הלכות תפילת תשלומין, ברכות לבטלה ודיני תפילת הדרך

 

- - - לא מוגה! - - - 

הדבר הראשון,

אם האדם הזה אומר,

אם אני אלך להתפלל במניין אני אפסיד מהקרן,

אם אתפלל ביחיד אני לא אפסיד מהקרן.

בזה כותב יד אליהו שאפשר לפטור אותו מחובת תפילה בציבור,

יכולים להתיר לו להתפלל ביחיד.

הכיצד?

האדם הזה נמצא בבית החרושת, יש לו פועלים,

כשהוא לא נמצא וגם מנהל העבודה לא נמצא,

הפועלים לא עובדים טוב,

ואז הוא עלול להפסיד. הוא משלם להם משכורת מלאה והם לא עובדים טוב,

לכן אין לו ברירה, יתפלל שם ביחיד.

אבל אם האדם הזה אומר, יהיה לי יותר רווח,

לא יהיה לו הפסד מהקרן אלא הפסד מהרווח,

בזה לא פותרים אותו מחובת תפילה בציבור,

אלא חייב להתפלל במניין.

דבר אחרון,

אפילו אם יהיה לו הפסד מהקרן,

אם הוא רוצה לפטור את עצמו מהתפילה לגמרי מכל וכול,

בזה אינו רשאי.

כל מה שאמרנו,

את ההבדל בין הפסד מהרווח להפסד מהקרן,

כל זה דווקא לגבי תפילה בציבור.

אבל להתפלל הוא בוודאי מתפלל,

מה שאין כן בדוגמה האחרונה, שהאדם הזה לגמרי רוצה להפקיע את עצמו מחובת תפילה,

בזה בן בשחרית, בנחה, ערבית, בכולם הדבר שווה,

אין לו היתר כלל ועיקר, אלא אפילו אם יפסיד ממון, יעשה כן, ובלבד שיתפלל לקיים את חובתו.

אם האדם הזה לא ידע,

הוא לא ידע עד כמה הדבר חמור.

היה נדמה לו שבשביל כסף מותר לוותר על התפילה.

וכעת הוא בא לחכם ושואל, כך וכך עשיתי.

היה לי הרבה קליינטים בחנות,

וחשבתי,

עת לעשות להשם,

הפרו תורתך.

הרי אני נותן צדקה לעניים, נותן מעשרות.

לכן אני חשבתי שמותר לוותר על מנחה כדי להתפלל ערבית שתיים.

כעת אני שומע שהדבר היה אסור.

האם אתפלל כעת ערבית שתיים או לא?

אומר מותר נחשב כשוגג, ולכן מתירים לו להתפלל תפילת ערבית שתיים.

יש לי חלקים בתפילה,

לצורך היסט,

אחרי שמונה ישראל, על איזה הוא מתפלל בזה.

אפשר.

תאב לא יתפלל מנחה בערב שבת,

מתפלל ערבית שתיים של שבת,

הראשונה לערבית והשנייה לתשלומין.

תמיד התפילה שהיא לתשלומין היא כמו אורח אצל בעל-הבית, ולכן היא צמודה לתפילה העיקרית.

אם האדם הזה לא יתפלל מנחה ביום שישי, היה אנוס,

מתפלל ערבית שתיים בליל שבת,

לא רק בראשונה אומר תפילת שבת אתה קידשת,

אלא גם בעמידה השנייה.

הוא הדין גם אם האדם הזה היה אנוס ביום שבת ולא יתפלל תפילת מנחה,

בא בלילה במוצאי שבת להתפלל ערבית שתיים,

יאמר בשתיהן,

לא רק בראשונה אומר אתה חונן לאדם דעת,

אלא גם בשנייה יתפלל תפילת חול.

כך הוא הדין בערב ראש השנה, לא יתפלל מנחה, יתפלל ערבית שתיים בליל ראש השנה, בשתיהן יאמר עתה בחרתנו, וכן גם בשאר החגים.

תמיד לעולם התפילה של התשלומים מתיישרת עם הקו,

מתיישרת לפי אותה התפילה שהוא נמצא בה,

ואסור לו לשנות כלל ועיקר.

טעה ולא התפלל מנחה של שבת,

מתפלל במוצאי שבת שתיים של חול,

מבדיל בראשונה ואינו מבדיל בשנייה,

ואם לא הבדיל בראשונה והבדיל בשנייה,

שנייה עלתה לו, ראשונה לא עלתה לו,

ואם הבדיל בשתיהן או לא הבדיל בשתיהן, יצאה.

האדם הזה לא יתפלל תפילת מנחה ביום שבת,

הוא בא כעת להתפלל ערבית שתיים במוצאי שבת.

הוא שואל אותך,

מה יעשה לגבי הזכרת

אתה חוננתנו?

אתה אומר לו,

זו מצווה שמשלבים אותה בתוך התפילה,

זה לא ממש חלק מהתפילה.

ולכן,

אתה אומר בעמידה הראשונה,

אתה חוננתנו,

אתה מקיים בזה מצוות זכור,

אחר כך בעמידה השנייה אתה אומר, אתה חונן לאדם דעת,

וממשיך וחונן ומאתיך חוכמה בינה ודעת,

ואינו צריך לומר, אתה חוננתנו בעמידה השנייה.

ולא רק במוצאי שבת,

אלא גם הערב יכול להיות דבר כזה.

אדם שהיה אנוס ולא יתפלל תפילת מנחה,

הלילה ליל ראש חודש,

הוא בא ושואל אותך,

מה אעשה לגבי אזכרת יעלה ויבוא?

אתה אומר לו,

בעמידה הראשונה אתה אומר יעלה ויבוא, זה ראש חודש,

אבל העמידה השנייה היא בשביל יום כט תשרה.

כט זה לא ראש חודש,

ושם לא אומרים יעלה ויבוא,

ולכן אין צורך לומר יעלה ויבוא, זה מיותר לחלוטין.

כך הוא הדין בערב חנוכה, ערב פורים וכיוצא בהם.

האדם הזה לא יתפלל מנחה בערב חנוכה,

יתפלל ערבית שתיים בליל פורים,

בראשונה אומר עד הניסים,

אבל בעמידה השנייה,

שהיא באה בשביל תפילת מנחה של כ״ד כסלו,

שם לא יאמר על הניסים כל זה לכתחילה.

אבל אם האדם הזה היה עם ארץ ולא ידע את הדין, התפלל פעמיים ערבית ואמר גם בראשונה אמר אתה חוננתנו,

וגם בעמידה השנייה אמר אתה חוננתנו, בדיעבד יצא.

נכון שהוא הוסיף,

הייתה כאן תוספת שלא לצורך,

אפילו אחי,

בדיעבד סוף סוף הוא אמר שבח להשם יתברך ולכן לא מחייבים אותו לחזור.

כך הוא הדין גם לגבי יעלה ויבוא.

אם לא אמר בשתיהן יצא כי אדם שלא אומר יעלה ויבוא בראש חודש בלילה,

בליל ראש חודש,

בדיעבד יצא כי אין מקדשים את החודש בלילה.

אבל אם אמר בשתיהן לא רק בראשונה אלא גם בשנייה,

בדיעבד יצא.

על הדוגמה של ראש חודש הרמ״א חולק,

אבל אנחנו פוסקים כדעת מרן שכתב בבית יוסף בסימן תכב שרק לגבי עצם התפילה אם לא אמר מנחה ביום שישי אומר פעמיים אתה קידשת.

אבל תוספת שבתוך התפילה כמו אתה חוננתנו לא אומר בפעם השנייה,

כך הוא הדין תוספת של יעלה ויבוא,

לא יאמר בפעם השנייה בתפילה השנייה, לכתחילה שב ואל תעשה בדיעבד אם טעה ואמר יצא ידי חובתו.

אבל אם לא יתפלל ערבית בליל ראש חודש מחר הוא בא להתפלל שחרית שתיים בזה אין ויכוח עליבאדיקו לעלמא צריך להתפלל מחר שחרית שתיים ולומר יעלה ויבוא גם בראשונה וגם בשנייה.

הרי חסרה לו תפילת ערבית של ראש חודש אז גם התפילה שממנה הוא בא שבגללה הוא אומר את תפילת התשלומים גם בה היה צריך לומר יעלה ויבוא לכן בזה אין ויכוח כולם מודים שלכתחילה צריך לומר לא רק בעמידה הראשונה יעלה ויבוא אלא גם בשנייה כך הוא הדין לא יתפלל שחרית ביום ראש חודש מתפלל מנחה שתיים צריך לומר בשתיהן יעלה ויבוא או

לא יתפלל מנחה ביום ראש חודש הרי יש לנו יומיים ראש חודש מחר וביום רביעי לא יתפלל מחר תפילת מנחה בא מחר בלילה להתפלל ערבית שתיים צריך לומר לא רק בראשונה אלא גם בעמידה השנייה יאמר יעלה ויבוא בזה אין ויכוח. למה? ממה נפשך? אתה הולך לפי התפילה העכשווית לפי התפילה הזו זה ראש חודש אומרים יעלה ויבוא

אתה הולך לפי התפילה שממנה הוא בא היינו תפילת מנחה גם שם זה היה ראש חודש ולכן ממה נפשך אומר בשתיהן יעלה ויבוא כך הוא הדין בליל חול המועד לא יתפלל מנחה ביום חול המועד יתפלל ערבית שתיים בליל חול המועד שוב אומר בשתיהן יעלה ויבוא בזה אין ויכוח השאלה היא על דיעבד אם האדם הזה יתפלל תפילת שחרית שתיים בראשונה אמר יעלה ויבוא

כדת וכדין הכל בסדר והעמידה השנייה שכח ולא אמר יעלה ויבוא.

בזה יש מחלוקת גדולה באחרונים אם יצא ידי חובה או לא,

האם נלך לפי התפילה שממנה הוא בא ובערבית לא חוזר או לפי הזמן של ההווה היינו שחרית ובשחרית חוזר.

המסקנה היא שאחזור על ידי תנאי לנדבה.

לפני שאחזור יאמר אם אני חייב תהיה לי תשלומים ואם לאו לנדבה,

בזה הוא פותר את הבעיה לבדי כולנו.

אבל אם לא יתפלל שחרית ובא להתפלל מנחה שתיים ביום ראש חודש,

בזה אין מחלוקת.

כולם יודעים שאמו אמר יעלה ויבוא, בין בראשונה בין בשנייה, חוזר.

ומה נפשך? אם אתה הולך לפי זמן של מנחה,

מנחה אם לא אמר יעלה ויבוא, חוזר.

אם אתה הולך לפי התפילה הקודמת שבגללה הוא אומר את העמידה השנייה לתשלומים,

גם שם,

גם בשחרית אם לא אמר יעלה ויבוא, חוזר.

ולכן בין אם ישמיט ואחסיר יעלה ויבוא בראשונה,

בין אם ישמיט בשנייה,

ממה נפשך חוזר.

שוב, מחלוקת נוספת.

אם האדם הזה לא יתפלל מנחה ביום ראש חודש,

הוא בא להתפלל ערבית שתיים בליל שני של ראש חודש. מחר בלילה הוא בא להתפלל תשלומים,

אתה אומר לו,

תאמר גם בעמידה הראשונה יעלה ויבוא וגם בשנייה,

ממה נפשך הוא צריך לומר בשתיהן.

הוא אומר לך, התפללתי באמת את שתיהן.

בראשונה אמרתי יעלה ויבוא, בשנייה שכחתי.

האם יצאתי ידי חובה או לא?

הרי בתפילת ערבית אם לא אמר יעלה ויבוא בדיעבד לא חוזר, כן, מקדשים את החודש בלילה אבל במנחה חוזר.

התפילה השנייה היא תשלומי למנחה.

האם תלך אחרי זמן מנחה ולכן חוזר או לפי ההווה?

שוב, גם בזה יש מחלוקת וגם כאן יעשה את העצה הפשוטה.

יחזור אמנם פעם שלישית אבל לפני שיחזור יעשה תנאי לנדבה בזה הוא פותר את הבעיה. יאמר יבני חייב תהיה לתשלומים ואם לאו לנדבה.

ואנחנו מקווים שבפעם השלישית יזכור ויאמר את יעלה ויבוא ולא ישכח.

מספרים על הבעל שם טוב,

בתחילת דרכו גדולי המתנגדים לא רק שחלקו על השיטה שלו,

אלא גם היו מזלזלים בו. היום עושים ממנו שועם הארץ למהדרין.

היו אומרים זה האדם רק מספר סיפורים, לא יודע, לא הלכות ולא גמרא.

ולכן אחד מהמתנגדים רצה להמחיש, להראות שהוא לא יודע.

אמר, אני אעשה לו מבחן, אני אשאל אותו לפני כולם,

ואז הוא לא ידע וכולם ידעו שהוא לא יודע.

הוא בא ושאל אותו, אמר לו, אדוני הרב,

אם לא אמרתי יעלה ויבוא במלאכה, אני חוזר או לא?

הרב רצה לרמוז לו את ההלכה מצד אחד, ומצד שני גם לגלות לו את העתיד.

הוא אמר לו, השאלה הזו אינה שייכת לא לי ולא לך.

אני לא אשכח.

לך גם לא שייך,

משום שכשאתה תשכח,

גם כשתחזור פעם השנייה, גם כן תשכח.

טוב, צחקו האנשים,

אבל האדם הזה, כשהלך להתפלל מנחה, כך היה לו בדיוק.

שכח בפעם הראשונה יעלה ויבוא, חזר,

גם בפעם השנייה, גם כן שכח ולא אמר יעלה ויבוא,

ואז הוא נזכר בתשובה של הרב,

ואז הוא הבין שהרב הזה,

יש לו יראת שמיים ורוח הקודש בליבו,

והוא ידע מראש מה יקרה לו.

שייקח סידור,

כשאדם מתפלל מתוך הסידור,

אז יש סיכוי טוב שבעזרת השם יזכור ולא ישכח את יעלה ויבוא,

יכתוב פתק, אשים שם באותו הדף,

יעלה ויבוא, כדי שיזכור בעזרת השם ולא ישכח פעם נוספת,

אבל אי-אפשר לוותר לו.

מוכרח האדם הזה לחזור ולהתפלל עד שיגיע לתפילה מושלמת.

אני שומע הרבה שואלים,

אני אשאל את עצמי את סעיף י״ב,

התועה ומזכיר מאורע שאר ימים בתפילה שלא בזמנה,

לא הווה הפסקה.

מיהו, אם נזכר שטעה, פוסק אפילו באמצע הברכה.

היסוד להלכה הזו למדו רבנו יונה ועשה מקק מהדין הקודם.

אם האדם הזה לא יתפלל מנחה ביום שבת,

מתפלל ערבית שתיים,

אומר רק בראשונה אתה חוננתנו ולא בשנייה.

אם טעה ואמר גם בעמידה השנייה אתה חוננתנו,

הוא בדיעבד יצא.

למרות שהאדם הזה הוסיף כאן,

יש כאן טעות גדולה והוסיף דבר מיותר, אמר בפעם השנייה אתה חוננתנו, דבר שהוא מיותר לגמרי, אף-על-פי-כן בדיעבד יצא.

מזה למדו הסמ״ק ורבנו יונה.

הוא הדין אם האדם הזה בא והוסיף בכל שאר הימים דבר שלא היה צריך,

גם בו יצא ידי חובה.

כמו הדוגמה הקודמת שלמדנו.

אם האדם הזה לא יתפלל מנחה בערב ראש חודש,

היה צריך להתפלל תפילת ערבית שתיים,

ורק בראשונה היה צריך לומר יעלה ויבוא, בשנייה לא.

האדם הזה בא ואמר גם בשנייה יעלה ויבוא, ודיעבד יצא.

או לא יתפלל מנחה בכד כסלו,

בא והתפלל ערבית שתיים בליל כה בכסלו, ליל חנוכה,

ולא רק בראשונה אמר על הניסים, אלא גם בשנייה אמר על הניסים,

ואחר כך בא ושאל אותך,

אתה אומר לו, בדיעבד יצא. נכון, הדבר שהוא הוסיף דבר מיותר,

ואף-על-פי-כן, בדיעבד מאה יצא ידי חובה.

המחלוקת בין גדולי האחרונים בהסבר דברי מרן.

על מה מרן מדבר?

האם רק תפילת השלומים זו הדוגמה היחידה?

אבל אם אין התפילה הזאת תשלומים,

אם הוסיף לא יצא,

או שאין הבדל. ניקח דוגמה,

אדם שחזר בתשובה ולא ידע להתפלל טוב,

לקח את הסידור והתפלל, ככה תפילה מלאה.

אחרי שהוא גמר את התפילה הוא אומר לך,

בתפילת מודים אני אמרתי שם על הניסים, בימי מרדכי ואסתר.

אתה אומר לו, אבל הלילה לא פורים ולא חנוכה, מה אתה הוספת?

טוב, הוא אומר לך, אני כבר אמרתי את זה, בדיעבד יצאתי או לא?

זו שאלה מצויה, לא רק עם הילדים,

אלא גם עם אותם האנשים שמכירים את בוראם וחוזרים בתשובה.

יש בעלי תשובה שהיה להם פעם רקע.

כשהוא היה ילד, למד בבית-ספר דתי, ויש לו את כל היסודות,

כשהוא חוזר בתשובה אז הוא יודע מייד לחזור למסלול בצורה מדויקת.

אבל יש קיבוצניקים שלא ידעו כלום,

אבא שלו לא לימד אותו שום דבר,

אבא שלו לימד אותו לנהוג על הטרקטור,

לאכול חזיר או דברים אחרים,

אבל ללמוד?

אף פעם הוא לא למד לא תורה ולא תפילה.

לכן, אנשים כאלה, בתפילות הראשונות יש להם שגיאות מעין זה.

או שהוא אמר, יעלה ויבוא ביום חג הסוכות הזה, ביום תום מקרקודש הזה, נרחם בו עלינו להושענו,

לא סוכות ולא פסח. מה אתה אומר, יעלה ויבוא?

טוב, הוא כבר אמר.

בזה, כמו שאמרתי, יש מחלוקת איך להסביר את דברי מרן.

המחלוקת היא בין הכנסת הגדולה והפיר חדש מצד אחד,

לבין הלבוש, התז, מגן אברהם, הגאון חידה ויוסף אומץ, משאר האחרונים.

ההלכה היא, כדעת רוב הפוסקים,

שאמרו בדעת מרן שאין הבדל.

בכל מקרה, בדיעבד יצא ידי חובה.

כמו שהבינו,

הלבוש עולה תמיד, מגן אברהם,

התז והגאון חידה, בספרו יוסף אומץ.

אנחנו קיבלנו, כידוע, את הוראות הגאון חידה,

ולכן יש משקל מיוחד לפסיקת ההלכה שלו בעניין זה.

אמנם הרב עצמו בברכי יוסף בהתחלה אמר אחרת,

אבל בסוף ימיו, בספרו יוסף אומץ,

חזר בו,

ושם סיכם את ההלכה ופוסק שבדיעבד יצא ידי חובתו. לא רק אם הטעות הייתה בתפילת תשלומין,

אלא בכל תפילה שהיא, אם האדם הזה הוסיף, בדיעבד יצא.

האדם הזה חזר בתשובה ביום שני.

ביום שני לא אומרים, אתה חוננתנו.

אבל הוא התחיל להתפלל ואמר, אתה חוננתנו.

בדיעבד יצא ידי חובתו ואינו חייב לחזור משום זה כלל ועיקר.

על פי זה בא הגאון רבי יהודה עייש לספרו בית יהודה וחידש חידוש עצום.

אדם שהתפלל תפילת חג ביום שמחת תורה,

אבל

הרגל הלשון שבוע שלם היה אומר ביום חג הסוכות הזה,

גם באותו יום אמר יעלה ויבוא ביום חג הסוכות הזה.

ולא זכר שזה יום שמחת תורה שצריך לומר בו ביום שמיני חג העצרת הזה.

גמר את התפילה ובא לשאול.

האם ההבדל הזה זה הבדל גדול?

הרי זה חג אחר, זה לא חג הסוכות. סוכות נגמר.

או נאמר, זה לא משנה.

הרי אם הוסיף מעין התפילה או שלא הוסיף, בדיעבד יצא.

הרב רצה לומר שיצא,

אבל רוב האחרונים חכו עליו ואמרו,

כאן האדם הזה משנה ממטבע שתבואו חכמים בברכות.

חג הסוכות זה חג אחר לגמרי מאשר שמיני חג העצרת.

ולכן לא יצא, וחייב לחזור שוב.

הבעיה הזו קיימת גם מחר.

תפילת ראש חודש חשוון או ראש חודש אייר,

תמיד בהזכרת יעלה ויבוא, יש טעות להרבה אנשים.

שבעה ימים הלשון התרגלה לומר ביעלה ויבוא, ביום חג הסוכות הזה.

מה יקרה מחר להרבה אנשים,

בפרט אלה שלא מתפללים מתוך הסידור, אלא מתפללים בעל-פה,

מחר הוא יאמר, יעלה ויבוא,

אבל הוא יאמר,

ביום חג הסוכות הזה או ביום מקום הקודש הזה,

לרחם בו עלינו, לא שיינום.

האדם הזה צריך חכמים.

אם הוא נזכר מיד, מצוין, אם הוא נזכר,

יכול לתקן את עצמו, לחזור, לתקן את עצמו,

הוא עדיין באותה הברכה.

אבל אם גמר, סיים את כל העמידה,

ורק אז נזכר שכך וכך אמר,

בוא יצא ידו חובה מעיקר הדין,

מחייבים אותו לחזור.

מה אתה אומר יום חג הסוכות? מחר זה ראש חודש,

חשבן, ולא חג הסוכות. מה הקשר בין חג הסוכות לראש חודש?

איך אתה מערב ערבים שלא בחוכמה?

מה אתה עושה חודש מעובר? הימים יתעברו משם לכאן?

לכן צריך לחייב אותו שיחזור שוב.

זה לא דומה לדוגמה שהאדם הזה בא ושיבח את השם,

בא והוסיף על הניסים. טוב, הוא אמר עוד שבח להשם,

שבימי מרדכי ואסתר היה כך וכך. טוב, זה נכון, זה אמת ויציב ונכון.

אבל פה הוא אמר שקר, ביום חג הסוכות הזה, זה יום ראש חודש.

האדם חייב לומר, יעלה ויבוא ביום ראש חודש,

והקטע העיקרי שביעלה ויבוא זה המשפט הזה,

ביום ראש חודש הזה נרחם בו עלינו להושענו.

ולכן, אם במקום זה יאמר ביום חג הסוכות הזה,

יתחייב האדם הזה לחזור,

יעשה תנאי לנדבה ויחזור עוד הפעם את כל העמידה כולה.

לכן, מה שבטוח, בטוח.

אדם שפעם עבר תאונה, אז הוא יודע להיזהר. מי שנשך אותו נחש, פוחד מחבל.

הכי טוב שייקח את הסידור, יתפלל יפה מתוך הסידור,

ויש סיכוי שבעזרת השם התפילה שלו תהיה טובה, מושלמת,

ולא יקרה לו חלילה פנצ'רים כאלה באמצע התפילה.

אדם עומד בתפילה לפני הקדוש-ברוך-הוא,

מלך מלכה, מלכה, הקדוש-ברוך-הוא.

מה אתה עומד ומתפלל בצורה מרושלת כזו,

עושה כל מיני שגיאות, כל מיני טעויות.

זו טעות שיכולה לגרום הרבה ברכות לבטלה,

ולכן כדאי שישים לב שלא יטעה ולא יקרה לו שיבושים כאלה.

אם הוא יגיד תפילת שבת וחול,

אז בטח שלא יצא לברות, כלומר שתפילת הורים אחרי השבוע לשמיע צלפון.

גם שבת באמצע השבוע. פשוט, ודאי. אם האדם הזה לא יתפלל תפילת חול, אתה חונן האדם דעת,

אלא לקח היום את הסידור והתפלל תפילת שבת.

האדם הזה מסכן עם הארץ, בעל תשובה, שרק היום מכיר את דבורו,

והוא לא ידע שיש תפילת חול, שבת,

הוא לא ראה את הכותרת למעלה,

והתפלל, אמר, אתה קידשת, וגמר, עושה שלום במרומיו.

זה לא שבת, מה פתאום, מה שהיה לך הלילה אתה קידשת.

כהנא לבדיקו לעלמא, לא יצא ידי חובה,

וחייב לחזור שוב את העמידה להתפלל תפילת ערבית מושלמת.

אבל לגבי הברכה הרביעית של ברכות קריאת שמע, שם אם היפך ודיעבד יצא.

יש הרבה אנשים שבליל שבת מחמת העייפות לא שמים לב, מתחילים לשכיבנו,

ממשיכים. במקום לסיים, ופרוס עלינו ועל ירושלים עירך סוכת שלום,

האדם הזה ממשיך הרגל לשונו.

ואסר מעלינו מכת אויב, דבר, גמר, שומע עמו ישראל לעד ואז הוא שומע את החזן אומר, ופרוס עלינו, ואז הוא נזכר.

אתה יודע מה זה יצא?

זה לא נורא.

ההבדל הזה אינו לעיכובה ולכן לא יחזור שוב.

כן.

אדם שהתחיל את תפילת מנחה מאוחר מאוד.

היה נדמה לו שעדיין יש זמן להתפלל תפילת מנחה.

הוא חשב שאם הסטמירים מתפללים כעת מנחה בשעה שש,

אז אפשר להתפלל מנחה. הוא חשב את עצמו כחסיד סטמיר לכל דבר.

אחר כך הוא שואל רב, הרב אומר לו, אסור, בשעה שש נגמר הזמן, מה אתה סטמיר?

לכן צריך להתפלל ערבית שתיים.

מכל מקום,

כיוון שיש דעת רבנותם שאומר שגם אחרי חמש ועשרים אפשר להתפלל,

לכן יעשה תנאי דין דבר על הצד היותר טוב.

אבל אין צורך לחדש בדבר.

מתי חייב לחדש דבר כשמעיקר הדין אינו חייב בתפילה?

אז יעשה תנאי דין דבר ויחדש בדבר.

כאן לא.

כאן מעיקר הדין הוא חייב, ולכן מספיק שיעשה תנאי דין דבר,

ולא יצא מעיקר הדין את ידי חובת מנחה מה שהתפלל אז בשעה שש,

אלא חייב להתפלל ערבית שתיים,

ולא יעשה כמעשיהם.

אין להם על מי לסמוך. הם פשוט עושים כאן שיבוש שאין להם שום היתר לעשות כן.

הם ייתנו את הדין על הדבר הזה.

לכתחילה חייב כל אדם להקדים להתחיל את העמידה לפחות לפני השקיעה.

בדיעבד, אם יתחיל אחרי השקיעה, עדיין זה בסדר,

בתנאי שיתחיל עד 13 דקות אחרי השקיעה.

אבל אם הוא מתחיל לשם שפתיי אחרי 13 דקות, זה בריכה לבטלה.

לא רק האדם היחיד,

אלא גם החזן.

החזן הזה גמר עושה שלום,

כשבא להתחיל את החזרה עברו 13 דקות מהשקיעה.

הוא לא יכול להתחיל את תפילת החזרה, זו ברכה לבטלה,

אלא מראש,

כשהוא רואה עשר דקות אחרי השקיעה עברו,

אז כשמתחילים את תפילת הלחש כדאי שיאמר תפילה בקול רם,

כדי שיזכו הציבור לשמוע ולענות גם קדושה.

אבל להתחיל את תפילת החזרה אחרי 13 דקות מהשקיעה,

אלה ברכות לבטלה,

ואם אתה נמצא במקרה, נקלעת לאותו מקום,

תברח מהמקום הזה,

כדי שלא תצטרך לענות אמן,

כי זו ברכה לבטלה,

והאמן היא אמן לטומה, זו סכנה.

לכן יותר טוב שהאדם הזה יעזוב את המקום.

כדאי לא להיות בבית-כנסת סאטמר בין 05.20 ל-06.20.

אותה שעה לא יהיה שם.

אם במשך היום הוא רוצה ללמוד שם תורה, אין עוון.

למה לא? הוא ילמד.

אבל אותה שעה לא כדאי להיות שם. האדם הזה מסתבך בספק ברכות לבטלה.

ולצערנו,

ויתערבו וילמדו מעשיהם, זה נאמר גם על אחינו הספרדים שהתחילו בזמן האחרון בבית-כנסת מוסאיוף.

אתה רואה לפעמים בזמן האחרון באים אנשים בשעה 05.20,

13 דקות אחרי השקיעה,

באים ומתחילים את תפילת מנחה. איך אפשר לעשות דבר כזה?

זה פשע לא יכופר.

ולכן הגבאים, שומרי משמרת הקודש, צריכים להפריע להם. לא ייתנו להם להתפלל.

מה, הם יעשו מה שלבם חפץ?

מי ביקש זאת מאתכם, רמוס חצרי?

לכן אמר להם הגבאי, אדוני, נגמר הזמן, פה עכשיו מתחילים ערבית.

לא התפללת מנחה, תתפלל ערבית שתיים.

מנחה אין, לא ייתן להם.

אפילו אם החזן הזה התחיל, התחיל לצעוק, השם ספדי תפתח,

ישתיקו אותו.

מה ההפקרות הזו? אין הפקרות.

אדם לא יכול לברך ברכות ובטלה בתוך בית-הכנסת, בבית השם,

ואנחנו נשתוק לו?

מה זה? אין דבר כזה.

וזו החובה של הגבאי.

הוא לא יכול לומר, מה אני אעשה?

החובה של הגבאי היא לא רק לאסוף כסף,

אלא, זה הדבר הראשון, למנוע שלא יהיו ברכות ובטלה. ולכן, מי שנמצא שם, יעשו מהומה.

יקימו מהומה וישתיקו את החזן הזה.

לא ייתנו לו בשום אופן להמשיך להתפלל,

כי יש כאן איסור לאו דאורייתא.

לא תישא את שם ה' אלוהיך לשווא.

מה קרה רק ככה לכל מילים ארבע עשרה עשרה עשרה.

נכון, זה מה שאמרתי.

עד 13 דקות זה עדיין בין השמשות, עדיין לא הגיע צאת הכוכבים,

ולכן עד אז התרתי להתחיל את תפילת החזרה.

אבל אחרי 13 דקות, בימים אלו זה ודאי לילה.

ביום ממוצע,

13 דקות וחצי אחרי השקיעה זה יוצא את הכוכבים.

אבל היום זה לא 13 דקות וחצי, אלא 13. היום כבר איבדנו חצי דקה, משום שמזריחת השמש עד השקיעה אין לך תריסר שעות.

היום יש לנו 11.5. קרוב לחצי שעה אנחנו כבר איבדנו,

ממילא אתה צריך, לפי היחס, להוריד גם מאותו הזמן.

ולכן, משום זה, עד 13 דקות עוד יכולים להעלים עין.

אבל אחרי 13 דקות, בימים האלה זה יוצא את הכוכבים.

והאדם הזה אינו רשאי להוסיף ולהתפלל לתפילת מנחה,

לא לחש ולא חזרה.

ואסור לו ללמוד מהמעשים של אותם האשכנזים שעושים,

אותם האנשים, כמו שאמרתי,

אין רוח חכמים נוחה מהם.

לא רק אנחנו,

לא רק חכמי הספרדים,

שוללים את מנהגם מכול וכול,

אלא גם חכמי אשכנזים.

תשאל את הרב אלישיב או את הרב אויירבח או רבנים כאלה,

הם יגידו לך איזה ברכה לבטלה, לא עונים אחרי יממן.

גם הרבנים שלהם, גם כן, הם צועקים עליהם.

אז הם מצפצפים על הרבנים שלהם.

אנחנו נלך נחפש איזה מנהג רקוב שיש להם, נבוא, נעשה אותו כאן, נאמץ אותו כאן,

במקומות האלה, חס ושלום.

לכן, אם יש איזו הדיוט,

אם בא איזה ירקן,

לא הספיק לסגור את החנות מוקדם.

היה צריך למכור צנון, פיג'יל.

ולכן בא מאוחר ורוצה, 13 דקות אחרי השקיעה, להתחיל חזרה.

נו, אז מה כוחו?

כוחו שהוא ירקן,

מה, מי צריך לפחד ממנו? צריך להשתיק אותו. אפילו אם הוא התחיל,

תגיד לו תאמר בלחש, ברוך השם,

על מה שהתחלת, ברוך אתה השם, על מה שאמרת, הדרכה לבטלה.

לכתחילה,

צריך להתחיל ולסיים את תפילת המנחה לפני צאת הכוכבים.

בידי עבד, אם יסיים אחרי, לא נורא, כיוון שהתחיל בזמן.

אם הוא מתחיל אחרי עשר דקות,

אבל הוא יודע מראש שהוא מאריך בתפילה,

הוא יגיע על הצדקים ועל החסידים, כבר יהיה צאת הכוכבים.

בזה, לפי דעת הפרי מגדים, פתח הדביר והרבה מגדולי האחרונים,

אלה ברכות לבטלה,

כי צריך לגמור ולסיים את הכול לפני כן.

כך מסביר הפרי מגדים, בדעת הכנסת הגדולה עולה תמיד ומגן אברהם.

אבל יש חולקים.

הגאון רבי צבי פרומר בספרו, ארץ צבי, חולק ואומר שגם אם האדם הזה מסיים אחרי צאת הכוכבים,

כמה שהתחיל בזמן, זה בסדר.

אבל כל הוויכוח הוא אם האדם הזה מתחיל עשר דקות אחרי השקיעה,

וכשיגיע על הצודקים אז יהיה לו בעיה, שאז יהיה צאת הכוכבים.

אבל אם האדם הזה מתחיל, השם ספתי תפתח אחרי 13 דקות מהשקיעה, אחרי צאת הכוכבים.

בזה אין ויכוח.

כולם מודים שהברכות של האדם הזה הן ברכות לבטלה.

הגאון רבי צבי פרומר רוצה להביא ראייה שהולכים בזה אחרי ההתחלה.

הראייה לדבר מדברי התוספות בברכות ו'.

שם הגמרא מדברת

על מה שבלעם הרשע רצה לקלל את עם ישראל,

אבל הקדוש ברוך הוא לא כעס.

יודע דעת עליון, אשתדע באמתו לא ידע, יודע דעת עליון?

מסבירה הגמרא שידע בלעם הרשע את הזמן המדויק,

את הרגע המדויק שהקדוש ברוך הוא כועס, כמו שכתוב,

ואין זועם בכל יום.

הוא חשב לקלל באותו רגע את עם ישראל.

אבל הנס של עם ישראל היה שהקדוש ברוך הוא לא כעס,

כמו שהוא אמר לבלק,

מה אכוב לא כבו אל ומה אזעום לא זעם השם.

הגמרא שואלת כמה זמן לוקח שהקדוש ברוך הוא כועס?

הגמרא משיבה, רגע כממרא.

שנייה אחת, זה הכול.

כמה זמן לוקח לך לומר את המילה רגע?

זה הזמן.

שואלים התוספות, אם כך,

מה יכל בלעם לומר? סך קללות, זה לוקח הרבה זמן לומר.

אם כן, כאן יש סך הכול שבריר שנייה, פחות משנייה.

שני תירוצים יש בתוספות.

תירוץ האחד,

כיוון שהתחיל באותו רגע,

גם מה שימשיך לקלל אחר כך זה תופס.

הולכים אחרי ההתחלה.

אז אומר הרב ארץ צבי, כמו ששם הולכים אחרי ההתחלה,

קל וחומר בעניין טוב כמו התפילה,

שגם בזה הולכים אחרי ההתחלה.

התחיל לפני הזמן, ממילא זה בסדר.

נפקא מינה גם לגבי שחרית.

האדם הזה התחיל שחרית בזמן, התחיל בתשע ורבע.

עד שגמר את העמידה לקח לו הרבה זמן,

ועברו ארבע שעות. לפי להכין, לפי דבריו, בני עבד יצא ידי חובה.

כך משמע קצת מדברי ספר האשכול.

אבל אנחנו אומרים את זה פתרון לשעת חירום,

שעת הדחק.

אבל אסור לאדם להביא את עצמו למצב כזה,

לסבך את עצמו ולהגיע תמיד מאוחר. יש אנשים שתמיד באים בשנייה האחרונה,

כל יום הוא מתפלל באותו הזמן, וזה פשע. למה אתה עושה דבר כזה?

אולי יהיה לו איזה פקק תנועה,

ואולי יאחר עוד דקה ויעבור לגמרי הזמן.

מי מתיר לו לקחת סיכון כזה גבוה?

אדם שרוצה לנסוע ברכבת.

זה תמיד בא מוקדם, חמש, עשר דקות. אם הוא רוצה לנסוע במטוס, אז הוא בא שעה קודם.

אולי יעקבו אותו במכס או במקום אחר,

ולכן הוא מתכונן, הוא בא, נכנס המטוס, שעה קודם,

כדי שלא יאבד את הטיסה, אחר כך יפסיד את כל הכרטיס.

אז התפילה היא פחות מהטיסה במטוס.

קל וחומר כאן, שחייב האדם הזה להקדים,

והגבאי צריך, כמו שאמרתי, לדאוג לדבר הזה,

והגבאים של מוסיוף, הם חייבים לתקן את התקנה הזו ולדאוג.

אחרי 13 דקות לא תהיה שם תפילת מנחה. מי שיעז להתחיל, שישתיקו אותו.

אין דרך אחרת.

בסדר, אבל יש לך כלל, ספק דרבנן נקולה, ואם אתה עושה תנאי לנדבה,

אתה פותר בזה את הבעיה.

לכן,

שעת הדחק, שעת חירום, אפילו אם הוא בא עשר דקות אחרי השקיעה,

אני עדיין אתיר לו להתחיל את מנחה.

אבל אם הוא בא אחרי 13 דקות, גמרנו.

האדם הזה איבד את תפילת מנחה,

ולא מתירים לו להתפלל כלל ויקום.

לא שמעתי.

לפי דברי הרב ארץ צבי,

אפילו אם הרוב לא יהיה בזמן,

עדיין, כיוון שהתחיל, הולכים לפי ההתחלה.

עד כדי כך החידוש שלו.

רוב הפוסקים לא הולכים כך.

רוב הפוסקים הלכו כדעת הפרי מגדים, פתח הדביר וכף החיים, ולכן רק בשעת חירום אני מתיר דבר כזה.

אבל לכתחילה,

ודאי שלא נתיר ללכת ולעשות דברים שכאלה,

כמו שאמרנו, כל אדם ירא שמים,

אם הוא אחראי ויודע את ערך התפילה,

שיבוא בזמן ויתפלל בזמן ולא יבוא מאוחר מדי.

בכלל, אני לא מדבר רק על אלה שבאים אחרי 13 דקות,

אני מדבר על אלה שבאים עשר דקות אחרי השקיעה.

איפה הם מתפללים שם במוסיוף?

עומדים שם בחצר מתפללים. איזה מין תפילה זו אני לא יודע, השם ירחם.

בקושי בתוך בית-הכנסת אני יכול לכוון, לעמוד שם בחצר, ואנשים עוברים וישבים,

פה צועקים קדיש, פה צועקים קדושה.

חבר בגופו כדי לשתף את עצמו עם הציבור.

זה טוב במקום שהוא רשאי להשתחוות.

יש מקומות שאסור לאדם להשתחוות.

בתפילה יש לנו שבעה מקומות שאנחנו צריכים להשתחוות, והן,

בברכה ראשונה אבוא תחילה וסוף, מודיל תחילה וסוף.

כשאנחנו מסיימים,

עושה שלום עם רמיו, משתחווה,

ימין, שמאל, האמצע, עוד שלושה השתחוויות, סך הכול שבעה.

אם האדם הזה ירצה להוסיף.

בתחילת הברכה על הצודיקים ועל החסינים הוא משתחווה.

מגיע הנושא וברוך אתה ה' הוא עובר על ולתוסיף דה רבנן.

רק המלך צריך להוסיף, כהן גבם צריך להוסיף, המלך, כיוון שקרע, שוב אין לו זוקף.

כמה שאדם יותר חשוב צריך הכנעה יותר.

אבל אני אדם פשוט. יש לי רק את המקומות הללו, לא פחות וגם לא יותר. לכן, מתי הוא צריך לשתף את עצמו ולהשתחוות עם כל הציבור?

מה שאמרנו, אם הוא נמצא באמצע ההדרכה.

אבל אם הוא נמצא בתחילתה ובסופה, אינו רשאי. ולכן, אם האדם הזה נכנס כשהגיע החזן לקדוש-קדוש והוא רוצה להתחיל אחרי זה,

הוא לא יכול לומר גם אם אני לא אגיע יחד עם החזן,

אני אשתחווה באמצע על המינים ולמרשימים, באמצע על הצודקים.

מי מבטיח לנו שהוא יהיה באמצע?

אולי הוא יהיה בהתחלה ולא יוכל להשתחוות?

זו הסיבה שמרן אומר,

אם יכול להתחיל ולגמור כל אופן של הגיעה של רציבור העולמי ומתפלל,

הוא לאווה להתפלל אלא הוא הולך לחפש מניין אחר לתפילת שחרית.

הכוהנים כאלה כוהנים כאלה כוהנים, אדם שמתפלל יחד עם החזרם.

בסעיף רבי מרן אומר, שיאמר יחד עם החזן אחרי מחיי המתים, יאמר נקדישך את כל הקדושה.

כותב רבי אברהם בן הרמב״ם, כשיגיע החזן, הטוב שיבך ולכן העוד ההודות, ויש שם הכוהנים,

אותו האדם שמתפלל, זכר להתפלל יחד עם החזן כל הזמן,

יכול להפסיק שם בשתיקה ומכוון לשמוע את ברכת כוהנים.

כשהכוהן מסיים את הפסוקים וישמריך וחולה כה השלום,

כמו שאנחנו עמים אחרי הכוהנים אמן,

גם הוא רשאי לענות אמן.

כלומר, למדנו למעלה בסימן קד שאסור לענות באמצע העמידה אפילו ליאש אומר הבא.

קל וחומר, איך אתה עונה אמן לברכות אחרי הכוהן,

זה נקרא אמן של ברכת כוהנים וישמריך וחונקה,

אלא כאן זה המקום הטבעי שלו.

זה מה שמסביר לנו רבי אברהם בן הרמב״ם,

ולכן רשאי להפסיק שם.

כל זאת אם החזן מתפלל לפי הקצב שלו.

אבל לפעמים החזן מהיר מאוד,

הוא הגיעה בברכת כוהנים, וזו עדיין נמצא, תיקה בשופר גבו לחירותנו, מחכה למשיח. טוב, אין מה לעשות,

בחייל גבוה ימשיך לפי הכסף שלו, ודאי ששם הוא לא יכול לענות אמינים,

אין מרשות שם מאפסיק.

עכשיו יש סידורים.

כן.

אתה יכול לענות במלח על איך כך ואני אגיד את זה?

לא, ודאי שלא.

ברור, גם אם יש סידור.

תראה בסימנים צדיק ט', ק'.

הרמ״ם כתב את העניין הזה של הסידור,

אבל מר״ם בסימן צדיק ט' ובית יוסף לא הסכימים לרעיון הזה.

אדם שהוא שתוי,

אף אם הוא רוצה להתפלג מתוך הסידור, לדעת מר״ם אסור.

הרמ״ם יתחשב בסידור, מר״ם לא יתחשב בסידור,

כמו שהיו מועדים פה.

על הדרכות של הכבדים הוא כולנו תמיד,

ואין צער לתעמידות?

וציוונו לברך את העניין ישראל באהבה,

על זה לא יענה עמד.

וזו ברכה כמו כל הדרכות.

ושיותר מועל וישמרך וחונך שלום, רק על זה.

אבל הברכה זו בעיה יותר, בזה אפשר ואל תעשה עדיין.

הם אסון הדרה, עשו נפילה וחונם, בלי חדרה. כן, למה לא?

אפשר, יש אפשרות.

ואם זה ביום צאן, יכולים גם לומר ברכת ענן וברכה בפני עצמה. כך אומר מר״ם אלמ״ח, גם זה אפשר.

אבל צריכים לתאם.

לתאם, א. שהכהן כשיגיע לרצה יעקור את רגליו, ב.

שהחזן והכהן יגיעו עטוף שמחה ומלכה נאה עודות, פחות או יותר ערך שווה.

כי אם החזן מובהר יותר מדי,

אז הוא יגיע עטוף שמחה ומלכה נאה עוד. יצע כהנים, אין כהן ואין ענה. הכהנים עדיין לא הגיעו עטוף שמחה. הם עדיין תקע בשופר גדול.

ולכן צריך להיות מתואמים לפחות במקרה הזה,

כדי שיעמוד לידם, שהחזן יעמוד לידם כדי שיראה.

איך עושים ביום ראש השנה בתקיעות, מעין זה גם פה, שהתוקע והחזן מתואמים כדי שיתחיל לתקוע באמצע הלחש, כך גם מעין זה צריך שיהיה תיאום.

יש דעת כזאת שהאדם שמתפלל,

כשהוא יחד,

על כל ברכה לעם,

גם הייתי רוצה להגיע לראי שמיים לכן, גם כשעוסקתם.

מקרה כזה היה, אז כל זה לך שהיה עובר סיפור הבדל של רבי המשפט היה עובר עמנו וממשיך.

זה עוד בעלינו חזן.

כן.

יש דעה כזאת, וכך מנהג אחינו התימנים כולם,

ולא רק בזה אלא גם בברכת המזון דאורייתא.

הזן את הכול,

כולם מפסיקים, מחכים לו.

אותו שמזמן, אמר הזן את הכול, כולם עונים למאמן וממשיכים לדריכה.

מחכים, הגיעו אל הארץ ועל המזון, עושים תחנה שנויה.

הוא אומר בקול רם, עונים למאמן, ממשיכים.

נגיע לנו, כמובן, בהלכות ברכת המזון, שם מקומו,

מחלוקת בראשונים, להם, יש על מה לסמוך, הם נהגו כך.

אותו דבר, אין הבדל בין העמידה לברכת המזון, אותה הבעיה, אותה המחלוקת,

אבל אנחנו לא עוסקים כך.

אפילו תימני שיבוא וישאל אותנו על עצה טובה,

זה לא שהם חייבים לעשות כך. לא. יש אפשרות.

למה לך להיכנס למחלוקת?

בשביל מה לך נחכות? הגעת, נודה לך. בשביל מה לך נחכות למזמן? תמשיך, נודה לך.

כשהיא המשיכה לבדי כולה עלמא, הוא לא צריך לומר את האמן.

ולכן, בחיי גבלה, אם הוא ישמע לנו.

אבל לא תמיד הטבעונים שומעים לנו, בפרט הבלדים,

מה שעשו, ממשיכים לעשות, לא ישמעו לאף אחד, לא לי ולא לך.

חייבים לראות דברים של השם החייבים, לא חייבים, אבל כדאי, בלחש, כדאי לומר.

לא, לא, דרכו ורשמו לא.

זו כבר חומרה,

ובאמצע העמידה הוא לא יכול לומר זו חומרה על דעתה לידי כולה. אני מסיים את מרם.

הוא הזין יכול להגיע ללמודים בין אחת מהברכות ששולחים בהן, כשהגיע שליח ציבור לימודים להתפלל,

ואם צריך להתחיל כדי לסמוך גאולה על התפילה.

ומזדמן לו שלגיע שליח ציבור לימודים כשהוא באחת מהברכות באמצעה,

כאן הוא לא יכול להפסיק ולומר את המשפט מודים אנחנו לך.

באמצע הקריאת שומע וברכותיה, כשהאדם שומע את החזן אומר מדין,

הוא לא יכול לומר את כל מדין ורבניו,

אבל חייב לומר לפחות את המשפט הראשון, מדין אנחנו לך.

אבל אם הוא כבר גמר, ברוך אתה השם גן ישראל, אסור לו להפסיק כלל.

אבל לפחות השתחווה כדי לשתף את עצמו עם הציבור, ולכן לפחות השתחווה. זה שמרן מסיים, נשחינו. אבל אם הוא בתחילת או בסוף ברכה,

שאסור לו להשתחוות שם,

אין לו ברירה אלא לשתף את עצמו במחשבה,

אבל בפעל הוא לא יכול להשתחוות.

אבל אם הוא בתחילתו או בסופה,

לא ישחר שאין שוחין בתחילת הברכה או בסופה, אלא באבות הברכה הראשונה ובהודאה, ברכת מודים, תחילה וסוף.

אם יתחיל להתפלל עם השליח ציבור, כשיגיע עם שליח ציבור אלינו קדושה,

כלומר אין לו מילה במילה כל הקדושה כמו שהוא אומר וכן אין לו מילה במילה ברכת האל הקדוש,

ברכת שומעי התפילה, וגם לכדומה כשיגיע השליח ציבור לנודים,

מגיע גם הוא לנודים או והטוב שיבך הולכה נער והרדור, כדי שישחה עם השליח ציבור בנודים.

בחיי גוונה אומר לא רק קדוש קדוש,

אלא יכול להתחיל גם מקדישך ומהרצך.

אומנם אנחנו באמצע הקריאת שמע וברכותיה אומרים רק קדוש קדוש, נקדישך ומהרצך.

למה לאדם הזה אתה כן מתיר?

כיוון שהוא נמצא אחריו מחיי המתים, נמצא במקום הנכון,

אז זה נקרא מהעניין,

לכן אין חשש שיכול לומר שם נקדישך ונערצך, כמו שיטענו לו גם בברכת כהנים,

הוא הדין גם, לגבי זה יאמר את הכול.

לא רק אם הוא נמצא במניין שלו,

אפילו אם זה במניין אחר, גם כן רשאי לענות. כיוון, אני נמצא בשטיבלך, מוסייף, כותל וכיוצא בזה. התחלתי את תפילת הלחש, במניין השני התחיל החזן את תפילת החזרה.

הוא הגיע מחיי המתים לקדישך ונערצך, ואם אני רוצה לדבר אתו על הקדישך ונערצך,

אין שום בעיה, הדבר מותר לכתחילה.

ברור שאני יודע שאחר כך אני אספיק, החזן שלנו מחכה,

אף על-פי כן.

כיוון שאתה נמצא באותו מקום, זה המקום הטבעי של אמירת הקדושה,

רשאי לומר יחד איתו.

רשאי יש לו מחויב.

לא שמעתי.

מחויב יש לו רשאי,

זה מתנגד לענות, או שזה לא יכול לקבל העולם? רשאי, אבל לא חייב. כיוון שהוא יכול אחר כך להספיק את הקדושה שלו, לכן לא חייב, אין חייב.

כן, אמור נמצא רק לפני הערבים לבעוד יום,

אחר כך לתת לך למלחם.

צריכים להגיד על שמוצר שיש לי מלחם.

לא, לא, חס ושלום.

הנה סעיף ג', הסעיף הבא.

יחיד עומד בתפילה, וכשיגיע למקום קדושה,

היו הציבור אומרים קדושה בסדרה.

כולם כאחד עונים בהירה ואומרים בהירה. גם שם אומרים קדוש,

אבל שם זה סיפור דברים, זה קדושה אחרת.

אז בוודאי שהוא בשחרית הגיע מחיי המתים,

לא אומר עמהם את הקדושה, שאין הקדושות שוות.

מרן ממשיך ונראה.

דעו עדיף אם היו הציבור אומרים כתר והוא נמצא בשחרית מחיי האמתיים שאינו אומר אם היום קדוש אלא ישתוק ויכוון למה שאומרים ושומע כעונה אבל אמר יפה אינו רשאי אלא אם כן שניהם באותה התפילה מנחה ומנחה שחרית ושחרית אבל אם הוא בשחרית והם כתר או הפוך הוא הגיע לחיי האמתיים של מוסס ובמניין האחר בבית הכנסת השני הגיע החזן

לחיי המתים של שחרית ושם הם אומרים נקדושך לא יכול לומר איתם נקדושך ונארצך אין סדר הקדושות שווה

שחרית ושחרית אבל אם הוא בשחרית והם כתר או הפוך הוא הגיע לחיי המתים של מוסס ובמניין האחר בבית הכנסת השני הגיע החזן לחיי המתים של שחרית

ושם הם מקדישך לא יכול לומר איתם נקדישך ונארצך אין סדר הקדושות שווה.

קל וחומר בערבית וערבית אין בכלל קדושה ולכן בין ערבית של שבת בין ערבית של החול גם ערבית של החול התפללת קצת מוקדם ברבע ושמונה התחלת את העמידה של ערבית הגעת לחיי המתים ברבע ושמונה יש עדיין מניינים של מנחה והחזן אומר בקירה זו וזו ואמר אינך רשאי לענות דבר

אתה רוצה בהרהר אין בעיה אבל במרדוקה הדבר אסור כל זה כשהוא באמצע העמידה אבל אם גמר סיים השם צורי וגואלי רשאי לענות קדוש קדוש אין שום בעיה לא רק בחול אלא אפילו בליל שבת דנו בזה הגאון רבי שלמה קלוגר הגאון רבי חיים גגים בעל שמח נפש המארשם ועוד והמסכמה היא

אפשר לענות אפילו בליל שבת לא שייך לומר אחרי שאמרת ברכו אמרת מקדש שבת איך אתה עושה את זה חול אומר נקדישך ונעריצה זה לא נקרא שאני עושה את זה חול

האם ביום שבת בשערית ובמנחה של שבת אין שמה נקדישך ונעריצה יש שאלה גם נקדישך ונעריצה אחרי שאדם אמר ביהי כלה או ברכו לא יכול לומר אתה חונן לאדם דעת זה לא יכול לומר כי אין ביום שבת אתה חונן

אבל נקדישך ונעריצך יש, ולכן אפשר.

במחלוקת הזו שהיא בדרבנן אנחנו אומרים ספק דרבנן לכולה,

זאת ועוד. הגאון הבחיים גגיל מעיד שכך הוא המנהג.

איפה המנהג הזה היה?

אז הוא עדיין לא היה בגורם מוסר או אשתיבלכים האחרים,

היה הכותל המערבי. מספר הרב שהיו אנשים שהיו באים בערב שבת קצת מוקדם,

מתפלמים מניין ראשון של מנחה בנת שבת וערבית.

אחרי ערבית, בצאתם, היו נתקלים באותם האנשים שבאים למניין האחרון ושומעים לקרר זה מזה ואמר,

ועל פי הוראת החכמים כן היו עמים את הקדושה וכך ראוי לעשות.

רבי חנא מן הקשה אומר.

סימן קיוט, סעיף א', בשעת הדחה, כגון שהוא בדרך,

או שהיה עומד במקום שהוא תעוד, והוא רואה שיפסיקו מעברי דרכים, או שלא יוכל להתפלל בכוונת תפילה ארוכה,

מתפלל אחר שלושה ראשונות הבינינו, ואומר אחריה שלושה אחרונות.

הוא צריך לומרה מעמד, וכשיגיע לביתה אין צריך לחזור ולהתפלל, ואינו מתפלל הבינינו בינות הגשמים ולא במוצאי שבת ואין כאב.

הגמירה בברכות ג' מספרת שרבי יוסף נכנס להתפלל בחורבה.

אליהו הנביא בא וחיכה לו ליד הדלת עד שיצא.

כשיצא הקדים רבי יוסף, אמר לו, שלום עליך רבי.

ענה לו אליהו הנביא, ואחר כך שאל אותו,

למה נכנסת לחורבה?

אמר לו,

נכנסתי להתפלל.

אמר לו, היה לך להתפלל בדרך?

ענה לו רבי יוסף, מתיירא הייתי שמא פסיקוני עוברי דרכים.

אמר לו, היה לך להתפלל תפילה קצרה.

ואז המסקנה היא, א', אסור להיכנס לחורבה בגלל שלושה סיבות.

דבר שני,

אתה רואה אדם שהוא בדרך, אדם שהוא אנוס בשעת הדהק,

ואינו מסוגל להתפלל את התפילה בצורה מושלמת.

יש לו אפשרות להתפלל תפילה קצרה.

מהי תפילה קצרה? הגמרא שם לא מפרטת,

אבל המשנה בדף כח, בברכות כח,

גם בגמרא שם בדף כט מפרטים שלושה סוגי תפילות קצרות.

הסוג הראשון, תפילת אביננו.

מה זה אביננו?

הוא מתחיל רגיל, שם שפתי תפתח, אתה קדוש עד ברוך אתה ה' האל הקדוש.

את כל שלושה עשר הברכות האמצעיות,

מאתה חונן עד שומע תפילה,

יש לך שלושה עשר ברכות,

אותן הוא מקצר ועושה, מהשלושה עשר, עושה ברכה אחת.

כנגד כל ברכה יש לו משפט אחד,

הביננו להשם את ברכיך,

זהו, זה כנגד ברכת חנן הדעת,

ומול את לבבינו לירתך,

וכן על זה הדרך.

כנגד ברכת ברכנו או כנגד ברכת אשר השופטנו, כנגד כל דבר יש לך משפט אחד.

ודשנני בנאות ארצך,

זה כנגד ברכנו.

הטועים על דעתך ישפטו,

זה כנגד אשר השופטנו, וכן על זה הדרך.

בסוף, ברוך אתה ה' שומע תפילה,

אחר כך ימשיך רצה וגומר.

בצורה כזו הוא קיצר את התפילה,

מאז הוא חושש שלא יהיה הטרדה, הפרעה מעברי דרכים וכאלה סוג הזה,

כאן ברוך השם הוא גמר, עוד לפני שיבוא ויבלבלו לו את המוח הוא כבר גמר, עושה שלום למרומיו. זה נקרא הביננו.

אבל את הביננו אי אפשר לומר בחורף כי אין לך שם בתוך הביננו בקשת גשם, טל ומטר.

לא אומרים הביננו אפילו בקיץ במצעי שבת,

בגלל שאנחנו צריכים לומר במצעי שבת אתא חוננתני ושם אין אתא חוננתני,

אלא הביננו אומרים רק בקיץ ורק בימי החול ולא ביום שבת ולא במצעי שבת. זה הדין שהגמרא אומרת.

יש עוד תפילה, יותר קצרה.

התפילה הקצרה יותר,

היא לא מתחילה שם שבתי ותפתח, אלא כל הקטע כולה, צורכי עמך מרובים, או הקטע למאן דאמר השני,

הושע השם את עמך את שארית ישראל בכל פרשת העיבור יהיו צורכיהם בפניך, ברוך ואתה השם שומע התפילה.

כל זה תפילה קצרה, עשר שניות, עשרים שניות,

גמרת את הכול.

ומה אומר, לא לפני ולא אחרי דברים אחרים.

דווקא מינה, אדם נמצא במקום בשעת חירום, אין לו אפשרות אחרת, זה מה יש,

יכול לעשות כך.

לא תקום פעמיים צרה בזמן מלחמת יום הכיפורים,

אך הימים שהיו בקו הראשון בימים הראשונים,

שלושה-ארבעה ימים הראשונים, לא רק כשהם ליל השני,

לא אין להם זמן לא להניח תפילים, לא להתפלל לשום דבר.

הם היו כל הזמן 24 שעות רצוף בלחימה.

רק אחרי ארבעה ימים התחילו לבוא הכוחות שהחליפו אותם,

ואז היה להם קצת זמן. מה זה קצת זמן? לא שהחליפו להנבל לטיול כאן,

אלא היה להם לפעמים עשר או עשרים שניות זמן,

ואז יכוו לפחות לומר את התפילה הקצרה הזאת.

אם היה להם שתי דקות זמן,

אז הוא יכול לומר קצת יותר, הוא יכול לומר את הבומני.

ואם יש להם חמש דקות זמן, אני יכול לומר כבר את כל העמידה,

או לא יאבד ולא יהיה חולה שיש בו סכנה.

אתה אומר לו, אתה צריך להתפלל,

הוא רומז לך,

אין לו כוח, הוא במצב אין עוני.

אבל אם תאמר לו רק תפילה קצרה,

אתה שומע כעמל,

תשים לב מה שאני אומר, אתה עונה אמן.

הוא מסוגל, הוא מתרכז,

אתה אומר לו,

או את הקטע צורכי עמך מרובים,

או שעה ה' את עמך והוא עונה אמן, שמע את זה, שומע כעונה.

גם זה בסדר,

גם בזה סוף סוף הוא התפלל לפני הקדוש ברוך הוא,

כי אם מצווה תפילה מן התורה.

כל הדברים האלה, כמו שאמרתי, לשעת חרים, שעת הדהק.

בדרך כלל אנחנו הבריאים, לנו כמעט הדבר לא מצוי.

ברוך השם, אנחנו תמיד מתפללים,

להירצל, עד מאה ועשרים מתפלל בעזרת השם תפילה מושלמת.

לכן הדבר הזה כמעט ולא מצוי.

אפילו המדפיסים,

לא שמנו את התפילות האלה בסידורים.

בדרך כלל בסידורים הישונים כן היה את זה.

בסידורים הישונים, בדפים האחרונים,

היה עמוד אחד של ברכות. מי שרואה את הים אומר, עשה מעשה בראשית,

ברכים ורע עמי אלו, לכן אז זו הדרך.

אחר כך הייתה גם תפילת הווינני או התפילה הקצרה, וראשה השם את עמך.

אבל בסידורים החדשים, משום מה השמוטו את זה, וכמו שאמרתי, בגלל שהדבר הזה כמעט ולא מצוי. זאת ועוד.

הדיר הלכה על המקום שאול למה לא רגילים בזה, הוא עונה.

גם אם נמלא יש לו רשות להתפלל לוויננות, בתנאי שיכוון בעיות.

אבל אם באמצע המלחמה הראש שלו לא במקום,

כל רגע נפלים פגזים והראש שלו לא מרוכז,

הוא לא מסוגל לכוון אפילו מהאמת, תעדיף שלא יתפלל. זו הטענה של הדיר הלכה.

זאת ועוד.

אדון חידל ברכי יוסף, כף החיים ושאר האחרונים אומרים שהנוסח של הווינן הוא לא מוסכם הליבדיקו לעלמא בפוסקים.

יש ויכוחים בפוסקים מהו בדיוק הנוסח המדויק שנאמר.

ולכן, בגלל שאין לנו נוסח ברור, לכן אנחנו נמנעים. זאת ועוד.

לא תמיד במלחמה יש לו סידור שיאמר את זה.

ולומר את זה בעל פה הרי אסור, למדנו בראש השנה על המדיה שאסור לאדם לומר תפילה שעבר יותר מחודש שלא אמר אותה.

כך למדנו למעלה בסימן ק. אלא מה? אם הוא אומר את זה מתוך הסידור,

אמר, מה כתב שמותר?

אם יש לו את זה בסידור.

אבל בסידורים הרגילים אין את זה. ולכן, בפעל, כמו שאמרנו, כמעט ולא מצאו. אלא אם כן אדם הולך לבקר חודש.

ידוע שחברו שופט על ערש דווי, חודש שיש בו סכנה,

אז הוא הולך לבקר אותו.

כשהוא יודע מראש את הבעיה,

אז כדאי שיעתיק לעצמו מהגמרא וברכות כט,

יעתיק לו שם את הקטע הזה של התפילה הקצרה,

כדי שיזכה את אותו החולה, והוא לא יכול להתפרנס תפילה שלמה,

לפחות תפילה קצרה כזו,

כדי שיקיים את המצווה מן התורה.

לא היינו מלך העולם שהכל נהיה בדרורו.

אמרנו שלושה טעמים שם בגמרא בברכות ג' אסור להיכנס לחורדן מפני חשד, מפני מפולת, מפני המזיקים וכולי, גמרא מסבירה והרחבה ולכן לאותך אותן החורבות,

בתוך המערות האלה, תיזהר, אל תיכנס. עדיף יותר שיתפלל בדרך, יתפלל תפילה קצרה כזו,

ולא ייכנס למקום כזה מפוקפק.

מה ההבדל בין תפילת אביננו לבין התפילה הקצרה ושע השם את עמך?

הגמרא מסבירה כך, אם האדם הזה באותו רגע שהתפלל באמת היה אנוס,

אבל עכשיו, ברוך השם,

שבה נפשו אליו והתאושש והוא מסוגל עכשיו להתפלל תפילה מושלמת.

הדאגה עוברת זמן מלחה.

האם יוצא ידי חובה במה שאמר קודם או לא?

אם זו הייתה תפילת אביננו, יוצא, לא יחזור עכשיו.

אבל אם הייתה תפילה קצרה ושע השם את עמך,

יחזור עוד פעם, כי התפילה הקצרה, הברכה האחת,

לא הוציאה אותו ידי חובת מלחה,

אלא יחזור עוד פעם ויאמר השם ספתי תפתח.

התעלים שעושים מלאכה אצל בעל הבית.

אם איננו נותן להם שכר חוץ מסעודתם,

מתפללים שמונה עשרה.

אבל הם יורדים לפני התיבה ואין נושאים כפיהם.

ואם נותן להם שכר, מתפללים אביננו.

והעידנה אין דרך להקפיד בכך,

ובהשתמע הדאגה דאחי מזכירים לכם שיתפללו שמונה עשרה.

המשנה עוסקת לגבי צורת אמירת קריאת שמע של הפועלים, אם הוא אומר את זה למעלה על האילן או לא,

וכן לגבי תפילה. הגמרא אומרת שיש להם רשות לקצר בתפילה.

בזמנם אפילו בעלי דתים היו עניים מרודים, כל וחומר הפועלים.

אם הפועל יעשה צחק מהעבודה, בעל הדת שלו יפשוט רגל יחד איתו.

ולכן הייתה להם ברירה, התירו חכמים בשעת הדחק שיקצרו בתפילה.

מוסר העבודה אז, בזמנם היה מוסר עבודה גבוה.

תראה את המעשה של הגמרא במסכת הענות עם אבא בנימין, אבא חלקיה, נכדו של חני המעגל.

כשבא לחכמי ישראל להתחנן לו שיבקש על הגשם,

הוא היה באמצע העבודה.

אמר להם שלום, אפילו שלום נענה לחכמים.

כשבבית שאלו אותו למה לא אמרת לנו שלום, הוא אמר, אני שכיר ואני לא יכול לבטל ממלכתו של בעל הבית אם אני אגיד לכם שלום כי אין חשבון בעל הבית. כל כך היו אנשים צדיקים וישרים,

ידעו להיזהר מייסורי גזל, הונאה וכיוצא בזה.

ולכן, כמו שאמרנו גם לגבי התפילה, הקלו להם חכמים. אבל,

נורא נסיים, ברוך השם, בזמן הזה עכשיו המצב לא כך,

ולכן אדם שסוחר פועל,

על דעת זה שיתפלל כרגיל.

כי בואו,

הפועל הזה מתחיל את העבודה בשעה 13 בצהריים עד 20. אתה לא יכול לומר לו,

תתפלל לפני העבודה.

הוא לא יכול להתפלל מנחה לפני העבודה. לפני 13 עדיין לא הגיע הזמן.

אתה לא יכול לומר לו, ב-2085 אתה הולך להתפלל מנחה. ב-2085 כבר עבר הזמן.

אל תורחו. מתי אם כן הוא מתפלל?

באמצע העבודה.

יותר מזה אומר רבנו זלמן,

אם יש שם עשרה פועלים מרעי שמים,

יכולים להתפלל במיליון.

על דעת זה הוא סוחר אותם.

אפילו אם לומר הבעל בית שלהם הוא אדם רשע, שורש, פרו, ראש ולענה, מושחת, הוא אומר להם, זה גזל, אני לא מאחל לכם, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא.

הוא יכול לומר, מה שלבו חפץ. יכול לקשקש, אנחנו לא פחדים ממנו. ההלכה היא כאן, קובעת לנו,

ועל דעת זה אנחנו נזכרים למלאכה.

היה פעם מעשה בדפוס של הכנסת,

היה שם מניין קבוע, יש שם שני מניינים, אחד בצהריים ואחד בשעה 1600. בארבעה לא מתפללים בבית הכנסת למטה, אלא בקומה החמישית בדפוס.

אז פעם בא יוסי סריס, בא, רצה איזה משהו מהדפוס,

והם היו באמצע התפילה. אז הוא חיכה, לא היה לו ברירה, חיכה.

אחרי שגמרו, הוא התחיל לצעוק, מה זה אתם באמצע העבודה,

במקום לעבוד אתם מתפללים וכו'.

מנהל התפוסף היה יהודי, תמיר, יהודי, עיראקי גבעי, כמו שאומרים, אמר לו, תשמע, פה אני בעל הבית, אני קובע. היום התפללנו וגם מחר נתפלל, אז תעשה מה שתרצה. תעשה שאילתה, תגיד מה שאתה רוצה.

אנחנו פה התפללנו ונתפלל עוד.

הוא עלה לו בצורה נכונה, הוא סתם את הפה ואלף.

לא רעיז לדבר יותר, וכן זה.

כך צריך לענות לאותם אנשים.

הבעיה העיקרית היא לפעמים שהאדם הזה הוא בעל הבית, איש פרטי יכול לזרוק אותו לפעמים מהעבודה.

אז כשאין ועד עובדים וזה מקום פרטי איתו, שם היה צריך לשאול מה לעשות.

אבל כשהדבר הזה במקום משרד ממשלתי, עירייה וכיוצא בזה, הנה כשבנו את בניין העירייה, בנו גם בית כנסת.

על דעת זה בנו את בית הכנסת. יודעים שיש גם מניין מתפללים שם,

ולא מניין אחד אלא הרבה יותר ממוניין אחד,

ויש להם רשות, על-פי הדין, אין בזה חשש איסור גבל, כלל ועיקר,

בגלל שיש להם על מה לסמוך. אבל אדם שעובד אצל בעל בית פרטי והעבודה נגמרת ב-1600,

אין להם רשות באמצע העבודה להתפלל ממך.

מי אמר שאתה צריך להתפלל ממך בשעה 1400-1500?

גובר ב-1600, אחרי 1600 תעמוד תתפלל. יש לך זמן, תבוא לכאן בשעה 1700 תתפלל ממך,

יש ברוך השם הרבה זמן אחרי העבודה.

כל ההיתר, כל הכולה שמצאנו,

כשהוא מתחיל לעבוד ב-1300 עד 1800-1500,

אז אין לו זמן אחר.

אבל פה יש לו זמן אחרי התפילה,

לכן אם הוא עובד אצל אדם פרטי,

הטענה של בעל הבית היא טענה צודקת,

ואין להם רשות להתפלל באמצע העבודה. אלא אם כן, לפעמים בעל הבית שלהם אדם טוב,

אדם שיש לו יד פתוחה, לב רחב,

לארג' הוא מרשה להם, נותן להם רשות, רוצים, מתפננים, הכול לפעמים הוא בעצמו גם מתפלל אותם,

אז למה לא, בזה אין שום בעיה.

אבל לפעמים הוא במצב דחוק מבחינת העבודה,

יש לחץ בעבודה ויש לו בעיות כספיות, לפעמים הוא מתחנן להם שלא יעשו את זה,

אז אין לכם נמה, אינם רשאים להתפלל באמצע העבודה, מנחם. כאן וחומר לגבי שחרית, הם מתחילים את העבודה ב-1700 או ב-1800. מיום מה שצריכים להתפלל, שם שחרית.

תקום בנץ החלה, תתפלל מוקדם, תגיע לעבודה בשעה שעברה, הכול נורמלי. הרי הוא יכול להקדים לפני כן.

אלא אני אומר לך, מי הלכתי לחתונה?

עד שהוא גנח את הבקבוק ערק ועד שהוא הגיע למוצה לקח לו הרבה זמן,

אז הוא ישן מאוחר. טוב, זו בעיה שלו, זו לא בעיה של בעל הבית, ולכן אם הוא מאחר יש זכות לבעל הבית להוריד לו מהמשכורת.

במקום ב-1700 הוא הגיע ב-2100, 2130, אז הוריד לו, לפי היחס,

יש רשות דיברה על הבית,

כיוון שכאן יש לו זמן להקדים ולהתפלל לפניכם.

כל העם כולה, כל מה שמרן דובר, כשהאדם הזה מתחיל לעבוד בשעה 1600,

מתחיל ב-1600, גומר ב-1200, זו הנשמרת שלו, אז מתי אתה רוצה שיתפלל איזו שחרית?

לפני 1600 אי-אפשר,

אחרי 2400 בצהריים גם אי-אפשר להתפלל איזו שחרית. הוא לא יכול לחשב סטנור גם בשעת הבחת לו, ולכן אין ברירה, שם יעשו הפסקה,

באמצע העבודה 0630-0700, יעשו הפסקה, יסתלמו במניין, ואחרי זה ימשיכו את העבודה.

אבל כשמתחילים את העבודה לא ב-400 בבוקר, אלא מתחילים ב-0700-0800,

הייתה לו אפשרות להקדים ולהתפלל לפני כן, וכך ראוי לעשות.

שוב, אם הסגנון הוא כך, כמו שאמרתי, כמו שתיארתי, אז גם אם רוצים, אחרי מנחה,

רוצים גם להגיד שיעור.

אומר להם אתמול בלילה, שמענו מהרב סופר כך וכך, אומר להם את כל השיעור, הלכות, המוסר, אגדה.

למה לא?

הכול מותר, אין שום בעיה. יזמין לשם את הרב אמנון יצחק, יעשה להם שידור חי.

הכול מותר. באותם המקומות,

על דעת זה סוכרים אותם, אין שום חשש בדבר.

נניח אצלכם בעבודה.

המשימה באותה המחלקה,

צריכים, נניח, לגבות במשך השנה 100 מיליון שקל. נניח כך.

אז הם עושים את המשימה הזו.

מאי נפקא מינה אם יקראו העיתון, או להבדיל, ישמעו דברי תורה, ישמעו את הרב אמנון יצחק או מישהו אחר.

את המשימה הם עושים בלאו הכי. ולכן, בחיי גוונה אין שום בעיה בדבר.

ענן סעדי אם תשאל את השר נאמן,

הוא יגיד לך, תעשה, רק אל תגיד שאני אמרתי.

אני עובר לסעיף ד'.

אדם שהיה אנוס והתפלל הבינינו יצא, כמו שאמרנו, ולכן אין לו תשלומים.

אבל אדם שהיה אנוס להתפלל תפילה קצרה, צורכי עמך מרובים, או הושע השם את עמך,

ועבר זמן התפילה. התאושש בתפילה שאחריה צריך להתפלל ערבית שתיים.

כמו שאמרתי קודם, אם עכשיו בשבע וחצי הוא התאושש,

מה שאמר הושע השם את עמך לא יצא וצריך במקום זה מנחה.

אם עבר זמן מנחה, יש לו תשלומים,

ויכול ורשאי להתפלל ערבית שתיים.

היוצא לדרך יתפלל להירצון מלפניך השם אלוהינו ואלוהי אבותינו,

שתוליכנו לשלום.

אדם שיוצא לדרך צריך להימלך בקונו.

מה פירוש המילים להימלך בקונו?

הכוונה היא לתפילת הדרך שאמרו בברכות כט.

בדרך כלל,

כל הדרכים בחזקת סכנה,

ולכן אדם צריך להקדים רפואה למכה,

להתפלל לפני כן שהקדוש ברוך הוא ישמור אותו,

ישמור צאתו ובואו לחיים טובים ולשלום.

לכן תיקנו לנו חכמים את תפילת הדרך.

הגמרא אומרת את זה, העתיקו את זה כל הפוסקים להלכה,

והיום כמעט בכל הסידורים, בכל הלוחות,

יש לך את תפילת הדרך.

הנוסח הוא שתוליכנו לשלום,

תצעידנו לשלום, תגענו למחוז חפצנו, לחיים, לשמחה ולשלום,

ותצילנו מכף כל אויב ואורב בדרך, ומכל מיני פורענויות המתרגשות ובאות לעולם.

בזמן הזה צריך להוסיף גם,

ומכל מיני תאונות ופגעים בדרכים.

ותחזירנו לחיים טובים ולשלום, ותשמע כל תפילתנו ברצון,

כאל שומע תפילות ואת החלונים עתה, ברוך אתה השם, שומע תפילה.

זה הנוסח של תפילת הדרך. כל אדם שיוצא מחוץ לעיר צריך לומר את תפילת הדרך.

הגמרא שואלת,

כמה מרחק ילך כדי להתחייב בתפילה זו?

הגמרא אומרת פרסה.

שק קרוב לארבע קילומטר.

אז אם אני הולך לטייל מחוץ לעיר,

אני הולך בימי החול,

לבד או עם חברים, זה לא משנה,

אני הולך יותר מארבע קילומטר,

צריך לברך את תפילת הדרך בשם השם, אליבא דקולענמה, צריך לומר את תפילת הדרך.

יש מחלוקת גדולה וחוזקים כשאדם נוסע.

האם רואים ארבע קילומטר,

הזמן הזה הוא שקובע,

או זמן של הליכה ברגל, ארבע קילומטר, שבעים ושתיים דקות, נסיעה?

זו המחלוקת שיש בחוזקים.

המחלוקת מסתובבת מסביב לגמרא, לסוגיה בפסחים צדיק דלת.

התורה אמרה לנו בחומש במדבר,

אדם שהיה בדרך רחוקה או טמא במקום פסח ראשון עושה פסח שני.

מה זה דרך רחוקה?

עשרה פרסאות

היינו כ-40 קילומטר.

בזמנם העיר מודיעין הייתה מרחק של כ-40 קילומטר מירושלים.

אני לא יודע אם זה מודיעין של ימינו.

מודיעין של ימינו זה סך הכול 30 קילומטר. כנראה שזה לא בדיוק.

מכל מקום,

אם הוא היה רחוק 40 קילומטר עושה פסח שני, פחות מזה לא עושה פסח שני.

והגמרא דנה.

האדם הזה אומנם היה בתל אביב מרחק 50 קילומטר,

אבל יש לו סוס.

הוא יכל לבוא על ידי הסוס, ובתוך שעתיים יכל להיות בירושלים.

האם זה נקרא דרך רחוקה או לא?

הגמרא אומרת, בפועל הוא היה בדרך רחוקה פטור מפסח ראשון ועושה פסח שני.

אלה דברי הגמרא לגבי מצוות קורבן פסח.

השאלה היא, לומדים מזה?

זה סברה?

או שזה גזרת הכתוב?

ואי אפשר ללמוד מזה. זו המחלוקת שיש בין האחרונים.

דנו בזה בספר בית המדרש,

פתח הדביר, אסדה-חמד ושאר גדולי האחרונים.

יש בזה מחלוקת גדולה.

אמנם אסדה-חמד מספר שחלק מגדולי האחרונים לא רק

סברו כך, אלא עשו כך הלכה למעשה.

כשהיו נוסעים ארבע קילומטר היו אומרים תפילת הדרך בשם ה' ולא היו חוששים מצד ספק ברכה לבטלה, כל כך היו בטוחים בעצמם.

אבל אנחנו פוחדים,

ולכן אדם שנוסע למבשרת ציון הולך לקסטל, נכון שיש ארבעה קילומטר,

יאמר את כל תפילת הדרך ויחתום כך.

ברוך אתה, יהרהר שם ה' בליבו,

שומע תפילה.

אבל לא רשאי לומר בפה בפירוש,

אלא אם כן יש לו נסיעה מחוץ לעיר נטו 72 דקות.

אבל יכולים לצרף את ההליכה והחזרה.

מה שהוא הולך וחוזר באותו יום יכול להתחשבן. ולכן,

נוסע לאזור גוש דן, תל אביב, בני ברק וכיוצא בהם,

הוא הולך ארבעים דקות, חוזר ארבעים דקות,

יש לו זמן נטו כזה,

ממילא יכול לברך את תפילת הדרך בשם ה'.

ולנו, לספרדים, יש גם ברכת הגומל בשם ה' בצורה הזו.

אצל אחינו האשכנזים רק כשאדם הולך ממדינה למדינה מברך הגומל.

אם אולי יצא מהמדינה, אפילו נסע מבטולה עד אילת, לא מברך הגומל לפי שיטתם.

אבל אנחנו לא נוקטים כך, אלא כל הדרכים בחזקת סכנה לא רק בתפילת הדרך, אלא גם לגבי הגומל.

ולכן לדידם,

אדם שנסע נסיעה כזו,

כמו שמברך תפילת הדרך בשם ה', כך גם בשני וחמישי או בשבת יאמר את ברכת הגומל בשם ה'.

אם האשכנזי הזה נסע לקבר יוסף וחזר,

זה נקרא שהוא נסע ממדינה למדינה.

אלוהד כולי עלמא, צריך לברך הגומל.

הביאור הלכה מסופק בזה.

אם האדם הזה נוסע,

אבל אין כאן מדבר רצוף אלא יש כאן באמצע יישובים, עיירות וכיוצא בזה.

האם צריך שיהיה נטו כל הזמן מדבר בצורה כזו, נסע רק לאילת,

או גם נסיעה כזו, גם היא נחשבת.

דן בזה גם הגאון רבי חיימנאי בספרו קצות השולחן, ועוד הרבה מגדולי האחרונים.

המסקנה היא,

אנחנו יכולים להתיר לו לומר תפילת הדרך בשם ה' או הגומל,

למרות שיש באמצע מושבים וכיוצא בהם.

סוף כל סוף כל הדרכים בחזקת סכנה.

כאן, בתוך העיר,

אין רשות למלאכי חבלה להסתובב. אין להם רשות להיכנס פה, לא לשדים ולא לשותפים שלהם.

רק אם במקרה ברח לו הסוס, אז הוא נכנס במקרה לקחת, זה לעתים רחוקות.

בדרך כלל בתוך העיר יש לנו הגנה,

כל דלת יש מזוזה, ברוך השם, ולכן אין בעיה.

מה שאין כן, כשאדם יוצא מחוץ לעיר,

שם יש רשות, לא רק בוא תרמוז כל חייתו יער, אלא גם השדים וכיוצא בהם.

הרבה פעמים יש תאונות דרכים שהמשטרה אומרת, לא מובן לנו מה קרה כאן, מה היה כאן.

כולם נהרגו ואין לנו פתרון לתעלומה.

יכול להיות שהיה איזה שד שנתקל בהם או דבר אחר,

יש גם דברים כאלה.

ולכן, מחוץ לעיר כל הדרכים בחזקת סכנה.

ולכן, שם אנחנו אומרים, אם יש לנו נסיעה ארוכה של 72 דקות,

צריך לברך את תפילת הדרך בשם השם.

גם אחינו האשכנזים שלא מברכים הגומל בתוך המדינה,

אבל תפילת הדרך כן מברכים על נסיעה ארוכה.

מחלוקת באחרונים בין הגאון רבי יוסף רוז'ין הרגוצ'ובר,

ושאר האחרונים, האם על טיסה ארוכה מברך או לא.

הרגוצ'ובר מביא ראיה ממצוות שלוח הקן,

שהגמרא אומרת, דרך נשר בשמים שלא נחשב הדבר כהליכה כי יקרה כאן ציפור בדרך,

ולכן אין מצוות שלוח הקן ברקיע,

מזה הוא לומד גם, שאין ברכת הגומל על טיסה.

אבל האחרונים חלקו עליו, והמסקנה היא,

גם בטיסה אפשר לברך תפילת הדרך והגומל, בתנאי

שזמן הטיסה הוא שעה ו-12 דקות. ולכן,

טיסה בתוך הארץ, בדרך כלל אין בה את הזמן הזה.

נניח אתה יוצא משדה התעופה עטרות לראש פינה.

40-45 דקות אתה מגיע לראש פינה, ולכן אין כאן תפילת הדרך בשם השם.

אלא אם כן הוא חוזר גם באותו יום, הוא לא רק נוסע בבוקר,

אלא חוזר אחרי הצהריים או בערב,

אז מצטרפים 40-40 דקות, יש לו אם כן אפשרות למעט תפילת הדרך והגומל בשם השם.

אבל אם הוא יוצא לכיוון אחד ולן שם,

ממילא הוא לא יכול לברך את תפילת הדרך בשם השם. וזה, כמו שאמרנו,

אין לו היתר להזכיר שם שמים לבטלה או ברכת הגומל. יש כאן חשש וספק ברכה לבטלה.

האחרונים האלה דנו גם לגבי דין אבלות.

הגמרא אומרת

שאם חלק מהאבלים התחילו לשבת שבעה ביום ראשון,

האח היה בארצות הברית.

הוא בא אחר כך, הוא בא ביום רביעי חמישי.

האם הוא צריך להתחיל ללנות את השבעה לבדו או שיכול להתחבר איתם עם גדול הבית.

זה הדיון של הגמרא.

והמסקנה היא

אם המרחק הוא לא גדול,

בתוך עשרה פרסאות נתחבר איתם.

מרחק יותר גדול לא יכול להתחבר איתם.

בזמנם, עשרה פרסאות, 40 קילומטר. זה מה שהיה פעם.

היום, בזמן הזה, אם אתה שואל,

זמן של הליכה, עשרה פרסאות, 12 שעות,

אני יכול להגיע משדה התעופה כנדי עד הארץ 8 שעות.

ממילא, אם האדם הזה גר סמוך לאותו שדה התעופה,

מהבית שלו שהוא יצא,

עד שהגיע לבית של האבלים, לבית של האחים שלו,

לקח בסך הכול 10-11 שעות. לא היה 12 שעות.

האם זה נקרא מקום קרוב?

מתחבר איתם ויקום מהאבלות מיום שבת,

או שהוא צריך לבנות לבד?

זה הוויכוח שיש בפוסקים.

המסקנה היא גם בזה ההלכה, כדברי המקל באבל.

ולכן, מי שבא מאירופה או מארצות-הברית, בדרך כלל, כמו שאמרנו, אין תריסר שעות.

אני מדבר על שדה התעופה קנדי, אין תריסר שעות.

אבל אם הוא בא מקליפורניה,

שם יש בדרך כלל 12 שעות ויותר. אפילו עם הטיסה ישירה יש יותר מ-12 שעות בינתיים.

מה זה בינתיים?

בעוד תריסר שנים גם זה יתקצר.

המטוס לעתיד יהיה, הם מתכננים,

כמו שהיום החללית נוסעת,

גם המטוס יעבור דרך החלל מארצות-הברית לכאן,

תוך שעה אתה נוחת בלוד.

אז אפילו תפילת הדרך יהיה, צריך לומר,

בלי שם השם.

יהיה צריך להגיד בהרהור שם השם,

קל וחומר שאין לך הגומל,

כך יהיה פעם לכשתהיה החללית.

אבל בינתיים, בהווה, במצב הקיים,

בוודאי שיש לך יותר משעה ו-12 דקות זמן טיסה,

ולכן אומרים גם תפילת הדרך וגם הגומל,

סוף סוף כל הדרכים בחזקת סכנה, בוודאי שגם בטיסה יש לך סכנות רבות.

לא, לא, החנייה לא. צריך זמן נסיעה ממש.

לא, לא בטיעון.

בדרך כלל,

כן, בדרך כלל הנסיעות

לערי הלוויין של ירושלים,

מישור אדומים, מעלה אדומים, או ביתר,

קריית-ספר,

בית-שמש, כל המקומות הללו,

אדם מגיע בפחות מחצי שעה.

גם אם הוא חוזר באותו יום,

אין כאן זמן נסיעה מחוץ לעיר 72 דקות,

ולכן על נסיעה לבית-שמש, קריית-ספר וכיוצא בהם,

אין ברכת הגומל.

גם אם הוא רוצה לומר את תפילת הדרך,

יאמר בהרהור שם השם, ואינו רשאי להזכיר שם שמים,

שלא ייכנס בחשש ברכה לבטלה.

כך גם לגבי לוד ורמלה.

רק לאזור גוש-דן, כמו שאמרנו, יש סיכוי שיוכל לומר את תפילת הדרך בשם השם.

אנחנו חוזר.

אם הוא נוסע נניח לארצות הברית

ונשאר שם כמה ימים, כשהוא מגיע לשם יגיד הגומל,

יחזור לארץ עוד פעם ויאמר עוד פעם הגומל. כיוון שהוא חונה, נשאר שם כמה ימים,

אז אין בעיה, יכול לומר פעמיים הגומל.

גם כן אותו דבר, הוא הולך לבית הבראה.

נניח בית הבראה שלו זה בצפת.

אז הוא נוסע לשם, מגיע לשם, יאמר הגומל.

אחר כך שבת הבאה יגיע לירושלים חזרה, יאמר עוד הפעם הגומל, כיוון שיש לו שעה וחומש ויותר,

לכן אין שום בעיה בדבר.

הלוך וחזור מצטרף כיוון שהוא לא ישן.

באמצע, לעולם ממילא יכולים לחבר את ההליכה והחזרה.

אבל אם האדם הזה ישן ואחר כך חזר,

לא חשוב לנו כמה שעות היה בין לבין.

נניח הוא יצא בלילה,

בשעה עשר בלילה הוא נסע לבאר שבע וישן שם.

אז אם לא היה לו שעה ו-12 דקות מכאן עד באר שבע דרך כביש המנהרות,

זה לוקח היום שעה.

אז הוא נסע לשם בשעה,

אז מה שהוא חזר למחרת, נכון שזה כל יום אחד,

ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד.

אפילו אחי הוא ישן באמצע, הוא קטע בין ההליכה לבין החזרה בשינה,

ממילא הוא לא יכול לומר תפילת הדרך בשם ה' ואינו רשאי גם לומר את הגומל בשם ה'.

העצה הטובה ביותר לעשות כך,

לצאת ידי חובה של כל המחלוקות האלה היא כך.

נניח אני נסעתי נסיעה ארוכה,

אני בוודאי חייב.

כשאני רוצה לברך לגומל,

כדאי שיאמר מראש, אני רוצה לברך לגומל.

כל אישה או איש שחייבים בברכה הזו יעמדו,

אני מכוון ואוציא אותם ידי חובה.

הרי הכלל בידי לא תמיד שומע כעולה.

הם עונים אמן, יוצאים ידי חובה.

קודם כל זה ימנע צורך ציבור.

לפעמים יש הרבה שנסעו,

תריסר אנשים באים, אחד אחרי השני מברכים,

וזה קשה, אנשים רוצים כבר ללכת הביתה לאכול את החמין, אין להם זמן, אין להם סבלנות.

אז אחד יאמר, יוציא את כולם ידי חובה.

קל וחומר לגבי הנשים.

הרי גם הנשים חייבות להודות לבורא עולם, גם הן חייבות בברכת הגומל.

הגומל זה לא מצווה שהזמן גרמה שהנשים פטורות.

אבל האישה בדרך כלל מתביישת, לא נוח לה לברך הגומל,

לכן הפתרון הוא כאן.

אותו גבר שעומד, הנשים עומדות בעזרת נשים, שומעות את הברכה, עונות אמן, יוצאות בזה ידי חובה לבדי כול עלמא.

זו העצה.

ואז, אם יש לאדם ספקות, הוא לא זוכר,

הוא נסע לבני ברק וחזר. היה 72 דקות נטו או לא היה?

הנהג שלו היה קצת משוגע, נסע על 120, 130,

ולא הייתה משתרה בדרך שיעצרו אותו.

אז הוא לא יודע, היה, לא היום מסופק.

כשיש את האדם הזה שמוציא את כולם ידי חובה,

זה הדבר הפשוט והטוב ביותר,

וכך רצוי וכדאי לנהוג ולעשות.

אבל יש מנהג. למעשה המנהג, נהגו להקן בדבר, לברך, ולכן אנחנו לא חוששים כל כך לספק ברכה. לכן, אם אדם ירצה לברך,

יש לו על מה לסמוך ואין חשש בדבר.

אם האדם היה חולה ומברך הגומל בגלל שהיה חולה,

אני הייתי בריא, אבל אני נסעתי.

הוא יכול להוציא אותי ידי חובה. זה לא משנה למה הוא מברך הגומל ולמה אני חייב בברכת הגומל.

סוף סוף שנינו חייבים, ולכן הוא יכול להוציא אותי ידי חובה.

לכן אישה שעברה הפלה או לידה,

ועכשיו, ברוך השם היא בריאה.

אחרי הלידה היא חייבת לומר הגומל, אליבא דיכולא עלמא.

שוב היא באה לבית כנסת,

מי שמברך הגומל הוא לא היה חולה, הוא נסע לעציון גבר, הוא נסע לצפת.

לא משנה, הוא חיה בהגומל, הוא מברך, בוודאי שהוא מוציא אותה ידי חובה בצורה שווה, אין שום הבדל בדבר.

היוצא לדרך התפלל שתוליכני לשלום, וצריך לאומרה בלשון רבים.

אדם שמברך ואומר את תפילת הדרך,

גם אם האדם הזה נוסע לבדו,

אין עוד איש איתו,

אפילו אחי, אומר את לשון התפילה לא בלשון יחיד שתוליכני לשלום,

אלא אומר את הכול בלשון רבים.

כשאדם משתף את עצמו עם הציבור,

בעזרת השם תפילתו תישמע יותר.

אפילו שהוא נוסע לבד,

לא ייתכן שהוא לבד בכל העולם. בוודאי שיש עוד איזה יהודי באיזה מקום שהוא שנוסע,

ולכן אין ספק שצריך לומר את נוסח, את תפילת הדרך,

בלשון רבים.

טעה ואמר בלשון יחיד, בדיעבד יצא, אבל בלכתחילה צריך לאומרה בלשון רבים.

כך אנחנו אומרים גם בברכות השחר,

שתצילנו היום ובכל יום ויום, מעזה פנים ומעזות פנים. גם שם אומר את זה בלשון רבים,

וכן גם בשאר התפילות, בדרך כלל זה לשון רבים.

הגמרא, בברכות ל', מביאה מחלוקת רב חסדה ורב ששת

האם חייב לעמוד בשעה שאומר את תפילת הדרך,

או גם כשהחמור נוסע אפשר לומר את תפילת הדרך.

רב חסדה אמר צריך לעמוד, רב ששת חלק עליו.

והגמרא מספרת שפעם נסעו יחד,

רב ששת היה סומה,

היה שגה נהור,

ולא ראה מה קורה, אבל הרגיש שהשיירה מתעכבת.

שאל את השמש שלו למה רב חסדה מתעכב,

אז הוא אמר לו, הוא עומד כדי לומר את תפילת הדרך.

אמר לו רב ששת לשמש,

תעצור גם את החמור שלי, שגם אני אעמוד ואומר את תפילת הדרך.

מהיותום, אל תקררה.

למרות שרב ששת עצמו סבר שלא חייבים לעמוד, אפילו הכי, בלב הכי השיירה מתעכבת, אתה יכול להחמיר.

המחמיר תבוא על הברכה שיצא ידי חובה לבד לכולה עלמא,

לכן גם הוא עשה כן. לפי זה, כשאדם נוסע לתל אביב,

הגינה, ברוכים הבאים לירושלים, שיש לך בגבעת שאול,

שם נמצא הבית האחרון שצמוד לכביש.

תרד לשולי הכביש 35 מטר אחרי זה,

תרד, תעצור את הרכב,

תעמוד ותאמר את תפילת הדרך, ואז בעזרת השם הקדוש ברוך הוא ישמע את תפילתנו ברצון.

אם כל הנהגים היו אומרים מדי יום ביומו, מיליון נהגים היו אומרים את זה,

היינו יכולים לחסוך הרבה הרוגים, הרבה מהתאונות דרכים היו נחסכים לנו,

ואם כבר האדם אומר את התפילה,

טוב שיאמר אותה בכוונה שלמה.

כשהוא נוהג ואומר את זה, הוא לא יכול לכוון.

ואם יכוון בתפילה הזו, אוי ואבוי לו ולמכוניות שלידו, מי יודע מה הוא יעשה.

ולכן ירד רגע על שולי הכביש,

יאמר, ואחר כך ימשיך בנסיעתו.

כך גם אדם שיוצא את ירושלים דרך כביש רמות,

סמוך לקבר שמואל הנביא,

שם סוף ירושלים.

הבתים האחרונים של שכונת רמות ד' ורמות ו' 06,

שם יש לך את הבתים האחרונים.

ירד רגע לשולי הכביש,

יאמר את תפילת הדרך, ואחר כך ימשיך הלאה בנסיעתו.

כותב בספר אשל אברהם,

הוא דן על זמנו שלא היה עדיין אוטובוס.

אם האדם הזה נוסע בעגלה ויש עגלון,

לא הוא נוהג, יש עגלון,

אז הוא יכול להישאר בתוך העגלה ולומר את תפילת הדרך.

הגם שבמציאות העגלה נוסעת,

בדינים אחרים אנחנו אומרים רחוב כי מהלך, לעניין זה זה לא נורא.

ולכן גם לגבי אוטובוס יחול אותו כלל.

נניח שהנהג אמר בבוקר, ב-1830-2007 הוא כבר אמר את תפילת הדרך.

כשאני כעת נוסע אתו,

הוא לא צריך לומר את תפילת הדרך פעם אחת ביום מספיק.

אני, כשנוסע אתו,

אני יכול לומר את תפילת הדרך,

הגם שהאוטובוס ממשיך בנסיעה,

לא חייבים לבקש מהנהג שיעצור,

אלא אתה יכול לומר את זה בכוונה,

אין שום בעיה.

להשתחוות.

אז אם הוא יישאר סמוך לזה, שוב זה לא בסדר,

לכן צריך להקדים.

מגיע למילה מלך עובר,

קי סעיף א',

מרן מדבר כאן בדינים של תפילת הדרך.

אין צריך לומר אותה אלא פעם אחת ביום,

אפילו אם ינוח בעיר באמצע היום.

אבל אם דעתו ללון בעיר ואחר כך נמלח ויצא ממנה לעבור חוצה לה או לשוב לביתו,

צריך לחזור ולהתפלל אותה פעם אחרת.

תפילת הדרך כשמה כן היא.

זו תפילה.

ותפילה זו מספיק לאומרה פעם אחת ביום ולא צריך יותר.

ולכן נהג אוטובוס,

נהג מנית וכיוצא בהם,

לכולם אין צורך לחזור ולכפל בכל נסיעה ומציאה,

אלא פעם אחת ביום אומר על תפילת הדרך ודיו.

אלא אם כן,

אם נמלח. מה זה נמלח?

אני חשבתי שאני נוסע רק לבני ברק וזהו.

אבל הגעתי לשם, התארחתי שם, ותוך כדי שיחה התברר שצריכים לנסוע לעוד מקום.

צריכים להגיע לצפת, לעציון גאוור,

במקום אחר.

אז כאן, מה שהוא בירך, מה שהוא אמר בבוקר על תפילת הדרך,

זה לא פותר את ההמשך, כיוון שכאן היה נסיעה חדה.

כיוון שנמלח, צריך עוד הפעם לומר את תפילת הדרך,

כאן ברכת הנהלים.

אכלתי תפוז, אכלתי הדס,

ולא חשבתי לאכול יותר.

אחר כך אני רוצה להמשיך ולאכול. כיוון שהיה כאן נסיעה חדה, צריך לחזור ולברך.

כך גם לגבי איזה...

אבל אם האדם הזה לא נמלח, אלא הוא יודע שהיום יש לי נסיעות. אולי הוא לא תכנן בדיוק את הנסיעות, לא חשוב לאן.

יש לי נסיעות.

פעם אחת, מה שאמר בבוקר, פותרת כל היום עד השינה.

תמיד אנחנו יודעים, בערב, בעוקר, יום אחד.

שמונה וחמישה מתחיל יום אחר, עכשיו זה יום רבועי.

אבל לעניין זה לא.

אלא הלילה בזה הולך לאחר היום, מעין ברכות התורה.

ואנו בבוקר וציוונו על דברי תורה,

זה פתר לא רק את הבוקר והערב, אלא גם את הלילה. עד שאדם הולך לישון,

בשינה אסיע הדעת וסילוק,

כך גם לעניין זה.

לכן, עד שהולך לישון,

התפילה שאמר בבוקר פותרת את כל היום כולו.

הולך לישון, היה כאן הפסק, כמו שאמרנו, אסיע הדעת.

ממילא יקום, עוד הפעם רוצה לנסוע לדרכו, צריך עוד הפעם לחזור ולומר את תפילת הדרך.

מהרן מרוטנבורג, כשהיה לו צאן לדרך בבוקר,

היה אומר,

אחר יהי רצון, כדי להשמיכה בברכת הגומל חסדים טובים לעמוי ישראל,

ותהיה ברכה הסמוכה לחברת ה...

הברכות כולן, שאנחנו מברכים, כולן פותחות בברוך.