. אבל אלה שלא צמודים זה לא טוב. זה לא טוב. שיתפללו בבית מדרש. בתשע בדיוק, איך שהרב גומר את התפילה מיד, יש מניין בפנים, שייכנסו. ברוך השם, יש מקום גדול בפנים. שם זה בית מדרש, הקדושה שם הרבה יותר טובה. התפילה תתקבל למעלה, לשמי מרום, לא כמו בחצר. אומנם בחצר אין גג, הוא חושב שהתפילה תעלה יותר מהר, אז זה לא נכון. טוב, לפעמים יש אוויר. זהו, הוא חם מאוד שם. מה עשו? בלית ברירה, שעת הדחק. והוא עומד ליד הקיר. כן. הוא לא נכלל באחד ההגרפים של הכוהנים שלו? לא, לא נכלל. אמרו ירחים, יעמוד באמצע. לא באמצע, יעמוד קצת, חצי מטר עוד קצת, כדי שיהיה באותה השורה. וכדאי שהכוהן קצת יתרחק, יצמיד את גבו קרוב ממש להיכן, כדי שיהיה בצדו. אם הוא גדול ישר בצדו, זה בסדר. מקביל זה בסדר. זה רק מקבילה איתי היום. כן. הגיעו לכהנים, ואני הגעתי לילול ארצון נמרתי. כן. של הראשון. לפי הכוהנים, עקרתי במקומי, באתי אחורה בלי להגיד אורשה שלום, כדי לקבל את זה בפרקס כהנים. עשיתי בסדר או לא? כן, בסדר, מאה אחוז. לא ידעתי את ההלכה. מה הקשר? למה מותר לפנות את הקבר? הרי יש חרדת עדין, זה גורם צער גדול למת. אני באתי, שילמתי כסף לבעל השדה, בעל השדה הסכים, קברתי את המת הזה ברשות, הכול היה בסדר. למה מפנים את הקבר? למה אתה מתיר? אתה אומר, זה לא תלוי בדעת בעל השדה או בדעתי, אלא אם זה מקום שהוא מעבר לרבים וזה מזיק לכוהנים, מותר לפנות. אז כמו ששם, מועדים קל וחומר גם פה. המקום הזה כאן מיועד לא לתפילה, אלא למעבר. ובא האדם הזה, עומד כאן בפרוזדור, עומד, מתחיל, השם שוודאי תפתח. אמרנו שכאילו לא התפלל, נכון? לפי דעת מרן, ברכותיו נבטלה. אז אם זה אפס, אם זה לא תפילה, אז כמו שעכשיו מותר לעבור לפניך, כי אתה לא מתפלל, גם שם כאילו הוא לא מתפלל. כל הדשן אמרה, הוא אסור לעבוד לפני המתפלל. רק אם הוא מכוון באבות. אם הוא לא מכוון באבות. אז אין בעיה. אין עתיד. אין עתיד. זה פשוט. תשאיר כל אחד על חזקתו, לפחות אבות ייתן לאנשים צ'אנס. לכן, אם אני מקווה שהוא מכוון באבות, אסור. אבל כשהאנשים האלה עומדים בחצר של מוסאיו, או הדוגמה של הנער הזה, שעומד כאן ומתנדנד, ואתה רואה לפי הבעת הפנים שלו, אתה בטוח שהאדם הזה, לא אבות ולא בנים, לא כיוון כלום. אז אחדים כאלה, אתה יכול לעבוד, אין לך מה לחשוש, יהיה מותר בשופי. בעיקר באבות. אדם שכיוון כל התפילה, אבל מההתחלה עד מגן אברהם לא כיוון כלום, זה עדיין ספק אם זה טוב או לא. כן, העיקר זה הברכה הראשונה. טוב, נחזור לנושא. היה עומד בתפילה, ויצא ממנו רוח מלמטה, ממתין עד שיכלה הריח, וחוזר ומתפלל. זה דבר שיכול לקרות לאדם שבר-מינן יש לו בעיות עם המעיים, קלקול קיבה. לפעמים זה דבר כרוני, בגיל זיקנה, או לאו דווקא, לפעמים ביום שבת הוא אכל איזה מאכלים, ביום ראשון הוא כבר לא מרגיש טוב. אכל הרבה צ'וינט, פסוליה, ושתה מים קרים, אכל אבטיח. יש סגולה טובה לקלקל את כל התוחנות, הכול ילך. ואז ביום ראשון הוא בא להתפלל, טוב, אז ימתין, ואחר כך ימשיך להתפלל. ביקש לצאת ממנו רוח מלמטה, ונצטער הרבה, ואינו יכול להעמיד עצמו. הולך אחוריו ארבעה אמות, מוציא רוח וממתין עד שיכלה הריח, ואומר, ריבון העולמים, יצרתנו, נקבים-נקבים, חלולים-חלולים. גלוי וידוע לפניך חרפתנו וכלימתנו. חרפה וכלימה בחיינו, רימה ותולעה במותנו. וחוזר למקומו, וחוזר למקום שפסק. כל זה, דברי הגמרא שם. השאלה על מה הגמרא מתכוונת. הרמ״ם ממשיך, יש אומרים שכל זה מיירק שמתפלל בביתו, אבל כשמתפלל בציבור דאבה לביוש גדול, אין צריך כלל להרחיק לאחריו. וגם לא יאמר הריבון, רק ממתין עד שיכלה ממנו הריח וכן נוהגים. כל זה דברי תרומת הדשא. מרן בבית יוסף מביא את זה ואומר, קשה לנו לבדות חילוקים, דברים שלא נאמרו בגמרא. זו הסיבה שמרן בשולחן ערוך לא העתיק את הדברים של תרומת הדשא, אלא כתב בסתם, משמע, בין אם זה בבית ובין אם זה בבית-הכנסת. אף על-פי כן, אחרוני הספרדים, בית עובד, חסד לאלפים, כף אחים ושאר האחרונים, הסתמכו על דברי תרומת הדשא, ולכן המסקנה היא. את כל הקטע הזה, ריבון העולמים, אומרים אך ורק כשקרה הדבר הזה בבית, בבית-הכנסת לא. אם קרה הדבר הזה בבית-הכנסת, יהרהר. נניח הוא הגיע, אשיבנו אבינים לתורתך, ושם קרה לו הדבר הזה, אם הוא זוכר את הנוסח, יהרהר בלבו ריבון העולמים, יצרתם נקבים נקבים חלולים חלולים, ויאמר את כל הקטע הזה לא בפה אלא בהרהור. ואז, מחשבה טובה, הקדוש-ברוך-הוא מצרפה למעשה. וימשיך אחר כך, המשך של התפילה. לא שומע. הוא מבין או שומע? בעצם, יפתחו חלום המתעטש בתפילתו, מלמטה סימן רע לו, מלמעלה סימן יפה לו. כל זה, סיום הגמרא שם, בברכות כד. אדם שרוצה להתעטש בשנייה שלפני כן, הוא רוצה ועדיין לא יכול, קשה לו. הוא מתעטש, משתחרר. אז כמו שעשו לו נחת רוח למטה, זה סימן שעושים לו נחת רוח מלמעלה. אבל אדם שמתעטש בתפילתו למטה, זה כמו שטורפים את תפילתו בפניו, זה רמז לא טוב. ברור שזה עם התפילין, אבל לאונסו, לא הייתה לו שליטה. אם הוא יכול להתאפק, עדיף שיתאפק. אומנם, בספר החסידים אומר שזה יכול לגרום לאדם נזק, אבל כנראה שהיום הרופאים בזמננו לא חוששים לדבר הזה, אולי בזמנם הגופות היו אחרות. ולכן, אם הוא יכול להתאפק, בוודאי שעדיף יותר להתאפק. אין בלט שקצו לגבי הפחה. לגבי הפחה אין את הבעיה של בלט שקצו, ולכן כשיש לו כאן צורך או עם התפילין, ודאי שהוא ישתדל להתאפק. אבל כל זה באדם רגיל. אדם שעבר אתמול ניתוח, הוא לא מסוגל, זה לא דבר שתלוי בעדו, אין לו שליטה, הוא מאבד את כל השליטה, טוב, מהי דאב האהבה. כמו שאמרנו, יש לו את הבקשה, ריבון העולמים, הוא יאמר את זה וימשיך. אמרנו שלצד, יצדד לצדדים, ימינה ושמאלה. כן, לא כדאי. אם יש כבר מישהו שעמד, לא כדאי. אז יתחיל ישר את העמידה, יוותר על ההידור הזה. כל מה שנאמר שם ברמז, כמו שעם ישראל התקרבו, עמוד אש וענן וכו', אז כך גם אנחנו מתקרבים שלוש פסימות. כל זה חומרה בעלמוה ההידור. כאן, במקרה הזה שהוא הולך כנגד המתפלל, עדיף לוותר על ההידור הזה. לא יפסיק בתפילתו, ואפילו מלך ישראל שואל בשלומו לא ישיבנו. אבל, מלך גוי, אם אפשר לו לקצר, דהיינו, שיאמר תחילת הברכה וסופה קודם שיגיע אליו, יקצר, או אם אפשר לו שיטה מן הדרך, יטה, ולא יפסיק בדיבור, ואם אי-אפשר לו, יפסיק. המשנה במסכת ברכות ל', המשנה מדגישה שהעניין התפילה ה-18 הוא חמור מאוד. אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו. זה לא כמו מצוות קריאת שמע. בקריאת שמע אנחנו אומרים, שואל מפני היראה, משיב מפני הכבוד, כמו שהסברנו למעלה בסימן סוו. הסברנו בהרחבה את כל הקולות, עד איך אני יכול להפסיק ולענות. כאן, מרגע שהוא מתחיל, השם שפתי תפתח עד השם צורי וגואלי, שום דבר אינו רשאי לעשות. כמו שאמרנו, אפילו המלך שואל בשלומו, אין לו היתר לענות כלום. אלא, ימשיך הלאה בתפילה, כאילו אף אחד לא נמצא בעולם, אלא הוא עם הקדוש-ברוך-הוא בלבד. לפני כ-110 שנים חי בשכונה הזו הרב שלמה מוסיוף, שבנה, התחיל בבניין בתי-הכנסת. הוא היה אדם, לא רק שעשה, אלא גם היה יושב ולומד. אלא הוא היה איש עסקים, היה לו הרבה כסף. ולפעמים באמצע הלימוד היו באים, מפריעים לו. היה לצורך זה צורך אחר, היום יש טלפון. אז לא היה טלפון, היו באים אנשים, באים שליחים, ומזעיקים אותו לכל מיני עניינים, וזה היה גורם לו ביטול תורה. מה הוא עשה? לקח קרטון, בריסטול יפה, וכתב על זה באותיות גדולות. אפילו המלך שואל בשלמה, השם שלו היה שלמה, אפילו המלך שואל בשלמה, לא אישרו אלי. אל תפריעו לי, עכשיו אני באמצע הלימוד, לא רוצה לענות לאף אחד, אפילו ירוויח כסף, לא ירוויח, שהכול הולך. העיקר, אני עכשיו יושב ולומד, זה הפתגם שהוא עשה לעצמו, כי אין בעצמו את הדבר הזה. כשאדם לומד רצוף, יש ערך רב ללימוד. מה שאין כן, כשאדם לומד, כמה דקות נפסיק באמצע, התורה שלו נעשית קריים-קריים. וראייה לדבר, המעשה הידוע עם רבי עקיבא ואשתו, כשגמר תריסר שנים וכולי, חזר. טוב, הגעת כבר הביתה, תיכנס, תגיד לאשתך שלום, כמה דקות. זה לא יום אחד או יומיים, זה תריסר שנים. לא. כשהוא חזר חזרה, אז זה לא 12. זה דבר שלם, 24 שנים. 12 ועוד 12 זה לא כמו ה-24 הרצוף. כך גם בזמני לימוד התורה. יש אנשים שלומדים, פה חמש דקות, שם עשר דקות, באמצע יש לו טלפון, הוא מדבר באמצע וכן הלאה. ממילא הוא מאבד את הריכוז, התורה שלו, אין לה הרבה ערך. אבל כשאדם יושב ולומד, הוא בא ב-4, בא ב-5 ולמד שעתיים, שלוש, ארבע, למד רצוף. אותו מקום שהוא יושב, הוא לא זז, אז הוא כל הזמן מרוכז היטב בגמרה, בהלכה. אדם כזה יכול לראות ברכה פרי בעמלון, מה שהוא לומד, יבין טוב ויזכור טוב להרבה שנים. אחרת, האדם הזה, כשמגיעה הלכה למעשה, הוא זוכר, הרב אמר את זה עוד לפני שבוע, לא הרבה זמן. אבל מה הרב אמר? מותר או לא? אני לא זוכר. עכשיו הוא צריך לחפש את הרב, טלפון או דברים אחרים עד שימצא. אם הוא היה זוכר, היה חוסך לעצמו את כל הווג'ערס הזה. לא רק לעצמו, היה חוסך את הבלבול מוח גם לרב שלו. מה גורם לעצמו את כל הדברים האלה? שהאדם הזה, התורה שלו, קרעים-קרעים, כמו שאמרנו. וזה לא טוב. לכן, אדם משתדל כמה שאפשר להתקרב, בפרט כשהוא לומד גמרה. גמרה אי-אפשר ללמוד בעל-פה. גמרה צריך אמר עם הספר. השתדל להיות קרוב מאוד לרב, לשבת עם הספר, יהיה מרוכז היטב ואז יבין היטב את הסוגיה, יזכור טוב את הדברים הללו. אדם כזה יכול להתקדם. הלאה, אחי, איך אומרים? לא יצא הרבה מהאדם הזה, הוא לא יגיע לא רחוק ולא קרוב. ולכן, מן הראוי שכל אחד ייקח לתשומת לבו את הדברים האלה שאמרנו, כדי שבעזרת השם ילמד טוב, הוא ייהנה וגם רבותיו ייהנו ממנו. כן. יש רשייה להביא את זה בחג זמן? כן, אין בעיה. אם הוא רגיל לכוון באבות, אין בעיה, יחזור. כן. כן, נו. חזר אחורה, והוא יקבל בלכת כהנית. כן, מצוין, נו. למה זה לא חזר? אם היה עומד בעבר? או, אם היה עומד כך, אם רשאי לענות אמן, יש מחלוקת גדולה בדעת מרן. זאת אומרת, אחרי שהוא גומר את היעוד הרצון הראשון, מרן אומר שדין ענייה באמצע אלוקי נצור זה דומה לקראת שמע. כמו בקראת שמע, שואל מפני היראה ומשום מפני הכבוד, הוא הדין גם פה. השאלה היא, זה דומה ממש לקראת שמע? הרי בקריאת שמע למדנו שלא עונים אמנים של ברכות, נכון? אם אתה אומר למען ירבו ימיכם, ואתה שומע את החזן אומר יוצר המאורות, אתה לא עונה אמן אחריו. אותו דבר נאמר גם פה. או שפשט מרן לאו דווקא בקריאת שמע, אלא זה יהיה דומה לפסוקי דזמרא. מחלוקת גדולה בדעת מרן. ולכן, מה הפתרון? איך אדם יוצא ידי חובה אליבא דקולא עלמא על-ידי שמזיז קצת את הרגל, עקר את רגלו קצת, ובזה אליבא דקולא עלמא יהיה רשאי לענות גם אמן. תראה את הלשון של מרן, סימן קכב סוף סעיף א' יכול להפסיק כדרך שמפסיק בברכה של קריאת שמע אפילו באמצע. האם הלשון של מרן קריאת שמע כפשוטו? מילא אמן של ברכות לא יכול לענות? כך הסבירו הרבה אחרונים בדעת מרן. בוא נאמר לא. גם בפסוקי דזמרא, גם בהלל, גם שם יש את הלשון הזה. ומה הדין באמצע ההלל? מה הדין באמצע פסוקי דזמרא? שם כן עונה אמן של ברכות, כמו שאומר בספר הגור רבי אהוליך, העתיקו את זה שערי תשובה, משנה ברורה ושאר האחרונים, ששם הכול זה שבח לבורא עולם, גם מאמן זה שבח. אז למרות שאמרו שאסור להפסיק באמצע ההלל, אלא כמו קריאת שמע, אתה אומר קריאת שמע לאו דווקא, אלא שאסור לדבר דברים בטילים. אבל אמן מותר, אולי גם פה. ולכן אמרנו העצה, מה שהוא עשה, הסכמנו אם הוא זכה לכוון, לדעתי. נכון, גם בזה מחלוקת לגבי אמלוך, מחלוקת, ואם הוא עקר את רגליו יכול לענות את כל הקדושה בראש. אני קורא בסימן קד. לא יפסיק בתפילתו, ואפילו מלך ישראל שואל בשלמה לא ישיבנו. אבל, מלך גוי, אם אפשר לו לקצר, דהיינו שיאמר תחילת הברכה וסופה. קודם שיגיע אליו יקצר, או אם אפשר לו שיתה מן הדרך יתה, ולא יפסיק בדיבור, ואם אי-אפשר, לא יפסיק. המשנה, במסכת ברכות ל', אומרת שאסור להפסיק בתפילה. אדם מתחיל את העמידה, ה' שפתי תפתח, עד עושה שלום, את כל זה צריך לומר בבת-אחת, ואסור להפסיק בשום דבר. ואפילו מלך ישראל שואל בשלמה לא ישיבנו. אומנם אנחנו מצווים על כבודו של המלך, שום תשים עליך מלך שתהא עמתו עליך. אנחנו חייבים לכבד אותו, אבל כאן כבודו של מקום, כבודו של הקדוש ברוך הוא, הרבה יותר חמור, ולכן לא יענה לו אפילו שלום. רק בקריאת שמע, ודיברת בם, יש לך היתר לענות, שואל מפני היראה, משיב מפני הכבוד, אבל כאן בעמידה האדמה יותר חמור, ולכן אפילו אם האבא רבו או מלך, וכיוצא בהם אומר לו שלום, לא יענה לו שום דבר. קל וחומר, אם יש לו טלפון באמצע העמידה, שלא ישיב ולא יענה. אדם מתורבת, לפני שנכנס לבית-כנסת, קודם כול, סוגר את המכשיר, מכבה את הנודניק הזה, כדי שיוכל להתפלל בנחת. אפילו אם הוא שכח, לא שם לב. אין שום צד להקל בדבר, אלא, כמו שאמרנו, ימשיך הלאה בתפילתו. אבל, כל זה במלך יהודי, אבל מלך גוי, אין לו ברירה, מוכרח לענות לו, שמי יהרוג אותו פיקוח נפש דוחה גם את האיסור הזה, ולכן בוודאי שחייב לענות לו. אבל לפעמים הוא רואה אותו מרחוק ויכול לקצר את התפילה, יקצר, שיאמר תחילת הברכה וסופה. או לפעמים הוא יכול לרדת מהכביש, יפנה גב לכיוון ההוא, כאילו לא ראה את המלך, והמלך לא ראה אותו, זה הכי טוב. אבל אם אי-אפשר, אין לו ברירה, נלכד, אז בזה, בלית ברירה, אנחנו יכולים להתיר לו לענות. היה מתפלל בדרך ובא בהמה או קרון כנגדו, יטה מן הדרך ולא יפסיק. אבל בעניין אחר, אין לצאת ממקומו עד שיגמור תפילתו, אלא אם כן הוא בתחנונים שלאחר התפילה. אסור לאדם ללכת, לזוז באמצע העמידה. אותו מקום שהתחיל, השם שפתי תפתח, יישאר עומד במקומו עד שיגיע לעושה שלום. לא יכול לטייל באמצע התפילה, אי-אפשר לעשות טיילת, אלא חייב, כמו שאמרנו קודם כול, לסיים. אבל אין לו ברירה, ראה בהמה באה כנגדו ויכולה להזיק אותו. בזה, בלית ברירה, יטה מן הדרך. אבל לא יפסיק בדיבור לצעוק או להכות אותה או לומר לאחרים שיכו אותה. כל הדברים האלה, ישתדל שלא לעשותם עד לאחר שיסיים. אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק. אבל יכול ללכת למקום אחר כדי שיפול הנחש. מרגלו. אבל עקרב פוסק לפי שהוא מועד יותר להזיק. בנחש נמה, אם ראה שהוא כעוס ומוכן להזיק, פוסק. בנחש ארסי אין ספק שזה סכנה, פיקוח נפש דוחה גם את האיסור הפסקה בתפילה. אבל כשהנחש הזה מוכר לו והוא לא ארסי, יכול להיות שיזיק לו, יכול להיות שימשוך אותו וזה יכאב, אבל אין כאן סכנה. לכן המשנה מסיימת, אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק. אבל בעקרב, בחיי גוונה, בוודאי שצריך להפסיק, בעקרב הסכנה הוא הרבה יותר. יש אנשים שמכירים, מזהים את סוגי הנחשים. יש בארץ 39 סוגי נחשים. יש אנשים שיודעים להבחין, זה כך וזה כך. יש אפילו אנשים שמגדלים נחשים בבית שלהם, יודע שזה נחש לא ארסי ומטפל בו כמו שמטפל בחתול או בכלא. לכן בחיי גוונה יש את החומרה שאמרנו, שלא יפסיק. אבל אדם שלא מזהה, לא מכיר, אולי הנחש הזה הוא ארסי. נכון הדבר שרוב הנחשים בארץ אינם ארסיים, אבל לא הולכים לפיקוח נפש אחרי הרוב, ולכן בחיי גוונה בוודאי שצריך להפסיק. כך גם אדם שמכיר, יודע בטיבם של הנחשים, יודע שהנחש הזה כעוס. אנחנו לא מכירים, לא יודעים. אם הוא נושף, השריקה זה הסימן המובהק שהוא כעוס, וחלילה באותו רגע זה מסוכן מאוד. ולכן, בכל הדברים האלה אדם צריך לשמור על החיים שלו. בלית ברירה, בוודאי שמותר לו להפסיק. לא רק להפסיק בבריחה לזוז, אלא אם צריך גם לדבר, לטלפן לעירייה כשיבוא לקחת אותו וכיוצא בזה. בכל הדברים הללו אין את הגזירה של חכמים, בכל זה הדבר מותר. והגמרא בברכות ל״ב מספרת שם מעשה בחסיד אחד, שהיה עומד בתפילה ועבר השר ואמר לו שלום. לא ענה לו שלום. אותו השר הקפיד עליו אבל המתין. אחרי שסיים, גמר את התפילה, פנה אליו השר לאותו החסיד. אמר לו, ריקה? הרי כתוב בתורה שלכם רק כי שמר לך ושמור נפשך מאוד ונשמרתם מאוד לנפשותיכם. כשאמרתי לך שלום ולא השבת לי שלום, אם הייתי נוטה לראשך מעליך, מי היה טובע דמך מידי? למה אמר לו ריקה מלשון ריק? הרי נאמר בשבת ל״ב, אסור לאדם להביא את עצמו לידי סכנה. שמי לא יעשו לו נס. ואם יעשו לו נס, מתמעטות זכיותיו שנאמר, קטונתי מכל החסדים ומכל האמת. אז הוא רומז לו כאן, אותו השר, עכשיו היה לך נס. יכולתי להרוג אותך ולא הרגתי אותך, זה נס. אם כן, עכשיו אתה ריק, התמעטו זכיותיך. ענה לו אותו החסיד, המתן עד שאפייסך. תן לי הזדמנות, אני אסביר לך. אמר לו, אם היית עומד מדבר לפני המלך, הייתי אומר לך שלום, היית עונה לי? אמר לו, לא. ואם היית אומר לי שלום? אמר לו, היו הורגים אותי. ענה לו אותו החסיד, אמר לו, בריא הדברים קל וחומר, אם אתה היית עומד לפני מלך בשר ודם, שהיום כאן ומחר בקבר, אתה מבין שהכבוד שלו חשוב, ואסור להפסיק באמצע לדבר עם סתם אדם. אני הייתי עומד מדבר לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, הייתי בתפילה לפני בורא עולם, לכן לא אמרתי לך שלום. ואז התפייס אותו השר והלך בדרכו לשלום. זה המעשה שהגמרא מביאה, ושם מדובר, כמו שאמרנו, שהיה סכנת חיים. היום בזמן הזה יעבור איזה שר, אפילו שר הביטחון, שר החוץ, יגיד לך שלום, ולא אמרת שלום. אז הוא יהיה איתך ברוגז, מה יש? הוא ברוגז עם מישהו, הוא יהיה גם איתך ברוגז. לא יקרה שום דבר. אבל אז בזמנם העולם לא היה מתנהל כך. אז השר או המלך, אם הוא כועס על מישהו, ויאמר המלך תלו עליו בשנייה אחת הזמר, גמרנו, שולח אותו לגרדום. ולכן, בכל הדברים האלה יש סכנה, וזה מה שמרן סיים, ומלך גוי, אם אין ברירה, בוודאי שענו. אלא ששם, כמו שאמרנו, זה היה יוצא מן הכלל. התפארת ישראל עדיין שואלת. סיכון כלשהו היה כאן. והרי כל המצווה של התפילה היא דרבנן. איך אותו החסיד סיכן את החיים שלו בדברים הללו? אמנם שלושה עבירות החמורות, עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, אומרים בהם ייהרג ואל יעבור. אבל בדברים האחרים חייב האדם לעבור ולא להיהרג. בא הגוי ואומר לו, או שתחלל שבת או שאני אוהרג אותך, אז אין ברירה. עדיף שידליק את האש, כמו שאומר לו הגוי, ולא ימסור את החיים שלו. ואסור לאדם להחמיר על עצמו, לא שייך לומר כאן, המחמיר תבוא על הברכה. מרן כתב ביורי דעה, סימן קמ״ז, פה זו חומרה דעתה לידי כולה. למה? החיים הם לא שלי, שאני יכול לתרום אותם. ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש. אסור לאדם לאבד עצמו לדעת. אם כן, איך החסיד הזה סיכן את החיים שלו, שם נפשו בכפו. יש כמה תירוצים בדבר. התירוץ הראשון, שכאן החסיד לא הרגיש, כל כך היה שקוע בתפילה, לא הרגיש שאותו השר אמר לו שלום. מעין זה מסופר על רבי חנינא בן דוסא בברכות לעמי ד', שנשך אותו הערווד, הסגולה שם. אם הערווד קופץ ראשון למים, אותו אדם שנושך מת. ואם האדם רץ ראשון למים, הערווד ימת. כאן נעשה לו נס, מייד אחרי שנשך אותו הערווד נבקע מעיין תחת רגליו וניצול. שאלו אותו, איך זה? ראית את הערווד, היית צריך לברוח. אמר להם, הוא היה שקוע בתפילה, לא הרגיש. מעין זה מתרצים גם פה. תירוץ נוסף, לאדם פשוט אסור להחמיר על עצמו. רק בשלושה עוויות ירק ואל יעבור, בדברים אחרים אסור לו להחמיר. אבל אם האדם הזה מפורסם בצדקות וחסידות, אם חלילה ייפגע, הדבר יתפרסם בכל העולם. פלוני אלמוני משא נפשו על קידוש השם, לא רצה לאכול חזיר או דבר אחר, בזה יש צד היתר, מותר לו לעשות כן. מעין מה שנאמר ברבי עקיבא בעירובין כא'. כשהביאו לו מים לבית-הסוהר היה הרבה מים שם, חלק לנטילת ידיים וחלק לשתייה. אבל שומר בית-הסוהר לא ידע שאנחנו נוטלים ידיים, חשש אולי המים האלה כדי לחתור חתירה, כדי שיהיה לו קל לחפור. לכן אמר להם שאני לא מסכים שיהיה הרבה מים, שפך חצי. במים שנשארו, רבי עקיבא לקח ונטל את ידיו. אמר לו תלמידו, הרי המים האלה בקושי מספיקים לשתייה, אתה עושה בהם נטילת ידיים? ענה לו רבי עקיבא, מוטב שאמות מתת-עצמי ולא אעבור על דברי חברי. זאת אומרת, לא רצה לוותר על מצווה נטילת ידיים. תגיד, נטילת ידיים זה דרבנן? איך אתה בשביל דבר כזה, אתה עושה חומרה דהתל ידי כולה, אתה מסכן את עצמך? שוב, רבי עקיבא, שהיה אדם מפורסם, כמו שאמרנו, היה היתר. יש מתרצים תירוץ אחר, וזה כלל יסודי להרבה דברים, להרבה פרטים, שאנחנו נתקלים בהם. יש הבדל בין סכנה גדולה לבין סכנה מועטת. הגמרא במסכת פסחים בדף ח' מביאה את הפסוק שומר מצווה לא ידע דבר רע. אני הולך לבדוק את החמץ. אפילו אם יש איזו סכנה כלשהי, לא נורא. אתה לוקח מעבר, מגרפה, אתה מחפש איפה נשאר הבסקווית, איפה נשאר החמץ, אין לך סיכון גדול. אבל מקום שיש סיכון גבוה, לא אומרים לו שיעשה דבר כזה, אסור לו ללכת לאותו מקום לבדוק את החמץ. מניין לנו? הגמרא מביאה את מה שמסופר בספר שמואל א'. הקדוש ברוך הוא מצווה את שמואל הנביא שאלך וימשח את דוד למלך. שמואל הנביא עונה לקדוש ברוך הוא. איך אלך וישמע שאון והרגני? בסכנה. לכאורה, איך שמואל הנביא עונה דבר כזה לקדוש ברוך הוא? הקדוש ברוך הוא לא יודע אם יהיה סכנה או אין סכנה. הקדוש ברוך הוא אומר לך ללכת, בלי חוכמות אתה צריך ללכת. תראה את הצנחנים שלנו אומרים להם הוראה, הם עושים בלי חוכמות, מסוכן, לא מסוכן, הם הולכים. אבל שמואל הנביא טען טענה צודקת. שומר מצווה לא ידע דבר רע דווקא כשהסכנה היא קטנה, כאן הסכנה גדולה, היא נשמע שאול יהרוז אותו. כיוון שאמר דבר נכון, הקדוש ברוך הוא ענה לו, עגלת בקר תיקח בידיך, ואמרת לזבוח לה' באתי, יסווה את הליכתו, שלא ידעו שהוא הולך למשוח את דוד למלך. משם הגמרא לומדת כלל, לכל המקומות כולם. פה אותו חסיד הכיר את אותו השר, ידע שזה אדם מתון, אדם שיש לו דרך ארץ לפני יהודי, ולא יעשה מעשה כזה להרוג אותו מיד בגלל שלא אמר לו שלום. נכון שהיה סיכון קטן, סיכון קטן אתה יכול לקחת, רק ככון זה אומרים, שומר מצווה לא ידע דבר רע. תראה, סופו הוכיח על תחילתו, סופו של דבר באמת, הוא לא עשה לו שום דבר, והיה מתון, חיכה לו עד שגמר, עד שסיים את כל התפילה כולה. דברי תפילת ישראל הובאו להלכה גם בדברי שאר האחרונים, שאר הפוסקים. יש לנו מזה הרבה דברים, נפקא מינה, למעשה. אני אתחיל בדברי הרדב״ז. הוא כבר אומר את הרעיון הזה, אבל בנושא אחר, בהלכה אחרת. התפארת ישראל הייתה לפני כ-200 שנה. הרדב״ז, רבו של רבנו הארי, היה לפני כ-500 שנה. תחילת ימיו היה במצרים, סוף ימיו עלה לארץ ישראל והיה עב בדין בצפת. מרן היה עב בדין בתקופה ההיא, אבל הרדב״ז היה הרבה יותר קשיש, יותר מבוגר ממרן. כשבא הרדב״ז לצפת, מרן פינה את מקומו ונתן לרדב״ז להיות עב בדין. הוא שואל על מה שנאמר בגמרא, בליל הסדר אנחנו יושבים בהסבה. שני טעמים, מחלוקת ראשי, רשב״ם ותוספות. שלא יקדים כנה לוושת, או בגלל שנוח יותר לתפוס את כוס היין ביד ימין. הנפקא מינה בשמאלי באיתר. הרדב״ז פוסק להלכה, עיקר הטעם בגלל שהוא תופס ביד ימין. לפי זה האיתר, יותר נוח לו לתפוס ביד שמאל. אם כך, יותר טוב שיעשה ההסבה בצורה הפוכה. יעשה ההסבה על צד ימין. שואל הרדב״ז, אבל יש חשש שלא יקדים קנה לוושת, חמירה סכנתה מייסורה. אומר הרדב״ז, הסכנה הזו קטנה, ושומר מצווה לא ידע דבר. זה מה שהוא אומר את הרעיון, מה שאמרנו כאן הוא אומר שם. שם ההלכה לא כך. למדנו בסימן תעב״, מרן לא פסק בזה כהרדב״ז. מרן אמר שגם האיתר ישב, ישב בהסבה על צד השמאל. רק אני משתמש ברעיון של הרדב״ז שהוא תואם את המהלך, את הנושא שאמרנו. על פי זה גם כותב אגודת אזוב בדעת הרדב״ז לגבי נושאים אחרים של סכנת נפשות, שגם בהם אומרים את הכלל, את המהלך הזה. ניקח דוגמה מצויה מאוד, לצערנו. פעמים רבות אדם מגיע לסוף הדרך, שתי הכליות לא פועלות, לא עובדות. הרופאים מנסים, ואין מה לעשות, עושים לו דיאליזה. הפתרון לטווח רחוק, למצוא אדם שיסכים לתרום לו כליה. הדבר הטוב ביותר, אם יש לו איזה אח או אחות שהרקמות שלהם דומים, יכולים להעביר משתילים מהאח הזה לאח השני. בא אח ושואל אותנו, האם אני חייב או לא חייב? אתה אומר לו, אני לא חייב. אתה לא חייב, אין עליך שום חובה, כיוון שבכל ניתוח יש סכנה, לכן אתה לא חייב לעשות שום דבר שהוא ישבור את הראש לבד. יש בדרום אפריקה או בברזיל, יש הרבה מדינות ששם לא קשה להשיג כליה. שם הכושים האינדיאנים צריכים הרבה כסף בשביל הסמים. אין להם כסף, מה הם עושים? הם מוכרים כליה אחת. 50,000 דולר, 60,000 דולר, אתה יכול להשיג מאיזה אינדיאני, מאיזה כושי, שם היה הדבר אפשרי. אז אני, שאתחייב, אני לא מחייב אותו, אני אומר לו, אדוני, אתה לא חייב. אבל אם הוא מוסיף ושואל, נכון שאמרת לי, פסקת לי, לא חייב. אני רוצה בכל זאת להתנדב ולתרום לו כליה. האם אני רשאי? או נאמר, יש כאן סכנה, אסור לי לסכן את החיים שלי בשביל אחי. זה הדיון שדנים גדולי הראשונים בגברי הירושלמי. הירושלמי אומר, לא תעמוד על דם רעיך. כל אחד חייב להציל את היהודי. אתה רואה יהודי טובע או נשרף, אתה חייב לנסות להציל אותו. אפילו אם נאמר בניסיון של החילוץ, אתה בעצמך גם קצת מסתכל, אפילו אחי, אתה חייב לנסות. למה? שם השני שוכב פצוע קשה, שם הסכנה ודאית. אצלי הסכנה ספק, ולכן אני חייב לנסות. דברי הירושלמי הובאו להלכה בספר הגאות מימוניות. מרן מעתיק את זה בחושן משפט, סימן תקו', אבל בשולחן ערוך מרן לא הביא את זה. גם מרעיף הראש והרמב״ם לא העתיקו את הירושלמי הזה להלכה. והשאלה היא, למה לא העתיקו? האם הם חולקים? האם הם אומרים שאין חובה להציל את השני אם הדבר כרוך בסכנת חיים, או שאין מחלוקת? יש אומרים שיש מחלוקת בין הגמרא שלנו, התלמוד בבלי בנידה סא לבין הירושלמי. הגמרא שלנו אומרת, אסור לך לסכן את החיים שלך, ולכן מרן מעתיק את זה. שם הגמרא במסכת נידה סא מספרת שהיו אנשים מהגליל שהמלכות חשדו בהם שהם רצחו. היום מה עושים לרוצחים? לפעמים הוא יוצא זכאי מחוסר הוכחות. אפילו במקרה החמור ביותר שהיו הוכחות, אז נותנים לו חמש שנים, אחר כך חנינה, אחר כך מורידים שליש, אחרי כמה שנים אתה רואה אותו מטייל בחוץ. אבל אז לא היה כך, אז לא היו חוכמות. שופך דם האדם באדם, דמוי שופך. אם האדם הזה רצח, יאללה. והיה אומר, המלך תלו עליו, הורגים אותו מים. אז אותם האנשים החשודים, הם פחדו ורצו לרבי טרפון כדי שיחביא אותם. הם ביקשו ממנו שיחביא אותם, אמר להם, אולי באמת הרגתם, ולכן הוא לא רצה להחביא אותם. הרי נאמר, לגבי לשון רע אסור לקבל להאמין, אבל הם איחש מאה בעת. תגיד, אצל רבי טרפון היה ספק, אולי יתפסו אותו, אולי לא. ואם אצלם, זה ודאי. אם נאמר כמו הירושלמי, אם הגמרא שלנו נוקטת להלכה כמו הירושלמי, אתה חייב לקחת סיכון. לכן יש הרבה שלומדים שהגמרא שלנו הבבלי חולקת על הירושלמי, וההלכה היא תמיד לעולם, כשיש מחלוקת בין התלמוד הבבלי לירושלמי, הלכה כמו התלמוד הבבלי, כיוון שהתלמוד שלנו היה יותר מאוחר. ולכן, משום זה, מרן הלך בעקבות תעריף הראש והרמב״ם, ומרן נקש שאין חובה לאדם לקחת סיכון. אם נלך לפי המהלך הזה, תאמר לו לאותו אדם, אסור לך לתרום את הכלייה לאחיך. עם כל הכבוד, הוא רוצה, תגיד לו, תתרום כסף, תשלם 50,000 דולר, תן לו תרומת כסף. אבל לתרום את הכלייה זה סכנה. בניתוח שמוציאים לו את הכלייה, הניתוח עצמו סיכון. לא רק הניתוח עצמו, אחרי הניתוח צריך שהכליה השנייה תמשיך לתפקד במקום השתיים. לפעמים זה הולך, לפעמים זה מצליח מאוד והכליה אחת עובדת במקום שתיים. לפעמים זה לא הולך, לפעמים יש מעצורים והעסק מסתבך, וגם אותו האח ילך חלילה לעולמו. איך אני אדע בדברים האלה מה הסיכון? אומר אגודת עזוב, אם הסכנה גדולה, בזה לא מתירים לו לתרום. אבל אם זה סיכון קטן, יכולים לקחת סיכון. היום הרופאים יכולים להגדיר את זה. עושים לאדם הזה בדיקות. אחרי הבדיקות, הרופא אומר, האדם הזה חטיאר בן 60 כבר, כל המערכת של הגוף שלו לא עובדת 100%. תוציא לו קצת, תוציא לו כליה אחת, גמרנו. הכול יתמוטט, ילך לעולמו, זמר. ולכן אנחנו חוששים, בזה תגיד לו, אדוני, אסור לך לתרום. לא רק שאתה לא חייב, אלא אין לו היתר לתרום בחיי גמרי. אבל מה שאין כן אם האדם הזה צעיר לימים. לאדם צעיר הסיכוי שהניתוח הזה יעבור בשלום ויתאושש, סיכוי הרבה יותר גדול. ולכן, בזה אין חשש 10% שהוא ימות בניתוח או אחרי הניתוח. בזה אם הוא אומר, אני רוצה לתרום את הכליה, הנה חנמי הדבה מותר. ניקח דוגמה אחרת לגמרי. היום בצבא פעמים רבות חיילים מגיעים למצב של סכנה. חייל אחד בטעות נכנס לשדה מוקשים. נכנס והוא פצוע, הוא צועק לך, הצילו. אם תשאיר אותו שם, עוד כמה שעות הוא ימות. מצד שני, החיילים שרוצים לחלץ אותו, גם הם יכולים לעלות על שדה מוקשים, על אחד מהמוקשים, וגם הם יכולים ללכת, וקרה לא פעם דברים כאלה. השאלה, הוא חייב להיכנס או לא? גם שם אתה אומר את אותה ההגדרה. יש הבדל אם שדה המוקשים הזה מסומן או לא מסומן. לפעמים אנחנו שמנו את המוקשים, אנחנו זרענו את המוקשים, יש לפניך מפה, אתה יודע איפה יש, איפה אין. אתה יכול ללכת בין המוקשים, להגיע אליו, לחלץ אותו ולהוציא אותו. בזה הסכנה קטנה, פחות מ-10%. אתה חייב. תיכנס, תוציא אותו משם, תחלץ אותו. אבל הלאה והכי, אם זה שדה מוקשים ישן או לא מסומן, שם הסכנה היא גדולה. מי אומר שאותו השני? מי אומר שכוח החילוץ יוצא בשלום? ולכן אין להם יותר לשחק עם החיים שלהם. לכן יחכו עד שיגיע הטנק, הטנק יכול להיכנס גם בשדה מוקשים, לא יקרה לו שום דבר. הוא קצת קופץ, אבל לא קורה שום דבר, זו לא סכנה. או שיביאו מסוק. מביאים מסוק, המסוק מוריד צוות חילוץ עם האלונקה, מרימים אותו, מחלצים אותו, ימצאו דרכים אחרות. אבל להתיר לחברים שהם ייכנסו דרך שדה המוקשים, כששדה המוקשים הזה לא מסומן, לא שייך לומר, נכון שאני לא חייב, אני רוצה להתנדב. המושג הזה, אני רוצה להתנדב, זה לא דבר שהוא של ממון. בכסף אתה יכול לתרום. מה קרה? הפסדת חמישה שקלים? לא נורא. בשמים ישלחו לך את זה במקום אחר. אבל כאן אתה תורם את החיים שלך? החיים הם שלך? אך לדמכם לנפשותיכם את ראש. ולכן, לפי דברי אגודת אזוב בהסבר דברי הרדב״ז, אין לו היתר לאותו אדם להתנדב, להיכנס ולחלץ. לפעמים יש שם איזה קצין צעיר, מ״כ. אתם יודעים מה זה מ״כ? יש לו כאן שני סמרטוטים, ראשי תיבות מפקד כיתה. הוא נותן לו הראה, תיכנס, תוציא אותו. מי המפקד כיתה? מי הבחורצ'יק הזה שיגיד לי לחיות או למות? הוא למד הלכות? הוא יודע מה כן לעשות, מה לא לעשות? אם הוא חושב שכן, בבקשה, שהוא יעשה את זה. מה פתאום שהוא יגיד לי מה לעשות? החיים שלי לא שלו. שהוא יחליט אם אני אחיה או לא אחיה. לצערנו, החוקים בצבא לא הולכים, לא תואמים את ההלכה שאמרנו. הם עושים הרבה שטויות. הנה, ראינו מה שהם עשו בזמנו, לפני שנתיים, עם נחשון וקסמן, השם ימקום דמו. גם שם, על-פי ההלכה, מה הם רצו, המחבלים? לתת להם חמישה עשרה מחבלים? היו חייבים על-פי הדין לתת להם חזרה את המחבלים ולהציל אותו. כל הפעולה הזו הייתה מיותרת. הם הרגו לא רק אותו, גם אותו הסרן שהלך היה בצוות החילוץ, גם הוא עליו. שניים נהרגו. כל זה היה שטויות. אלה שעשו את זה, בוודאי שייתנו את הדין. לא, מחר יבקשו 100 אנשים. מה כתוב הדברים האלה? אתה שואל, מחר יבקשו 100 אנשים. בינתיים היום. אתה צריך להחליט היום. אתה מדבר על 100 איש? הם נתנו להם 10,000. נתנו להם 100? נתנו להם לא רק את ה-10,000. נתנו להם גם נשק, חימשו את כל המחבלים האלה. אז נשארו רק 4-5 האלה? על זה עשו את כל הפעולה הזו? אלא מה, הם חיו באשליה. הם היו פתוחים, יש לנו סיירת מטכן. בטח, 100% הם הולכים ב-100%. כך אמר להם האפנדי ברק. זהו זה. הוא אמר להם כך, הם האמינו לו, היו פתוחים שינצחו, ולכן הם אכלו אותה. אבל אם היו שואלים שאלה, שואלים את החכמים, החכמים היו אומרים להם, מה פתאום, אנחנו שוקלים את החיילים שלנו, זה שווה זה כנגד זה? בוודאי שהיו חייבים להחליף ולגמור את העניין בשלום, ושלא יהיו חלילה סכנות מעין זה. אבל מה נעשה, הם לא שואלים אותנו, הם לא עושים את מה שנאמר ב'שולחן ערוך'. לכן חייל ניר השמים שנמצא ביחידות קרביות כאלה, יש לו בעיה, הוא חייב לשאול מורה הוראה, הוא לא יכול לעשות כל מה שיגידו לו אותם האנשים. האנשים האלה הם עמי ארצות, הם לא יודעים בין ימינם לשמאלם. אתה יודע מי זה ברק? אני אספר לך מעשה שהיה. לפני שבועיים היה לו חגיגה. בחרו אותו יושב-ראש מפלגת העבודה. עשו לו מסיבה לכבוד זה, הביאו לשם תמרים. אצלנו ילד בן שנתיים יודע מה מדרכים על התמרים. הוא לקח את התמרה, הנר, שהכול ברא לכבודו. מה הוא עושה כאן חתונה? על תמרה אומרים שהכול ברא לכבודו? זה הגאון האפנדי ברק. אז אנחנו נשאל אותו ההלכות, הוא יחליט בשבילנו מה לעשות, אני אחיה או לא אחיה מפיו. זהו זה, זה המצב לצערנו. דיברנו בנושא הזה לפני עשרה חודשים, לגבי חולה שיש בו סכנה, הוא שואל אם אני עצום ביום הכיפורים או לא. אתה אומר לו, אני לא יודע מה המצב שלך, לך לרופא. הלך לרופא ירושלים, הרופא עשה לו את כל הבדיקות, אחר כך הוא נותן לו תשובה. תראה, המצב שלך הוא כזה, 99% אין סכנה. אבל אחד מתוך מאה, במצב כמוך, אם תצום בכיפור יש חלילה סכנה. זה מה שהוא עונה לו הרופא. הוא חוזר כעת לרב, שואל את הרב, אני חייב לצום או לא? הוא אומר לו, לא, אתה לא חייב לצום. אומר אותו החולה, אני למדתי את הרמב״ן שאומר, חולה שיש בו סכנה אסור לו להחמיר על עצמו ולצום ביום כיפור. אם הוא צב, חלילה הוא עובר על מה שאמרה התורה, ואך את דמכן מנפשתיכם אדרוש, הרי הוא מאבד עצמו לדעת. כאן, במקרה הזה, אם אני רוצה להחמיר על עצמי, אני רשאי או לא? כאן, לפי מה שלמדנו, יש מקום להתיר. למה? מה נשתנה? מתי הדבר עסוק ש-90% האדם הזה, אם יצום, ימות? כאן לא. כאן הפוך, 99% אם יצום, יחיה. בסך הכול סיכון של 1%. סיכון של 1%. אם הוא רוצה להחמיר על עצמו, כמו שהחסיד כאן אצלנו החמיר על עצמו, לא אמר לשר שלום, אותו דבר גם שם. גם שם יש לנו כולה והיתר עם אותו החולה מעוניין לצום ביום הכיפורים. אין כאן בדבר הזה עוון. מותר לאדם לקחת סיכון קל, כמו שאמרנו, ולכן יש יותר בדבר. כך גם לומדת תורת חסד מדברי הגמרא. חמיר אדם אחד זו ואחד משמשת כדרכה, ומן השמים ירחמו שנאמר שומר פתעים אשר. שואל הרתבע, איך אפשר דבר כזה? יש כאן סיכון. איך אתה יכול להתיר מהאישה הזו לקחת סיכונים? אומרת תורת חסד, זו דרכו של העולם, וכמו שאמרנו, זה לא דבר שהוא ודאי, אלא רוב הנשים נחלצות מזה בשלום, ולכן אין לה איסור להיקלט ולהיות בהיריון במקרים כאלה, כיוון שיש סיכוי על-פי רוב שבעזרת השם תגמור לחיים טובים ולשלום. גם שם אתה רואה את ההבדל, את הפער בין דבר שהוא בגדר ודאי לבין סכנה מועדת. גם במעשה שהקדמנו קודם, מה שנאמר בעירובין כא על רבי עקיבא, גם שם לא הייתה סכנה גדולה. כששפך לו אותו השומר בית-הסוהר לרבי עקיבא את המים, וכי רבי עקיבא אחרי זה מת בצמא? לא. אנחנו יודעים שהוא נהרג על קידוש השם כשסרקו את בשורו מסרקות של ברזל. למה? כי אחר כך כשהשומר ראה שהמים האלה מיועדים לנצינת ידיים, הבין. בסוף הביאו לו מים, ולכן היה כאן רק בגדר סיכון קל, ולא היה סיכון גמור, ולכן גם במקרה הזה היה רשאי רבי עקיבא להחמיר ולקחת את אותם המים ולעשות בהם נטילת ידיים. הנפקא מינה, אדם שרץ ממהר לבית-הכנסת. הוא יודע שהשיעור מתחיל בשעה 1800, זה כבר חמישה לשש, אז הוא רץ. למה לא? במדרכה, אם אתה רץ, אין שום בעיה בדבר. אבל כשהאדם הזה נוסע ברכב ונוסע מהר מדי, שם זה כבר סכנה. אתה משחק עם החיים שלך. עכשיו, אתה לא יכול לומר, אני רץ לדבר מצווה, שומר מצווה לא ידע דבר רע, או שיעשה מעצמו פתי, יגיד שומר פתאים ה', אין לו היתר בדברים האלה. שייסע לאט, מגיע לרמזור, הרמזור אדום, הוא חייב לעצור. הוא לא יכול לומר, אני עכשיו רץ למנחה, אני רץ לשיעור, שומר מצווה לא ידע דבר רע. אין דבר כזה. כאן הסכנה היא גדולה, ולכן אין לו היתר לעשות שטויות בדברים האלה. אפילו אם יפסיד לגמרי תפילת מנחה, קל וחומר שיאחר קצת, בוודאי שלא יכולים להתיר לו לעשות דברים בפסיסות, אלא מתון מתון יגיע בזמן כדי שחלילה וחס לא יסכן לא את עצמו ולא את אחרים. אני אביא עוד דוגמה. הגמרא במסכת בבן-מציאה, קייב, מדברת על המצווה ביומו תיתן שכרו. עבד אצלי פועל, אני משלם לו באותו יום. ולמה? התורה מסבירה. ואליו הוא נושא את נפשו. למה האדם הזה עלה באילן על הפיגום, סיכן את החיים שלו, לא על השכר? שואל הנודע ביהודה, ומי התיר לו באמת לעמוד על הפיגום? אולי הוא יתנדנד וייפול. אומר הנודע ביהודה, כאן יש מצוות פרנסה. מותר לאדם לקחת סיכון קל כדי לפרנס את בני ביתו, את המשפחה. גם הפרנסה, לצורך מצווה, מותר לקחת סיכון קל. הרב שמה דן לגבי צייד יהודי. הצייד הזה הולך לג'ונגלים כדי לצוד, אריות, דובים, נמרים. בדרך כלל הם מצליחים, אבל אין תעודת ביטוח שלעולם ועד הוא יצליח. לפעמים הוא שם מלכודת, שם הכול, אבל הנמר לא נתפס בכל הארבעה רגליים. חצי רגל בפנים, וכשהאדם הזה הגיע, הסתער עליו הנמר וטרף אותו. כל מיני דברים כאלה לא פעם, הולכים הליכה ולא חזרה. אז אם האדם הזה ירא שמים, אתה אומר לו, אדוני, איך אתה לוקח מקצוע מסוכן כזה? אולי חלילה וחס יעשו ממך ארוחת צהריים ולא תחזור אלינו. אלא מה אתה אומר? כאן זה צורך פרנסה, הוא לא הולך לטייל סתם. אלא כל זה כדי שיהיה לו לחם לאכול בבית, והסיכון הוא קטן. הוא לא הולך בידיים ירקות. הוא הולך חמוש, יש לו רובה אוטומט, אם יהיה איזה משהו הוא יכול לירות בהם, ולכן בחיי גוונה מותר לאדם לקחת סיכון קטן, כיוון שגם בדבר הזה יש צורך מצווה, וגם בזה אומרים שומר מצווה לא ידע דבר רע. אחרת, כל אותם הנהגים, האדם הזה נהג מונית או נהג מיניבורס או דבר אחר, הרי כולנו יודעים כל הדרכים בחזקת סכנה. מתוך מיליון קילומטר קורה תאונה, קורה כך, קורה כך. אז איך אתה מתיר לאדם הזה לתפוס את ההגה ולנסוע? אלא מה זה? הוא פרנס אותו. טוב, בלית ברירה, הנה חנמה, מותר לקחת סיכון קל, אלא שישתדל להיות זהיר עד כמה שניתן. אבל כשהאדם הזה לא צריך פרנסה ולא דבר אחר, אלא יש אנשים הרפתקנים. מחפשים הרפתקאות. הוא הולך לג'ונגלים, הוא הולך לכל מיני מקומות, השם מרחם עליו ועל המשפחה שלו. ולכן, בחיי גאוונה, ודאי שאומרים לו שאין לו היתר בדבר, כל ההיתר הוא אך ורק לצורך פרנסה. כן, מה שאלת? אני מדבר עם ניסוח מסוים, איך זה גם לרופאים, אחד עוד עשרה אחוזים וזה יהיה כבר היתר מעבירים? כשיש מחלוקת בין הרופאים, האחד אומר עשרה אחוז והשני אומר עשרים אחוז, ויבוא השלישי והכריע ביניהם. כמו שאתה אומר, בכל בוקר הולכים לרופא שלישי ירא שמים, שצריך להיות מומחה משניהם, אתה הולך אליו עם הבדיקות של אותו אדם. היום, ברוך השם, עושים את הבדיקות, הכול יש לך בכתב, איך ה-EKG, איך בדיקת דם, בדיקת שתן או דברים אחרים. עם הבדיקות אתה הולך לפרופסור שהוא מעל כולם, ואם הוא אומר שיש סיכון, אז בזה אנחנו נמנעים, ולא מרשים לאותו האדם לבצע את הניתוח. עם כל האהבה שהאימא אוהבת את בנה או שהאח הזה אוהב את אחיו, אפילו אחי, אסור לאדם לסכן את החיים שלו, יותר מדי כדי לנסות ולהציל אדם אחר. כמו שאמרנו, התורה נתנה לנו את ההגדרות, ולא כל מה שאדם מתחשק לא יעשה, אלא רק, אך ורק, עד גבול מסוים ולא יותר. לכן אמרתי שישאל שאלת רע. כל אדם כזה שהוא מגיע, הוא רואה כבר שהתפקיד שלו הגיע לדרגת סיכון גבוהה. זה לא סיכון של 2%-3% אלא הרבה יותר. צריך לשאול שאלת חכם, יסביר את התפקיד שלו, עד כמה סיכון, מה התועלת ומה הסיכון, והרב יפסוק לו מה לעשות, כן או לא, אבל לא יכול לעשות מה שלבו חפץ. לפעמים אדם נהנה, נותנים לו עוד דרגה, עוד כבוד, זו קריירה טובה, הוא חושב שהוא יהיה פעם רמטכ״ל, אולי ראש ממשלה, אני יודע מה. יש אנשים שחלומים בהקיץ, רוצים ללכת רחוק. יכול להיות שהחלום שלו הוא אמת, אבל צריך קודם כול לשאול חכם, שיתייעץ כדי שינחה אותו ידע מה לעשות בכל דבר ודבר. תודה רבה שאמרנו לדבר, קריאה. כן. עדיף שהרחוב שיפור מאשר יש עם ויש רחוב. זה תלוי ברקמות, סוג הרקמות. יש כ-50 סוגי רקמות בין בני אדם. וכמה שיותר קרוב, אם הרקמה שלו או של אחותו, מה שיותר קרוב, זה יותר עדיף. אבל כמו שאמרתי, צריך גם לדעת אם שניהם בריאים, אם אין לשניהם סיכון, יכולים לעבור את הכול בשלום או לא. לכן אמרנו, ישאלו את הרופאים, יקבלו את כל הנתונים. עם הנתונים שהם קיבלו, ילכו אחרי זה תחנה סופית לרב. הרופא הוא ממליץ, הוא יועץ לענייני רפואה. זה המעמד של הרופא. להחליט אם עושים את הניתוח או לא, את הפסק מקבלים מהחכם. ילכו אחרי זה לחכם, והחכם הוא שינחה אותם לדרך לדעת מה לעשות ואיך לעשות, כדי שחלילה וחס לא יבואו לידי בעיות. לפעמים העצה בין שתי הקצוות היא כך, אם אתה עושה את זה על חשבון קופת-חולים, עשייה דמגן, מגן שווייה. ואז הסיכון הוא גדול, אולי 20%. אבל אם ייקחו פרופסור, ישלמו לו. על-פי תורת הנגלה, על-פי תורת הסוד, מתחת לשולחן, לא אכפת לי איך ישלמו. אתה לוקח את הפרופסור הכי טוב, ואז הוא אומר לך, אין סכנה של 20%. הסיכון יורד ל-5%. למה הוא בוחר לעצמו את הצוות הטוב ביותר, את המרדים הטוב ביותר? ואז הסיכון יורד מטה-מטה. גם זה חלק מהעניין. ולכן, כמו שאמרנו, התייעצו עם החכם, כדי שאנחה אותם וידעו מה לעשות. נסיים בפרשת השבוע. רבנו משה הדרשן אומר, פרשתו נדרשת יפה. לצערנו, אלפיים, שלושת אלפים שנה, ובעלי המחלוקת יודעים לדרוש יפה, כמו שכתוב, ובני קורח לא מתו. מה הרקע? למה קורח הגיע לאן שהגיע? היה לו הרבה כסף. הוא היה עשיר גדול, זה נתן לו ביטחון עצמי מופרז, עד כדי כך שהתחצף כנגד משה ואהרון. והמדרש אומר, עושר שמור לבעליו לרעתו, זהו עושרו של קורח. לא היה נותן לעניים, לא היה מחלק, הכול היה בשבילו, ולכן הגיע לאן שהגיע. אנחנו לומדים את הדברים האלה, כולנו מלגלגים על קורח, אבל לא תמיד אנחנו מצליחים, אנחנו בעצמנו, לעמוד בניסיון ולתת. הרבה אנשים אומרים, ההוא אמר ולא יעשה, הרבה פעמים לא מצליחים לבצע. מספרים על אחד מגדולי התלמידים של החפץ חיים, כשלמד אצלו בישיבה היה עני מרוד, לא היה לו כלום, ותמיד היה אומר, הקדוש ברוך הוא ייתן לי כסף, אני אחלק לעניים, אני אעשה כך, היה מדבר גבוהה-גבוהה. באמת באחד הימים האדם הזה, כשיצא למסחר, הקדוש ברוך הוא עזרנו, היה לו סייעתא דשמיא, והתעשר. בקלות נהיה מיליונר. אבל מרגע שהתעשר הפנה גב לעניים, לא מכיר את העניים, היד שלו נעשתה סגורה. באחד הימים פגש אותו רבו החפץ חיים, והחפץ חיים לא שתק, לא הוכיח אותו, הוכיח אותו, הוכיח את עמיתיך. אמר לו, פעם היית מדבר, אתה זוכר את הדברים שאמרת או שכחת? אמר לו, רבי, אני זוכר את הכול, לא שכחתי כלום. אני אמרתי שאם אני אהיה עשיר אני אעשה כך, ואתרום, ואתן. אבל, כבודו יודע, יש כמו קללה על הכסף שלי, על היד שלי. אני לא יכול, גם אם אני רוצה, אני לא יכול לתת פרוטה. ענה לו החפץ חיים, במשל, אמר לו איזה אדם כפרי שמימיו לא ראה ביזנס, לא ראה איך קונים, איך מוכרים, נכנס לאיזה חנות לקנות. שאל את בעל החנות, והיה שם סחורה בתפזורת. כמה עולה קילו? אמר לו, קילו עולה 5 שקלים. נתן לו שקית ניילון, השקית הזו הייתה גדולה. במקום קילו, שם 5 קילו. שם את זה על המשקל, שואל אותו, כמה אני שלם? אומר לו, 25. אמר לו, אתה אמרת לי 5 שקלים קודם, איך זה נהיה מ-5 ל-25? אמר לו, אני אמרתי לך, על קילו 1, 5 שקלים. אתה שמת פה 5 קילו, שמת יותר, יש פה יותר סחורה, נא לשלם. הנמשל אומר לו החפץ חיים, כל הגדול מחברו יצרוק גדול ממנו. אז היית קטנצ'יק, נא היה לך כסף, יכולת לדבר. היום כמה שיש לך יותר כסף, יותר קשה, כי היצר הרע הוא יותר גדול. תאוות אדם חסדו, הוא מתאבה לעשות חסד, אבל יותר טוב שיישאר עני איתו איש רש מאיש כזב, שלא יהיה אחר כך כזבן ושקרן. יש מעין זה גם סיפור עם אגרונובי ועם משה משסון, והוא היה לו, אחד מהתלמידים, אדם כזה שבתחילת ימיו היה עני מרוד, וגם הוא היה מדבר, ולא רק היה מדבר. במעט שהיה לו, היה משתדל לתת לעניים, היה חולק מפיתו לעניים, היה רץ לעשות חסד, אבל כשהתעשר, עלה למעלה למעלה, גמרנו, שכח מכל העולם. כשרבו רצה להיכנס, לדבר איתו, לתת לו מוסר, היה צריך להגיע אליו, כבר לא יכול. יש שם מזכירים, מזכירות, פקידים, את מי אתה רוצה, לא נותנים, צריך לבקש ראיון. בסופו של דבר הצליח להיכנס אליו. ואז, לפני שהתחיל לדבר איתו, רצה לתת לו רמז דק. אמר לו, תסתכל רגע בחוץ, והסתכל מהחלון, החלון שקוף. אחר כך היה שם מראה יפה, אמר לו, תסתכל במראה, מה אתה רואה? הוא אומר, אני רואה את עצמי. אמרנו, למה כשעמדת שם בחלון לא ראית את עצמך? כי השמשה מצפים אותה מהצד השני בכסף חי, ואז במקום שתראה את האחרים אתה רק רואה את עצמך. זה היה הרמז שהרב התחיל איתו והסביר לו, אמר לו, מוסר השקל. אמר לו, נכון הדבר שהיצר רע גדול, אבל הבא לתייר, מסייעים אותו. תתחיל, תפתח את הידיים ובעזרת השם מצווה גוררת מצווה. אדם שרוצה ללמוד מוסר השכם מהפרשה שלנו, לא רק בתיאוריה, אלא להלכה ולמעשה, ישתדל לא לקפוץ את ידו, אלא ישתדל לפתוח ביד רחבה, ואז בעזרת השם גם הקדוש ברוך הוא ישפוך וייתן לנו מידו הרחבה, ונזכה בעזרת השם לגאולה שלמה. הלילה ליל האזכרה של תלמידו הגדול של הלל הזקן, יונתן בן עוזיאל. הגמרא כשמונה אותם, גדול שבכולם, יונתן בן עוזיאל, כשהיה יושב ולומד תורה, היה עוף עובר מעליו והיה נשרף. כל כך היה איש אלוקים קדוש. מבקש מ... נמצא כאן שלמה? אז בכבוד, תמכור אתה, בכבוד. נר ועילוי נשמת, יונתן בן עוזיאל. חלק מהחברים מן הסתם היו בגליל, בעמוקה, בקרוב הקבר שלו, זכותו יגן עלינו. בן מרדכי, שזכה בנר לעילוי נשמת התנאי, יונתן בן עוזיאל. החלוט התנאי יגן ועדור ויזכה לחופה, למצוות ולמעשים טובים ויזכה לגאולה שלמה במהרה בימינו. התבקשנו על-ידי הגבאים לתרום להכנסת כלה יתומה. מי שיכול, יעביר לגבאים או לידידינו משה פלאבאני. לא יפסיק בתפילתו, אפילו מלך ישראל שואל בשלמה לא ישיבנו. אם ראה שור בא כנגדו, פוסק. שמרחיקים משור טעם חמישי ממה וממועד כמלוא עיניו. אם שבאים שבמקום ההוא מוחזקים שאינם מזיקים אינו פוסק. אדם שעומד בתפילה מרגע שמתחיל השם שפתי תפתח, הרי הוא עומד בפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, ולכן לא יפסיק בשום דבר. ולא רק לדבר אסור, אלא מדברי הגמרא ביומא יט למדנו שגם לרמוז גם רמז אסור. לפעמים יש לו איזה צלצול טלפון והוא רמז לחבר שלו, תגיד להם כן, תגיד להם לא, שום דבר. הוא צריך להיות מנותק לחלוטין מהעולם וגם רמז אסור. למעלה בסיוון סג למדנו את הסבר הסוגיה שם, שלצורך מצווה יש הבדל, בין הפסקה בקריאת שמע בפרשה הראשונה, עד והיה אם שמוע, לבין הפרשה השנייה. לדוגמה, בא אני, מסתובב ורוצה צדקה, אז זה נקרא רמז, אבל לצורך מצווה. אז אם זה בפרשה הראשונה, אני לא רשאי, אסור לי לתת לו. בפרשה השנייה, אני רשאי. כאן העמידה דומה לפרשה הראשונה של קריאת שמע, ולכן אין לו היתר כלל ועיקר לתת לו צדקה. יש אנשים שהם עניים לא רק בכסף, אלא עניים גם בדעת. אם אגב, אה, אדם חזק, אז הוא מונע מהם שלא יפריעו בתפילה. אומר לכל העניים, כל מי שיבוא עד ישתבח שמך, אנחנו ניתן לו, נעזור לו. אחרי ישתבח, אין לכם רשות לבוא. וזהו, הם יודעים מי ישתבח שמך לעד מלכנו. עד אחרי החזרה אסור להפריע, כאן לא באים. או שיבואו לפני או שיבואו אחרי. אבל יש מקומות שתיבלכים, אין דורש ואין מבקש, אף אחד לא עושה חשבון לא לגבאי ולא למישהו אחר. לא רק באמצע הקריאת שמע, אלא גם באמצע העמידה. אנחנו עומדים מתפללים, וזה העני בדעת. לפעמים הם גם נרקומנים, אתה רואה את העיניים שלהם, לפעמים הם מסוממים, השם ישמור. טוב, אין לך עצה, עצה, אל תיתן להם כלום. כשיראו שאנחנו לא נותנים להם, אז הוא יבין שאין טעם לבוא באמצע העמידה. כלומר, סך הכול אני מקבל מצווה, האדם הזה באמת עני, אני מכיר אותו מסכן דלפון, אפילו אחי, גם לצורך מצווה אין היתר להפסיק בחיי גוונה, ולכן לא רשאי לתת לו צדקה. רק בפרשה השנייה של קריאת שמע, כמו שאמרנו, לצורך מצווה מותר לתת לו, אבל בתפילת העמידה אינו רשאי. לא רק לגבי שחרית, ולכתחילה גם במנחה יעשו כן. יאמר לעניים, עד אשרי אנחנו יכולים לתת לכם צדקה, אבל בתפילת הנחש או החזרה אנחנו צריכים, חייבים, לכוון לברכותיו של החזן, ואסור לנו לתת צדקה באמצע, כי באותו רגע הוא מסיח דעתו. בפרט אם האדם הזה יש לו כסף גדול והוא רוצה עודף. נותן לעני 200 שקל, ולפעמים העני בדעת הזה שואל אותו בקולי-קולות, כמה אתה רוצה, אדוני? אתה רוצה לתת לי 10 שקלים או 5 שקלים? וכן הלאה. והאדם הזה צריך לרמוז לו, והוא עוד פעם שואל, לא הבין את התשובה. כל הדברים האלה מיותרים. היה צריך לתת לו או לפני או אחרי החזרה, כשיגידו את הווידוי, כדי שלא יפריע במקום הלא-נכון. אבל כמו שאמרתי, לפעמים אין לנו שליטה על האנשים האלה, והעצה הטובה, לא לתת להם. לא רק בזה, גם כשנמצאים בבית-הכנסת ויש שיעור, לומדים אחרי התפילה ביחד, לא חשוב מה השיעור הזה, אם זה שיעור בגמרא, שיעור בהלכה, ולפעמים בא איזה עני בדעת ורוצה שיאספו לו כסף. תגיד לו, פה גומרים את השיעור? תודה. פה מסתיים השיעור בשעה 12, בשעה 13, שידע, בשעה שגומרים, בין הרגע שהרב הקודם גמר עד שמתחיל, בינתיים מביאים את הספרים, באותו רגע הוא יכול לעשות. אבל באמצע השיעור אין לו רשות, זה מה שצריך לומר לו. ואם הוא לא שווה לנו, הוא מצפצף. מי אתה שתגיד לי מה לעשות? הרי הוא עני, יש לו יחוס גדול. אז אל תיתנו לו. הפתרון הוא קל. ברגע שלא ייתנו לו, ממילא הוא יפסיק, פעם אחרת הוא לא יבוא ולא יפריע. נכון הדבר שזה לצורך מצווה צדקה, אבל תורה דרבים היא גם חשובה לא פחות, ולכן עדיף יותר שלא ייתנו לו, כדי שלא יבוא לידי ביטול תורה דרבים. מי? תקנה עם מי? תראה, תקנה, כשאני בא, עושה איתך עסק, שנינו חתומים על אותו הסכם. אז יש שני צדדים להסכם. פה, תגיד לי מי הצד השני בהסכם. אותם העניים, חלק מהם העניים גם בדעת. אתה מכיר את החבר'ה, את הג'מאח, חלק מהם כוכבים גדולים. מה, תשאל ותתעסק אתם, הם יגידו לך, אני לא מכיר בהסכם שעשית. הוא כופר בהסכם. מה תעשו לו, תיקח אותו לעורך-דין, למשטרה, אין מה להתעסק עם האנשים האלה. הדבר הפשוט ביותר, כל דבר היום עושים שביתה, לא? שביתה של התורמים, זהו, התורמים לא ייתנו לו. אף אחד לא ייתן. לא ירחמו עליו, אין רחמים בדין. ואז, רסמין אנו, ירצה לא ירצה, יחכה עד שיגמרו את החזרה, כשיגידו לדוד אליך השם, אז הוא יעשו, אז ניתן לו בעין יפה, וזה מה שצריך לנהוג ולעשות עמם, זו הדרך היחידה. שפה אחרת, אותם האנשים לא יבינו. לפעמים יש הפרעות מילד וכיוצא בזה. אז גם בזה, האבא שמביא אותו, יישא את עוונו. אתה רומז לאבא שלו שייקח אותו. לפעמים הוא מביא, לפעמים לא, לפעמים אתה רומז לילד. אתה צועק עליו שקט, הילד החצוף הזה עונה לך אותו דבר, גם הוא עושה לך אותו דבר. אין לדבר סוף.