הלכות דרכים, קדושת בית המדרש וסודות תפילת העמידה – מהגדרת "פרסה" ועד מקורן המדרשי של י"ח ברכות

 - - - לא מוגה! - - -

הוא שעושה את ההשוואה הזו, ולכן מה שאמרנו שהשינה יכולה להיות הפסקת, הכוונה שנת קבע. אבל שנת עריים, מה שאתה ישן באוטו שעה-שעתיים נח, זה עדיין לא נחשב לשנת קבע. ברוכים הבאים. אני אסיים את סעיף ז', אומר אותה אחר שהחזיק בדרך, ואין לאומרה אלא אם כן יש לו ללך פרסה, אבל פחות מפרסה לא יחתום בברוך, ולכתחילה יאמר אותה בפרסה הראשונה. אם שכח מלאמרה יאמר אותה כל זמן שהוא בדרך, ובלבד שלא יגיע תוך פרסה הסמוכה לעיר שרוצה ללון בה, ומשם ואילך יאמר אותה בלא ברכה. המינימום שהאדם נוסע כדי להתחייב בתפילת הדרך או בהגומל, הגמרא אומרת בברכות למד, פרסה, היינו, 72 דקות אם הוא הולך ברגל, כך גם 72 דקות זמן נסיעה מחוץ לעיר, כמו שהסברנו אמש בהרחבה. כך הוא הדין לגבי תפילת הדרך, כך הוא הדין בהגומל, ובשניהם אנחנו משווים את הדברים. מתי צריך לומר את תפילת הדרך? מעיקר הדין, אפילו אם אמר את זה בבית, יצא. הרי מהרן מרוטנבורג אמרנו שהיה אומר את זה אחרי שהיה חותם, גומל חסדים טובים לעם ישראל, היה אומר את זה בבית, כיוון שדעתו תכף ננסוע. אבל אפילו הכי אנחנו חוששים לחולקים, אנחנו אומרים את זה רק לאחר שיצא, לאחר שיחזיק בדרך, אחרי עיבורה של עיר. נניח בכניסה לירושלים, כביש מס' 1. יש לך את הגינה, ברוכים הבאים לירושלים. שם נמצא הבניין האחרון. אתה מתרחק מזה 35 מטר, משם והלאה אתה רשאי לומר את תפילת הדרך. כך גם בניין האחרון של רמות ד' או רמות ו', שניהם נמצאים בכביש רמות, ביציאה. גם שם, הבניין האחרון של העיר, התרחקת. אנחנו באים שלא כבר בני האחרון, אבל סמוד לזה כבר ברצף של עד אחרי אהרלוף שם, עד אחרי בית-העלמין שם. בצד ההוא, בצד ההוא. אבל בכביש ירושלים, אני עכשיו יוצא כביש 1, כביש ירושלים תל-אביב. בכביש ירושלים אין לך יותר בתים מצד ימין ומצד שמאל, גמרנו. אבל הבתים האלה רחוקים מהכביש. אתה מתרחק, אתה לא רואה את הבתים האלה כחלק מהכביש. הם רחוקים. הבית האחרון שצמוד לכביש. אבל מה שיש לך בהר-נוף זה עדיין רחוק ממך. גבעת-שארון התחילו לבנות. עד דת העלמין כמעט צמוד, יש בתים מארץ איש. כן. איפה הם מסכימים? איפה זה יוצא? על גינות סחרוק, על גינות סחרוק זה כבר צמוד. כן. הלאה, זה כבר צמוד בכל העולם. ליד הרמזור. טוב. לפחים גינות סחרוק, והלאה, זה, זאת אומרת, הרמזור שפונה שמאלה להר-נוף, הרמזור השני שאחרי הכניסה, כזאת חזקה. כן. טוב, אז זהו. לא, לא, אין אצלכם. בסדר, טוב. אז הנה כנראה. משם יוכל באמת לברך, לומר את תפילת הדרך, והקדוש-ברוך-הוא. או, אז הגמרא נותנת לנו את ההגדרה פרסה, פירוש הדבר. ההליכה והחזרה, אתה עושה חשבון. אם שכחת ונזכרת באיזה מקום שהוא, אם נשאר לך עוד 72 דקות נסיעה נטו מחוץ לעיר, מאותו מקום, תברך. אבל אם נזכרת ברמלה, בלוד, משם, אפילו עם החזרה, לא נשאר לך הרבה, הנה חנמה, בזה תאמר בהרהור שם. ברוך אתה, תהרחר שם השם, ותחתום שומע תפילה. סימן קי', סעיף ח'. הנכנס לבית-המדרש, יתפלל, יהי רצון מלפניך, השם אלוהינו ואלוהי אבותינו, שלא אכשל בדבר הלכה, וביציאתו יאמר, מודה אני לפניך, השם אלוהי, ששמת חלקי מיושבי בית-המדרש ולא מיושבי קרנות. הגמרא בברכות כח אומרת, כשאדם בא לעסוק בתורה, גם את לימוד התורה צריך לפתוח בתפילה. נכון שכולנו מצווים וכולנו, ברוך השם, לומדים תורה, אבל אתה רואה, יש אנשים שברוך השם לומדים ורואים פרי בעמלם. יש להם סיעתא דשמיא, גם להבין טוב, גם לזכור היטב את הדברים, להסוכה שמעתתא לבד הלכתא. יש אנשים יושבים ליד הספר 50 שנה, וכמו שהוא נכנס, כמעט כך יוצא במידה מסוימת, ואין להם הרבה פריון. אנחנו מתפללים לקדוש-ברוך-הוא. קודם כול, שלא ייכשל בדבר ההלכה וישמחו בי חברי, שלא אומר על טהור טמא ולא על טמא טהור, לא על מותר אסור ולא על אסור מותר, ולא ייכשלו חברי בדבר ההלכה ואשמח בהם, שלא יהיה חלילה מתכבד וקדול חברו שאינו חלק לעולם הבא, אלא לימוד התורה יהיה בעזרת השם הכל לטובה ולברכה. זכה, שם חיים, ושמתם את דברי אלה. שמתם, שם חיים אם זכה, אם חלילה לא לומד טוב, אלא מגלה פנים לתורה שלא כהלכה ולומד כדי לקנטר, אז חלילה זה שם המוות. והרבה פעמים כשאדם לומד, הוא לא לומד בבית-המדרש לבדו, אלא תמיד אדם לומד עם קבוצה. והעצר רע לפעמים מנסה להטות את האדם שמאלה, לנסות להפיל אותו חלילה בפח, והוא לא יודע לפעמים את הגבול. אמנם לימוד התורה, הגמרא, מסבירה כי ידברו את אויבים בשער, נראים כאילו הם אויבים שלו. אולי אפשר לסגור את החלון שם, שלא יהיה לנו רעש מהאוטובוסים? האדם הזה מתווכח עם השני, אתה בא, מהצד אתה משקיף. אתה רואה איך שזה צועק על זה, וזה צועק על זה, באיזה התלהבות כל אחד אומר את הסברה שלו ואת ההבנה שלו. אבל אם זו מחלוקת לשם שמים, את והב בסופה. בסופו של דבר הם יוצאים, שניהם אוהבים וידידים, כמו שהיו קודם. הם התווכחו רק לגופו של דבר, היינו להלכה, לעסוקי שמחליטה, לבד הלכתה, ולא לגופו של אדם, לא חלילה, כל אחד היה לו עניין לנצח או להתנצח. אנחנו רוצים את כל הדברים האלה. אבל כמו שאמרנו, השעור שבעיסה מעכב, היצירה לפעמים מסית ומדיח את האדם, ואולי יתחילו בהתחלה מחלוקת לשם שמים, וחלילה גולשים גם אחר כך. לפעמים, בלהט הוויכוח, אדם אומר מילה לא במקום. הוא אומר איזו מילה, דקר אותו, כמו שאומרים, נתן לו דקירה, וזה לקח את זה ללב יותר מדי וכו'. לפעמים אתה רואה שהדרכים נפרדות, גם כשהדבר התחיל לכאורה ולשם שמים, כדי שלא יגיע לכל הדברים האלה ונמצא פרי וברכה בעמלנו בתורה. לכן, אדם פותח את הלימוד בבוקר בזה. כולנו, ברוך השם, לומדים תורה. אלה שבאים לכאן כבר בבוקר השכם, משמרה ראשונה, 9-9.5, אז קודם כול יפתחו בדבר הזה. תודה. משום מה, במשניות סדר זרעים, בדף הראשון, כתבו את התפילה הזאת. בספרים האחרים לא תמיד הקפידו. אבל בזמן האחרון כמה אנשים הדפיסו את הסטיקר הזה והדביקו את זה, את התפילה הזאת, על הכריכה של הספרים. זה דבר נפלא, יש בזה זכות הרבים. כי התפילה הזאת זה לא דבר שאם אדם מתחשק לא פעם בשנה, יגיד, לא מתחשק לו, לא. אלא הדבר הזה הוא בגדר מצווה וחובה. כמו שכתבו לנו בגמרא, הרמב״ם והשולחן ערוך, כך גם כל הפוסקים אמרו את זה, ואין חולק בדבר. ולכן, מי שעשה את הסטיקר הזה והדביק את זה על הכריכה של הספרים, כדי שבדף הראשון אדם פותח, מייד יראה ויאמר את הדברים האלה, בוודאי שזה דבר טוב. אדם שמגיע לבית, סיים את לימודו, אומר קראת שמה על המיטה, מתכונן לישון, הוא לא חושב יותר ללמוד, אז אומר גם את ההודעה. ברוך השם, הייתה לנו הזכות לעסוק בתורה. מודה אני לפניך, השם אלוהי ואלוהי אבותי, ששמת חלקי מיושבי בית-המדרש ומיושבי קרנות. כשאני רץ והם רצים, אדם מתקדם, כל יום הוא רץ, תחנה סופית, מגיעים להר-הזיתים. כל יום אדם יודע, עוד יום ירד מהלוח, עוד יום ירד מהחיים, בסופו של דבר. אבל אנחנו רצים, ברוך השם, אנחנו מכינים את הצידה לדרך, מגיעים בעזרת השם לקטע הטוב ביותר של גן-עדן. ואילו הם רצים לבאר שחת. אני עמל והם עמלים. אני עמל ומקבל שכר, הם עמלים ואינם מקבלים שכר. פירוש הדבר, אם האדם הזה, שהוא בנה לך את הבית, סיכם אתך מחיר, גמר, הכול בסדר, גמר את הבניין, עכשיו הוא בא לבקש תוספת. הוא אומר לך, תראה, אני חשבתי שהמאמץ יהיה רק כך וכך. בסופו של דבר הקיץ הזה היה חם מאוד, ואני התעייפתי כפול. אני יכול להביא לך עדים שבכל שנה אני מתעייף קצת, השנה היה יותר מדי חם, והיה כך והיה כך. האם אתה חייב לשלם לו עוד איזה פעוטה? מה פתאום? מה מעניין אותי, התעייפת קצת או התעייפת הרבה? אם מלאכי השרת באו ובנו, או שאתה בנית, אם הזעת או לא הזעת? אני משלם, הווילה הזו כך וכך, הדירה הזו כך וכך, לפי מה שעשית, לפי הפריון. עשית כך, מגיע לך. אם התעייפת קצת או הרבה, לא משלמים על העמל. אבל פה, אני עמל ומקבל שכר, פירוש הדבר לפום צערה אגרה. כאן לא רק אם האדם למד או לא למד. לפעמים שניים באו ולמדו תורה, שניהם למדו אותו דבר, לעתיד לבוא, השני יקבל כפלי כפליים, יקבל פי מאה. למה? הראשון, ברוך השם, בא ולמד בכיף. אשתו היא אשת חיל, אישה צודקת, היא שמחה שבעלה הולך ללמוד תורה, אין לו דאגות, אין לו שום בעיה. הוא בא לכאן, יושב, לומד גמרא, נהנה מהחיים. יש כאן חברים טובים, מביאים לו שתייה ועוגות, והכול, ברוך השם, בתענוג. לא היה לו שום בעיה. יקבל שכר, אין ספק, אבל לפעמים השני, לא היה לו הכיף הזה. יש לו בעיות עם מס הכנסה, בעיות עם זה, בעיות עם זה, והראש שלו מסכן. הוא מתאמץ, עושה את כל המאמצים, בא, מגיע, ועמל בתורה, ולמד. אז הוא יקבל כפילי כפניים. נכון שזה שעה וזה שעה. לא הולכים לפי השעות, אלא לפום צערה אגרה. אני אעמל ומקבל שכר על העמל, לא רק על השעות, אלא לפי העמל, כמו שאמרנו, לפום צערה אגרה, ולכן אשרי מי שעמלו בתורה, זה מה שאנחנו רומזים, ולכן כשאדם רואה שיהיה צערה, השעור שבעיסה, מפריע לו. אם הוא היה רוצה ללכת לתאם, לא היה לו שום בעיה. הילדים היו מרגישים טוב, הכול היה בסדר, לא היה שום דבר. אבל הוא לא הולך לחתומה, לא הולך לטייל. הוא בא ללמוד תורה, ואז את כל הצרות, את כל הבעיות, היצר הרע מלביש עליו בדיוק באותו רגע שהוא רוצה לצאת ללמוד. צריך להתאמץ, להוריד מעליו את כל הדברים, לדחות אותם. יש דברים שאפשר לסדר אותם אחר כך, אז אפשר לדחות את הדברים. עכשיו אני קודם כול הולך בראש ובראשונה לקבוע עתים לתורה, הולך ללמוד תורה, וכמו שאמרנו, ככל שהדבר קשה יותר, כך גם הפריון הקדוש-ברוך-הוא נותן לאדם, לעתיד לבוא, גם בעולם הזה אוכל מפירותיהם, בעולם הזה, והקרן קיימת עוד לעולם הבא, ועל זה אנחנו מודים לבורא עולם בסוף היום. זה היה בעומאן. כן. גם וגם, גם וגם. אתה מסביר גם את הפשט וגם את הדרש והכל אמת. אתה רוצה לקבל לפי הדרש או לא? מוכן לקבל? כן. אף אחד לא חונק עלי, יש הסכמה מלאה, קואליציה מקיר אל קיר. אין ספק שהדברים הם נכונים, כי המשנה אומרת, כמו שאמרנו, לפום צערה אגרא, אלא שזו דרשה, מלבישים את הדרשה של דברי המשנה ולפום צערה אגרא גם בקטע הזה של ההודאה. כשאדם גומר מסכת בסיום המסכת, יש שם גם את הקטע הזה, מודים אנחנו לך, ה' אלוהינו ששמת חלקנו מישהו ואת המדרש, גם אז מזכירים את העניין הזה, למרות שלא גמרנו ללמוד באותו יום, אלא כן, כשגמרו את המסכת, לכן משבצים את התפילה הזו שם. אדוני, בטח נברא על שאלה. אנחנו נדבר על הישראל ביום ניקוד, כי הם לא עושים את בית-הנברג. אז זה לא טוב. לא טוב. אז זה לא טוב. אתה שואל שאלה טובה, והמסקנה היא, ממחר והלאה תוריד קצת מהעבודה. כאן, ברוך השם, אף אחד לא יכול להגיד, בית-הכנסת, לומדים כאן רק שעה, מה אני אעשה? לבד אני לא יודע. התירוץ הזה לא קיים פה, פה, ברוך השם, מתי שיש לך זמן. אם בבוקר יש לך יותר זמן, אז תבוא בבוקר, ברוכים הבאים. יש לך בצהריים, בערב, אבל שעה אחת ואחד ואחד זה לא מספיק. מינימום שלוש שעות אדם צריך ללמוד הלכה, כולהי ואולי נדע חלק טיפה מן הים, מהים של תורה, אבל שעה אחת ביום, בהחלט אמרת דבר נכון, ודאי שזה לא מספיק, חייב להוסיף. אלעד, אני לא צריך להודות לך מופיע, שלוש פעמים לסבור את זה בבוקר. לא, לא. מספיק, העיקר התוכן, רחמנא ליבא באא, התוכן הוא התפילה. זו לא תפילה שמונה עשרה, שאתה צריך לדייק, הגמטרייה, ראשי תיבות, שפי תיבות, האל הגדול, הגיבור והנורא, האל העליון, שם כל מילה צריך לדייק ולחשבן, אחרת זה יכול אולי לקלקל משהו. פה התפילה הזו, אין בה ברכה, ולכן איזה נוסח שאמרת, לא נורא, יצאת ידי חורה, העיקר לומר את הדברים האלה כשאדם מתחיל את הלימוד בתחילת היום. קודם כול צריך, כמו שאמרנו, שלוש שעות הלכה, ואחרי זה, בעזרת השם, יהיה לו עוד זמן. קודם כול שבתות, ימים טובים, עוד מעט יש חופש הגדול, גם מהעבודה מקבלים חופש, אז בחופש יוסיף עוד, יוסיף עוד כהנה וכהנה, ואז ילמד גם גמרא, גם דברים אחרים. אבל קודם כול, בראש ובראשונה, הוא צריך, כמו שאמרנו, ללמוד שלוש שעות ביום, לפחות לימוד הלכה. כך מסביר הפרישה בשאר האחרונים בדברי מרן ושאר הפוסקים. אין בזה מחלוקת, אליבא דיקול עלמא, חייבים מינימום את שלוש השעות האלה. יש אנשים שברוך השם לומדים גמרא, לומדים חוק לישראל, לומדים הכול, אבל בהלכה הם לומדים מעט מאוד, לומדים כמה דקות ביום, וזה בוודאי לא מספיק. אתה רואה את האדם הזה, ברגע שמגיע לאיזה בעיה, הלכה למעשה, הוא נתקע, הוא לא יודע, ואז הוא מתחיל לחפש את הרב. ואם יש שביתה בבזק, הטלפון של הרב מנותק, מסכן הוא צריך לרוץ ברגל, לחפש, הרב הראשון לא בבית, הרב השני, והוא מאבד את הזמן, הוא אשם בזה. אם היה לומד טוב ההלכות, לא היה צריך לאבד את הזמן, היה יכול גם ללמד את האחרים, אבל הוא מתרשל בלימוד ההלכה. יש מקומות שלצערנו יש חוסר בתלמידי חכמים שיודעים הלכה. אני מכיר ערים גדולות בישראל, לצערנו, בכל העיר כולה אין אפילו חכם אחד שבקי היטב בהלכה, וכמעט ואין שיעורים בהלכה. האנשים לא אשמים, אנשים מוכנים ללמוד, אבל אין מי שיזכה אותם. ולכן אותם אנשים מסכנים, אולי להם יש תירוץ, אני רציתי ללמוד ולא היה חכם. מחשבה טובה, הקדוש-ברוך-הוא מצטרפה למעשה, והוא רחום יכפר עוון. אבל התירוץ הזה, בירושלים, עיר הקודש, לא קיים. בפרט כאן, במקום הקדוש הזה, אתה רוצה, אתה בא, לומד כאן הלכה, יש שיעור אחד הלכות, ב-1200 עד 1400 כמעט לומדים הלכות. מתחיל הרב יחזקני, גומר אחריו הרב עובדיה נתן. יש אחרי זה עוד כמה שיעורים בהלכה מהבוקר עד הערב, לא בצורה מרוכזת. אנחנו מפזרים את זה כדי שיהיה נוח לאנשים. שלוש שעות רצוף ללמוד הלכה זה קצת מעייף את המוח. המחשב לא יקלוט את הכול. הדיסק לא ייכנס טוב. ולכן אנחנו מפזרים את זה קצת כדי שיהיה נוח. אבל בראש ובראשונה צריך את הדברים האלה. הגמרא אומרת, היום אין הפרוטה מצויה בכיס, לכן כולם רצים לבעלי אגדה. תלך תראה אצל הדרשנים, ואין פירת ה' בלי עין הרע. אנשים יושבים, מתקייפים, נהנים מהחיים, שומעים סיפורים, כל מיני סיפורים שיש במדרשים, באגדות, מה אמר בלק, מה אמר בלעם, מה זה התכוון ומה זה התכוון, ואיך נהיה בסוף, וכו'. אנשים מתענגים, למה לא? מגיע להם, לעם ישראל, ליהנות, עונג שבת, אפילו בחול מותר, אבל לא לעשות רק את זה שזה יהיה עיקר החיים שלו. אדם שיאכל רק ממתקים ורק תבדינים, מזה אי-אפשר לחיות. חלילה, האדם הזה ירד מהכוחות שלו, יהיה חולה. צריך לאכול גם לחם וגם בשר וגם דברים שמזינים את האדם. להבדיל מבחינה רוחנית, הלחם והבשר זהו לימוד ההלכה. יש לנו ארבעה חלקי שולחן ערוך, אורח חיים, יורדעה, אבן-עזרא, חופשי משפט, וכולנו חייבים לדעת את הדברים האלה להלכה ולמעשה. אין דבר כזה שאדם יקום בבוקר כמו שלמה המלך, הוא קם, יש לו, ברוך השם, את כל התורה כולה. אבל אנחנו צריכים לעמוד אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני, ואם לא עכשיו ומתי, אם אדם לא לומד ולא יודע את הדברים האלה, ולכן חייב אדם לשנן בלי הרף את הדברים האלה. יש היום כלי עזר לדברים האלה, יש גם קלטות. יש, ברוך השם, אלפי קלטות בהלכה. כל מיני רבנים שאמרו, זה אומר בהלכות איחוד, זה בהלכות שבת, כל אחד במקצוע שלו, מה שאתה רוצה. אתה יכול למצוא גם קלטות כאלה. ושוב, לזכות את הרבים, אף אחד לא אומר, תשלם לי מס על הקלטות האלה שאתה מעתיק. תשכפלו בחיני חינם, תעתיקו, תעשו את כל הדברים האלה. ויש לכל אדם בבית טייפ, יש לכל אחד גם באוטו היום, כל אחד יכול לשמוע, לנצל את הדברים האלה כדי להעשיר את הידיעות שלו בלימוד התורה, הן כשהוא נמצא בבית-הכנסת, או בבית, או במקום אחר. אבל הדברים האלה הם בגדר הכרח. בלעדי זה אדם לא יכול לחיות, בלעדי זה הוא לא יוכל לזכות לחיי העולם הבא. זכיתי בהגרלה, יש לי אוטו, אבל אין לי רישיון נהיגה. אני אעז לנהוג? אדם שיעז לנהוג ויגיד לי זה לא יקרה, במקרה הטוב יגיע לבית-חולים, במקרה לא טוב יגיע להר-הזיתים. אז איך אדם יכול לשמור שבת אם הוא לא למד הלכות שבת, כמו שאומר הגאון רבי מתן אייבשיץ ביערות דבש. ולא רק לגבי הלכות שבת. אדם נשוי לומד הלכות נידה. אם הוא לא ידע הלכות נידה, איך הוא יקיים את הדברים האלה? לפעמים הוא סומך על אשתו ואשתו סומכת עליו, ושניהם נכשלים בכל מיני איסורים חמורים. וכן כיוצא בזה. אתה עושה עוגה, אתה צריך לדעת להפריש חלה. כל דבר ודבר יש לו את השיעורי נהיגה שלו כדי לדעת, יש בתיאוריה ויש למעשה, בכל מקצועות התורה, ארבעה חלקי שולחן ערוך. הלוואי שהאדם ילמד ויספיק וידע את הדברים האלה. הוא בא שעה אחת ביום, הוא חושב שבשעה הזו הרב ימלא לו את הראש, יש לו איזו סגולה, על-פי לחש זה וזה, יכניסו את כל התורה במוח. אין דברים כאלה, אין פטנטים כאלה, ולכן כל אדם ישים לב לשנן להלכה ולמעשה, יבחר לו מה שהוא רוצה, איזה מקצוע בתורה שהוא רוצה, אבל הכול יהיה בבחינת עסוקי שמעתתה אליבד הלכתה. הוא לא אמר, בדרך חכמים, כן, זאת אומרת שיש שיעורים בחוץ. הבעיה מתחילה לאיפה? מתחילה עם החכמים. הם רוצים איפה להיות? בבני-ברק, בירושלים, במקומות, בפיתאונות האלה, ואז מה קורה? הסיפור שם, אין לו... לאו דווקא, לא תמיד זו הסיבה. הפוליטיקה הארורה לפעמים מכתיבה את הדברים האלה, ולא הרבנים. הרב היה מוכן ללכת למקום פלוני ואלמוני, אבל מפלגה איקס פוחדים. אם יגיע אותו הרב, שהוא בעל שיעור קומה, הוא יהיה המנהיג שם, והם יהיו 10 מטר עמוק באדמה, אף אחד לא יסתכל עליהם. כשאין שם הרב, אז אותו הפוליטיקאי הוא כוכב גדול, כך הוא חושב. אז אל תחשוב שהרבנים לא רוצים. הרבנים מעוניינים ללכת, אבל יש צרות עין לפעמים במפלגות מסוימות שמצירים את הצעדים של אותם הרבנים. ככה המציאות, לצערנו, ברוב המקומות. הם יפנו לעשות את זה, אבי גבוהים הרופאים. כל דבר אתה מציע בתיאוריה, הכול אפשר. כשמגיעים לשטח תכל'ס, כמו שאומרים, לא תמיד העניינים עובדים, והרבה פעמים באשמת אותם הפוליטיקאים שהם צרי עין, שפוחדים מאדם כזה ענק שיפיל עליהם בחוכמתו, בתורתו. הם יודעים שברגע שהאדם הזה, הפרוג'קטור הענק הזה, יגיע לשם, יהיה אור, ואז האנשים יבינו, זה חכם, צריך לשמוע לו, זה עסקן פוליטי תכחן, מקצועי, מי הוא זה? אף אחד לא ישמע לו. יגיע יום פקודה, יגיע יום הבחירות, הוא ימצא את מקומו במקום שראוי לו, נכון? והוא לא רוצה את זה. אז מה הוא עושה? הוא יעשה את כל המאמצים שבמכרז לא יזכה אותו הרב. ואני אביא לך משל ודוגמה. תיקח 50 שנה, יצאו מכרזים לרבני ערים, לרבני שכונות, ובחלק מהמכרזים היו אנשים מועמדים, אנשים בעלי שיעור קומה, תלמידי חכמים מצוינים, מודיעים הלכה, והם לא נבחרו, בחרו את הזיפת. למה? בגלל שאותם האנשים, אותם התככנים או בעלי הפוליטיקה עשו את מה שעשו, ולכן האנשים סובלים. לא שהרב לא רוצה, הרב היה מוכן, העמיד את עצמו, אני מוכן לשרת את הציבור, אני מוכן, אבל זה לא התאימו אותם הפוליטיקאים. אבל לא התאימו אותו לבד, עד שאחר כך, כן. אחר כך הפוליטיקאים ענו אמן בעל כורחם. אבל בהתחלה הוא עשה את הצעד הנועז הזה, מסר את נפשו וכו'. אבל יש מקומות שלא זכו לדבר הזה, ולכן העם, כצאן אשר אין להם רועה. טוב, כל הבעיה הזאת מחוץ לירושלים. בירושלים אין הבעיות האלה, ברוך השם. יש לנו שפע של תלמידי חכמים גדולי תורה שמלמדים הלכה. אז במקום לרוץ, ללכת לשמוע סיפורים, אדם חכם ונבון יודע שבמקום לאכול סוכריה כאן אוכלים בשר, כאן אוכלים לחם, צריך לאכול קודם כול את הארוחות בצורה מסודרת, נפש בריאה בגוף בריא. אז קל וחומר ברוחניות, ולכן ניקח לתשומת לבו לא לרוץ רק אחרי מקום שמספרים סיפורים. אנחנו לא מזלזלים בסיפורים האלה. על-ידי זה אנשים מתחזקים באמונה, בביטחון וכולי, זה דבר טוב. אבל לא מספיק הדבר הזה, אלא גולת הכותרת, ביום שנחרב את המקדש אין הקדוש-ברוך-הוא בעולמו אלא ארבעה עמוד של הלכה, זה הדבר העיקרי. אוהב השם שערי ציון וכל משכנות יעקב, וזה מה שכל אחד ואחד צריך לעשות להלכה ולמעשה. ואם יש לך חופש, מגיע זמן הקיץ, ברוב המקומות נותנים עשרה ימים, עשרים יום חופש. מה האדם עושה? מייד הוא מתחיל לתכנן, יחד עם הגברת הנכבדה. הולכים לבית הבראה זה, מקום זה, או אומרים לך, בערוץ הזה מארגנים לקברות הצדיקים, וחלק לא מסתפקים בירושלים. בלי אין קברים בירושלים, יש גם עושים טיול זיארה למרוקו וג'רבה וזה, מחפשים מרכזי מצווה, קברות הצדיקים. נו, ומתי הוא ילמד תורה, השם ירחם עליו ועל התורה שלו? יש לך עשרה ימים חופש? אדרבה, תנצל את הימים האלה, תוכל לבוא מהבוקר עד הערב, כמו שהוא שאל, מתי גם ילמד גמרא? תוכל לבוא ללמוד גמרא. יש פה רבנים, תלמידי חכמים בעלי שיעור קומה, שמכינים היטב את הסוגיה, אומרים לא רק את הגמרא, אלא אם זה את ההלכה, כל דבר מסכמים, איבדי הלכתה. אין דבר כזה בכל מקום. לכן, אדם שברוך השם זכה והוא נמצא קרוב למקום הזה, בוודאי שלא בא בחשבון. אשתו רוצה ללכת לבית הבראה? למה לא? לחיים טובים ולשונם. תיקח את הילדים ותלך, בעסלמה, הכול שמח חלק, טהרת הכשרות. למה לא? שהיא תלך, מותר לה ללכת. היא לא חייבת לעסוק בתורה, היא לא צריכה ללמוד לא מסכת ברכות ולא מסכת סנהדרין. אבל אני חייב בדברים האלה, אז מה לי ולחופש? יש חופש מהתורה? בן-חורין הוא רק מי שלומד תורה, ולא הפוך. ולכן, כל אחד יתכנן את צעדיו בצורה טובה, ולא ייסחף אחרי הזרם. הזרם של אנשים, ואנחנו יודעים, לא בדיוק כך, אבל אדם חכם ונבון ישתדל ללכת בדרך הזאת. זה רמת, זה רמת ולא תכנן, לא? הלכה למעשה. על מה הם סומכים? אנוס רחמנא פטרי, אם מסכן, ראש הישיבה עצמו, לא לימדו אותו והוא לא יודע, אז מה אתה רוצה ממנו? מה יש לך? איזה טענות? אדם שהוא נגר, הרב בן נגר ויודע את המקצוע, אתה רוצה שיילמד אותך, הוא יודע. אבל אני לא נגר ולא בן-נגר. אתה אומר לי, תראה לי איך בונים סוכה, איך בונים מעקה, איך עושים ארון, אני לא יודע. נכון שזו מצווה לבנות סוכה, אני לא יודע. אתה אומר לי, מצווה לעשות ארון ספרים, גם זה מצווה. אני לא נגר ולא למדתי את זה, אני לא יודע. אז יש כאלה שלא זכו, יש כאלה שמסכנים מהם בעצמם, לא זכו ללמוד הלכה למעשה, הם לא יודעים. אז אם רבי לא שנאם, רבי חייא אמיניים לא. אז מה אתה רוצה, שהתלמידים ידעו? לפעמים ראש הישיבה עצמו, מסכן, לא זכה. אבל פה, כמו שאמרתי, פה, בבית-הכנסת, החכמים שלנו, גם אלה שמלמדים גמרא, גם הגאון הרב מאיר יונה שאומר באופן רשמי גמרא, אבל כל שאלה, הלכה למעשה אתה רוצה, הוא יודע. יש לך שאלה בדיני כתמים, במראות, בכל מקצועות התורה הוא עונה לך, הלכה למעשה, את הגמרא, ומסביב לה ארבע אמות של הלכה. זה מה שזכינו במקום הזה. אז מי שזכה, צריך לנצל את הדבר הזה. אתה יודע את המשל הידוע, אדם שהיה לו הר מלא יהלומים, והוא לא ידע. אומנם הוא לא הצליח בעסק, אבל לקח כמה מהאבנים האלה, שהילדים שלו ישחקו גולות, שיהיו להם גולות יפות. ומזה, ברוך השם, הוא התעשר, אבל התחיל לבכות. שם היה הר שלם כזה. פה יש הר שלם, הר ענק של הגולות האלה, אבנים טובות ומרגליות. אחרי 120 הוא התחרט. למה לא באתי בשעה זו וזו ללמוד חוק לישראל, הלכות, גמרא? יש פה, ברוך השם, צוות נביא. יש כאן כל מקצועות התורה, בכל מכל קול, וגולת הכותרת, כמו שאמרנו, גם הלכות. יש פה שולחן ערוך, רק צריך לשמוע, לשים לב. לשמוע גם זה לא קשה. פעם אולי הקול של החכם היה חלש, היום קול השופר חזק מאוד, יש רמקול. אתה שומע את החכם מצוין. רק צריך להיות מרוכז, לשמוע היטב, להבין את הדברים, והשם יזכנו שנזכה עד 120 לקיים את הדברים האלה, אורך ימים בימינה, בשמאלה, עושר וכבוד. לא הבנתי למה עוד פעם רב, כשמגיע לאחת הימות האלה, צריך לתת פוליטיקה. מה העניין הזה? זה לא צריך להתערב, זה באופן אוטומט. באופן אוטומט, מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך. תראה, רב גדול וענק כזה יגיע לעיירה שיש בה 50,000 איש. בתוך חמש, עשר שנים כולם יחזרו בתשובה, נכון? בעוד כך וכך שנים יהיה מהפכה שם. מה יעשה אותו עסקן ממרץ, אותו עסקן מהמערך? מישהו יבחר בו? מישהו יסתכל עליו? אף אחד לא יסתכל עליו, נכון? הוא יודע את זה. בסדר, מאליו, לא צריך לזרוק אותו, הוא ייזרק מאליו. עכשיו, אותו עסקן מהמערך יודע את זה, נכון? הוא יודע מה צפוי לו. אז הוא נלחם בשיניים שלו, נאבק, שאותו הרב לא יבוא. הוא יעשה בגץ, הוא יעשה כל מיני תחבולות. כן, הוא רוצה אנשים ארחי פרחי, אנשים שישרתו אותו, ינגנו במנגינה שלו. זה מה שהוא רוצה. יש היום רבנים מודרניים, מתקדמים, הוא העסוק בעניינים חשובים מאוד. אם יבוא איזה אדם ענק, איזה גוליית אחד, שחקן כדורסל, הוא יביא את כל הצלמים, צריך ללחוץ לו את היד, זה התפקיד של הרב. בזה זה מתחיל, רבנים כאלה זה מצוין, זה על הכיפאק. אף פעם הוא לא יחזיר בתשובה את העם ולא יזיק לביזנס שלו. אבל אותם החכמים שהם באמת למדנים, שיודעים הלכה, הם יעשו את המהפך, כמו שאמרתי, כמו שתיארתי, ולכן הם לא ייתנו להם, מפריעים להם, אך שילם בבני-אדם שאינם מעוגנים. זהו, זה מה שקורה, לצערנו, בכל המכרזים. מי בוחר היום רב ראשי? נניח, תרצה לבחור רב ראשי לירושלים, אז למי ייתנו זכות הצבעה? ייתנו לרב סופר, לרב אלבז, לרבנים האלה? מה פתאום, הרב סופר לא שייך לשום מפלגה. הצריכים, אחד, יש נציג ממרצ, אחד מהמערב, אחד מגיהנא, וכן הלאה. הם בוחרים את הרב. תשאל מה להם ולרב, הם צריכים רב. הם צריכים את הרב, ועוד איך, שיהיה רב, שיהיה כלבביו, ולא אחד שיפריע להם להחזיר את כולם בתשובה, וממילא הם ייפלו. זה מה שקורה במדינה שלנו, זה החוק, ולצורך זה הם נעזרים בכל דבר בבגץ. הבגץ, כמובן, גם הוא חושש מהמהפך שעתיד להיות בקרוב, וגם הם משתדלים לדחות את זה. הם יודעים שזה דבר שיהיה בלאו הכי, אין מנוס. אבל הם דוחים את זה עוד שנה ועוד שנה, וממילא הם גם דוחים את המשיח בדבר הזה. אבל אין לך טענות ומענות על הרבנים, למה הרב פלוני הוא כך ולא כך. כי הבעיה היא לא הרבנים, הרבנים מוכנים לתת. הרי יותר משעגל רוצה לינק, פרה רוצה להעניק. הרבנים רוצים ומעוניינים בדבר הזה, אבל מה נעשה? סעור שבעיסה מעקר ויש לו גם שמשים. לאותו הסעור שבעיסה יש לו הרבה שמשים, ולא חשוב לנו מה שמותם, מה שמות המפלגות שלהם. אנחנו יודעים, הדברים האלה הם לא סוד צבאי. כבוד הרב, גם יום שישי גם יום שישי, גם יום שבת. ברוך השם, גם יום שישי, גם יום שבת, ובאים קהל גדול, אשריכם ישראל, עושים גם מטרת נדרים. ברוך השם, המקום הזה פורח, יהי רצון, ששום טיפוס הזה יהיה בכל העולם, שבכל בתי-הכנסיות יעשו כך. לא, לא. מהספרים הוא לא יכול ללמוד להלכה ולמעשה. הוא חייב ללמוד בספרים שלו. הספרים לא מונחים בארון, וישם בארון בירושלים לראותם. חייב ללמוד. אבל כל הספרים האלה הם כלי עזר, ומהספרים לבד אתה לא יכול לפסוק הלכה. אני אביא לך משל. אני קניתי את כל הכלים שיש לנגר, את המסור החשמלי, את הכול, הפטיש והפלייר והכול. הכול יש לי. השקעתי 100,000 דולר, אבל לא למדתי כלום. אני אף פעם לא הייתי נגר, אז אני יכול לעשות ארון. תגיד, יש לך הכול. הנה, יש לך מסור חשמלי, יש לך זה. צריך ללמוד את המקצוע. הספרים זה כמו הכלים של הנגר. אבל הסוכה שמעתתה אליבא דהילכתה, לא מספיק שאדם קורא בספר תלוני או בספר אלמוני, אולי הוא לא יבין, גם אם יבין, ספק אם ההלכה כמו אותו הספר, מי אומר שהספר הזה צודק? אולי יש ספרים שחולקים עליו, המנהג הוא לא כך, וכן הלאה, זו הדרך. לכן, כשאדם נמצא בבית צריך ללמוד גם בספרים, אבל הוא לא יכול לתכנן ולבנות את העתיד שלו. הוא אומר לך, אני לא צריך לבוא לבית-המדרש, אני לא זקוק לחכמים. לי יש ספרים, ברוך השם, יש לי ספרייה עשירה, קניתי 10,000 ספר, יש לי ספרייה מצוינת. הספרים לבד לא מספיקים, אלא הם בבחינת כלים. בראש ובראשונה, אדם צריך ללמוד אצל תלמיד חכם, זה מה שאמרו חכמים, גדול שימושה יותר מלימודם. מה זה שימושה? תשאל את האנשים, כולם יודעים, יגידו לך, אני ברוך השם זכיתי, אני הבאתי כוס תה לחכם, זהו, זה שימושה. זה דרשה, זה לא הפשט. הדרש גם חשוב, גם זה מצווה, אני לא מזלזל במצווה הזאת, אבל שימושה פירוש הדבר. כשאני נמצא ליד החכם ואני רואה כל דין וכל הלכה, איך הוא פוסק, מה כל דבר ודבר, מה דינו, מה שורש העניין, ואני מתמחה בהלכה. אני לא רק לומד בתיאוריה בספרים, אלא, כמו שאמרנו, הסוכה שמעתתה לבד הלכתה, הוא רואה את הרב, איך עושה, כמו שראינו, התנאים, האמוראים, איך היו עושים, מה היה עושה תווי עבודו של רבן גמליאל וכו'. זה נקרא גדול שימושה יותר מלימודה, כך שאין תחליף לדבר הזה. להבדיל, למדתי עשר שנים רפואה, לא שמונה, ובכל המבחנים קיבלתי הכול 100%. שום מבחן לא פספסתי. אני יכול עכשיו להיות רופא? חס ושלום. בשום בית-חולים, בשום מקום לא יקבלו אותך. למה? צריך לעשות שנה אחת של התמחות. בלועזית זה נקרא סטאג'. צריך להיות קודם שנה אחת סטאג'ר, לראות איך מזריקים את הזריקה, איך לוקחים דם, בדיקה כזו, בדיקה אחרת, אתה רואה את הגרון שלו, הגרון שלו אדום, יש לו גם מגדלת, הוא רואה את החיידקים, כל דבר ודבר הוא רואה הלכה למעשה. אחרי שנה של התמחות, אז קיבלת ציונים 100%, אתה עושה דוקטורט, מזמין לך, אתה נקרא דוקטורט. בלי זה אי-אפשר. למדת בתיאוריה את מבחן הנהיגה. כל התמרורים, הכול ידעת, ייתנו לך רישיון נהיגה, ענית הכול, הסברת הכול. לא מספיק. אתה צריך לדעת איך הולכים אחורנית רוורס, איך קדימה, איך ימינה, איך שמאלה, כל הדברים, מבחן המציאות. זה מה שיש לנו בתורה. התורה שלנו היא תורת חיים. ולא מספיק לבוא בתיאוריה וללמוד את הדברים האלה, עם כל הכבוד לספרים הטובים, ויש היום שפע עצום של ספרים נפלאים. זה דבר עצום. בלי זה האדם לא יוכל ללמוד תורה, בלי הספרים. אבל צריך לשלב את שני הדברים, גם וגם, ואז, בעזרת השם, האדם הזה יזכה לכתרה של תורה, וכולנו חייבים בדברים האלה, בלי יוצא מן הכלל. אף יהודי לא פטור מהדבר הזה, חייב לדעת את כל מקצועות התורה, בכל מכול כול. אז אני אגיד לך שיעור. יש ביום שבת בשעה 13' בבית-הכנסת ישועה ורחמים. הגאון הרב אהרן ירחי לומד אתם על הסדר, שולחן ערוך, וטור בית-יוסף, סימן שכה. לומדים את זה מדי שבת בשבתו. תבוא שם ותלמד ותתמחה גם בלימוד הבית-יוסף. לא רק לדעת לגרוס את זה, אלא לדעת איך להבין יפה את הכיוון, את השיטה של מרן. כן, תבוא ותהיה מעשרה ראשונים שם. גם זה יש בשכונות שלנו, החכמים שלנו מלמדים. גם בית-יוסף, תבוא לשם ותהנה, מלוך אופניים יהיה לך תענוג. ברוך ה' לעולם, אמן ואמן. צריך לסמוך גאולה לתפילה, ולא יפסיק ביניהם אפילו בהאמן אחר געל ישראל, ולא בשום פסוק חוץ מהשם שפתי תפתח. הגמרא, בברכות ד', ברכות ט', בשני המקומות, מזכירה את ההלכה הזו, שצריך להסמיך גאולה לתפילה. אמנם כשאנחנו קוראים קריאת שמע עם הברכות, קריאת שמע בברכותיה אתה מסיים את המצווה ברוך אתה ה' געל ישראל. גמרת געל ישראל, סיימנו את המצווה של קריאת שמע וברכותיה. מצוות התפילה היא מצווה חדשה, עוד מצווה נוספת. גם הזמנים הם לא בדיוק אותו דבר. הזמנים של קריאת שמע וברכותיה והתפילה הם לא שווים. אדם יכול לברך ברכות קריאת שמע רק עד סוף שעה רביעית, ואילו תפילה בשעת הדחק, אם היה אנוס, יכול להתפלל אפילו עד חצות. אתה רואה שהן שתי מצוות נפרדות. אף-על-פי-כן, אחרי שחותם, ברוך אתה ה' געל ישראל, אסור לו לדבר באמצע הדברים בטלים, אלא חייב להתחיל מייד. השם שפתי תפתח. מנין לנו? הגמרא מביאה על זה את הסמיכות של הפסוקים. בתהילים, פרק יט, הפסוק האחרון, השם צורי וגואלי, מייד הפרק הבא אחריו, יענך השם ביום צרה. והגמרא מסבירה לנו את הרעיון מדוע צריך להסמיך גאולה לתפילה. אדם קובע רעיון עם המלך. המלך הסכים, אחרי מאמצים מרובים, הסכים לשמוע אותו. יש לו כמה בעיות. אם המלך ייתן הוראה אחת, מילה אחת, הכול בסדר. הוא מגיע לשם, נכנס לפני ולפנים, יש שם דברים יפים, נחמדים, מוזיקת רקע, המוזיקה יפה, הכול יפה, והאדם הזה נמשך אחרי אותם הדברים. המלך קבע לו, תבוא בשעה שמונה. בשמונה הראש שלו היה במקום אחר. אומנם הוא היה סמוך, לא רחוק מהמלך, אבל שם, בפרוזדור, הסתובב לראות את הדברים היפים שיש שם. יש שם תמונה של רבין, או דברים אחרים, אני יודע מה יש שם. עבר הזמן, גמרנו, הפסיד את הרעיון. צריך עוד הפעם לחדש רעיון חדש. מי יודע אם ייתנו לו. כך גם אנחנו אומרים פסוקי דה-זמרה, מתחילים ברוך שאמר, השתבח. אומרים את כל פסוקי דה-זמרה, מתקרבים לאט-לאט לקדוש-ברוך-הוא. יותר מזה, אומרים קריאת שמע וברכותיה, מזכירים אמת ממצרים גאלתנו את השבח של הקדוש-ברוך-הוא. עושים את כל הדברים האלה, וצריך להגיע לתחנה הסופית. אתה משבח את הקדוש-ברוך-הוא, אתה גיבור, אתה קדוש, אחרי זה אתה יכול גם לבקש. יש לך באמצע 13 ברכות שהן ברכות בקשה. כל אחד ואחד מבקש על עצמו ועל כל עם ישראל. במקום שהאדם הזה יחבר, ברוך אתה השם גאל ישראל, מייד ייכנס למלך. במקום זה קיבל טלפון. פעם הנודניק הזה היה רק בבית. היום, בשבטך בביתך, ובלכתך בדרך, ובשוכבך ובקומך. אז הכוכב הזה הביא את הטלפון שלו גם לבית-הכנסת, שכח לכבות את זה. אחרי גאל ישראל הוא התחיל לדבר בטלפון. אז האדם הזה בוודאי שגם אם יתפלל אחר כך, יאמר השם סבתי תפתח, אבל הוא קטע את הרצף שיש בין השם צורים וגוענים לבין ענך השם ביום צרה. זה המשל שהגמרא מביאה. ולכן אסור לאדם לדבר באמצע, אלא צריך לחבר בין שני הדברים. מחלוקת גדולה בראשונים, האם רק דברים בטלים אסור, אבל דברים שבקדושה, לענות קדיש, קדושה, אמן, ברכו, האם מותר לומר אחרי געל ישראל, או שגם דברים שבקדושה אסור? אמנם דעת בעל הלכות גדולות, רבנו חננאל, ורוב הראשונים, שמותר לומר דברים שבקדושה. אבל התוספות, הרמב״ם והזוהר הקדוש, נוקטים להלכה שגם דברים שבקדושה אסור. וכך פסק מרן למעלה בסימן סו שאפילו קדיש וקדושה לא יענה. עד הפסוק, גואלנו השם צבאות שמו, עד שם יכול לענות. אבל אמר, ברוך אתה השם, אין מה לעשות, ימשיך גאן לישראל ויתחיל השם סבתי תפתח, אפילו המלך שואל בשלמה לא ישיבנו, ממש כמו בתפילה, כך גם בין גן לישראל לבין העמידה. האשכנזים פחות חוששים לדברי הזוהר. אנחנו, הספרדים, בכל ענייני התפילה, מיישרים את הקו על-פי הזוהר הקדוש, אבל הם לא תמיד עושים כך. ולכן, לדיד הוא, אם האדם הזה ישמע קדיש קדושה או ברכה, יכול להיות שצריך לענות. מה הם עושים לצד דה-חוראי ליבא דקול עלמא? לא להסתבך במחלוקת הזו. החזן שלהם אומר, ברוך אתה השם, בקול רעם. גאל ישראל לא אומר בקול רעם. למה? יכול להיות שאם הוא יאמר גאל ישראל בקול רעם, יצטרך מישהו אחר לענות אמן. למה לך להכניס אותו למחלוקת הפוסקים? בשביל מה? שב ואל תעשה. בכוונה הם אומרים את זה בלחש. זו עצה טובה לא רק להם, גם לנו. וכי כל הספרדים יודעים את ההלכה, כולם לומדים את מה שכתב מרן בשם הזוהר, אבל לא כולם עושים כך. הרבה פעמים יהיה איזה אדם שיתאה ויגיד, לא רק אמן, אלא הוא יגיד גם, יצעק, ברכו ברוך שמו, אמן. יגיד גם, למה לך להכניס אותו לבעיה? עדיף יותר, אתה מגיע לקטע האחרון, תאמר את הברכה הזו, האחרונה, בלחש, כדי שאף אחד לא יזדקק לענות אמן, אליבא דקול עלמא. זו העצה הייעוצה בלכתחילה. למעלה למדנו, כשאדם שומע קדוש או קדושה באמצע העמידה, יכול לכוון. הוא מפסיק רגע, מגיע על הצדיקים, מפסיק, שומע קדוש-קדוש, ואחר כך הוא ממשיך. האם פה יכול לפחות בשתיקה, או שחייב להסמיך גאולה לתפילה, ממש לחבר וגם לשתוק אסור? הפרי מגדים אומר שיכול לפחות להקשיב ולשמוע, וכך כותב יד אליהו. אבל רוב ככל הפוסקים חנכו עליהם גם בדבר הזה. עד כדי כך החיוב להסמיך גאולה לתפילה, שצריך לחבר את זה, שאפילו בשתיקה אסור לו להפסיק. יכול להיות שגם הפרה-חדש יודע בזמן הזה שרוב החזנים לא מכוונים על האחרים, אז אין תועלת להפסיק. גם לדעת הפרה-חדש אין הרבה נפקא מינה אם הוא יעמוד ויקשיב לחזן. לכן, ימשיך מייד, השם שפתי תפתח, ואין צורך להתעכב כלל ויקר. והגמרא אומרת, אדם שבעזרת השם מקיים תמיד את הדברים הללו, סומך גאולה לתפילה, אינו ניזוק כל אותו היום. תוספות מסבירים שם שמדובר בעיקר על אדם שמסמיך גאולה לתפילה בשעת הנץ החמה. זה הרגע החשוב ביותר, אבל גם אם לא זכה בנץ החמה, גם אחר כך, אז תהיה לו גם הבטחה בזעיר ענפין, לא מאה אחוז, אבל יש לו גם הבטחה מסוימת, ולכן כל אחד ואחד ידקדק בדברים הללו. ואם יש איזה טיפש, איזה אדם שמדבר באמצע, צריך להוכיח אותו, לפתוח לו את השולחן ערוך. אתה אומר לו בעל-פה, הוא לא שומע. הוא חושב שאתה חושב כך, והוא חולק עליך, הוא מאן דאמר, מה יש? אולי הוא חושב את עצמו הרבה יותר חכם ממך, מי אתה לפניו? אולי יש לו דוקטור או פרופסור, אני יודע מי הוא. לכן, אמר עם הספר, רשום מה חשבתו הרעה. תפתח לו את הספר, תראה, שולחן ערוך, סימן, סמיך ו', קו', יא', תראה לו את הגמרא בפנים, ברכות ט', תגיד לו, יש הבטחה, אינו ניזוק כל היום כולו, וכו', תגיד לו את כל הדברים האלה, נקווה מכאן ולבא, לחושבנה טובה, ייזהר, שלא ידבר באמצע הדברים בטלים, ואת הנודניק הזה, תגיד לו, ברגע שאתה בא להיכנס, במקום קדוש, לפני שנכנסים לבית כנסת, מכבים את זה. אפילו שלא בשעת התפילה אסור לדבר בבית הכנסת דברים בטלים. קל וחומר, באמצע התפילה הדבר הראשון צריך לכבות. עשו באחרונה מודעות קטנות, יפות, לכבות. אתה חושב כך והוא חולק עליך, הוא מאן דאמר, מה יש? אולי הוא חושב את עצמו הרבה יותר חכם ממך, מי אתה לפניו? אולי יש את זה הדוקטור או פרופסור, אני יודע מי, לכן אמר עם הספר רשום מה חשבתי הרעה. תפתח לו את הספר, תראה שולחן ערוך, סימן, סו, קי, א', תראה לו את הגמרא בפנים, ברכות ט', תגיד לו, יש הבטחה, אינו ניזוק כל היום כולו וכו', תגיד לו את כל הדברים האלה, נקווה מכאן ולבא, לחושבנא טבע, ייזהר, שלא ידבר באמצע הדברים בטלים, ואת הנודניק הזה תגיד לו, ברגע שאתה בא להיכנס למקום קדוש, לפני שנכנסים מבית כנסת, מכבים את זה. אפילו שלא בשעת התפילה אסור לדבר בבית הכנסת דברים בטלים. קל וחומר, באמצע התפילה הדבר הראשון צריך לכבות. עשו באחרונה מודעות קטנות יפות לכבות את ה... טוב, הלוואי ואנשים ישימו לב ויעשו את הדברים האלה להלכה ולמעשה, כדי שלא יפריעו לאנשים באמצע לימוד התורה או באמצע התפילה. לא שמעתי טוב. בתוך בית הכנסת, אפילו אם גמרתי את התפילה, אסור לי לדבר בטלפון בתוך בית הכנסת. בית הכנסת הוא קדוש. בטח, ודאי. ודאי. אני התפללתי כבר, אני יכול לומר אמינים, אין שום בעיה. כדי שאחר לא ילמד ממנו, אבל עקרונית ודאי. אני כבר התפללתי. אין לי שום בעיה של הפסק. ודאי שיענה תאמיני. תכף נראה בהמשך. דברי הרמה. תכף, תכף נגיע. הגמרא שואלת, אם גם בלילה, צריך להסמיך גאולה לתפילה, איך אומרים השכיבנו. והגמרא עונה, השכיבנו כגאולה אריכתה דמה. הגמרא ממשיכה שגם הפסוק, השם שפתה תפתח, גם זה כגאולה אריכתה דמה. היינו, זה חלק מהתפילה. זה לא דבר בפני עצמו. דבר בפני עצמו, אפילו מצווה, אסור להכניס באמצע. אבל כאן, השם שפתה תפתח, זה ממש הופך להיות חלק גמור מהעמידה ולכן זה לא נחשב להפסק. זה שמרן אומר, ולא יפסיק בשום פסוק חוץ מהשם שפתה תפתח. מדוע אנחנו צריכים להקדום את הפסוק הזה כשאדם מתפלל לפני הקדוש ברוך הוא? צריך לומר את התפילה בצורה מושלמת. להבדיל, אדם שמדבר עם המלך, אז הוא מכין לעצמו את הנאום, כותב את זה, חוזר על זה, שניים מקרא ואחד תרגום. הוא לא יכול לדבר עם המלך בשפה עילגת בכל מיני חצאי מילים, כמו שהוא מדבר בשוק מחנה יהודה. אחר כך המלך לא יבין אותו, יזרוק אותו במדרגות. אז קל וחומר, לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, אתה צריך להיות קריין מעולה, תאמר את הדברים בצורה היפה ביותר, המושלמת ביותר. אבנים שלמות תבנה את מזבח השם אלוהיך, כך גם התפילה היא שכנגד הקורבנות יאמר כל מילה ומילה בצורה מושלמת. צוהר תעשה לתיבה, שכל תיבה ותיבה תהיה מאירה, תהיה מושלמת, ולא יאמר חצאי מילים בגלל המהירות או סיבה אחרת. ולכן אנחנו מקדימים ומבקשים מהקדוש ברוך הוא, הרי מהשם מענה לשון, לפעמים אני רוצה אבל לא הולך לי. לכן אנחנו מבקשים קודם כל, השם שפתיי תפתח ופי יגיד תהילתך. שם דוד המלך מקדים פסוק שלפניו אומר כך כי לא תחפוץ זבח ואתנה עולה לא תרצה זבחי אלוהים רוח נשבר ונשבר ונדכה. ואחרי זה, זאת אומרת, על עוון בשוגג יש כפרה על ידי הקורבן. עוון במזיד, אין כפרה, הקורבן לא יכול לבוא על מזיד. וכאן דוד המלך החשיב את הבעיה שלו בעניין בת שבע, שזה קרוב למזיד ביחס למעלתו. ולכן קורבן לא יכול להועיל. אבל, ומשלמה תרים שפתנו על ידי התפילה, השם שפתיי תפתח ופי יגיד תהילתך זה הכוח בתפילה הרבה יותר מאשר הקורבנות שאפילו בדברים כאלה של מזיד על ידי כוח התפילה ובעזרת השם התחפר לו הכל. נכון שהוא פתח, אבל שם הוא עדיין לא עומד לפני המלך. פה אתה עומד לפני המלך. לכן, בחיי גוונה, העיקר, העיתוי, איך אומרים, שעה תשין. אתה רואה, אנשים, לפני שהוא בא לנאום, אולי חלילה הוא משתער, יהיה לו איזה משהו, אז לפני כן הם מצחצחים. אתה רואה שבשנייה האחרונה, הוא יכול לעשות את זה שעה קודם בבית, אבל בשנייה האחרונה הוא מכין את עצמו, להבדיל גם פה. לכן מחברים בכל התפילות, נוסף, נעילה, שחרית, מנחה ערבית, בכולם אנחנו מקדימים. קודם כול, השם שפתיי תפתח. בסעיף ב', מרן כותב, החזן, כשמתחיל ב-18 בכל רם, חוזר ואומר, השם שפתיי תפתח ולפי יגיד תהילתך, גם החזן צריך לומר, ולא רק אנחנו בתפילת הלחש. כך כותב בעל תרומת הדשן, כך פוסק מרן וכך ההלכה. ועל-פי הקבלה, גם החזן, כשמתחיל את החזרה, לא יתחיל בקול רם, ברוך אתה ה' אלא יקדים, גם את הפסוק, השם שפתה תפתח, צריך לומר בקול רם. האשכנזים הולכים לפי המגן אברהם, תמיד הם נמשכים בעקבותיו, והמגן אברהם לומד בדברי המקובלים שצריך לומר את הפסוק הזה בלחש, ואחר כך התחיל החזן, ברוך אתה ה' בקול רם. אבל הרבה מגדולי המקובלים השיגו בזה על דברי המגן אברהם, ואמרו שעל-פי הקבלה גם הפסוק השם שפתה תפתח, צריך להיאמר בקול רם. וכך המנהג שלנו, מנהג הספרדים, שאומרים, החזנים אומרים בקול רם, השם שפתה תפתח, ולא כדאי לשנות, אלא עדיף לנהוג בדרך האמורה. כן, למה לא? אתה יכול. הגע, יש אומרים שמותר לענות אמן על גאל ישראל, וכן נוהגים. האשכנזים, כמו שאמרנו, הם נוהגים לכולה. אנחנו לא נוהגים כך, אפילו אם האדם הזה הקדים את החזן, גמר גאל ישראל וחיכה, ושומע את החזן, לא עונה אמן לא על עצמו ולא על החזן, כי אפילו קדיש וקדושה לא עונה, קל וחומר, אמן לברכות. זה מה שהרמ״ה כותב, וכן נוהגים, הכוונה לדידווי, האשכנזים, אנחנו נוהגים כדברי הזוהר הקדוש הרמב״ם ומראן. יש אומרים, ה' דצריך לסמוך גאולה לתפילה, היינו דווקא בחול או ביום טוב. אבל בשבת אין צריך. ולמה? מה ההבדל בין חול לשבת? מסביר לנו כאן פירוש, דתעמא דבענה ננזמח גאולה לתפילה, דכתיב יענך ה' ביום צרה, וסמיך ליהו לרצון ומרפי ה' צורי וגואלי. בשבת לאו זמן צרה הוא. ולעניות דעתי נראה דמה שאין כן ביום טוב הוא, משום שהם ימי הדין וכדתנן בראש השנה טז בפסח על התבואה, וטוב להחמיר אם לא במקום שצריך לכך. רבנותם דן, האם החובה הזו להסמיך גאולה לתפילה זה רק בימי החול או גם בשבת? מה ההבדל? מה נשתנה? מה ההבדל בין זה לזה? אתה אומר שעיקר האסמכתה, למד לו ה' צורי וגואלי, הוסמיך ליהו ענך ה' ביום צרה. כאן יום שבת זה לא יום צרה. אם כן, אין בעיה, אתה יכול לדבר אחרי שהוא גומר גל ישראל, מעיקר הדין אתה יכול לדבר. הרבה מהראשונים הלכו בעקבות זה. אבל מרן בבית יוסף דחה את דברי רבנותם במעריל, אמר לא. עיקר הסברה הבאנו את המשל של המלך, אז אם זה המשל של המלך, מה לאכול, מה לשבת? אז רק אסמכתה בעלמא הפסוק, ה' צורי וגואלי, ה' ה' ביום צרה. ולכן אין הבדל בזה בין חול לבין שבת. דבר שני, הפוסקים מקשים על החילוק הזה מדברי הירושלמי. הירושלמי דן למה ביום שמחת תורה אנחנו מתחילים לומר משיב הרוח ומוריד הגשם במוסף. למה לא תקדים? למה לא תאמר לפני כן? בלילה אי-אפשר לומר בליל שמחת תורה, לא כולם נמצאים. אבל בבוקר בשחרית, תאמר כבר בבוקר בשחרית משיב הרוח ומוריד הגשם. הירושלמי עונה. לפני שהחזן והציבור יגידו משיב הרוח ומוריד הגשם, צריך קודם כול להודיע, להכריז. לפני מוסף אנחנו אומרים את הבקשה של הגשם. אתה אומר אל חי יפתח אוצרות שמים, יושב רוחו יזלו מים. אתה מודיע, מכריז לציבור, משיב הרוח ומוריד הגשם, ואז אחרי זה באה תפילת מוסף. פה, בין גאל ישראל לבין העמידה אתה לא יכול להודיע, משיב הרוח ומוריד הגשם, שהרי צריך להסמיך גאולה לתפילה. אם נלך לפי ההסברה של רבנותם, הרי גם יום טוב זה לא יום צרה, ואין צורך לחבר בין גאולה לתפילה. אז אם אתה אומר אפילו דברים בטלים מותר, קל וחומר צורך מצווה, נאמר משיב הרוח ומוריד הגשם, אז למה הירושלמי אוסר? אלא ודאי שהירושלמי נוקט להלכה שגם ביום טוב צריך להסמיך גאולה לתפילה, למרות שזה לא יום צרה. זו הקושייה השנייה, ולכן אנחנו באמת פוסקים להלכה שאסור לדבר בין גאולה לתפילה גם בשבתות וימים טובים. הרמ״א הרגיש בקושייה הזו. מייד הוא מתרץ. אני קורא עוד פעם את לשון הרמ״ה. ושבת לאו זמן צרה, ונראה לעניות דעתי במה שאין כן בהיותו, משום שיום ימי הדין וכדתם בראש השנה תדיין בפסח על התבואה. זאת אומרת, בחג, במועדים, הוא מודה למרן שאסור לדבר בין גאול ישראל לתפילה. למה? כי החג מבחינה מסוימת זה משהו כעין יום צרה, שהרי המשנה אומרת שבחג, בחג הסוכות נידונים על המים, בפסח עד התבואה, בחג השבועות על פירות האילן. אז זה סוף סוף ימי דין, ולכן שם באמת אסור להפסיק בין גאולה לתפילה. אבל שבת לגמרי זה לא יום צרה, זה החילוק של הרמה בין שבת לבין יום טוב. אבל כל זה לדידה, לדידן אין הבדל. אנחנו פוסקים להלכה ולמעשה שגם בשבת וגם ביום טוב אסור להפריד בין גאולה לתפילה. מייד אחרי שהוא גמר גאהל ישראל, התחיל מייד, השם סבתה תפתח. לא רק אנחנו הספרדים, גם חלק מאחרוני האשכנזים, השעגת אריה, שערי תשובה על המקום ועוד, הלכו לזה בהלכה הזאת בעקבות מרן, ולכן הסיכום להלכה, ברור שאסור לדבר דברים בטלים גם בשבת ביום טוב בין גאולה לתפילה. אבל, השלמי ציבור בא ועושה פשרה. הוא אומר, דברים בטלים, חלילה וחס, ודאי שאני לא אדבר גם בשבת ביום טוב. אבל אני גמרתי גאהל ישראל, במניין השני אומרים, וקרא זה לזה ואמר. אז בואו ונעשה ספק ספקה להתיר לפחות לענות קדושה. שמעל לך, כבעל הלכות גדולות ורבינו חננאל, שרק דברים בטלים אסור, אבל קדוש וקדושה מותר. אפילו אם תאמר הלכה כאזור הקדוש והרמב״ם, שגם קדוש וקדושה אסור, אולי בשבת ויום טוב, הלכה כרבנותם, שמותר. עוד מאה אחרונים נמשכו אחריו. אבל עדיין המקובלים ממענים בדבר הזה. ידוע הדבר שבענייני תפילה אנחנו הולכים בעקבות המקובלים. גם מי שלא למד קבלה ולא מתכונן ללמוד קבלה, אבל ההנהגה אנחנו צריכים ללכת כדעת המקובלים, ולכן כלל גדול בידינו. שב ואל תעשה עדי. הרי ידוע מה שאומר בספר מים רבים, אשל אברהם ועוד. העוסק במצווה פטור מהמצווה שנאמר, ובלכתך בדרך. בלכת דודא אחוד אין לחייו, כשאתה עוסק בעניינים שלך. אבל אם אתה לא עוסק בעניינים שלך אלא אתה עוסק בעניין של מצווה, אתה פטור. אז אף אחד לא אומר שהוא חייב להגיד קדוש קדוש, אלא הוא רשאי להמשיך השם שפתי. אז אם כך, אם הוא מכניס את עצמו לבוץ על ידי זה שהוא מתחיל לענות קדוש קדוש, הוא מסבך את עצמו נגד דברי המקובלים, ולא כדאי לעשות כדבר הזה, לכן עדיף שיזדרז. הגיע הגאה לישראל, המשיך מיד, השם שפתי תפתח, לא ימתין אפילו לקדוש וקדושה, גם בשבת ביום טוב אמור כלל זה ודין זה. השם רוחו לא אומר, זה גם דברי שם. ואפילו אחי, כן. אלף קמינה עוד, בימים הנוראים, ראש השנה וכיפור, לפני החזרה, אומר החזן את הפיוט השם שמעתי שמעך יראתי, השם שמעתי ונרגזתי יומבותי וכולי. פיוט יפה שמעורר את הלבבות, אנשים מתלהבים מזה, זה מדליק את האווירה, כמו שאומרים. השאלה היא, אומרים את זה רק לפני החזרה של מוסך או שאפשר לומר את זה לפני החזרה של שחרית. תלוי בבעיה הזו, במחלוקת הזו, כי לא רק היחיד צריך להסמיך גאולה לתפילה אלא אפילו החזן. עד כדי כך האחרונים מקפידים בדבר. ולכן כותב בספר נהר מצרים שבמצרים הנהיגו לא לומר השם שמעתי שמעך בשחרית אלא דווקא במוסך. וכך באמת רצוי לעשות. בלאו הכי אתה אומר את זה. זה לא דבר שבחובה לא מדאורייתא ולא מדרבנן. זה פיוט יפה, מה אין דפקא בעיניים אם תאמר את זה בשחרית או במוסך? אפשר לומר את זה גם לפני מוסף, זאת ועוד. זה לוקח, הפיוט הזה, עשר דקות. לפעמים מתאחרים יותר מדי בתפילת מוסף, מתחילים אותה מאוחר מדי. עדיף יותר להשאיר את זה לפני החזרה של מוסף ולא לומר אותה בשחרית. אבל זה טוב שאתה בא לבית-כנסת שהגבאי והציבור כולם מחפשים לדעת את האמת, דבר השם זו הלכה. אתה אומר להם מה ההלכה, מה המקובלים, הם עושים. אבל יש מקומות שהגבאי חושב את עצמו שהוא הפסקן הבינלאומי והוא אומר לו, בשנה שעברה אמרנו לפני שחרית, אל תשונה. כך הוא נותן הוראה לחזן. ואם הוא יעשה קונצים הוא יעיף אותו באמצע התפילה. אז להתקוטט איתו, לעשות מחלוקת בשביל זה, לא כדאי. אבל אפשר לפחות לעשות תחבולה כזו. לרוב החזנים, בפרט בבתי כנסת גדולים, יש סומך. את הפיוט הזה ייתן לסומך, הוא יאמר. החזן ישתוק, לא יאמר שום קטע. הסומך, הוא יאמר את הכול. זו העצה, יעוצה, בלכתחילה. אבל אם הוא אמר את זה אפילו בשחרית, יש לו על מה לשמור. שוב, אוכילה לאל זה כמו השם שפתיה תפתח. הוא מבקש, או אבוא כעני שואל על פתח, הוא מבקש החזן שהקדוש ברוך הוא יקשיב וישמע את תפילתו. אז כמו השם שפתיה תפתח, גם זה הקדמה מעין זו. לכן לגבי זה אין כל כך בעיה. אבל השם שמרת תשמעך זה פיוט ארוך, שזו לא הקדמה לתפילה. ולכן עדיף יותר שיעשה, כמו שאמרנו, בין תפילת הלחש של מוסף לחזרה. יותר מזה, גם שם, אם יש סומך, יותר טוב שהסומך יאמר את הכול. החזן לא יתערב, הן לגבי ראש השנה והן לגבי הימים הנוראים, ביום הכיפורים. אנחנו רוצים להגיע לשיא השלמות, המקסימום, הדבר הטוב ביותר, המהודר ביותר בתפילה באותם הימים מימי הדין, והלוואי שהקדוש ברוך הוא ישמע את כל התפילה שלנו. גם בראש השנה להיכנס למחלוקות ושילמה לך. זו העצה, אדם חכם ונבון, כך נוהג ועושה. רק הבעיה היא, כמו שאמרתי, לא לחכמים לחם ולא לנבונים עושר. לא תמיד השכל הולך אצל העשירים. והרבה פעמים הגבאים הם בעלי ממון. אתה הולך מחוץ לירושלים, אתה רואה שם כל מיני גבאים, אנשים בעלי ממון, בעלי זרוע, שמשתלטים על הגבאות, על הכול, ואין להם סבלנות להקשיב, לשמוע לדברי חכמים. לא מחפשים את האמת, מחפשים להתנצח, להתווכח עם הרב, להראות שהם יותר חכמים מארב, והם יודעים יותר טוב. כך הם חושבים את עצמם. אז אין מה לעשות עם האנשים כאלה. השם מרחם עליהם, צריך לכוון עליהם טוב. בברכה הראשונה, חוננו ליתך, חכמה בינה ודעת, שיהיה להם קצת שכל, ואולי גם אשיבנו אבינו לטובתך. אולי גם זה יזכו. ברוך השם, הגבאים שלנו, אנשים בני תורה, עושים את הכול על טהרת הקודש. תבוא לכאן, תתפלל איתנו בנצח אמה, תפילה טובה בראש השנה, כיף. תהנה, תתענג. טוב. שם אין בעיה מצד גאולה לתפילה, אלא שם הבעיה היא שאסור לחזן להפסיק בין לחש לחזרה. נראה את זה לקמ״ל בסימן קכ״ד. אם החזן מדבר באמצע בין לבין, זה לא טוב. ולכן יש מחלוקת אפילו על נוסף, בגלל זה המלצנו, אמרנו, אם יהיה סומך, עדיף שהסומך, הוא יאמר את הדברים האלה. אצלנו כאן גם הציבור עוזר, לא רק הסומך. גם הציבור אוהב לומר את הקטעים האלה. אז כדאי שאתם תגידו, תרמוז לחזן שזה לא בשבילו, זה החלק שלנו, אנחנו זוכים בזה. אם עד שלא קרא קראת שמע מצא ציבור מתפללים, לא יתפלל עמהם אלא קורא קראת שמע, ואחר כך יתפלל למסמך כהונה לתפילה עדיף. אדם שקם מאוחר, לא הרגיש טוב, וקם מאוחר. מגיע לבית-הכנסת, זה המניין האחרון שיש באותה עיר, אין יותר מניינים. הוא מגיע לשם ורואה החזן נמצא קריאת שמע. אז אם הוא ירצה להניח תפילין ולהתחיל לפי הסדר, הוא לא יוכל להתפלל עם הציבור, הוא לא יכול לעשות קפיצת הדרך בכמה שניות. אז הוא יצטרך להתפלל, השם שפתי תפתח ביחיד. אבל אם הוא ידלג, לא יאמר עכשיו את קריאת שמע וברכותיה, אלא יתחיל איתה מיד השם שפתיי. ואחר כך, אחרי שיגמור עושה שלום במרומה, אחרי זה ישלים את מה שהחסיר. אבל אם הוא ילך בדרך הזו, אז אין לו הסמכה של גאולה לתפילה, החיבור הזה בין גאה לישראל, השם שפתי תפתח. מה יותר עדיף? תפילה בציבור יותר חשוב, או להסמיך גאולה לתפילה. זה מה שכותב גם הרשב״א, שכל כך מצוות להסמיך גאולה לתפילה חשובה, שזה יותר חשוב אפילו מתפילה בציבור. ולכן, משום זה, לך תחילה יותר טוב, שיתחיל לפי הסדר. לומר, ברוך שאמר, פסוקי דזמרה, קריאת שמע וברכותיה. למרות שעל ידי זה יצטרך להתפלל ביחיד, עדיף יותר לעשות כך. זה טוב, כמו שאמרתי, כל ההלכה הזו, במקום שאין יותר מניינים. אבל ירושלים עיר הקודש, אין את השאלה הזו. מה קרה? הגעתי כאן מאוחר, איחרתי את המניין, הגעתי שמונה ורבע, הם נמצאים קריאת שמע. אז תלך לבית כנסת אחר. יש, ברוך השם, עשרות בתי כנסיות בירושלים עיר הקודש, מ-16-15 בבוקר עד חצות היום. יש, ברוך השם, מניינים, מניין אחרי מניין, בכותל, ובסאטמר, במקומות אחרים. ולכן יחפש לו מניין מקום אחר, אין לו יותר להתפלל ביחיד, אם הוא יכול, אם הוא בריא, שיתרח, ילך למקום אחר. בערבית יש בגמרא מחלוקת. המחלוקת היא כך. אנחנו יודעים שמכת בכורות התחילה בלילה, והשם היכה כל בכור. במסכת צמחות כתוב שהקדוש ברוך הוא היכה אותה מכת מוות. אבל עדיין לא הייתה יציאת נשמה לגמרי. היו מפרפרים עד הבוקר. בבוקר מתו לגמרי. אבל ההתחלה, הולכים אחריה, עיקר ההתחלה, כיוון שהם מתו וכבר פרעה צעק, קומו וצאו מתוך עמי, גם אתם וכו', הרי הוא שחרר אותם, הרי אתם לעצמכם, הרי אתם בני חורין, היה כבר הוראה מהמלך וכו', שילכו כבר. האם זה נחשב הרגע האמיתי, או תכלס, מתי עם ישראל יצאו? בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים, יצאו ביום. ולכן הגמרא דנה מביאה מחלוקת האם החובה להסמיך גאולה לתפילה רק ביום ולא בלילה, או גם בלילה. מחלוקת בגמרא, מחלוקת בפוסקים, ומחלוקת גם בין הפשט לקבלה. מרן מדבר בנושא הזה לכמן בהלכות תפילת ערבית בסימן ר'לו', שם מרן מזכיר את הנושא הזה. ומעיקר הדין, לפי הפשט, אין חיוב מעיקר הדין להסמיך גאולה לתפילה. לפי דברי התוספות, בכוונה הכניסו קדיש אחרי שומר עמו ישראל לעד, כדי לרמוז שאין חובה להסמיך גאולה לתפילה. אבל ברור הדבר שדברים בטלים אסור. מרן כותב, אין לספר בין גאולד הערבית לתפילה. אז ברור הדבר שלגבי דברים בטלים אנחנו חוששים. אבל לגבי מצווה, לומר קדיש וקדושה, אמינים של ברכות וכיוצא בזה אפשר או לא? המסקנה היא שכן. הרי אנחנו בעצמנו עונים אמן אחר שומר עמו ישראל לעד אמן. כאן וכאן אומר שעונה גם על האחרים, קדיש וקדושה עונה הכול. אבל, כשבאדם הזה הגיע למניין האחרון, נניח שהמניין האחרון באותה העיר, בתפילת ערבית, הוא הגיע לאמצעים מאשכיבנו. אם הוא ילך לפי הסדר הוא לא יוכל להספיק להתפלל איתם בציבור. מה הוא רוצה? הוא רוצה קודם להתחיל את שם שפתיים תפתח את כל העמידה, ואחר כך הוא יאמר, והוא רחום לכפר עוון, אחרי העמידה, אחרי העושה שלום, הוא יאמר קריאת שמה וברכותיה. כדאי שיעשה כך או לא? לפי הפשט כן, אליבא דמרן כן. אבל שוב, עדיין לפי דברי המקובלים, עדיף יותר שילך לפי הסדר, יאמר כי התשובה וברכותיה והסמיך גאולה לתפילה אפילו שעל-ידי זה יפסיד את מצוות תפילה בציבור. עד כדי כך דעת המקובלים תקיפה לא רק בשחרית אלא גם בערבית. שוב, בירושלים כמעט ואין את הבעיה הזאת. מה קרה לך? באת לכאן בתשע וחמישה. המניין האחרון בברוכוף הגיע להשכיבנו? בסדר. אז אם אין בברוכוף מניין, יש מקומות אחרים. יש בכותל או בזיכרון משה כמעט כל הלילה. אפילו בשתיים, גם באור הצפון. אפילו בשתיים בלילה, אם אתה מגיע, תמצא לשם כמה כוכבים, כמה אנשים, עדיין יש פה לילה ערבית, מחפשים הצנדר, מחפשים מניין, תוכל להשיג מניין בזיכרון משה, בכותל, במקומות אחרים. לפעמים אנשים באים מלוד, טיסה, יורדים מהמטוס, אחת-שתיים בלילה, יודעים, בזיכרון משה יש מניין. באים ישר לשם, מארגנים מניין, אז כאן בירושלים אתה יכול להשיג מניין. אז תלך לזרחון משה או תלך לכותל. אבל יש מקומות, יש ערים, שאין, כמו שאמרתי, מניין האחרון, אז אין ברירה, ואז האדם הזה מסתבך מה לעשות, האם להתפלל ביחיד או לא. ולכן ישתדל כל אדם לא להגיע למצב ביש כזה. תמיד אדם שומר על שוליים בכביש. להבדיל, גם בנושא הרוחני אדם ישתדל לשמור על שוליים, אף פעם לא יבוא בדיוק בשעה 20. ישתדל תמיד להקדים, לבוא כמה דקות קודם, כדי שבוודאי יוכל להספיק את התפילה. הוא מתכנן להגיע בחמישה לשמונה, עשרה לשמונה, אז אם היה פקק בדרך, אם איחר, הגיע בשמונה. אבל אם הוא מתכנן להגיע בשמונה, יבוא בסוף, יגיע בשמונה וחמישה, שמונה ועשרה, זה לא טוב. לכן עדיף יותר שאדם ייזהר, כדי שלא יעבור על דברי המקובלים. אני עובר, אני עובר לסיוון קייב. אם הוא באמת צריך לעבודי הרווחה, כמו שנסתיים לראש החברה של חבר הכנסת טיבי, לא כדאי, לא. אל ישען אדם צרכה בשלושה ראשונות ולא בשלושה אחרונות, ודווקא בצורכי יחיד, אבל צורכי ציבור שראיהם. הגמרא בברכות ל״ד אומרת שהברכות הראשונות הן שבח לבורא עולם. למדנו את זה ממשה רבנו, בית חנן אל השם בית האי לאמור. קודם כל התחיל משה רבנו בשבח. אתה חילות להראות את עבדך, את גודלך ואת ידך החזקה וכו'. בסוף, אחרי כל השבחים, ביקש ברנה ואראה. כך גם אנחנו עושים. קודם כל, שלושה הדרכות הראשונות עד האל הקדוש, שבח לבורא עולם. אחר כך אדם מתחיל לבקש, אתה חונן האדם דעת, וחונן ומאתך חכמה בינה ודעת. ולכן לא טוב ולא מתאים לבוא ולערבב ולעשות צלט, לבוא ולהכניס בשלושה הראשונות בקשות אישיות. אבל, כל זה בצורכי יחיד, צורכי ציבור כגון זוכרנו לחיים, מה שאנחנו אומרים בעשרת אמת תשובה, מה שהוזכר במסכת סופרים, בוודאי שאנחנו יכולים לומר את זה. כיוון שזה צורכי רבים, בזה אין את הבעיה האמורה. הגמרא במסכת מגילה יז, מביאה לנו פסוקים כדי להסביר מדוע אתה אומר קודם כל מגן אברהם, אחרי זה מחיי המתים, וכן הלאה, מביאה אסמכתאות מהפסוקים. אבל הגמרא לא אומרת מתי נתקנו הברכות האלה. מבחינת ההיסטוריה זה לא מפורט בגמרא, אבל אורחות חיים מביא את המדרש. המדרש שם הוא אומר מתי הברכות האלה נתקנו פעם ראשונה בהיסטוריה. המדרש אומר כך, כשאברהם אבינו הופל לכבשן האש באור כשדים וניצול, אמרו מלאכי השרת, ברוך אתה השם, מגן אברהם. מגן הכוונה שהקדוש ברוך הוא הקדים רפואה למכה, לא שאברהם אבינו נשרף ואחר כך התרפא בבית חולים. לא, זה קרה, לא קרה לו שום דבר. הברכה השנייה, כשנעקד יצחק על גבי המזבח ועוד פעם חזר לחיים, אמרו, ברוך אתה השם, מחיי המתים. כשיעקב אבינו פגש את המלאכים, הקדישו את קדוש יעקב ואת אלוהי ישראל, אמרו, ברוך אתה השם, האין הקדוש. כשיוסף הצדיק היה צריך לעמוד לפני פרעה, היה צריך לדבר איתו בשבעים לשון, שפת לא ידעתי אשמע, היה צריך לדבר איתו בכל אותם שבעים לשון כדי להגיע להיות משנה למלך. בא גבריאל ולימד איתו שבעים לשון בלילה אחת. כשאדם לומד את כל התורה, תגיד לי דבר כזה, אני עוד מבין. זו תורת חיים, אבל כל מיני שטויות, כל מיני קשקושים שהמוח של האדם יקלוט, זה דבר לפי הטבע לא ייתכן. כל זה היה בגדר נס שלמד יוסף בלילה אחת שבעים לשון, לכן אמרו אז, ברוך אתה השם, חונן הדעת. כשראובן בלבל את שואי אביו ובלבל את יצואי בלהב, ואחר כך חזר בתשובה, אמרו, ברוך אתה השם, הרוצה בתשובה. כשיהודה נכשל בתמר, אמר בהתחלה תשובה ותסרב, בסוף אמר, צדקה ממני, הודה. אמרו, ברוך אתה השם, חנון המרבה לסלוח. כשעם ישראל היו במצרים, הקדוש ברוך הוא הבטיח להם, וגאלתי אתכם, אז אמרו, ברוך אתה השם, גואל ישראל. כשהקדוש ברוך הוא שלח את המלאך רפאל וריפא את אברהם אבינו אחרי ברית המילה, אמרו, ברוך אתה השם, רופא חולה עמו ישראל. כשזרע יצחק, באה עץ ההיא, וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו השם, אמרו, ברוך אתה השם, אברך השנים. אז לא היה מס הכנסה, אז זה היה מאה, מאה נטו נשאר לו. לא היה מי שייקח, לא היו שותפים, אף אחד לא הכניס את היד לכיס של יצחק אבינו. תודה. כשיעקב אבינו פגש את יוסף במצרים, 22 שנה היו נפרדים, השבטים, תריסר שבטיה, לא היו ביחד עמו. רק במצרים התאחדו עוד הפעם תריסר שבטיה, אז אמרו, מקבץ נדחה עמו ישראל. כשניתנה פרשת ואלה המשפטים, אמרו, ברוך אתה השם, מלך אוהב צדקה ומשפט. הקדוש ברוך הוא אוהב שאנחנו נעשה צדקה ומשפט. כשטבעו המצרים בים סוף, אמרו, שובר אויבים ומכניע זדים. אומנם הברכה הזו, הגמרא מסבירה ששמואל הקטן הוא שחיבר אותה בתקופת בית שני, כשרבו המלשינים והמוסרים מתוך אותם הצדוקים וכו', ולכן חיברו, אין הכוונה שכל הברכה חוברה אז. החתימה של הברכה, כמו שאמרנו, נאמרה כבר כשעברו בתוך הים ביבשה, המצרים טבעו, כבר אז אמרו שובר אויבים ומכניע זדים. אבל החלקים האחרים של אותה הברכה והשיבוץ באותו מקום, זה מה שעשה שמואל הקטן. הברכה שאחריה נתקנה כשיעקב אבינו ביקש מיוסף, אונסתני ממצרים, יביא אותו למערת המכפלה. יוסף נשבע לו והבטיח שיעשה את הדברים האלה, אז אמרו משען ומבטח לצדיקים. כשנבנה בית המקדש אמרו ברוך אתה ה' בונה ירושלים. כל זמן שבית המקדש לא בנוי, ירושלים כאילו עדיין לא בנויה. אתה בונה בית, אז בנית אמבטיה, בנית שירותים, בנית זה, אבל הסלון, חדר ספרים, אתה רוצה מקום לשבת, ליהנות, שתהיה לך פינה משלך בבית, זה אין. אז נכון שיש איזה חדר כזה וחדר כזה, אבל העיקר חסר מן הספר כשאין לנו עדיין את בית המקדש. לכן, כשנבנה בית המקדש, בית ראשון, אז אמרו ברוך אתה ה' בונה ירושלים. כשעם ישראל עברו ביבשה בתוך הים אמרו מצמיח קרן ישועה. כשעם ישראל היו במצרים נאנחו מן העבודה וטען שוועתם אל האלוקים והקדוש ברוך הוא קיבל את תפילתם, אז אמרו ברוך אתה ה' שומע תפילה. כשחזרו בזמן בית שני, ועוד הפעם השכינה חזרה לבית המקדש, אז אמרו המחזיר שכינתו לציון. בזמן בית ראשון, כשרצה שלמה המלך להכניס את ארון הבירית, בהתחלה דבקו שערים זה בזה, השערים היו סגורים ולא היה אפשר לפתוח אותם. שלמה מייד הבין שזו לא בעיה טכנית ואף מסגר לא יעזור לך, לא צריך להעביר פתחים ומזנירים כדי לפתוח. צריך להתפלל שהקדוש ברוך הוא יפתח. כל התפילות שאמר לא נענה, עד שבסוף אמר ה' אלוקים אל תרשב אל ימשע שזוכה לחסדי דוד עבדיך. כשהזכיר את הזכות של דוד אז נפתחו השערים ואז אמרו הטוב שמך ולך נאה להודות. הגמרא מסיימת שבאותה השעה הפכו פני שונאי דוד כשולי קדירה, אז הם ראו את צדקתו של דוד המלך. דוד ביקש ואמר, עשה עמי אות לטובה ויראו שונאי ואבושו. ענה לו הקדוש ברוך הוא אני אעשה אבל לא בחייך אלא לאחר מכן וזה היה בעיתוי שאמרנו אחרי פטירתו כשבא שלמה המלך להכניס את אהרון הברית לפני ולפנים. כשעם ישראל ישבו בארץ ישראל והתקיים בהם ונתתי שלום בארץ, ישבו איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו, אז עם ישראל בזמן שלמה היו אימפריה, שלמה מלך על כל העולם כולו, לא פחדו מאף אחד, אז אמרו המברך את עמו ישראל בשלום. אז מבחינת ההיסטוריה אתה רואה שהברכות לא בדיוק לפי הסדר, ולכן הגמרא שם במגילה יז מביאה את האסמכתה מן הפסוקים של למה קדם הברכה הזו לברכה אחרת, בגלל סדר הפסוקים האחר שהגמרא מביאה שם. מה זה אבות תקנו? לא שומע. מה זה אבות תקנו? היסוד, יסוד הדבר, כמו שאמרנו, האבות תקנו. אבל את הפרטי פרטים, הרי אנשי כנסת הגדולה הם ששיבצו לנו את הסדר האמור. זאת אומרת, היה שכלול במשך הזמן. את כל המילים שאנחנו אומרים, את כל הדברים האלה, הם שחתמו לנו את כל זה, אנשי הכנסת הגדולה, לפני 2,400 שנה. כן. אבל איפה צריכים לפרטים האלה? מה שאמרתי כתוב בספר אורחות חיים בשם המדרש, והעתיק את זה מרן בבית-יוסף כאן. תיקח ספר טור אורח חיים, חלק א'. בטור אורח חיים תפתח סימן קי״ב, הסימן שלנו. לצד יומין יש שם את הפירוש של מרן בבית-יוסף. מרן שם מזכיר בהרחבה את כל זה, את כל מה שאמרתי שם. אני קורא בסימן קי״ב סעיף ב׳. מרן בסעיף הזה בעיקר מדבר על מנהג אחינו האשכנזים, אבל גם לנו יש נפקא מנהג, כמו שנראה בהמשך. אין לומר פיוטים ולא קרובץ, פירוש קרובץ ליוצר, שיעור ראשי תיבות, קול רינה וישועה והעולה צדיקים בתפילה. אגב, יש מתירים, הואיל בצורכי רבים הם, וכן נוהגים בכל מקום לאומרם. אצלנו אין בסדר התפילה את הקובץ, אלא זה נמצא רק בסידורים של האשכנזים. מה זה קובץ? אלה הם פיוטים, והפיוטים האלה נאמרים בעיקר שבת זכור, שבת הגדול או בימים הנוראים. מי חיבר את הפיוטים האלה? רבי אליעזר הכלירי. מי זה היה רבי אליעזר הכלירי? יש מחלוקת. התשבץ אומר שזה רבי אליעזר הגדול, הוא היה תנא. זאת אומרת, הם מייחסים את הפיוטים האלה כבר לדורות הקדמונים, לפני כאלפיים שנה לרבי אליעזר הגדול. יש חונקים, יש אומרים שהוא היה בתקופה יותר מאוחרת. הם יכולים לכתוב, אבל השאלה, מה האמת? האמת היא שכל הקרובץ הזה מיוחס לאבי אליעזר הכלירי וקרובץ ראשי תיבות. כל רינה וישועה באהלה צדקים. רמז שיש כאן שירות ותשבחות לבורא עולם. ולכן אצל האשכנזים אומרים את זה בכל אותן השבתות. השאלה היא, איפה לומר את זה? גם אם נאמר חיבר אותם רבי אליעזר, לי אומר שרבי אליעזר אמר לומר אותם באמצע ברכות יוצר. אולי הוא אמר נאמר אותם אחר כך. זה לא כתוב איפה לומר אותם. לא היה אז בזמנו של רבי אליעזר סידור לשבץ בתוך הסידור את הדברים האלה, אלא הוא חיבר את הפיוטים האלה. זה היה מסורת בעל פה ולא ידוע היכן לומר את זה. ולכן יש מחלוקת גדולה בפוסקים. מרן מסכם להלכה, אסור לומר את זה באמצע הקריאת שמע וברכותיה. כל זה הפסק. הרמ״ה חולק. הרמ״ה הולך כדעת הראש התוספות הר״ן והגויימוניות, שמותר לומר את זה שם. כל זה גם שבח לבורא עולם, זה מהעניין. ולכן, לפי דעת הרמ״ה הדבר מותר, וכך נוהגים בכל מקום, לאומרם, הכוונה על מנהג אחינו האשכנזים. האמת היא שבזמן האחרון גם האשכנזים לא כולם הולכים בשיטת הרמה בעניין זה. והסיבה היא, לפי הקבלה זה הפסק. לפי הקבלה אין קשר בין הדברים, זה לא נחשב לדבר מהעניין, ואסור לומר קרובץ באותם המקומות באמצע ברכות קריאת שמע. הרבה מאחינו האשכנזים, בעיקר החסידים שהולכים בעקבות המקובלים, שינו באחרונה וכך הם עושים. אחרי שגומר החזן את החזרה וקדיש תתקבל, אחרי זה הם אומרים את הקרובץ, בזה אליבדי כולל עלמא זה טוב, וכך רצוי להנהיג גם אותם. לנו אין נפקא מינה בזה, אבל יש נפקא מינה בפיוטים אחרים. יש לנו את הפיוט מי חמוך בערב, בשבת זכור, או באותם הימים הנוראים. יש שם גם כן כמה פיוטים, וגם בזה נפקא מינה, ועדיף גם שם לומר אותם אחרי החזרה. כן, גם. בכבוד כבוד הרב, לסעיף ב' אין לומר פיוטים ולא קרובץ. פירוש קרובץ יוצר, ויש אומרים שיעור ראשי תיבות כל רינה וישועה ואהלה צדיקים. הגאה, ויש מתאורים מועיל וצורכי רבים הם, וכן נוהגים בכל מקום לעומרם. אחינו אשכנזים, בימים הנוראים וכן בארבע שבתות, שבת הגדול, שבת זכור וכיוצא בהן, מוסיפים פיוטים. הפיוטים האלה מכונים בשם קרובץ, וחיבר אותם רבי אליעזר הכלירי. שאומרים שהתנא רבי אליעזר הגדול הוא שחיבר את הפיוטים האלה, הוא בעל פיוטי הקלירי שמכונים בשם קרובץ. כך כותב התשבץ, רבי שמעון בן צמח, שהיה לפני 600 שנה. הוא אומר שלמעשה הפיוטים האלה קדומים מאוד, יסודם בהרי קודש, על-ידי רבי אליעזר הגדול. קרובץ זה כינוי לכל חבילת הפיוטים הללו. קרובץ, הראשי תיבות, קול רינא וישועה באהולה צדיקים. והשאלה היא, האם אפשר לאומרם גם באמצע ברכות קריאת שמע? נניח הוא הגיע אהבת עולם או מקום אחר, גם שם אפשר לאומרם או לא? זה הוויכוח שיש בראשונים, במחלוקת גם בין מרן להרמה. הרבה מהראשונים אסרו לאומרם באמצע קריאת שמע וברכותיה. כך דעת הרמב״ן בתשובה, כך דעת הרמה, רבנו מאיר הלוי מתוליטולה. אלא שהוא אומר, כותב בתשובתו, ומה שאמרו לכם, שאני יושב שם, בשעה שהציבור בבית-הכנסת אומרים, אני יושב שם ושותק, אל תחשבו ששתיקה כהודאה ואני מסכים עמם בדבר הזה. אלא פשוט, הוא יודע שגם אם יוכיח אותם לא ישמעו לו, כשם שמצווה לומר דבר הנשמע, כך מצווה שלא לומר דבר שלא נשמע, אין תועלת, אין טעם להתקוטט, לריב עמם, לכן הוא שותק. אבל בוודאי שדעתו לא הייתה נוחה מהמנהג הזה, כך דעת רבנו שמחה, מהרם ועוד. אבל הרמה הולך בשיטת הראש, התוספות, הרן, אגרות מימוניות, כולם התירו לומר את אותם פיוטי הקרבץ, שגם זה שבח לבורא עונם, ולכן לפי דעתם הדבר מותר מלכתחילה. אנחנו קיבלנו הוראות מרן, בוודאי שלנו הדבר אסור, ובפרט שכך הוא דעת המקובלים שאין לאומריו. זאת ועוד, לא רק אנחנו, אפילו אחינו האשכנזים שינו את מנהגם באחרונה. תודה. הרבה מאחינו האשכנזים, בעיקר החסידים שחוששים לדבריה המקובלים, משתדלים לא לומר את הקרובץ באמצע הקריאת שמעו וברכותיה, אלא מסיימים את החזרה אחרי קדיש תתקבל, רק אז אומרים את הקרובץ. וכך ראוי לייעץ להם, אם הם אנשים בני תורה. אתה אומר לו, יש לכם מנהג לומר. אני לא אומר חלילה שלא לומר, ודאי שכן. תגידו. אבל אם אתה משכלל את המנהג שלך בבחינת מעלין וקודש, ואתה אומר את הפיוטים האלה אחרי חזרת השץ, אני באתי כולי עלמא, זה מצוין וטוב, וכך ראוי לעשות. הנפקא מינל לא רק בקרובץ. גם לנו יש פיוטים בימים הנוראים, וכן בשבת זכור. אנחנו אומרים, מי כמוך ואין כמוך, הפיוט של רבי יהודה הלוי. והשאלה היא, האם מותר לומר את זה לפני נשמת קול חי או לא? גם בזה יש מחלוקת גדולה בין האחרונים. חלק מהאחרונים כתבו להכן בדבר. זאת ועוד, כשיש חתן, לפעמים כשנכנס החתן שרים לו או מקהלות עם, ואם החתן הזה, ברוך השם, לומד תורה, תלמיד חכם, אז שרים לו יחיד אל דג ומרבבה. אם הוא בא מוקדם, אם הוא בא לפני ותתפלל חנה, למה לא? תשיר לו. סביב שערים ראשיכם, יחיד אל דג ולמרבבה. הכל מותר למהדרין אליבא דקול עלמא. אבל אנחנו מכירים את החתנים, הם בדרך כלל מגיעים קצת מאוחר, בלשון המעטה. אם יש מישהו שיעיר אותם, אז הם מספיקים להגיע, יהיה כבוד. אם אין מישהו שיעיר אותם, הם באים אחרי נשמת. השאלה, מותר להפסיק באמצע? זו השאלה שגם עליה דנים הרבה מגדולי הפוסקים. בדרך כלל ההתרגשות מעייפת מאוד. החתן, בימים הראשונים, הוא שמח ומרוגש מאוד. זה מעייף אותו, ולכן הוא תעבן. אל תסמוך על הנס שהוא יקום בזמן. אפילו אם כל החיים הוא היה בחור זריז ותמיד היה קם בזמן, תדע. זה דרכו של השטן, לקטרג באותן השעות. לכן, יש לך שבת חתן, שלח את הילדים ב-06 בבוקר, שלא יתביישו, ילכו, ידפקו לו על הדלת. אחרת, כמו שאמרתי, יבוא בנשמה, תהיה לו בושות אחר כך. עדיף להעיר אותו כדי שיבוא בזמן. ואז אם הוא בא בזמן, כן. אם הוא בא בזמן, הנה נטום. אבל כשהוא לא בא בזמן והם רוצים להשאיר לו באמצע הפסוקי דזמרה, המסקנה היא להחמיר ולאסור. אמנם הגאון רבי יוסף בן ואליד בספרו שמו יוסף ועוד מאחרונים התירו, והם התבססו על מה שכתב מרן בסימן ש״ל.ח׳, כשיש לך שמחת חתן וכלה, חתן בתוך שבעה, אתה רוצה להביא נגן ערבי. יש נגנים שיודעים לקנן על קנון. אז הוא רוצה לא רק לשיר בפה, אלא יושב הערבי הזה על ערבים בתוכה תלינו כנורותינו, שהוא ינגן בכנור ובקנון כדי שהשירה תהיה...