הלכות תפילת תשלומין, ברכות לבטלה ודיני תפילת הדרך

 - - - לא מוגה! - - -

הדבר הראשון, אם האדם הזה אומר, אם אני אלך להתפלל במניין אני אפסיד מהקרן, אם אתפלל ביחיד אני לא אפסיד מהקרן. בזה כותב יד אליהו שאפשר לפטור אותו מחובת תפילה בציבור, יכולים להתיר לו להתפלל ביחיד. הכיצד? האדם הזה נמצא בבית החרושת, יש לו פועלים, כשהוא לא נמצא וגם מנהל העבודה לא נמצא, הפועלים לא עובדים טוב, ואז הוא עלול להפסיד, הוא משלם להם משכורת מלאר והם לא עובדים טוב. לכן אין לו ברירה, יתפלל שם ביחיד. אבל אם האדם הזה אומר, יהיה לי יותר רווח, לא יהיה לו הפסד מהקרן אלא הפסד מהרווח, בזה לא פותרים אותו מחובת תפילה בציבור, אלא חייב להתפלל במניין. דבר אחרון, אפילו אם יהיה לו הפסד מהקרן, אם הוא רוצה לפטור את עצמו מהתפילה לגמרי מכל וכול, בזה אינו רשאי. כל מה שאמרנו, את ההבדל בין הפסד מהרווח להפסד מהקרן, כל זה דווקא לגבי תפילה בציבור. אבל להתפלל הוא בוודאי מתפלל. מה שאין כן בדוגמה האחרונה, שהאדם הזה לגמרי רוצה להפקיע את עצמו מחובת תפילה, בזה בין בשחרית, מנחה, ערבית, בכולם הדבר שווה, אין לו היתר כלל ועיקר, אלא אפילו אם יפסיד ממון, יעשה כן ובלבד שיתפלל לקיים את חובתו. אם האדם הזה לא ידע, הוא לא ידע עד כמה הדבר חמור. היה נדמה לו שבשביל כסף מותר לוותר על התפילה. וכעת הוא בא לחכם ושואל, כך וכך עשיתי. היה לי הרבה קליינטים בחנות, וחשבתי, עת לעשות להשם, הפירו תורתיך. הרי אני נותן צדקה לעניים, נותן מעשרות. לכן אני חשבתי שמותר לוותר על מנחה כדי להתפלל ערבית שתיים. כעת אני שומע שהדבר היה אסור. האם אתפלל כעת ערבית שתיים או לא? אומר מותר נחשב כשוגג, ולכן מתירים לו להתפלל תפילת ערבית שתיים. יש לי חלקים בתפילה, לצורך היסט. אפשר גם לשמונה עשרים, על איזה הוא מתפלל, בבקשה. תאב לא יתפלל מנחה בערב שבת, מתפלל ערבית שתיים של שבת, הראשונה לערבית והשנייה לתשלומין. תמיד התפילה שהיא לתשלומין היא כמו אורח אצל בעל-הבית, ולכן היא צמודה לתפילה העיקרית. אם האדם הזה לא יתפלל מנחה ביום שישי, היה אנוס, מתפלל ערבית שתיים בליל שבת, לא רק בראשונה אומר תפילת שבת אתה קידשת, אלא גם בעמידה השנייה. הוא הדין גם אם האדם הזה היה אנוס ביום שבת, ולא יתפלל תפילת מנחה. בא בלילה במוצאי שבת להתפלל ערבית שתיים, יאמר בשתיהן, לא רק בראשונה אומר אתה חונן לאדם דעת, אלא גם בשנייה, יתפלל תפילת חול. כך הוא הדין בערב ראש השנה, לא יתפלל מנחה, יתפלל ערבית שתיים בליל ראש השנה, בשתיהן יאמר עתה בחרתנו, וכן גם בשאר החגים. תמיד לעולם התפילה של התשלומים מתיישרת עם הקו, מתיישרת לפי אותה התפילה שהוא נמצא בה, ואסור לו לשנות כלל ועיקר. טעה ולא התפלל מנחה של שבת, מתפלל במוצאי שבת שתיים של חול, מבדיל בראשונה ואינו מבדיל בשנייה. ואם לא הבדיל בראשונה והבדיל בשנייה, שנייה עלתה לו, ראשונה לא עלתה לו. ואם הבדיל בשתיהן או לא הבדיל בשתיהן, יצא. האדם הזה לא יתפלל תפילת מנחה ביום שבת, הוא בא כעת להתפלל ערבית שתיים במוצאי שבת. הוא שואל אותך, מה יעשה לגבי הזכרת אתה חוננתנו? אתה אומר לו, זו מצווה שמשלבים אותה בתוך התפילה, זה לא ממש חלק מהתפילה. ולכן, אתה אומר בעמידה הראשונה, אתה חוננתנו, אתה מקיים בזה מצוות זכור, אחר כך בעמידה השנייה אתה אומר, אתה חונן לאדם דעת, וממשיך וחונן ומאתיך חוכמה בינה ודעת, ואינו צריך לומר, אתה חוננתנו בעמידה השנייה. ולא רק במוצאי שבת, אלא גם הערב יכול להיות דבר כזה. אדם שהיה אנוס ולא יתפלל תפילת מנחה, הלילה ליל ראש חודש, והוא בא ושואל אותך, מה אעשה לגבי אזכרת יעלה ויבוא? אתה אומר לו, בעמידה הראשונה אתה אומר יעלה ויבוא, זה ראש חודש, אבל העמידה השנייה היא בשביל יום כט תשרה. כט זה לא ראש חודש, ושם לא אומרים יעלה ויבוא, ולכן אין צורך לומר יעלה ויבוא, זה מיותר לחלוטין. כך הוא הדין בערב חנוכה, ערב פורים וכיוצא בהם. האדם הזה לא יתפלל מנחה בערב חנוכה, יתפלל ערבית שתיים בליל פורים, בראשונה אומר על הנסים, אבל בעמידה השנייה, שהיא באה בשביל תפילת מנחה של כד כסלו, שם לא יאמר על הנסים. כל זה לכתחילה. אבל אם האדם הזה היה עם ארץ ולא ידע את הדין, התפלל פעמיים ערבית ואמר גם בראשונה אמר אתה חננתנו, וגם בעמידה השנייה אמר אתה חננתנו, בדיעבד יצא. נכון שהוא הוסיף, הייתה כאן תוספת שלא לצורך, אפילו אחי, בדיעבד סוף סוף הוא אמר שבח להשם יתברך ולכן לא מחייבים אותו לחזור. כך הוא הדין גם לגבי יעלה ויבוא. אם לא אמר בשתיהן יצא, כי אדם שלא אומר יעלה ויבוא בראש חודש בלילה, בליל ראש חודש, בדיעבד יצא, כי אין מקדשים את החודש בלילה. אבל אם אמר בשתיהן, לא רק בראשונה אלא גם בשנייה, בדיעבד יצא. על הדוגמה של ראש חודש הרמה חולק, אבל אנחנו פוסקים כדעת מרן שכתב בבית יוסף בסימן תכב שרק לגבי עצם התפילה, אם לא אמר מנחה ביום שישי, אומר פעמיים אתה קידשת. אבל תוספת שבתוך התפילה, כמו אתה חוננתן, הוא לא אומר בפעם השנייה, כך הוא הדין, תוספת של יעלה ויבוא לא יאמר בפעם השנייה, בתפילה השנייה, לכתחילה שב ואל תעשה בדיעבד אמטעה ואמר יצא ידי חובתו. אבל אם לא יתפלל ערבית בליל ראש חודש, מחר הוא בא להתפלל שחרית שתיים, בזה אין ויכוח, אליבא דקולי עלמא, צריך להתפלל מחר שחרית שתיים, ולומר יעלה ויבוא גם בראשונה וגם בשנייה. הרי חסרה לו תפילת ערבית של ראש חודש, אז גם התפילה שממנה הוא בא, שבגללה הוא אומר את תפילת התשלומים, גם בה היה צריך לומר יעלה ויבוא. לכן בזה אין ויכוח, כולם מודים שלכתחילה צריך לומר לא רק בעמידה הראשונה יעלה ויבוא, אלא גם בשנייה. כך הוא הדין, לא יתפלל שחרית ביום ראש חודש, מתפלל מנחה שתיים, צריך לומר בשתיהן יעלה ויבוא. או לא יתפלל מנחה ביום ראש חודש, הרי יש לנו יומיים ראש חודש, מחר וביום רביעי. לא יתפלל מחר תפילת מנחה, בא מחר בלילה להתפלל ערבית שתיים, צריך לומר לא רק בראשונה, אלא גם בעמידה השנייה יאמר יעלה ויבוא. בזה אין ויכוח. למה? ממה נפשך? אתה הולך לפי התפילה העכשווית, לפי התפילה הזו, זה ראש חודש, אומרים יעלה ויבוא. אתה הולך לפי התפילה שממנה הוא בא, היינו תפילת מנחה, גם שם זה היה ראש חודש. לכן, ממה נפשך? אומר בשתיהן יעלה ויבוא. כך הוא הדין בליל חול המועד. לא יתפלל מנחה ביום חול המועד, יתפלל ערבית שתיים, בליל חול המועד. שוב אומר בשתיהן יעלה ויבוא. בזה אין ויכוח. השאלה היא על דיעבד, אם האדם הזה יתפלל תפילת שחרית שתיים. בראשונה אמר יעלה ויבוא כדת וכדין, הכל בסדר. בעמידה השנייה, שכח ולא אמר, יעלה ויבוא. בזה יש מחלוקת גדולה באחרונים, אם יצא ידי חובה או לא. האם נלך לפי התפילה שממנה הוא בא ובערבית לא חוזר, או לפי הזמן של ההווה, היינו שחרית ובשחרית חוזר. המסקנה היא שאחזור על ידי תנאי לנדבה. לפני שאחזור יאמר, אם אני חייב תהיה לי תשלומים ואם לאו לנדבה, בזה הוא פותר את הבעיה לבד לכולן. אבל אם לא יתפלל שחרית הוא בא להתפלל מנחה שתיים ויום ראש חודש, בזה אין מחלוקת. כולם יודעים שאמו אמר יעלה ויבוא, בין בראשונה בין בשנייה, חוזר. ומה נפשך? אם אתה הולך לפי זמן של מנחה, מנחה אם לא אמר יעלה ויבוא, חוזר. אם אתה הולך לפי התפילה הקודמת, שבגללה הוא אומר את העמידה השנייה לתשלומים, גם שם, גם בשחרית אם לא אמר יעלה ויבוא, חוזר. ולכן בין אם ישמיט ויחסיר יעלה ויבוא בראשונה, בין אם ישמיט בשנייה, ממה נפשך חוזר. שוב, מחלוקת נוספת. אם האדם הזה לא יתפלל מנחה ביום ראש חודש, הוא בא להתפלל, ערבית שתיים, בליל שני של ראש חודש, מחר בלילה הוא בא להתפלל תשלומים, אתה אומר לו, תאמר גם בעמידה הראשונה יעלה ויבוא וגם בשנייה, ממה נפשך הוא צריך לומר בשתיהן. הוא אומר לך, התפללתי באמת את שתיהן, בראשונה אמרתי יעלה ויבוא, בשנייה שכחתי. האם יצאתי ידי חובה או לא? הרי בתפילת ערבית, אם לא אמר יעלה ויבוא בלעבד, לא חוזר, כן מקדשים את החודש בלילה, אבל במנחה חוזר. התפילה השנייה היא תשלומי למנחה. האם תלך אחרי זמן מנחה ולכן חוזר, או לפי ההווה? שוב, גם בזה יש מחלוקת, וגם כאן יעשה את העצה הפשוטה. יחזור אמנם פעם שלישית, אבל לפני שיחזור יעשה תנאי לנדבה, בזה הוא פותר את הבעיה. יאמר אם אני חייב תהיה לי תשלומים, ואם לאו לנדבה. ואנחנו מקווים שבפעם השלישית יזכור ויאמר את יעלה ויבוא ולא ישכח. מספרים על הבעל שם טוב, בתחילת דרכו גדולי המתנגדים לא רק שחלקו על השיטה שלו, אלא גם היו מזלזלים בו, היו עושים ממנו שועם הארץ למהדרין. היו אומרים, זה האדם רק מספר סיפורים, לא יודע, לא הלכות ולא גמרא. ולכן אחד מהמתנגדים רצה להמחיש, להראות שהוא לא יודע. אמר, אני אעשה לו מבחן, אני אשאל אותו לפני כולם, ואז הוא לא ידע, וכולם ידעו שהוא לא יודע. הוא בא ושאל אותו, אמר לו, אדוני הרב, אם לא אמרתי יעלה ויבוא בבנחה, אני חוזר או לא? הרב רצה לרמוז לו את ההלכה מצד אחד, ומצד שני גם לגלות לו את העתיד. הוא אמר לו, השאלה הזו אינה שייכת לא לי ולא לך. אני לא אשכח. לך גם לא שייך, משום שכשאתה תשכח, גם כשתחזור פעם השנייה, גם כן תשכח. טוב, צחקו האנשים, אבל האדם הזה, כשהלך להתפלל מנחה, כך היה לו בדיוק. שכח בפעם הראשונה יעלה ויבוא, חזר. גם בפעם השנייה, גם כן שכח, ולא אמר יעלה ויבוא, ואז הוא נזכר בתשובה של הרב, ואז הוא הבין שהרב הזה, יש לו יראת שמיים ורוח הקודש בליבו, והוא ידע מראש מה יקרה לו. שייקח סידור, כשהאדם מתפלל מתוך הסידור, אז יש סיכוי טוב שבעזרת השם, יזכור ולא ישכח את יעלה ויבוא. יכתוב פתק, ישים שם באותו הדף, יעלה ויבוא, כדי שיזכור בעזרת השם, ולא ישכח פעם נוספת, אבל אי-אפשר לוותר לו. מוכרח האדם הזה לחזור ולהתפלל עד שיגיע לתפילה מושלמת. אני שומע הרבה שואלים, אני אשאל את עצמי את סעיף יב, הטועה ומזכיר מאורע שאר ימים בתפילה שלא בזמנה, לא הווה הפסקה. מיהו, אם נזכר שטעה, פוסק אפילו באמצע הברכה. היסוד להלכה הזו למדו רבנו יונה ואוסמק מהדין הקודם. עם האדם הזה לא יתפלל מנחה ביום שבת, מתפלל ערבית שתיים, אומר רק בראשונה אתה חוננתנו ולא בשנייה. אם טעה ואמר גם בעמידה השנייה אתה חוננתנו, בדיעבד יצא. למרות שהאדם הזה הוסיף כאן, יש כאן טעות גדולה והוסיף דבר מיותר, אמר בפעם השנייה אתה חוננתנו, דבר שהוא מיותר לגמרי, אף על-פי כן בדיעבד יצא. מזה למדו הסמק ורבנו יונה, הוא הדין אם האדם הזה בא והוסיף בכל שאר הימים דבר שלא היה צריך, גם בו יצא ידי חובה. כמו הדוגמה הקודמת שלמדנו, אם האדם הזה לא יתפלל מנחה בערב ראש חודש, היה צריך להתפלל תפילת ערבית שתיים, ורק בראשונה היה צריך לומר יעלה ויבוא, בשנייה לא. האדם הזה בא ואמר גם בשנייה יעלה ויבוא ולעבד עצה. או לא יתפלל מנחה בכד כסלו, בא והתפלל ערבית שתיים בליל כה בכסלו, ליל חנוכה, ולא רק בראשונה אמר על הניסים, אלא גם בשנייה אמר על הניסים, ואחר כך בא ושאל אותך, אתה אומר לו בדיעבד, יצא. נכון הדבר שהוא הוסיף דבר מיותר? אף על-פי כן, בדיעבד מאה יצא ידי חובה. המחלוקת בין גדולי האחרונים בהסבר דברי מרן על מה מרן מדבר, האם רק תפילת השלומין זו הדוגמה היחידה, אבל אם אין התפילה הזאת תשלומין, אם הוסיף לא יצא, או שאין הבדל. ניקח דוגמה, אדם שחזר בתשובה ולא ידע להתפלל טוב, לקח את הסידור והתפלל, ככה תפילה מלאה. אחרי שהוא גמר את התפילה הוא אומר לך, בתפילת מודים אני אמרתי שם על הניסים, בימי מרדכי ואסתר. אתה אומר לו, אבל הלילה לא פורים ולא חנוכה, מה אתה הוספת? טוב, הוא אומר לך, אני כבר אמרתי את זה, בדיעבד יצאתי או לא? זו שאלה מצויה, לא רק עם הילדים, אלא גם עם אותם האנשים שמכירים את בוראם וחוזרים בתשובה. יש בעלי תשובה שהיה להם פעם רקע. כשהוא היה ילד, למד בבית-ספר דתי, ויש לו את כל היסודות, כשהוא חוזר בתשובה, אז הוא יודע מייד לחזור למסלול בצורה מדויקת. אבל יש קיבוצניקים שלא ידעו כלום, אבא שלו לא לימד אותו שום דבר. אבא שלו לימד אותו לנהוג על הטרקטור, לאכול חזיר או דברים אחרים, אבל ללמוד, אף פעם הוא לא למד לא תורה ולא תפילה. לכן, אנשים כאלה, בתפילות הראשונות, יש להם שגיאות מעין זה. או שהוא אמר, יעלה ויבוא ביום חג הסוכות הזה, ביום תום מקרקודש הזה, מרחם בו עלינו להושענו, לא סוכות ולא פסח. מה אתה אומר, יעלה ויבוא? טוב, הוא כבר אמר. בזה, כמו שאמרתי, יש מחלוקת איך להסביר את דברי מרן. המחלוקת היא בין הכנסת הגדולה והפרי החדש מצד אחד לבין הלבוש, התז, מגן-אברהם, הגאון חידה בסוף אומץ משאר האחרונים. ההלכה היא, כדעת רוב הפוסקים, שאמרו בדעת מרן שאין הבדל. בכל מקרה, בדיעבד יצא ידי חובה. כמו שהבינו, הלבוש עולה תמיד, מגן-אברהם, התז והגאון חידה בספרו יוסף אומץ. אנחנו קיבלנו, כידוע, את הוראות הגאון חידה, ולכן יש משקל מיוחד לפסיקת ההלכה שלו בעניין זה. אמנם הרב עצמו בברכי יוסף בהתחלה אמר אחרת, אבל בסוף ימיו בספרו יוסף אומץ חזר בו, ושם סיכם את ההלכה ופסק שבדיעבד יצא ידי חובתו. לא רק אם הטעות הייתה בתפילת תשלומין, אלא בכל תפילה שהיא, אם האדם הזה הוסיף, בדיעבד יצא. האדם הזה חזר בתשובה ביום שני. ביום שני לא אומרים אתה חננתנו, אבל הוא התחיל להתפלל ואמר אתה חננתנו. בדיעבד יצא ידי חובתו ואינו חייב לחזור משום זה כלל ועיקר. על פי זה בא הגאון רבי יהודה עייש לספרו בית יהודה, וחידש חידוש עצום. אדם שהתפלל תפילת חג ביום שמחת תורה, אבל הרגל הלשון שבוע שלם היה אומר ביום חג הסוכות הזה, גם באותו יום אמר יעלה ויבוא ביום חג הסוכות הזה, ולא זכר שזה יום שמחת תורה שצריך לומר בו ביום שמיני חג העצרת הזה. גמר את התפילה ובא לשאול, האם ההבדל הזה זה הבדל גדול? הרי זה חג אחר, זה לא חג הסוכות, סוכות נגמר. או נאמר, זה לא משנה, הרי אם הוסיף מעין התפילה או שלא הוסיף, בדיעבד יצא. הרב רצה לומר שיצא, אבל רוב האחרונים חכו עליו ואמרו, כאן האדם הזה משנה ממטבע שתבוא חכמים בברכות, חג הסוכות זה חג אחר לגמרי מאשר שמיני חג העצרת, ולכן לא יצא, וחייב לחזור שוב. הבעיה הזו קיימת גם מחר. תפילת ראש חודש חשוון או ראש חודש אייר, תמיד בהזכרת יעלה ויבוא יש טעות להרבה אנשים. שבעה ימים הלשון התרגלה לומר ביעלה ויבוא, ביום חג הסוכות הזה. מה יקרה מחר להרבה אנשים, בפרט אלה שלא מתפללים מתוך הסידור, אלא מתפללים בעל-פה, ומחר הוא יאמר יעלה ויבוא, אבל הוא יאמר ביום חג הסוכות הזה, ביום מקרה הקודש הזה, לרחם בו עלינו, לא שיינום. האדם הזה צריך חכמים. אם הוא נזכר מייד, מצוין, אם הוא נזכר הוא יכול לתקן את עצמו, לחזור, לתקן את עצמו, הוא עדיין באותה הברכה. אבל אם גמר, סיים את כל העמידה, ורק אז נזכר שכך וכך אמר, בוא יצא ידו חובה מעיקר הדין, מחייבים אותו לחזור. מה אתה אומר יום חג הסוכות? מחר זה ראש חודש. חשבן, ולא חג הסוכות. מה הקשר בין חג הסוכות לראש חודש? איך אתה מערב ערבים שלא בחוכמה? מה אתה עושה חודש מעובר? הימים יתעברו משם לכאן? לכן צריך לחייב אותו שיחזור שוב. זה לא דומה לדוגמה שהאדם הזה בא ושיבח את השם, בא והוסיף על הניסים. טוב, הוא אמר עוד שבח להשם, שבימי מרדכי ואסתר היה כך וכך. טוב, זה נכון, זה אמת ויציב ונכון. אבל פה הוא אמר שקר, ביום חג הסוכות הזה, זה יום ראש חודש. האדם חייב לומר, יעלה ויבוא ביום ראש חודש, והקטע העיקרי שביעלה ויבוא זה המשפט הזה, ביום ראש חודש הזה נרחם בו עלינו להושענו. ולכן, אם במקום זה יאמר ביום חג הסוכות הזה, יתחייב האדם הזה לחזור, יעשה תנאי לנדבה ויחזור עוד הפעם את כל העמידה כולה. לכן, מה שבטוח, בטוח. אדם שפעם עבר תאונה, אז הוא יודע להיזהר. מי שנשך אותו נחש, פוחד מחבל. הכי טוב שייקח את הסידור, יתפלל יפה מתוך הסידור, ויש סיכוי שבעזרת השם התפילה שלו תהיה טובה, מושלמת, ולא יקרה לו חלילה פאנצ'רים כאלה באמצע התפילה. אדם עומד בתפילה לפני הקדוש-ברוך-הוא, מלך מנחם, מלאכם הקדוש-ברוך-הוא. מה אתה עומד ומתפלל בצורה מרושלת כזו, עושה כל מיני שגיאות, כל מיני טעויות? זו טעות שיכולה לגרום הרבה ברכות לבטלה. ולכן, כדאי שישים לב שלא יטעה ולא יקרה לו שיבושים כאלה. אם להגיד תפילת שבת לחול, אז בטח שלא יצא למראה, כמו שבלת הורים רגע שזו לפני הטלפון. גם שבת באמצע השבוע. פשוט, ודאי. אם האדם הזה לא יתפלל תפילת חול, אתה חונן האדם דעת, אלא לקח היום את הסידור והתפלל תפילת שבת. האדם הזה מסכן עם-הארץ, בעל תשובה, שרק היום מכיר את דברו, והוא לא ידע שיש תפילת חול, שבת, הוא לא ראה את הכותרת למעלה, והתפלל, אמר אתה קידשת, וגמר עושה שלום במרומיו. זה לא שבת, מה פתאום? מה שהיה לך הלילה אתה קידשת. כהנא לבדי כולה עלמא, לא יצא ידי חובה, וחייב לחזור שוב את העמידה להתפלל תפילת ערבית מושלמת. אבל לגבי הברכה הרביעית של ברכות קריאת שמע, שם אם היפך, בדיעבד יצא. יש הרבה אנשים שבליל שבת, מחמת העייפות, לא שמים לב, מתחילים לשכיבנו, ממשיכים. במקום לסיים, ופרוס עלינו ועל ירושלים עירך סוכת שלום, האדם הזה ממשיך הרגל לשונו, והסרם עלינו מכת אויב, דבר, גמר, שומר עמו ישראל עד, ואז הוא שומע את החזן אומר, ופרוס עלינו, ואז הוא נזכר. בדיעבד יצא. זה לא נורא. ההבדל הזה אינו לעיכובה, ולכן לא יחזור שוב. כן. אדם שהתחיל את תפילת מנחה מאוחר מאוד. היה נדמה לו שעדיין יש זמן להתפלל תפילת מנחה. הוא חשב שאם אסתמירים מתפללים כעת מנחה בשעה שש, אז אפשר להתפלל מנחה. הוא חשב את עצמו כחסיד סאטמר לכל דבר. אחר כך הוא שואל רב, והרב אומר לו, אסור. בשעה שש נגמר הזמן, מה אתה, סאטמר? לכן צריך להתפלל ערבית שתיים. מכל מקום, כיוון שיש דעת רבנותם שאומר שגם אחרי חמש ועשרים אפשר להתפלל, לכן יעשה תנאי לנדבע על הצד היותר טוב. אבל אין צורך לחדש בדבר. מתי חייב לחדש דבר כשמעיקר הדין אינו חייב בתפילה, אז יעשה תנאי לנדבע ויחדש בדבר. כאן לא. כאן מעיקר הדין הוא חייב, ולכן מספיק שיעשה תנאי לנדבע ולא יצא מעיקר הדין את ידי חובת מנחה מה שהתפלל אז בשעה שש, אלא חייב להתפלל ערבית שתיים, ולא יעשה כמעשיהם, אין להם על מי לסמוך. הם פשוט עושים כאן שיבוש שאין להם שום היתר לעשות כן, הם ייתנו את הדין על הדבר הזה. לכתחילה חייב כל אדם להקדים, להתחיל את העמידה לפחות לפני השקיעה. בדיעבד, אם יתחיל אחרי השקיעה, עדיין זה בסדר, בתנאי שיתחיל עד 13 דקות אחרי השקיעה. אבל אם הוא מתחיל, לשם שפתי, אחרי 13 דקות, זה בריכה לבטלה. לא רק האדם היחיד, אלא גם החזן. החזן הזה גמר, עושה שלום. כשבא להתחיל את החזרה, עברו 13 דקות מהשקיעה, הוא לא יכול להתחיל את תפילת החזרה, זו ברכה לבטלה, אלא מראש, כשהוא רואה עשר דקות אחרי השקיעה עברו, אז כשמתחילים את תפילת הלחש, כדאי שיאמר תפילה בקול רם, כדי שיזכו הציבור לשמוע ולענות גם קדושה, אבל להתחיל את תפילת החזרה אחרי 13 דקות מהשקיעה, אלה ברכות לבטלה, ואם אתה נמצא במקרה, נקלעת לאותו מקום, תברח מהמקום הזה, כדי שלא תצטרך לענות אמן, כי זו ברכה לבטלה, והאמן יאמן לטומה, זה סכנה. לכן יותר טוב שהאדם הזה יעזוב את המקום. כדאי לא להיות בבית-כנסת סאטמר בין 1720 ל-1820. אותה השעה לא יהיה שם. אם במשך היום הוא רוצה ללמוד שם תורה, אין עוון. למה לא? ילמד. אבל אותה השעה לא כדאי להיות שם. האדם הזה מסתבך בספק ברכות לבטלה. ולצערנו, ויתערבו וילמדו מעשיהם, זה נאמר גם על אחינו הספרדים, שהתחילו בזמן האחרון בבית-כנסת מוסאיוף. אתה רואה לפעמים בזמן האחרון באים אנשים בשעה 1720, 13 דקות אחרי השקיעה, באים ומתחילים את תפילת מנחה. איך אפשר לעשות דבר כזה? זה פשע לא יכופר. ולכן הגבאים, שומרי משמרת הקודש, צריכים להפריע להם. לא ייתנו להם להתפלל. מה, הם יעשו מה שלבם חפץ? מי ביקש זאת מאתכם, רמוס חצרי? לכן אמר להם הגבאי, אדוני, נגמר הזמן, פה עכשיו מתחילים ערבית. לא התפללת מנחה, תתפלל ערבית שתיים. מנחה אין, לא ייתן להם. אפילו אם החזן הזה התחיל, התחיל לצעוק, השם ספרדת יפתח, ישתיקו אותו. מה ההפקרות הזו? אין הפקרות. אדם לא יכול לברך ברכות ובטלה בתוך בית-הכנסת, בבית השם, ואנחנו נשתוק לו? מה זה? אין דבר כזה. וזו החובה של הגבאי. הוא לא יכול לומר, מה אני אעשה? החובה של הגבאי היא לא רק לאסוף כסף, אלא, זה הדבר הראשון, למנוע שלא יהיו ברכות ובטלה. ולכן, מי שנמצא שם, יעשו מהומה. יקימו מהומה וישתיקו את החזן הזה. לא ייתנו לו בשום אופן להמשיך להתפלל, כי יש כאן איסור לאו דאורייתא, לא תישא את שם השם אלוהיך לשווא. שמעתי, אמרת את הכוכבים בין 14 דקות. נכון, זה מה שאמרתי. עד 13 דקות זה עדיין בין השמשות, עדיין לא הגיע צאת הכוכבים, ולכן עד אז התרתי להתחיל את תפילת החזרה. אבל אחרי 13 דקות, בימים אלו זה ודאי לילה. ביום ממוצע 13 דקות וחצי אחרי השקיעה זה צאת הכוכבים. אבל היום זה לא 13 דקות וחצי, אלא 13. היום כבר איבדנו חצי דקה, משום שמזריחת השמש עד השקיעה אין לך תריסר שעות. היום יש לנו 11.5. קרוב לחצי שעה אנחנו כבר איבדנו. ממילא אתה צריך לפי היחס להוריד גם מאותו הזמן. ולכן, משום זה עד 13 דקות עוד יכולים להעלים עין. אבל אחרי 13 דקות, בימים האלה זה צאת הכוכבים. והאדם הזה אינו רשאי להוסיף ולהתפלל לתפילת מנחה, לא לחש ולא חזרה. ואסור לו ללמוד מהמעשים של אותם האשכנזים שעושים. אותם האנשים, כמו שאמרתי, אין רוח חכמים נוחה מהם. לא רק אנחנו, לא רק חכמי הספרדים שוללים את מנהגם מכול וכול, אלא גם חכמי האשכנזים. תשאל את הרב אלישיב או את הרב רבנים כאלה, הם יגידו לך זו ברכה לבטלה, לא עונים אחרי יממן. גם הרבנים שלהם, גם כן, הם צועקים עליהם. אז הם מצפצפים על הרבנים שלהם. אנחנו נלך, נחפש איזה מנהג רקוב שיש להם, נבוא, נעשה אותו כאן, נאמץ אותו כאן, במקומות האלה, חס ושלום. לכן, אם יש איזה הדיוט, אם בא איזה ירקן לא הספיק לסגור את החנות מוקדם, היה צריך למכור צנון, פיג'יל. ולכן בא מאוחר ורוצה 13 דקות אחרי השקיעה להתחיל חזרה. נו, אז מה כוחו? כוחו שהוא ירקן, מה, מי צריך לפחד ממנו? צריך להשתיק אותו. אפילו אם הוא התחיל, תגיד לו תאמר בלחש ברוך שם על מה שהתחלת, ברוך אתה השם, על מה שאמרת, הדרכה לבטלה. לך תחילה צריך להתחיל ולסיים את תפילת המנחה לפני צאת הכוכבים. בידי עבד, אם יסיים אחרי, לא נורא, כיוון שהתחיל בזמן. אם הוא מתחיל אחרי עשר דקות, אבל הוא יודע מראש שהוא מאריך בתפילה, הוא יגיע על הצדקים ועל החסידים, כבר יהיה צאת הכוכבים. בזה, לפי דעת הפרי מגדים, פתח הדביר והרבה מגדולי האחרונים, אלה ברכות לבטלה, כי צריך לגמור ולסיים את הכול לפני כן. כך מסביר הפרי מגדים בדעת הכנסת הגדולה, עולה תמיד ומגן אברהם. אבל יש חלקים. הגאון רבי צבי פרומר בספרו ארץ צבי חולק ואומר, שגם אם האדם הזה מסיים אחרי צד הכוכבים, כמה שהתחיל בזמן, זה בסדר. אבל כל הוויכוח הוא אם האדם הזה מתחיל עשר דקות אחרי ההשקיעה, וכשיגיע ער הצודיקים, אז יהיה לו בעיה, שאז יהיה צד הכוכבים. אבל אם האדם הזה מתחיל, ה' שפתי תפתח אחרי 13 דקות מהשקיעה, אחרי צד הכוכבים, בזה אין ויכוח. כולם מודים שהברכות של האדם הזה הן ברכות לבטלה. הגאון או בצבי פונקר רוצה להביא ראייה שהולכים בזה אחרי ההתחלה. הראייה לדבר מדברי התוספות בברכות ו'. שם הגמרא מדברת על מה שבלעם הרשע רצה לקלל את עם ישראל. אבל הקדוש ברוך הוא לא כעס. יודע דעת עליון, אשתדע באמתו לא ידע, יודע דעת עליון? מסבירה הגמרא שידע בלעם הרשע את הזמן המדויק, את הרגע המדויק שהקדוש ברוך הוא כועס, כמו שכתוב, ואין זועם בכל יום. הוא חשב לקלל באותו רגע את עם ישראל. אבל הנס של עם ישראל היה שהקדוש ברוך הוא לא כעס, כמו שהוא אמר לבלק, מה אכב לא כבו אל, ומה יזעום לא זעם השם. הגמרא שואלת, כמה זמן לוקח שהקדוש ברוך הוא כועס? הגמרא משיבה, רגע כממרא. שנייה אחת, זה הכול. כמה זמן לוקח לך לומר את המילה רגע? זה הזמן. שואלים התוספות, אם כך, מה יכל בלעם לומר? סך קללות, זה לוקח הרבה זמן לומר. אם כן, כאן יש סך הכל שבריר שנייה, פחות משנייה. שני תירוצים יש בתוספות. תירוץ האחד, כיוון שהתחיל באותו רגע, גם מה שימשיך לקלל אחר כך זה תופס. הולכים אחרי ההתחלה. אז אומר הרב ארץ צבי, כמו ששם הולכים אחרי ההתחלה, קל וחומר בעניין טוב כמו התפילה, שגם בזה הולכים אחרי ההתחלה. התחיל לפני הזמן, ממילא זה בסדר. נפקא מינה גם לגבי שחרית. האדם הזה התחיל שחרית בזמן, התחיל בתשע ורבע. עד שגמר את העמידה לקח לו הרבה זמן ועברו ארבע שעות. לפי להכין, לפי דבריו, בני עבד יצא ידי חובה. כך משמע קצת מדברי ספר האשכון. אבל אנחנו אומרים את זה פתרון לשעת חירום, שעת הדחק. אבל אסור לאדם להביא את עצמו למצב כזה, לסבך את עצמו ולהגיע תמיד מאוחר. יש אנשים שתמיד באים בשנייה האחרונה, כל יום הוא מתפלל באותו הזמן, וזה פשע. למה אתה עושה דבר כזה? אולי יהיה לו איזה פקק תנועה, ואולי יאחר עוד דקה ויעבור לגמרי הזמן. מי מתיר לו לקחת סיכון כזה גבוה? אדם שרוצה לנסוע ברכבת. זה תמיד בא מוקדם, חמש, עשר דקות. אם הוא רוצה לנסוע במטוס, אז הוא בא שעה קודם. אולי יעקבו אותו במכס או במקום אחר, ולכן הוא מתכונן, הוא בא, נכנס המטוס, שעה קודם, כדי שלא יאבד את הטיסה, אחר כך יפסיד את כל הכרטיס. אז התפילה היא פחות מהטיסה במטוס. קל וחומר כאן, שחייב האדם הזה להקדים, והגבאי צריך, כמו שאמרתי, לדאוג לדבר הזה, והגבאים של מוסייף, הם חייבים לתקן את התקנה הזאת. ולדאוג, אחרי 13 דקות לא תהיה שם תפילת מנחה. מי שיעז להתחיל, שישתיקו אותו. אין דרך אחרת. בסדר, אבל יש לך כלל, ספק דרבנן נקולה, ואם אתה עושה תנאי לנדבה אתה פותר בזה את הבעיה. לכן שעת הדחק, שעת חירום, אפילו אם הוא בא עשר דקות אחרי השקיעה, אני עדיין אתיר לו להתחיל את מנחה. אבל אם הוא בא אחרי 13 דקות, גמרנו. האדם הזה איבד את תפילת מנחה ולא מתירים לו להתפלל כלל ועיקר. לא שמעתי. לפי דברי הרב ארץ צבי, אפילו אם הרוב לא יהיה בזמן עדיין, כיוון שהתחיל, הולכים לפי ההתחלה. עד כדי כך החידוש שלו. רוב הפוסקים לא הולכים כך. רוב הפוסקים הלכו כדעת הפרי מגדים, פתח הדוויר וכף החיים, ולכן רק בשעת חירום אני מתיר דבר כזה. אבל לכתחילה ודאי שלא נתיר ללכת ולעשות דברים שכאלה. כמו שאמרנו, כל אדם ירא שמים, אם הוא אחראי ויודע את ערך התפילה, שיבוא בזמן ויתפלל בזמן ולא יבוא מאוחר מדי. בכלל, אני לא מדבר רק על אלה שבאים אחרי 13 דקות, אני מדבר על אלה שבאים עשר דקות אחרי השקיעה. איפה הם מתפללים שם במוסאיוף? עומדים שם בחצר, מתפללים. איזה מין תפילה זו אני לא יודע, השם ירחם. בקושי בתוך בית-הכנסת אני יכול לכוון, לעמוד שם בחצר, ואנשים עוברים, יושבים, פה צועקים קדיש, פה צועקים קדושה. הוא חבר בגופו כדי לשתף את עצמו עם הציבורים. זה כאילו במקום שהוא רשאי להשתחוות. יש מקומות שאסור לאדם להשתחוות. בתפילה יש לנו שבעה מקומות שאנחנו צריכים להשתחוות, והן, בברכה ראשונה אבוא תחילה וסוף, מודים תחילה וסוף, שאנחנו מסיימים עושה שלום עם רמיו, משתחווה, ימין ושמאל, לאמצע, עוד שלושה השתחוויות, סך הכול שבעה. אם האדם הזה ירצה להוסיף. בתחילת הברכה על הצודקים ועל החסינים הוא משתחווה. מגיע הנושא וברוך אתה ה' הוא עובר על ול תוסיף דה רבנן. רק המלך צריך להוסיף, כוון גדל צריך להוסיף, המלך, כיוון שקרא, שוב אין לו זוקף. כמה שאדם יותר חשוב צריך הכנעה יותר. אבל אני אדם פשוט, יש לי רק את המקומות הללו, לא פחות וגם לא יותר. לכן, מתי הוא צריך לשתף את עצמו ולהשתחוות עם כל הציבור? מה שאמרנו, אם הוא נמצא באמצע ההדרכה. אבל אם הוא נמצא בתחילתו ובסופה, אינו רשאי. ולכן, אם האדם הזה נכנס כשהגיע החזן לקדוש קדוש והוא רוצה להתחיל אחרי זה, הוא לא יכול לומר, גם אם אני לא אגיע יחד עם החזן, אני אשתחווה באמצע למינים ולמלשימים. באמצע על הצדיקים. מי מבטיח לנו שהוא יהיה באמצע? אולי הוא יהיה בהתחלה ולא יוכל להשתחוות? זו הסיבה שמרן אומר, אם יכול להתחיל לגמור כל אופן שגה של יחד ציבור לימודים, הוא מתפלל, ואולי הוא לא בא להתפלל אלא יולך לחפש מניין אחר לתפילת שחרית. אדם שמתפלל יחד עם החזן, בסעיף רבי מרן אומר, שיאמר יחד עם החזן אחריהם חיי המתים, יאמר נקדישך את כל הקדושה. כותב רבי אברהם בן הרמב״ם, כשיגיע החזן, הטוב שיבך ולכן העוד ההודות, ויש שם כהנים, אותו האדם שהתפלל, זכה להתפלל יחד עם החזן כל הזמן, יכול להפסיק שם בשתיקה ולכוון לשמוע את ברכת כהנים. כשהכהן מסיים את הפסוקים, וישמריך וחונק השלום, כמו שאנחנו עמים אחרי הכהנים אמן, גם הוא רשאי לענות אמן. אומנם למדנו למעלה בסימן קד שאסור לענות באמצע העמידה אפילו יאשי מרדה. כל וחומר איך אתה עונה, אמן דברכות, אחרי הכהן, זה נקרא אמן של ברכת כהנים וישמריך וחונק, אלא כאן זה המקום הטבעי שלו. זה מה שמסביר לנו רבי אברהם בן הרמב״ם, ולכן רשאי להפסיק שם. כל זאת טוב אם החזן מתפלל לפי הקצב שלו. אבל לפעמים החזן מהיר מאוד. הוא הגיע בברכת כהנים, וזו עדיין נמצא, תיקה בשופר גדול לחירותנו, מחכה למשיח. טוב, אין מה לעשות, וחי גבנה ימשיך לפי הקצב שלו, ודאי ששם הוא לא יכול לענות אמינים, אין לרשות שם להפסיק. עכשיו כשיש סידורים הרמב״ם עשו לכל הערות מהמלך על איזה כתוב על ידי פסק. אם ארצה כבר יש סידור. לא, ודאי שלא, ברור. גם אם יש סידור. תראה בסימנים צדיק-ט ק. הרמ״ם כתב את העניין הזה של הסידור, אבל מרן בסימן צדיק-ט בבית-יוסף לא הסכים עם הרעיון הזה. אדם שהוא שתוי אף אם הוא רוצה להתפלל מתוך הסידור לדעת מרן עשו. הרמב״ם התחשב בסידור, מרן לא התחשב בסידור, כמו שם, הוא עדין פה. כן. על הדרכה של הכוהנים בכולנו אתה אומר? וציוונו לברך את עמי ישראל באהבה, על זה לא יענה אמן. זו ברכה כמו כל הדרכות. ושיתר מועל וישמריך וחוניך שלום. רק על זה. אבל הברכה זה בעיה יותר, בזאב שב ואל תעשה עדין. הם אסון הדרה, עשו נפילה בקורנם, בלי חדרה. כן. כן, למה לא? אפשר, יש אפשרות. ואם זה ביום צאן, יכולים גם לומר ברכת עננו וברכה בפני עצמה. כך אומר מר אלמך. גם זה אפשר. אבל צריכים לתאם. לתאם, א', שהכוהן כשיגיע לרצה יעקור את רגליו. ב', שהחזן והכוהן ידעו הטוב שיבחן ומלחן העבר הדרך, פחות או יותר שווה. כי אם החזן מובהר יותר מדי אז הוא יגיע עטוב שמך ומלחן העבר הדרך. יצע כוהנים, אין כוהן ואין הענה. הכוהנים עדיין לא הגיעו עטוב שמך, הם עדיין תקע בשופר גדול. ולכן צריך להיות מתואמים לפחות במקרה הזה כדי שיעמוד לידם. שהחזן יעמוד לידם כדי שיראה. איך עושים ביום ראש השנה בתקיעות? מעין זה גם טוב. שהתוקע והחזן מתואמים כדי שיתחיל לתקוע באמצע הלחש, כך גם מעין זה צריך שיהיה תיאום. יש דעה כזו שאדם שמצטרף, על כל ברך אדם, גם הייתם אצל העניין ושומעים את החן אצלנו צריך לסוף סוף. במקרה כזה היה, אז כל זה לך שהיה עובר כל אחד האחרים של רבי משפט הערבי עמנו ממשיך. זה היה מתבלם החזן. כן, יש דעה כזו, וכך מנהג אחינו התימנים כולן, ולא רק בזה אלא גם בברכת המזון דאורייתא. עזני את הכול, כולם מפסיקים, מחכים לו. אותו שמזמן, אמר עזני את הכול, כולם עונים לנוהל, ממשיכים לדבר לך. מחכים, הגיעו אל הארץ ועל המזון, עושים תחנה שנייה. הוא אומר בקול רם, עונים לאמן, ממשיכים. מגיע לכולם, בהלכות ברכת המזון, שם מקומו, מחלוקת בראשונים. להם, יש שם מה לסמוך, הם נהגו כך. אותו דבר, אין הבדל בין העמידה לברכת המזון, אותה הבעיה, אותה המחלוקת, אבל אנחנו לא תעסקים כך. אפילו תימני שיבוא וישאל אותנו על עצה טובה, זה לא שהם חייבים לעשות כך. לא, יש אפשרות. למה לך להיכנס למחלוקת? בשביל מה לך לחכות? הגעת נודן לך? בשביל מה לך לחכות למזמן? תמשיך נודן לך. כשהוא ימשיך, אני בעד ניקוד העלמון, לא צריך לומר את האמן. ולכן, בחיי גבלה, אם הוא ישמע לנו. אבל לא תלמיד התימנים שומעים, לנו בפרט הבלדים, מה שעשו, ממשיכים לעשות, לא ישמעו לאף אחד, לא לי ולא לך. לא חייבים, אבל כדאי, בלחש, כדאי לומר. לא, לא, דרכו ורשמו לו. זו כבר חומרה, ובאמצע העמידה הוא לא יכול לומר, זו חומרה עד דעתה על-ידי כולה. אני מסיים את מרם. הוא הדין יכול להגיע ללימודים מן אחת מהדרתות ששולחים בהם כשיגיע שליח ציבור לימודים להתפלל. ואם צריך להתחיל כדי לסמוך גאולה על התפילה, במזדמנה שנגיע שליח ציבור לימודים כשהוא באחת מהדרכות באמצעה, כאן הוא לא יכול להפסיק ולומר את המשפט מודים אנחנו לך. באמצע הקריאת שומעת ברכותיה, כשהאדם שומע את החזן אומר מודים, הוא לא יכול לומר את כל מודים דירה בינם, אבל חייב לומר לפחות את המשפט הראשון, מודים אנחנו לך. אבל אם הוא כבר גמר, ברוך אתה השם, גאה לישראל, אסור לו להפסיק כלל. אבל לפחות השתחווה כדי לשתף את עצמו עם הציבור. לכן לפחות השתחווה. זה שמרן מסיים ישחיו, אבל אם הוא בתחילת או בסוף ברכה שאסור לו להשתחוות שם, אין לו ברירה אלא לשתף את עצמו במחשבה אבל בפעל הוא לא יכול להשתחוות. אבל אם הוא בתחילתו או בסופה לא ישחיו שאין שוחים בתחילת הברכה ובסופה אלא באבות הברכה הראשונה ובהודאה ברכת מודים תחילה וסוף. אם התחיל להתפלל עם השליח ציבור כשהגיע עם שליח ציבור אלא קדושה, חייאמר אלוהינו מילה במילה כל הקדושה, כמו שהוא אומר, וכן אמר אלוהינו מילה במילה ברכת האל הקדוש, ברכת שומעי התפילה, וגם לכדאי כשהגיע השליח ציבור למודים, הגיע גם הוא למודים, או והטוב שבחה הונחה מהעוד ההרדה, כדי שישחה עם השליח ציבור במודים. בחי גוונה אומר לא רק קדוש קדוש אלא יכול להתחיל גם נקדישך ונערצח. אומנם אנחנו באמצע הקריאת שמע וברכותיה אומרים רק קדוש קדוש, נקדישך לאומיים. למה לאדם הזה אתה כן מתיר? כיוון שהוא נמצא אחריו מחיי המתים, נמצא במקום הנכון, אז זה נקרא מהעניין, ולכן אין חשש שיכול לומר שם נקדישך ונערצח, כמו שהטענו לו גם בברכת כהנים, הוא אדין גב, לגבי זה יאמר את הכול. לא רק אם הוא נמצא במניין שלו, אפילו אם זה מניין אחר, גם כן רשאי לענות. כיוון, אני נמצא בשטיבלך, מוסייף, קוטן וכיוצא בזה, אחד בתפילת הלחש, במניין השני התחיל החזן את תפילת החזרה. הוא הגיע מחיי המתים לקדישך ונערצח, גם אם אני רוצה לומר את זה, מקדישך ונערצח, אין שום בעיה, הדבר מותר ללכתחילה. למרות שאני יודע שאחר כך אני אספיק, החזן שלנו מחכה, אף על-פי כן. כיוון שאתה נמצא באותו מקום, זה המקום הטבעי של אמירת הקדושה, רשאי לומר יחד איתו. רשאי ישו עם החוליאת. לא שמעתי. עם החוליאת יש לו משאלת שזה מתנגד לענות או שזה לא יאמר בקדר העולם? רשאי, אבל לא חייב. כיוון שהוא יכול אחר כך להספיק את הקדושה שלו, לכן לא חייב, אין חייב. בין האמור נמצא רק כפי הערבים לבעוד יום, אין בין המדחה, זאת אומרת בעניין שקדושה השני של המדחה. לא, לא, חס ושלום. הנה סעיף ג', הסעיף הבא. יחיד עומד בתפילה, וכשיגיע למקום קדושה, היו הציבור אומרים קדושה בסדרה. כולם כאחד עונים בהירה ואומרים בהירה. גם שם אומרים קדוש, אבל שם זה סיפור דברים, זה קדושה אחרת. אז בוודאי שהוא בשחרית הגיע מחיי המתים, לא עוזר אליהם את הקדושה. שאין הקדושות שוות. מרם ממשיך, בוא נראה. דעו עדיף אם היו הציבור אומרים כתר והוא נמצא בשחרית מחיי האמתיים שאינו אומר אם היום קדוש אלא ישתוק ויכוון למה שאומרים זה שומע כעונה אבל אמר יפה אינו רשאי אלא אם כן שניהם באותה התפילה מנחה ומנחה שחרית ושחרית אבל אם הוא בשחרית והם כתר או הפוך הוא הגיע לחיי האמתיים של מוסס ובמניין האחר בבית הכנסת השני הגיע החזן לחיי המתים של שחרית ושם הם אומרים נקדושך לא יכול לומר איתם נקדושך ונארצך אין סדר הקדושות שווה שחרית ושחרית אבל אם הוא בשחרית והם כתר או הפוך הוא הגיע לחיי המתים של מוסס ובמניין האחר בבית הכנסת השני הגיע החזן לחיי המתים של שחרית ושם הם מקדישך לא יכול לומר איתם נקדישך ונארצך אין סדר הקדושות שווה. קל וחומר בערבית וערבית אין בכלל קדושה ולכן בין ערבית של שבת בין ערבית של החול גם ערבית של החול התפללת קצת מוקדם ברבע ושמונה התחלת את העמידה של ערבית הגעת לחיי המתים ברבע ושמונה יש עדיין מניינים של מנחה והחזן אומר בקרה זה וזה ואמר אינך רשאי לענות דבר אתה רוצה בהרהר אין בעיה אבל למרדוקה הדבר אסור כל זה כשהוא באמצע העמידה אבל אם גמר סיים השם צורי וגואלי רשאי לענות קדוש קדוש אין שום בעיה לא רק בחול אלא אפילו בליל שבת דנו בזה הגאון רבי שלמה קלוגר הגאון רבי חיים גגים בעל שמח נפש המארשם ועוד והמסכמה היא אפשר לענות אפילו בליל שבת לא שייך לומר אחרי שאמרת ברכו אמרת מקדש שבת איך אתה עושה את זה חול אומר נקדישך ונעריצה זה לא נקרא שאני עושה את זה חול האם ביום שבת בשערית למלחה של שבת אין שמה נקדישך ונעריצה יש שאלה גם נקדישך ונעריצה אחרי שאדם אמר בואי קלה או ברכו לא יכול לומר אתה חונן לאדם דעת זה לא יכול לומר כי אין ביום שבת אתה חונן אבל נקדישך ונעריצך יש, ולכן אפשר. במחלוקת הזו שהיא בדרבנה אנחנו אומרים ספק דרבנה נקולה, זאת ועוד. הגאון הבחיים גגים מעיד שכך הוא המנהג. איפה המנהג הזה היה? אז הוא עדיין לא היה בגורם מוסר או אשתיבלכים האחרים, היה הכותל המערבי. מספר הרב שהיו אנשים שהיו באים בערב שבת קצת מוקדם, מתפלמים מניין ראשון של מנחק בנת שבת וערבית, אחרי ערבית, בצאתם, היו נתקלים באותם האנשים שבאים למניין האחרון ושומעים לקרר זה מזה ואמר, ועל פי הוראת החכמים כן היו עונים את הקדושה וכך ראוי לעשות. רבי חנא מן הקשה אומר. סימן ק'י את סעיף א' בשעת הדחה, כגון שהוא בדרך. או שהיה עומד במקום שהוא תעוד, והוא רואה שיפסיקו אברי דרכים, או שלא יוכל להתפלל בכוונת תפילה ארוכה, מתפלל אחר שלושה ראשונות הבינינו, ואומר אחריה שלושה אחרונות. הוא צריך לומרה מעונד, וכשיגיע לביתה אין צריך לחזור ולהתפלל. ואינו מתפלל הבינינו בינות הגשמים ולא במוצאי שבת ואין כאב. הגמירה בברכות ג' מספרת שרבי יוסף נכנס להתפלל בחורבה. אליהו הנביא בא וחיכה לו ליד הדלת עד שיצא. כשיצא הקדים רבי יוסף, אמר לו, שלום עליך רבי. ענה לו אליהו הנביא, ואחר כך שאל אותו, למה נכנסת לחורבה? אמר לו, נכנסתי להתפלל. אמר לו, היה לך להתפלל בדרך? ענה לו רבי יוסף, מתיירא הייתי שמא פסיקוני עוברי דרכים. אמר לו, היה לך להתפלל תפילה קצרה. ואז המסקנה היא, א', אסור להיכנס לחורבה בגלל שלושה סיבות. דבר שני, אתה רואה אדם שהוא בדרך, אדם שהוא אנוס בשעת הדהק, ואינו מסוגל להתפלל את התפילה בצורה מושלמת, יש לו אפשרות להתפלל תפילה קצרה. מהי תפילה קצרה? הגמרא שם לא מפרטת, אבל המשנה בדף כח, בברכות כח, גם בגמרא שם בדף כט מפרטים שם שלושה סוגי תפילות קצרות. הסוג הראשון, תפילת הבינינו. מה זה הבינינו? הוא מתחיל רגיל, שם שפתי תפתח, אתה קדוש, עד ברוך אתה ה' האל הקדוש. את כל שלושה עשר הברכות האמצעיות מאתה חונן עד שומע תפילה יש לך שלושה עשר ברכות, אותן הוא מקצר ועושה, מהשלושה עשר עושה ברכה אחת. כנגד כל ברכה יש לו משפט אחד, הבינינו ה' לברכך, זהו, זה כנגד ברכת חנן הדעת, ובין את לבבינו נראתך, וכן על זה הדרך. כנגד ברכת ברכנו או כנגד ברכת אשר השופטנו, כנגד כל דבר יש לך משפט אחד. ודשנני בנאות ארצך, זה כנגד ברכנו. הטועים על דעתך ישפטו, זה כנגד אשר השופטנו, וכן על זה הדרך. בסוף, ברוך אתה ה' שומע תפילה, אחר כך ימשיך ורוצה וגומר. בצורה כזו הוא קיצר את התפילה, מאז הוא חושש שלא יהיה הטרדה, הפרעה מעברי דרכים וכאלה סוג הזה. כאן ברוך השם הוא גמר, עוד לפני שהאוויר יבלבלו לו את הנוח, הוא כבר גמר, עושה שלום למרומיו. זה נקרא הבינינו. אבל את הבינינו אי-אפשר לומר בחורף, כי אין לך שם בתוך הבינינו בקשת גשם, טל ומטר. לא אומרים הבינינו אפילו בקיץ במוצאי שבת, תודה, בגלל שאנחנו צריכים לומר במצאי שבת אתא חוננתני ושם אין אתא חוננתני, אלא הבינינו אומרים רק בקיץ ורק בימי החול ולא ביום שבת ולא במוצאי שבת. זה הדין שהגמרא אומרת. יש עוד תפילה יותר קצרה. התפילה הקצרה יותר, הוא לא מתחיל, השם שבתי תפתח, אלא כל הקטע הכולה, צורכי עמך מרדים, או הקטע למאן דאמר השני, הושע השם את עמך את שארית ישראל, בכל פרשת העיבור יהיו צורכיהם לפניך, ברוך אתה השם שומע התפילה. כל זה תפילה קצרה, עשר שניות, עשרים שניות, גמרת את הכול. הוא אומר, לא לפני ולא אחרי דברים אחרים. דווקא מינה, אדם נמצא במקום בשעת חירום, אין לו אפשרות אחרת, זה מה יש, יכול לעשות כך. לא תקום פעמיים צרה בזמן מלחמת יום הכיפורים, אך הימים שהיו בקו הראשון בימים הראשונים, שלושה-ארבעה ימים הראשונים, לא רק כשהם ליל השני, לא היה להם זמן לא להניח תפילים, לא להתפלל, או שום דבר. הם היו כל הזמן 24 שעות רצוף בלחימה. רק אחרי ארבעה ימים התחילו לבוא הכוחות שהחליפו אותם, ואז היה להם קצת זמן. מה זה קצת זמן? לא שהחליפו אותנו אבל לטיול כאן, אלא היה להם לפעמים עשר או עשרים שניות זמן, ואז איכוו לפחות לומר את התפילה הקצרה הזאת. אם היה להם שתי דקות זמן, אז הוא יכול לומר קצת יותר, הוא יכול לומר את הבומנו. ואם יש להם חמש דקות זמן, אני יכול לומר כבר את כל העמידה, או לא יאבד ולא יהיה חולה שיש בו סכנה. אתה אומר לו, אתה צריך להתפלל, הוא רומז לך אין לו כוח, או במצב אין לו עני. אבל אם תאמר לו רק תפילה קצרה, אתה שומע כעמל, תשים לב מה שאני אומר, אתה עונה עמל. הוא מסוגל, הוא מתרכז, אתה אומר לו, או את הקטע הצורכי עמך מרובים, או שע השם את עמך, והוא עמל עמם, שמע את זה, שומע כעונה. גם זה בסדר, גם בזה סוף סוף הוא מתפלל לפני הקדוש ברוך הוא, כי אם מצווה תפילה מן התורה. כל הדברים האלה, כמו שאמרתי, לשעת חרים, שעת הדחק. בדרך כלל אנחנו הבריאים, לנו כמעט הדבר לא מצוי. ברוך השם, אנחנו קמים ומתפללים, ויהי רצון, עד מאה ועשרים, נתפלל בעזרת השם תפילה מושלמת. לכן הדבר הזה כמעט ולא מצוי. אפילו המדפיסים לא שמנו את התפילות האלה בסידורים. בדרך כלל בסידורים הישונים כן היה את זה. בסידורים הישונים, בדפים האחרונים, היה עמיד אחד של ברכות. מי שרואה את הים אומר, עשה מעשה בראשית, ברכים ורע עמי, ולכן זו הדרך. אחר כך הייתה גם תפילת הבינני, או התפילה הקצרה, או שע השם את עמך. אבל בסידורים החדשים, משום מה השמוטו את זה, וכמו שאמרתי, בגלל שהדבר הזה כמעט ולא מצוי. זאת ועוד. הדיור הלכה על המקום שואל, למה לא רגילים בזה? הוא עונה. גם אם נמלא יש לו רשות להתפלל לביננו, בתנאי שיכוון בעדות. אבל אם באמצע המלחמה הראש שלו לא במקום, כל רגע נופלים פגזים והראש שלו לא מרוכז, הוא לא מסוגל לכוון אפילו בעדות, עדיף שלא להתפלל. זו הטענה של הדיור הלכה. זאת ועוד. דעון חידל, ברכי יוסף, כף החיים, ושאר האחרונים אומרים שהנוסח של הביננו הוא לא מוסכם על איבדיק ולעלמא בפוסקים. יש ויכוחים בפוסקים מהו בדיוק הנוסח המדויק שנאמר. ולכן, בגלל שאין לנו נוסח ברור, לכן אנחנו נמלאים. זאת ועוד. לא תמיד במלחמה יש לו סידור שיאמר את זה. ולומר את זה בעל פה הרע אסור. למדנו בראש השנה למדה שאסור לאדם לומר תפילה שעבר יותר מחודש שלא אמר אותה. כך למדנו למעלה בסימן ק'. אלא מה? אם הוא אומר את זה מתוך הסידור, מה כתב שמוכר? אם יש לו את זה בסידור. אבל בסידורים הרגילים אין את זה. ולכן, בפעל, כמו שאמרנו, כמעט ולא מצאו. אלא אם כן אדם הולך לבקר חודש. ידוע שחברו שוכב על ערש דווי, חודש שיש בו סכנה, אז הוא הולך לבקר אותו. הוא יודע על מורשת הבעיה, אז כדאי שיעתיק לעצמם מהגמרא, זו ברכות כט, יעתיק לו שם את הקטע הזה של התפילה הקצרה, כדי שיזכה את אותו החולה, והוא לא יכול להתפרנס תפילה שלמה, לפחות תפילה קצרה כזו, כדי שיקיים את המצווה מן התורה. אתה יודע כאן אמרנו שהוא לא שייך להסתיר על זה? כן, אמרנו שלושה טעמים שם בגמרא בברכות ג' אסור להיכנס לחרדן מפני חשד, מפני מפולת, מפני המזיקים וכולי, גמרא מסבירה והרחבה, ולכן לתוך אותן החורבות, לתוך המערות האלה, תיזהור, אל תיכנס. עדיף יותר שיתפלל בדרך, יתפלל תפילה קצרה כזו, ולא ייכנס למקום כזה מפוקפק. מה ההבדל בין תפילת הבינינו לבין התפילה הקצרה, אפשר להשם את עמך? הגמרא מסבירה כך, אם האדם הזה באותו רגע שהתפלל באמת היה אנוס, אבל עכשיו, ברוך השם, שבה נפשו אליו והתאושש, והוא מסוגל עכשיו להתפלל תפילה מושלמת. הדרך עובר זמן מלחה. האם יוצא ידי חובה במה שאמר קודם או לא? אם זו הייתה תפילת הבינינו, יוצא, לא יחזור עכשיו. אבל אם הייתה תפילה קצרה, והוא שעש שם את עמך, יחזור עוד הפעם, כי התפילה הקצרה, הדרכה האחת, לא הוציאה אותו ידי חובת מלחה, אלא יחזור עוד הפעם ויאמר השם ספתי תפתח. התעלים שעושים מלאכה אצל בעל הבית. אם אינו נותן להם שכר חוץ מסעודתם, מתפללים שמונה עשרה. אבל הם ירדים לפני התיבה והם נושאים כפיהם. ואם נותן להם שכר, מתפללים הבינינו. והעידנה, אין דרך להקפיד בכך, ובהסתמה הדעתה דעתי מזכירים לכם שיתפללו שמונה עשרה. המשנה עוסקת לגבי צורת אמירת קריאת שמע של הפועלים, אם הוא אומר את זה למעלה על האילן או לא, וכן לגבי תפילה. הגמרא אומרת שיש להם רשות לקצור בתפילה. בזמנם אפילו בעלי בתים היו עניים יהודים, כל וחומר הפועלים. היא אפליה לעשות צחק מהעבודה, בעל הבת שלו יפשוט רגל יחד איתו. ולכן, מה הייתה להם ברירה? התירו חכמים בשעת הדחק שיקצרו בתפילה. מוסר העבודה אז, בזמנם, היה מוסר עבודה גבוה. תראה את המעשה של הגמרא במסכת הענית עם אבא בנימין, אבא חלקיה, נכדו של חניה מעגל. כשבא לחכמי ישראל להתחנן לו שיבקש על הגשם, הוא היה באמצע העבודה. אמר להם שלום, אפילו שלום נענה לחכמים. כשבבית שאלו אותו למה לא אמרת לנו שלום, הוא אמר, אני שכיר ואני לא יכול לבטל ממלכתו של בעל הבית, אם אני אגיד לכם שלום שאין חשבון בעל הבית. כל כך היו אנשים צדיקים ואושרים, ידעו להיזהר מייסורי גזל, הונאה וכיוצא בזה. ולכן, כמו שמענו גם לגבי התפילה, הקלו להם חכמים. אבל, נורא מסיים, ברוך השם, בזמן הזה עכשיו המצב לא כך, ולכן אדם שסוחר פועל, על דעת זה שיתפלל כרגיל. קודם, הפועל הזה מתחיל את העבודה בשעה 13 בצהריים עד 20. אתה לא יכול לומר לו, תתפלל לפני העבודה. הוא לא יכול להתפלל מנחה לפני העבודה. לפני 13 עדיין לא הגיע הזמן. אתה לא יכול לומר לו, ב-2085 אתה הולך להתפלל מנחה. ב-2085 כבר עבר הזמן. אל תרחו. מתי אם כן הוא מתפלל? באמצע העבודה. יותר מזה אומר רבנו זלמן, אם יש שם עשרה פועלים מיראי שמים יכולים להתפלל במיליון. על דעת זה הוא סוחר את העם. אפילו אם יאמר בעל הבית שלהם שהוא אדם רשע, שורש, פרה, ראש ולענה, מושחת, אומר להם, זה גזל, אני לא מאחל לכם, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. יכול לומר, מה שלבו חפץ. יכול לקשקש, אנחנו לא פחדים ממנו. ההלכה היא כאן קובעת לנו, ועל דעת זה אנחנו נזכרים למלאכה. היה פעם מעשה, בדפוס של הכנסת היה שם מניין קבוע, יש שם שני מניינים, אחד בצהריים ואחד בשעה 1600. ב-1600 לא מתפללים בבית-הכנסת למטה אלא בקומה החמישית בדפוס. אז פעם בא יוסי סוריס, בא, רצה איזה משהו מהדפוס, והם היו באמצע התפילה. אז הוא חיכה, לא היה לו ברירה, חיכה. אחרי שגם הוא התחיל לצעוק, מה זה אתם באמצע העבודה, במקום לעבוד אתם מתפללים וכו'. מנהל הדפוס היה יהודי, תמיר יהודי, רק כגבעי, כמו שאומרים. אמר לו, תשמע, פה אני בעל הבית, אני קובע. היום התפללנו וגם מחר נתפלל, אז תעשה מה שתרצה. תעשה שאילתה, תגיד מה שאתה רוצה. אנחנו פה התפללנו ונתפלל עוד. כן, הוא ענה לו בצורה נכונה, הוא סותם את הפה ואלף. לא יעז לדבר יותר, וזהו זה. כך צריך לענות לאותם האנשים. הבעיה העיקרית היא לפעמים שהאדם הזה הוא בעל הבית, איש פרטי יכול לזרוק אותו לפעמים מהעבודה. אז כשאין ועד עובדים וזה מקום פרטי איתו, שם צריך לשאול מה לעשות. אבל כשהדבר הזה במקום משרד לא משלתי, עירייה וכיוצא בזה, הנה כשבנו את בניין האירייה, בנו גם בית-כנסת. על דעת זה בנו את בית-הכנסת. יודעים שיש גם מניין מתפללים שם, ולא מניין אחד אלא הרבה יותר ממניין אחד, ויש להם רשות על-פי הדין, אין בזה חשש איסור גבל, כנראה ועיקר, בוודאי שיש להם על מה לסמוך. אבל אדם שעובד אצל בעל בית פרטי והעבודה נגמרת ב-1600, אין להם רשות באמצע העבודה להתפלל מנחה. מי אמר שאתה צריך להתפלל מנחה בשעה 1400-1500? בברובה ב-1600, אחרי 1600 תעמוד תתפלל. יש לך זמן, תבוא לכאן בשעה 1700, תתפלל מנחה. יש, ברוך השם, הרבה זמן אחרי העבודה. כל ההיתר, כל הקולה שמצאנו, כשהוא מתחיל לעבוד ב-1700 עד 1800, אז אין לו זמן אחר. אבל פה יש לו זמן אחרי התפילה. לכן, אם הוא עובד אצל אדם פרטי, הטענה של בעל הבית היא טענה צודקת, ואין להם רשות להתפלל באמצע העבודה. אלא אם כן, לפעמים בעל הבית שלהם אדם טוב. אדם שיש לו יד פתוחה, לב רחב, לארג', הוא מרשה להם, נותן להם רשות, רוצים, מתפננים, הכול לפעמים בעצמו גם מתפלל אותם, אז למה לא, בזה אין שום בעיה. אבל לפעמים הוא במצב דחוק מבחינת העבודה, יש לחץ בעבודה ויש לו בעיות כספיון, לפעמים הוא מתחנן להם שלא יעשו את זה, אז אינה כנראה אינם רשאים להתפלל באמצע העבודה, מנחה. כאן וחומר לגבי שחרית, הם מתחילים את העבודה ב-1700 או ב-1800. יהיה מה שצריכים להתפלל שם שחרית. תקום בנט לחמה, תתפלל מוקדם, תגיע לעבודה בשעה שעבר הכול נורמלי, הרי הוא יכול להקדים בפניכם. אם אני אומר לך, אני הלכתי לחתונה, עד שהוא גנח את הבקבוק ערק ועד שהוא הגיע למוצה לקח לו הרבה זמן, אז הוא ישן מאוחר. טוב, זו בעיה שלו, זו לא בעיה של בעל הבית. ולכן, אם הוא מאחר יש זכות לבעל הבית להוריד לו מהמשכורת. במקום ב-1700 הוא הגיע ב-1900, תשע וחצי, אז הוריד לו, לפי היחס יש רשות לבעל הבית, כיוון שכאן יש לו זמן להקדים ולהתפלל בפניכם. כל מה שמרן דיבר, כשאדם הזה מתחיל לעבוד בשעה 1600, מתחיל ב-1600 לפנות בוקר, גולר ב-1200, זו הנשמרת שלו, אז מתי אתה רוצה שיתפלל איזו שחרית? לפני 1600 אי-אפשר, אחרי 2400 בצהריים גם אי-אפשר להתפלל על תפילת שחרית. הוא לא יכול לחשב סט מאור גם בשעה תודחת לו, ולכן אין ברירה, שם יעשו הפסקה, באמצע העבודה 0630-0700, יעשו הפסקה, יתפללו במניין, ואחרי זה ימשיכו את העבודה. אבל כשמתחילים את העבודה לא ב-400 בבוקר, אלא מתחילים ב-0700-0800, הייתה לו אפשרות להקדים ולהתפלל לפני כן, וכך ראוי לעשור. שוב, אם הסגנון הוא כך, כמו שאמרתי, כמו שתיארתי, אז גם אם רוצים, אחרי מנחה, רוצים גם להגיד שיעור. אומר להם אתמול בלילה, שמענו מהרב סופר כך וכך, אומר להם את כל השיעור, הלכות, המוסר, אגדה. למה לא? הכול מותר, אין שום בעיה. יזמין לשם את הרב אמנון יצחק, יעשה להם שידור חי. הכול מותר. באותם המקומות, על דעת זה סוכרים אותם, אין שום חשש בדבר. נניח אצלכם בעבודה. המשימה באותה המחלקה, צריכים, נניח, לגבות במשך השנה 100 מיליון שקל. נניח כך. אז הם עושים את המשימה הזו. אולי נפקא מינה אם יקראו העיתון, או להבדיל, ישמעו דברי תורה, ישמעו את הרב אמנון יצחק או מישהו אחר. את המשימה הם עושים בלאו הכי. ולכן, בחיי גוונה אין שום בעיה בדבר. ענן סעדי, אם תשאל את השר נאמן, הוא יגיד לך, תעשה, רק אל תגיד שאני אמרתי. אני עובר לסעיף ד'. אדם שהיה אנוס והתפלל הבינינו יצא, כמו שאמרנו, ולכן אין לו תשלומים. אבל אדם שהיה אנוס להתפלל תפילה קצרה, צורכי עמך מרובים, או הושע השם את עמך, ועבר זמן התפילה. התאושש בתפילה שאחריה צריך להתפלל ערבית שתיים. כמו שאמרתי קודם, אם עכשיו בשעה וחצי הוא התאושש, מה שאמר הושע השם את עמך לא יצא, וצריך במקום זה מנחה. אם עבר זמן מנחה, יש לו תשלומים, ויכול ורשאי להתפלל ערבית שתיים. היוצא לדרך יתפלל להירצון מלפניך השם אלוהינו ואלוהי אבותינו, שתוליכנו לשלום. אדם שיוצא לדרך צריך להימלך בקונו. מה פירוש המילים להימלך בקונו? הכוונה היא לתפילת הדרך שאמרו בברכות כט. בדרך כלל, כל הדרכים בחזקת סכנה. ולכן, אדם צריך להקדים רפואה למכה, להתפלל לפני כן שהקדוש ברוך הוא ישמור אותו, ישמור צאתו ובואו לחיים טובים ולשלום. לכן, תיקנו לנו חכמים את תפילת הדרך. הגמרא אומרת את זה, העתיקו את זה כל הפוסקים להלכה, והיום כמעט בכל הסידורים, בכל הלוחות, יש לך את תפילת הדרך. הנוסח הוא שתוליכנו לשלום, תצעידנו לשלום, תגענו למחוז חפצנו, לחיים, לשמחה ולשלום, ותצילנו מכף כל אויב ואורב בדרך, ומכל מיני פורענויות המתרגשות ובאות לעולם. בזמן הזה צריך להוסיף גם, ומכל מיני תאונות ופגעים בדרכים. ותחזירנו לחיים טובים ולשלום, ותשמע כל תפילתנו ברצון, כי אל שומע תפילות ותחנונים. עתה, ברוך אתה השם, שומע תפילה. זה הנוסח של תפילת הדרך. כל אדם שיוצא מחוץ לעיר צריך לומר את תפילת הדרך. הגמרא שואלת כמה מרחק ילך כדי להתחייב בתפילה זו? הגמרא אומרת פרסה. פרסה קרוב ל-4 קילומטר. אז אם אני הולך לטייל מחוץ לעיר, אני הולך בימי החול, לבד או עם חברים, זה לא משנה, אני הולך יותר מ-4 קילומטר. צריך לברך את תפילת הדרך בשם השם, אליבא דקולה עלמא, צריך לומר את תפילת הדרך. יש מחלוקת גדולה בחוזקים כשאדם נוסע. האם רואים 4 קילומטר, הזמן הזה הוא שקובע, או זמן של הליכה ברגל 4 קילומטר 72 דקות נסיעה? זו המחלוקת שיש בחוזקים. המחלוקת מסתובבת מסביב לגמרא, לסוגיה בפסחים צדיק ד'. התורה אמרה לנו בחומש במדבר, אדם שהיה בדרך רחוקה או טמא, במקום פסח ראשון עושה פסח שני. מה זה דרך רחוקה? עשרה פרסאות היינו כ-40 קילומטר. בזמנם העיר מודיעים הייתה מרחק של כ-40 קילומטר מירושלים. אני לא יודע אם זה מודיעין של ימינו. מודיעין של ימינו זה סך הכול 30 קילומטר. כנראה שזה לא בדיוק. מכל מקום, אם הוא היה רחוק 40 קילומטר עושה פסח שני, פחות מזה לא עושה פסח שני. והגמרא דנה. האדם הזה אומנם היה בתל אביב, מרחק 50 קילומטר, אבל יש לו סוס. הוא יכל לבוא על ידי הסוס בתוך שעתיים, הוא יכל להיות בירושלים. האם זה נקרא דרך רחוקה או לא? הגמרא אומרת, בפועל הוא היה בדרך רחוקה פטור מפסח ראשון ועושה פסח שני. אלה דברי הגמרא לגבי מצווה קורבן פסח. השאלה היא, לומדים מזה? זה סברה? או שזה גזרת הכתוב? ואי אפשר ללמוד מזה? זו המחלוקת שיש בין האחרונים. דנו בזה בספר בית המדרש, פתח הדביר, על שדה חמד ושאר גדולי האחרונים. יש בזה מחלוקת גדולה. אמנם, אז דחמד מספר שחלק מגדולי האחרונים לא רק סברו כך אלא עשו כך הלכה למעשה. כשהיו נוסעים ארבעה קילומטר היו אומרים תפילת הדרך בשם השם ולא היו חוששים מצד ספק ברכה לבטלה. כל כך היו בטוחים בעצמם. אבל אנחנו פוחדים, ולכן אדם שנוסע למבשרת ציון הולך לקסטל. נכון שיש ארבעה קילומטר, יאמר את כל תפילת הדרך ויחתום כך. ברוך אתה, יהרהר שם השם בלבו, שומע תפילה. אבל לא רשאי לומר בפה בפירוש, אלא אם כן יש לו נסיעה מחוץ לעיר נטו 72 דקות. אבל יכולים לצרף את ההליכה והחזרה. מה שהוא הולך וחוזר באותו יום יכול להתחשבן. ולכן, נוסע לאזור גוש-דן, תל-אביב, בני-ברק וכיוצא בהם, הוא הולך 40 דקות, חוזר 40 דקות, יש לו זמן נטו כזה, ממילא יכול לברך את תפילת הדרך בשם השם. ולנו, לספרדים, יש גם ברכת הגומל בשם השם בצורה הזו. אצל אחינו האשכנזים, רק כשאדם הולך ממדינה למדינה, מברך הגומל. אם הוא לא יצא מהמדינה, אפילו נסע ממטולה עד אילת, לא מברך הגומל לפי שיטתם. אבל אנחנו לא נוקטים כך, אלא כל הדרכים בחזקת סכנה לא רק בתפילת הדרך, אלא גם לגבי הגומל. ולכן, לדידן, אדם שנסע נסיעה כזו, כמו שמברך תפילת הדרך בשם השם, כך גם בשני וחמישי או בשבת יאמר את ברכת הגומל בשם השם. אם האשכנזי הזה נסע לקבר יוסף וחזר, זה נקרא שהוא נסע ממדינה למדינה. אליבא דקולי עלמא צריך לברך הגומל. זה רק היוטוי והפסקות, זה נסע בנטו או נסע בנטו? הביאור הלכה מסופק בזה. אם האדם הזה נוסע אבל אין כאן מדבר רצוף, אלא יש כאן באמצע יישובים, עיירות וכיוצא בזה. האם צריך שיהיה נטו כל הזמן מדבר בצורה כזו, נסע רק לאילת, או גם נסיעה כזו, גם היא נחשבת. דן בזה גם הגאון רבי חיימנאי בספרו קצות השולחן, ועוד רבים מגדולי האחרונים. המסקנה היא, אנחנו יכולים להתיר לו לומר תפילת הדרך בשם השם או הגומל, למרות שיש באמצע מושבים וכיוצא בהם. סוף כל סוף כל הדרכים בחזקת סכנה. כאן בתוך העיר אין רשות למלאכי חבלה להסתובב. אין להם רשות להיכנס פה, לא לשדים ולא לשותפים שלהם. רק אם במקרה ברח לו הסוס, אז הוא נכנס במקרה לקחת, זה לעתים רחוקות. אבל בדרך כלל בתוך העיר יש לנו הגנה, כל דלת יש מזוזה, ברוך השם, ולכן אין בעיה. מה שאין כן, כשאדם יוצא מחוץ לעיר, שם יש רשות לא רק בו תרמוס כל חייתו יער, אלא גם השדים וכיוצא בהם. הרבה פעמים יש תאונות דרכים שהמשטרה אומרת, לא מובן לנו מה קרה כאן, מה היה כאן. כולם נהרגו ואין לנו פתרון לתעלומה. יכול להיות שהיה איזה שד שנתקל בהם או דבר אחר, יש גם דברים כאלה. ולכן, מחוץ לעיר כל הדרכים בחזקת סכנה, ולכן שם אנחנו אומרים, אם יש לו נסיעה ארוכה של 72 דקות, צריך לברך את תפילת הדרך בשם השם. גם אחינו האשכנזים שלא מברכים הגומל בתוך המדינה, אבל תפילת הדרך כן מברכים על נסיעה ארוכה. מחלוקת באחרונים בין הגאון רבי יוסף רוז'ין, ארגוצ'ובר, ושאר האחרונים, האם על תישא ארוכה מברך או לא. ארגוצ'ובר מביא ראיה ממצוות שילוח הקן, שהגמרא אומרת, דרך נשר בשמים, שלא נחשב הדבר כהליכה, כי יקרה כאן ציפור בדרך, ולכן אין מצוות שילוח הקן ברקיע, וזה הוא לומד גם, שאין ברכת הגומל על תישא. אבל האחרונים חלקו עליו, והמסקנה היא, גם בטיסה אפשר לברך את תפילת הדרך והגומל, בתנאי שזמן הטיסה הוא שעה ו-12 דקות. ולכן, טיסה בתוך הארץ, בדרך כלל אין בה את הזמן הזה. נניח אתה יוצא משדה התעופה עטרות לראש פינה. 40-45 דקות אתה מגיע לראש פינה, ולכן אין כאן תפילת הדרך בשם השם. אלא אם כן הוא חוזר גם באותו יום, הוא לא רק נוסע בבוקר, אלא חוזר אחרי הצהריים או בערב, אז מצטרפים 40-40 דקות, יש לו אם כן אפשרות לומר תפילת הדרך והגומל בשם השם. אבל אם הוא יוצא לכיוון אחד ולן שם, ממילא הוא לא יכול לברך את תפילת הדרך בשם השם, וזה, כמו שאמרנו, אין לו היתר להזכיר שם שמים לבטלה או ברכת הגומל. יש כאן חשש וספק ברכה לבטלה. האחרונים האלה דנו גם לגבי דין אבלות. הגמרא אומרת שאם חלק מהאבלים התחילו לשבת שבעה ביום ראשון, האח היה בארצות-הברית, הוא בא אחר כך, הוא בא ביום רביעי-חמישי, האם הוא צריך להתחיל לבנות את השבעה לבדו, או שיכול להתחבר איתם עם גדול הבית? זה הדיון של הגמרא, והמסקנה היא אם המרחק הוא לא גדול, בתוך עשרה פרסאות נתחבר איתם. מרחק יותר גדול לא יכול להתחבר איתם. בזמנם, עשרה פרסאות, 40 קילומטר, זה מה שהיה פעם. היום, בזמן הזה, אם אתה שואל, זמן של הליכה, עשרה פרסאות, 12 שעות, אני יכול להגיע משדה התעופה קנדי עד הארץ שמונה שעות. ממילא, אם האדם הזה גר סמוך לאותו שדה התעופה, מהבית שלו שהוא יצא, עד שהגיע לבית של האבלים, לבית של האחים שלו, לקח סך הכול 10-11 שעות, לא היה 12 שעות. האם זה נקרא מקום קרוב, מתחבר איתם ויקום מהאבלות ביום שבת, או שהוא צריך לבנות לבד? זה הוויכוח שיש בחוסקים. המסקנה היא גם בזה ההלכה כדברי המקל באבל, ולכן מי שבא מאירופה או מארצות-הברית, בדרך כלל, כמו שאמרנו, אין תריסר שעות. אני מדבר על שדה התעופה קנדי, אין תריסר שעות. אבל אם הוא בא מקליפורניה, שם יש בדרך כלל 12 שעות ויותר. אפילו אם הטיסה ישירה יש יותר מ-12 שעות בינתיים. מה זה בינתיים? בעוד תריסר שנים גם זה יתקצר. המטוס לעתיד יהיה, הם מתכננים, כמו שהיום החללית נוסעת, גם המטוס יעבור דרך החלל מארצות-הברית לכאן, תוך שעה אתה נוחת בלוד. אז אפילו תפילת הדרך יהיה צריך לומר בלי שם השם, יהיה צריך להגיד בהרהור שם השם, קל וחומר שאין לך אגומל, כך יהיה פעם לכשתהיה החללית. אבל בינתיים, בהווה, במצב הקיים, בוודאי שיש לך יותר משעה ו-12 דקות זמן טיסה, ולכן אומרים גם תפילת הדרך וגם הגומל, סוף-סוף כל הדרכים בחזקת סכנה, בוודאי שגם בטיסה יש לך סכנות רבות. חניה בדרך לא נוספת ולא נוספת ולא נוספת? לא, לא, לא. החניה לא. צריך זמן נסיעה ממש. בדרך כלל, הנסיעות לערי הלוויין של ירושלים, מישור אדומים, מעלה-אדומים, או ביתר, קריית-ספר, בית-שמש, כל המקומות הללו, האדם מגיע בפחות מחצי שעה. גם אם הוא חוזר באותו יום, אין כאן זמן נסיעה מחוץ לעיר 72 דקות. ולכן על נסיעה לבית-שמש, קריית-ספר וכיוצא בהם, אין ברכת הגומל, גם אם הוא רוצה לומר את תפילת הדרך, יאמר בהרהור שם השם, ואינו רשאי להזכיר שם שמים, שלא ייכנס בחשש ברכה לבטלה. כך גם לגבי לוד ורמלה. רק לאזור גוש-דן, כמו שאמרנו, יש סיכוי שיוכל לומר את תפילת הדרך בשם השם. אם הוא נוסע, נניח, לארצות הברית ונשאר שם כמה ימים, כשהוא מגיע לשם יגיד הגומל, יחזור לארץ עוד הפעם, ויאמר עוד הפעם הגומל. כיוון שהוא חונה, נשאר שם כמה ימים, אז אין בעיה, יכול לומר פעמיים הגומל. גם כן אותו דבר, הוא הולך לבית הבראה. נניח בית הבראה שלו זה בצפת. אז הוא נוסע לשם, מגיע לשם, יאמר הגומל. אחר כך, שבת הבאה, יגיע לירושלים חזרה, יאמר עוד הפעם הגומל, כיוון שיש לו שעה וחומש ויותר, לכן אין שום בעיה בדבר הזה. הלוך וחזור מצטרף, כיוון שהוא לא ישן באמצע, לא לן, ממילא יכולים לחבר את ההליכה והחזרה. אבל אם האדם הזה ישן ואחר כך חזר, לא חשוב לנו כמה שעות היה בין לבין. נניח הוא יצא בלילה, בשעה 10 בלילה הוא נסע לבאר-שבע וישן שם. אז אם לא היה לו שעה ו-12 דקות מכאן עד באר-שבע, דרך כביש המנהרות, זה לוקח יום שעה. אז הוא נסע לשם בשעה, אז משהו חזר למחרת. נכון שזה כל יום אחד, ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. אפילו אחרי הוא ישן באמצע, הוא קטע בין ההליכה לבין החזרה בשינה, ממילא הוא לא יכול לומר את תפילת הדרך בשם השם, ואינו רשאי גם לומר את הגומל בשם השם. העצה הטובה ביותר לעשות כך, לצאת ידי חובה של כל המחלוקות האלה היא כך. נניח, אני נסעתי נסיעה ארוכה. אני בוודאי חייב. כשאני רוצה לברך הגומל, כדאי שיאמר מראש, אני רוצה לברך הגומל. כל אישה או איש שחייבים בברכה הזאת יעמדו, אני מכוון להוציא אותם ידי חובה. הרי הכלל בידיהם לא תמיד שומע כעונה. הם עונים אמן, יוצאים ידי חובה. קודם כול זה ימנע צורך ציבור. לפעמים יש הרבה שנסעו, תריסר אנשים באים אחד אחרי השני ומברכים, וזה קשה, אנשים רוצים כבר ללכת הביתה לאכול את החמין, אין להם זמן, אין להם סבלנות. אז אחד יאמר, יוציא את כולם ידי חובה. קל וחומר לגבי הנשים. הרי גם הנשים חייבות להודות לגורא עולם, גם הן חייבות בברכת הגומל. הגומל זה לא מצווה שהזמן גרמה שנשים פטורות. אבל האישה בדרך כלל מתביישת, לא נוח לה לברך הגומל, לכן הפתרון הוא כאן. אותו גבר שעומד, הנשים עומדות בעזרת נשים, שומעות את הברכה, עונות אמן, יוצאות בזה ידי חובה לבדי כול עלמא, זו העצה. ואז, אם יש לאדם ספקות, הוא לא זוכר, הוא נסע לבני-ברק וחזר, היה 72 דקות נטו או לא היה? הנהג שלו היה קצת משוגע, נסע על 120, 130, ולא הייתה משטרה בדרך שיעצרו אותו. אז הוא לא יודע, היה, לא היום מסופק. כשיש את האדם הזה שמוציא את כולם ידי חובה, זה הדבר הפשוט והטוב ביותר, וכך רצוי וכדאי לנהוג ולעסוק. אבל יש מנהג. למעשה המנהג, נהגו להקן בדבר, לברך, ולכן אנחנו לא חוששים כל כך לספק ברכה. לכן, אם אדם ירצה לברך, יש לו על מה לסמוך, ואין חשש בדבר. אם האדם היה חולה ומברך הגומל בגלל שהיה חולה, אני הייתי בריא אבל אני נסעתי, הוא יכול להוציא אותי ידי חובה. זה לא משנה למה הוא מברך הגומל ולמה אני חייב בברכת הגומל. סוף סוף שנינו חייבים, ולכן הוא יכול להוציא אותי ידי חובה. לכן אישה שעברה הפלה או לידה, ועכשיו ברוך השם היא בריאה. אחרי הלידה היא חייבת לומר הגומל, על אבד כולה עלמא. שוב היא באה לבית כנסת, מי שמברך הגומל הוא לא היה חולה, הוא נסע לעציון גבר, הוא נסע לצפת. לא משנה, הוא חיה והגומל, הוא מברך, בוודאי שהוא מוציא אותה ידי חובה בצורה שווה, אין שום הבדל בדבר. היוצא לדרך יתפלל שתוליכנו לשלום, וצריך לאומרה בלשון רבים. אדם שמברך ואומר את תפילת הדרך, גם אם האדם הזה נוסע לבדו, אין עוד איש איתו, אפילו אחי אומר את לשון התפילה לא בלשון יחיד שתוליכני לשלום, אלא אומר את הכול בלשון רבים. כשאדם משתף את עצמו עם הציבור, אז בעזרת השם תפילתו תישמע יותר. אפילו שהוא נוסע לבד, לא ייתכן שהוא לבד בכל העולם. בוודאי שיש עוד איזה יהודי באיזה מקום שהוא שנוסע, ולכן אין ספק שצריך לומר את נוסח, את תפילת הדרך בלשון רבים. טעה ואמר בלשון יחיד, בדיעבד יצא, אבל בלכתחילה צריך לאומרה בלשון רבים. כך אנחנו אומרים גם בברכות השחר, שתצילנו היום ובכל יום ויום מעזה פנים ומעזות פנים, גם שם אומר את זה בלשון רבים, וכן גם בשאר התפילות בדרך כלל זה לשון רבים. הגמרא, בברכות ל', מביאי המחלוקת רב חסדה ורב ששת, האם חייב לעמוד בשעה שאומר את תפילת הדרך, או גם כשהחמור נוסע אפשר לומר את תפילת הדרך. רב חסדה אמר, צריך לעמוד, רב ששת חלק עליו. והגמרא מספרת שפעם נסעו יחד, רב ששת היה סומא, היה סגה נהור, ולא ראה מה קורה, אבל הרגיש שהשיירה מתעכבת. שאל את השמש שלו למה רב חסדה מתעכב, אז הוא אמר לו, הוא עומד כדי לומר את תפילת הדרך. אמר לו רב ששת לשמש, תעצור גם את החמור שלי, שגם אני אעמוד ואומר את תפילת הדרך. מהיות טוב, אל תקררה. למרות שרב ששת עצמו סבר שלא חייבים לעמוד, אפילו בלב הכי השיירה מתעכבת, אתה יכול להחמיר. המחמיר תבוא על הברכה שיצא ידי חובה לבד לכל העלמא, לכן גם הוא עשה כן. לפי זה, כשאדם נוסע לתל אביב, הגינה, ברוכים הבאים לירושלים, שיש לך בגבעת שאול, שם נמצא הבית האחרון שצמוד לכביש. תרד לשולי הכביש 35 מטר אחרי זה, תרד, תעצור את הרכב, תעמוד ותאמר את תפילת הדרך, ואז בעזרת השם הקדוש ברוך הוא ישמע את תפילתנו ברצון. אם כל הנהגים היו אומרים מדי יום ביומו, מיליון נהגים היו אומרים את זה, היינו יכולים לחסוך הרבה הרוגים, הרבה מהתאונות דרכים היו נחסכים לנו. ואם כבר האדם אומר את התפילה, טוב שיאמר אותה בכוונה שלמה. כשהוא נוהג ואומר את זה, הוא לא יכול לכוון. ואם יכוון בתפילה הזו, אוי ואבוי לו ולמכוניות שלידו, מי יודע מה הוא יעשה. ולכן ירד רגע לשולי הכביש, יאמר ואחר כך ימשיך בנסיעתו. כך גם אדם שיוצא את ירושלים דרך כביש רמות, סמוך לקבר שמואל הנביא, שם סוף ירושלים. הבתים האחרונים של שכונת רמות ד' ורמות ו' אפס שש, שם יש לך את הבתים האחרונים, ירד רגע לשולי הכביש, יאמר את תפילת הדרך, ואחר כך ימשיך הלאה בנסיעתו. כותב בספר אשל אברהם, הוא דן על זמנו שלא היה עדיין אוטובוס. אם האדם הזה נוסע בעגלה ויש עגלון, לא הוא נוהג, יש עגלון, אז הוא יכול להישאר בתוך העגלה ולומר את תפילת הדרך, הגם שבמציאות העגלה נוסעת. בדינים אחרים אנחנו אומרים רחוב כי מהלך, לעניין זה זה לא נורא. ולכן גם לגבי אוטובוס יחול אותו כלל. נניח שהנהג אמר בבוקר בשש וחצי, שבע, הוא כבר אמר את תפילת הדרך. כשאני כעת נוסע איתו, הוא לא צריך לומר את תפילת הדרך פעם אחת ביום מספיק. אני, כשנוסע איתו, אני יכול לומר את תפילת הדרך, הגם שהאוטובוס ממשיך בנסיעה. לא חייבים לבקש מהנהג שיעצור, אלא אתה יכול לומר את זה בכוונה, אין שום בעיה. והשתחוות. אז אם הוא יישאר סמוך לזה, שוב זה לא בסדר. לכן צריך להקדים. מגיע למילה מלך עובר, קי סעיף ה'. מרן מדבר כאן בדינים של תפילת הדרך. אין צריך לומר אותה אלא פעם אחת ביום, אפילו אם ינוח בעיר באמצע היום. אבל אם דעתו ללון בעיר ואחר כך נמלך ויצא ממנה לעבור חוצה לה או לשוב לביתו, צריך לחזור ולהתפלל אותה פעם אחרת. תפילת הדרך, כי שמה כן היא. זה תפילה. ותפילה זו מספיק לאומרה פעם אחת ביום, ולא צריך יותר. ולכן, נהג אוטובוס, נהג מנית וכיוצא בהם, לכולם אין צורך לחזור ולכפל בכל נסיעה או מציאה, אלא פעם אחת ביום, אומר על תפילת הדרך ודיו. אלא אם כן, אם נמלך. מה זה נמלך? אני חשבתי שאני נוסע רק לבני ברק, וזהו. אבל הגעתי לשם, התארחתי שם, ותוך כדי שיחה התברר שצריכים לנסוע לעוד מקום. צריכים להגיע לצפת, לעציון גאוור, למקום אחר. אז כאן, מה שהוא בירך, מה שהוא אמר בבוקר על תפילת הדרך, זה לא פותר את ההמשך, כיוון שכאן היה נסח הדעת. כיוון שנמלך, צריך עוד הפעם לומר את תפילת הדרך, כן, ברכת הנהנים. אכלתי תפוז, אכלתי אגס, ולא חשבתי לאכול יותר. אחר כך אני רוצה להמשיך ולאכול. כיוון שהיה כאן נסח הדען, צריך לחזור ולנראה. כך גם לגבי איזה... אבל אם האדם הזה לא נמלך, אלא הוא יודע שהיום יש לי נסיעות. אולי הוא לא תכנן בדיוק את הנסיעות, לא חשוב לאן. יש לי נסיעות. בפעם אחת, מה שהיא אמרה בבוקר, פותרת כל היום עד השינה. תמיד אנחנו יודעים, ויהיה ערב ויהיה בוקר, יום אחד. שמונה וחמישה מתחיל יום אחר, עכשיו זה יום רבועי. אבל לעניין זה לא. אלא הלילה בזה הולך לאחר היום מעין ברכות התורה. ראינו בבוקר וציוונו על דברי תורה זה פתר לא רק את הבוקר והערב אלא גם את הלילה. עד שאדם הולך לישון בשינה אסח הדעת וסילוק כך גם לעניין זה. וכן, עד שהולך לישון התפילה שאמר בבוקר פותרת את כל היום כולו. הלך לישון, היה כאן הפסק, כמו שאמרנו אסח הדעת. ממילא יקום עוד הפעם רוצה לנסוע לדרכו, צריך עוד הפעם לחזור ולומר. את תפילת הדרך. מהרן מרוטנבורג, כשהיה נוצר לדרך בבוקר, היה אומר, אחר יהי רצון, כדי להסמיכה בברכת הגומל חסדים טובים לעמו ישראל, ותהיה ברכה הסמוכה לחברתא. הברכות כולן, שאנחנו מברכים, כולן פותחות בברוך. תודה רבה.