דיני הפסק ושהייה בתפילת העמידה וחובת נשים וקטנים בתפילה

  - - - לא מוגה! - - -

ואפילו מלך ישראל שואל בשלמה לא ישיבנו. אבל מלך גוי, אם אפשר לו לקצר, דהיינו, שיאמר תחילת הברכה וסופה, קודם שאגיע אליו, אקצר. או אם אפשר לו שיטה מן הדרך, יטה ולא יפסיק בדיבור. ואם אי אפשר לו, יפסיק. המשנה במסכת ברכות כד אומרת שהאדם שעומד בתפילה אסור לו להפסיק לשום דבר. אפילו המלך שואל בשלמה לא ישיבנו, אפילו נחש כרוך על עכבו לא יפסיק. הגמרא לומדת מהפסוק ודיברת בם. בקריאת שמע יש לך היתר לפעמים לדבר. ולא בתפילה, באמצע העמידה שם אסור לאדם להפסיק כלל ועיקר ולא רק להפסיק לדברים בטלים או להשיב מפני הכבוד אלא אפילו לשאול מפני היראה אביו רבו או אפילו המלך למרות שאני חייב במורה המלך כמו שכתוב שם תשים עליך מלך כדי שתהא מתו עליך אף על פי כן כאן אני עומד בתפילה לפני הקדוש ברוך הוא ולכן אסור לי לענות שלום, קל וחומר שאסור לי להפסיק להקדים שלום אלא ימשיך הלאה בתפילתו ולא יפסיק לשום דבר אחר. אין הפסוק הזה ראייה מדאורייתא ודיברת בם ולא בתפילה אלא כל זה אסמכתא מדרבנן שהרי קריאת שמע דאורייתא אבל תפילה היא דרבנן אלא כשחכמים באו ותיקנו את התפילה את סדר התפילה שאני עומד לפני הקדוש ברוך הוא תיקנו שגם להפסיק לפני מלך או אביו ורבו גם כן הדבר אסור היינו העמידה התפילה היא החמורה יותר מהכל כותב הגאון רבי יהודה עייש אפילו אם האדם הזה רוצה להחמיר על עצמו בא ואומר אני לא רק מפני מלך ישראל לא רוצה להפסיק בתפילה אלא גם מפני מלך גוי שיש חשש שיהרוג אותי גם ממנו אני לא פוחד אני לא עונה לו שלום ואם הוא יהרוג אותי אני לא אכפת לי אני מוכן למסור את נפשי על קידוש השם אומר הרב אסור לו לעשות כן ולהחמיר אלא חייב לעשות כדברי הגמרא כמו שהגמרא הסבירה שם בדף ל״ב כל מה שהמשנה אמרה בדף ל״מ שאסור לו להפסיק כל זה במלך ישראל שאין חשש שיהרוג אותו אבל במלך גוי שיש חשש שיהרוג אותו ממלא לא רק רשאי להפסיק אלא חייב להפסיק כדי שלא יסכן את חייו הגמרא שם מספרת מעשה בחסיד אחד שהיה עומד בתפילה ועבר שר והקדים לו שלום הוא לא ענה לו המתין לו עד שסיים את התפילה אחרי שסיים פנה אליו ואמר לו ריקה כשאמרתי לך שלום למה לא ענית לי והרי כתוב בתורתכם רק הישמר לך ושמור נפשך מאוד ונשמרתם מאוד לנפשותיכם אם הייתי נותן לראשך מעליך מי היה טובע דמך מידי אמר לו גם תן לי עד שאפייסך הסכים אמר לו אם היית עומד מדבר לפני המלך והייתי בא ואומר לך שלום האם היית עונה לי שלום? אמר לו לא אמר לו אם היית עונה לי שלום מה היו עושים לך? אמר לו היו חותכים את ראשי אמר לו גם אני עמדתי בתפילה לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא ולכן אינני רשאי להפסיק ולענות לך שלום התפייס אותו אסר ונפטר לשלום. חווה, לפי דברי הרב מטה יהודה, היה אסור לו, לחסיד הזה, לעשות כן. הרי הרמב״ם כתב, רק על שלושה העבירות החמורות, עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, יש את הכלל, ייהרג ואל יעבור. חוץ מזה, על דברים אחרים, על שאר המצוות, לא נאמר הקנה לזה. אפילו אם האדם הזה רוצה להחמיר על עצמו, עומד כאן הגוי עם אקדח שלוף, אומר לו, או שאתה אוכל את החזיר או אני אורג אותך. אני רוצה להחמיר על עצמי, לא לאכול את החזיר. אומר הרמב״ם, אסור לך להחמיר על עצמך, אתה חייב לאכול. אם האדם הזה יחמיר על עצמו, הרי הוא מאבד עצמו לדעת. כך פסק מרן בעברי דעה בסימן קנז. אם כן, כמו ששם, אפילו באיסור דאורייתא, החזיר וכיוצא בו, אסור להחמיר. וכן, גם פה, האור כמאבד עצמו לדעת. וזה גם הרמז כשאמר לו אותו השר, ריקה. מה זה ריקה? למה הוא נתן לו תואר גנאי כזה? אלא הגמרא אומרת בשבת ל״ב אסור לאדם להביא עצמו לידי סכנה, או לעמוד במקום סכנה. שמא לא עושים לו נס, ואפילו אם עושים לו נס, מנקין לו מזכיותיו, מהי כרעה קטונתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדיך. אתה רואה שיעקב אבינו החשיב את עצמו שהוא חסר הרבה ממה שהיה קודם, בגלל שעשו לו הרבה ניסים ונפלאות. אם כן, לכן הוא מכנה אותו ריקה, מלשון ריק, שנתרוקן החסיד הזה מהזכויות שהיו לו קודם. כן, איך היה רשאי להחמיר אותו החסיד? שלושה תירוצים בדבר. תירוץ ראשון, החסיד הזה לא הרגיש בו בכלל. פשוט הוא היה שקוע בתפילה, ולא הרגיש שהשר הזה נתן לו שלום. כי אין זה יש בגמרא במסכת ברכות ל״ד, מספרת שהערווד נשך את רבי חיינה בן דוסה. בירושלמי מספר שהקשו עליו, איך עמדת במקום כזה להתפלל ולא הרגשת מהערווד הזה? אמר להם, הוא היה שקוע בתפילה ולכן הוא לא הרגיש עד שנעשה לו נס ואחרי הנשיכה נברא מעיין תחתיו וניצור. גם פה, בחיי גוונה, לא הרגיש כלל. תירוץ שני שכאן החסיד הזה שראה את השר נותן לו שלום הוא ידע שאין כאן סכנה גדולה להימנע מלענות לו שלום אלא יש כאן סכנה מועטת מיעוט שאינו מצוי ובזה רשאי להחמיר על עצמו כמו שהסביר התפארת ישראל. יסודו של התפארת ישראל מדברי הרטבע במסכת יבמות יב על הדין שלוש נשים משמשות במוח קטנה היינו ילדה קטנה השמא תתעבר ואחר כך תמות בלידה וכן מעוברת מניקה וכולי אבל וחכמים אומרים שהדבר אסור אחת זו ואחת זו משמשת כדרכה ומן השמיים ירחמו שנאמר שומר פתעים השם שואל הרטבע איך האדם הזה יכול להכניס את האישה הזו לסכנה ויאמר מן השמיים ירחמו מותר לאדם לסכן את החיים שלו אם אסור לשמש במוח אז שלא יתחתן עם ילדה ואם יתחתן יגרש אותה מי יתיר לו לחיות איתה את הרצח רטבע זה דרכו של העולם על פי רוב הנדה לא נגמרת במוות על פי רוב תגמור לחיים טובים מול שלום זה רק מיעוט קטן בזה שייך לומר שומר מצווה לא ידע דבר רע אז הם מסבירים את דברי הגמרא בעירובין שמספרת על רבי עקיבא שהביאו לו מים לבית האסורים שומר בית הסוהר לא ידע שהיהודים נוטלים את הידיים אז בשביל לשתות מים מספיק כוס אחד למה צריך כלי גדול אז הוא חשד שהם רוצים לחתור לעשות חתירה ולברוח מבית הסוהר לכן לקח מהמים האלה שפך את הרוב כשהגיעו המים לרבי עקיבא לא שתה מהם אלא נטל בהם את ידם אמר לו תלמידו הרי המים האלה בקושי מספיקים לשתייה אתה נטל בהם את הידיים אמר לו מוטב שאמות מתת עצמי ולא אעבור על דברי חברי תגיד איך רבי עקיבא בשביל מצווה דרבנן נטילת ידיים באה והחמיר איך אתה מסכן את החיים שלך אלא שער רבי עקיבא שהסכנה אינה גדולה כל כך הסכנה היא רק בגדר מיעוט שאינו מצוי כי אותו שומר בית הסוהר לא היה לו מטרה להעמיד את רבי עקיבא בצמא עובדה בסופו של דבר רבי עקיבא לא עומד בצמא נפטר נהרג על קידוש השם ביום הכיפורים סרקו את בשרו מסריקות של ברזל מזה הוא נהרג ולא מהמים אלא אחרי שראה שומר בית הסוהר שבמים האלה הוא נטל את ידיו ולא בשביל לחתור אז הביא לו אחר כך מים לשתייה לכן סיכון קטן מותר לאדם לקחת על עצמו ובזה אין איסור להחמיר בדבר כלל ועיקר. איך אדם הולך לעבודה? כמו שהגמרא אומרת על הפסוק ואליו הוא נושא את נפשו ולכן צריך לשלם לו ביומו תיתן שכרו. הגמרא באברהם מציאה עקיבא אומרת מפני מה עלה זה באילן נתלה סיכן את חייו לא בשביל שכרו? תגיד מעיקרם מי מתיר לאדם הזה לבנאי הזה לעמוד על הפיגום. זו סכנה, אולי תיפול. הרבה ערבים נפלו מהפיגום ומתו אלא הוא הולך לעשות מצווה להביא טרף לביתו פרנסה והסכנה אינה מרובה כל כך. אם אדם נזהר אם הוא לא עובד כמו איזה פלאח ערבי אלא נזהר קצת אז יכול להיכנס בשלום ולצאת בשלום לכן לצורך מצוות הגמרא במסכת פסחים בדף ח' שם בדין מצוות בדיקת חמץ שהוא הולך ובודק את החמץ ואוסף שם במרב החצינה את המפולת לא חוששים שמאיזה נחש או עקרה וקישוטו אלא כשהנזק הוא חשש לא על פי רוב אלא רק מיעוט במיעוט קטן אומרים שומר מצווה לא ידע דבר רע על פי דברי הרצבע הללו יכולים אנו ללמוד עוד דין יסודי מאוד להלכה ולמעשה בעוד חודש בעזרת השם נגיע ליום הכיפורים יום הקדוש כולנו צמים בעזרת השם יש אנשים שסובלים ממחלות שונות לא עלינו בא האדם הזה אומר לך אני הלכתי לרופא יר השמיים והוא ענה לי תשובה ברורה מה קורה איתי הוא אומר לי שהמחלה שלי לא מסוכנת הרבה אלא 95% אנשים כמוני יכולים לצום ולא יקרה להם כלום אבל יש סיכון של 5% שאם הוא יצום הוא ימות האם בגלל סיכון קטן של 5% או 2% האם אני רשאי לאכול ולשתות או לא? כן אתה רשאי לאכול אין הולכים בפיקוח נפש אחר הרוב מותר לו לאכול אפילו אם הוא אומר לך תשמע המחלה הזו הייתה גם לפני שנה ואז אני צמתי כל היום ולא קרה לי שום דבר אני ברוך השם חי אבל המחלה ההולכת ומזקינה היא לא הולכת ונעלמת מהשטח האדם הזה מזקין והולך המחלה הולכת ומתעצמת בו אז אין לי ראייה ממה שהוצם לפני שנה בשביל השנה הזו זה לא קשור אחד לשני ואם שנה שעברה מה היא דאבה אבא עדיין הסכנה גם השנה קיימת לכן אתה אומר לו מותר לך לאכול ואם האדם הזה אומר למרות שמותר אני רוצה להחמיר על עצמי ולצום האם אני עובר בזה על דברי הרמב״ן שאמר שחולה שיש בו סכנת נפשות שמחמיר הרי הוא כמאבד עצמו לדעת כמו הדוגמה הראשונה שאמרתי אם מאלצים אותי לאכול חזיר אז לא יחמיר כי הוא מאבד עצמו לדעת גם פה או נאמר שם מדובר בסכנה גדולה שעל פי רוב האדם הזה ימות אחרי הצום אבל כאן שהרופא אומר מראש שהסכנה היא מצומצמת יש רק סיכון של חמישה אחוז אולי בזה מותר לי להחמיר תענה לו על פי דברי הרטבע שאמרנו כמו ששם שלוש נשים משמשות במוח ולפי חכמים אסור אלא מן השמיים ירחמו שומר פתעים השם הוא הדין גם בדוגמה הזו רשאי האדם הזה להחמיר על עצמו ולא לאכול ביום הכיפורים האמת הוא בין שתי הקצוות לאכול או לא לאכול יכולים לייעץ לו העצה פשוטה מאוד אוכל מתוק מאכל טעים אסור מן התורה אבל כדור מר כדורי ויטמין מרים אסורים באכילה ביום הכיפורים רק מדי רבנן שתייה רגילה אסורה מן התורה אבל אם האדם הזה לא אוהב את התה בלי סוכר זה מר לו והוא לוקח תה מר בלי סוכר ושותה זה לא אסור מן התורה אלא זה אסור רק מדי רבנן ולכן כשבא אדם כזה ואומר אני רוצה להחמיר על עצמו תגיד לו למה לך להחמיר להיכנס בחשש וספק של סכנה כלשהי למה לך תגיד לו אם הרופא אמר שאתה חייב לאכול ולשתות אני ממליץ לך תיקח כדורי ויטמין ויטמין C מרוכז בו כמות גדולה של ויטמינים וכיוצא בו תשאל את הרופא איזה ויטמינים טובים לך ותבלע את זה עם תה מר תשתה כל עשר דקות תה מר בצורה כזו ואז לא יהיה לך א' שום חשש סכנה גם חמישה אחוז לא יהיה ב' אתה לא מאבד מהצום האדם הזה יהיה רשאי לכתחילה לעלות לספר תורה ביום הכיפורים בין בשחרית בין במנחה למרות שאדם שאכל ושתה ביום הכיפורים אסור לו לעלות לספר תורה במנחה כאן הוא לא שבר את הצום כי הוא לא אכל אכילה נורמלית לא אכילה רגילה לכן תיעצנו את הדבר הזה מצד אחד תנוח דעתו הוא לא אכל ממש לא שבר את הצום מצד שני הוא נמנע ולא הכניס את עצמו לסכנה כלל ועיקר זו העצה שמייעצים לאדם הזה זו הדרך הפשוטה והטובה ביותר כי הרבה אנשים אפילו אם אתה פוסק לו את ההלכה הם לא שומעים לקול חכמים בדבר הזה אני אוכל בכיפור הם אומרים אני אנות ולא אוכל עד כדי כך הם לא יכולים לעכל להבין דבר כזה איך אפשר לאכול ביום כיפור טוב זה יפה יראת שמיים שלהם זה דבר שאפשר לקנות בו אבל מצד שני הרבה יותר חשוב לנו שאנשים האלו יחיו על קידוש השם ימשיכו לחיות להניח תפילין וללמוד תורה זה הרבה יותר חשוב לנו אנחנו רוצים אותם חיים ולא רוצים אותם בבית הקברות ולכן העצה הפשוטה היא להגיד לו את הדרך הפשוטה הזו את ההנחיה הזו בזה אתה פותר את הבעיה הכבש שבע האריה שבע והכבש נשאר שלם שוב גם לגבי אדם זקן שבא ושואל אם עליי לאכול ביום הכיפורים או לצום דבר ראשון מפנים אותו לרופא שילך בימים אלו לרופא ירא שמיים ולא יחכה עד יום הכיפורים בערב כיפור אצל הרופאים הדתיים יש תור ארוך מי יודע אם הוא יגיע עד שיגיע התור שלו כבר יהיה קל נדרי יהיה מאוחר הרופא ילך לבית הכנסת כדאי יותר שכבר בימים אלו תיקח את התיק הרפואי בידך ותגיד לרופא הזה הזקן הזה שלפנינו מה דינו הנה התיק שלו יש לו מחלות אלה ואלה האם זה סכנה לא סכנה לפעמים יכול להיות שהזקן הזה אין לו שום מחלה לא סוכה לא לחץ דם ולא שום דבר אחר אלא הבעיה היחידה שלו היא זקנה מופלגת שוב הרופא יבדוק את האדם הזה בודק את הכושר הגופני שלו ולפי זה יענה להם תשובה אם הוא יכול אין שום סכנה בדבר או אם יהיה סכנה ועד כמה הסכנה לפעמים הרופא יכול להגדיר במדויק יש לו ספרי מחקר יש שם סטטיסטיקה מדויקת מאוד על דברים מעין אלו הוא יכול לשער מה יקרה לזקן הזה לפעמים לא לפעמים הרופא עצמו נבוך הוא אומר אני לא יכול להגיד לך אם זה סיכון של 2% או 5% אני לא יכול להגיד לך בערך נכון שעל פי רוב הוא לא ימות אבל יש סיכון כמה הוא לא יודע ולכן אם הוא בא לשאול אומרים לו אתה יכול לאכול ואם הוא רוצה בכל זאת להחמיר כיוון שזה רק סיכון מועט אז אמרנו שרשאי להחמיר אבל יותר מומלץ שלא יחמיר ויצוא ממש אלא יאכל וישתה מאכלים מסוג זה כך הוא עדין גם חייל שנמצא באזור בקעת הירדן. לפעמים הוא לא נמצא בתפקיד, אלא הוא נמצא בבית הכנסת באותו יום. יש להם בבית הכנסת הצבאי שלהם מזגן מזג האוויר נפלא, יותר טוב מכאן, אז למה שלא יצאו? מה יש באזור בקעת הירדן? בגלל שבחוץ חם, שישב כל היום בבית הכנסת, לא יהיה לו חם, יהיה הכול בסדר. לכן חייב לצום כדת וכדין. אבל אם החייל הזה אומר לך, תראה, אני חייב לצאת באותו יום, לצאת לפטרל שעתיים בשמש. אז מה יהיה? הוא יכול להתייבש, שיהיה לו ייבוש נוזלים. אז אין ברירה, מתירים לו לכתחילה לשתות, אבל מומלץ יותר שיניח במימייה שלו ישים את התה המר הזה, וכל עשר דקות ישתה פחות מ-44 גרם, זה טוב לכתחילה למהדרין אליבא דקולע עלמא. אם האדם הזה אומר לך, תה בלי סוכר בשבילי זה דבר טוב מאוד, אני נהנה לשתות תה בלי סוכר. יש באמת אנשים מסוימים אצל אחינו הפרסים או כיוצא בהם, שגם תה בלי סוכר זה מצוין. הם לא אוהבים את הסם המתוק. אפילו אחי, תגיד לו לאדם הזה, יש לך עדיין תקנה, תשים שני גרגירי מלח. אתה מסכים איתי שזה לא טעים? בזה תפתור את הבעיה. גמרנו, פגמת את זה, העיקר שזה יהיה פגום, ואז מצד אחד יהיה רשאי לשתות, מצד שני הוא לא שובר מעל עצמו את הצום, כך מייעצים לרוב ככל אותם האנשים, ואז תנוח דעתם, הם לא שוברים את הצום, מצד שני הוא לא מסבך את עצמו, הוא לא משחק עם החיים שלו, בזה הוא פותר את הבעיה לגמרי, כי אין מה שלמדנו מדין זה, מהלכה זו. אני חוזר לסעיף שלנו. כותב רבנו יונה שם בברכות ל״ב, כל מה שאמרנו, הבדל בין מלך גוי למלך ישראל שבמלך גוי חייב להפסיק, כל זה דווקא אם הוא הגיע אליך כבר, כבר הוא נמצא לידך, אין לך ברירה, תענה לו שלום. אבל אם המלך הזה עדיין רחוק ממני והוא מתקרב אליי, עוד שתי דקות הוא יגיע, אז יכול לקצר, יקצר. במקום שיאמר את כל ברכת למינים ולמלשינים היא ברכה ארוכה, ידלג את האמצע, יאמר רק את תחילת הברכה וסופה. על ידי זה הוא יגמור יהיו לרצון, וכשהגיע המלך אוכל לענות לו שלום. או לפעמים, אני יכול לברוח, אני עומד במדרכה, ואם המלך יגיע אליי, אני חייב לומר לו שלום. במקום זה, אני נכנס בפנים, בתוך חדר המדרגות, אז המלך לא יראה אותי ואני לא רואה אותו, ואני לא חייב להגיד לו שלום. בזה אני פותר את הבעיה במאה אחוז. הנה חנמה, בזה יותר טוב שילך. יש כאן שתי עבירות, הליכה באמצע העמידה, או איסור שני, דיבור באמצע העמידה והתפילה. הרבה יותר קל, האיסור ללכת באמצע התפילה מאשר לדבר באמצע התפילה, ולכן עדיף יותר שייטה מן הדרך, ייכנס לתוך חדר המדרגות שהמלך לא יראה אותו ולא יפסיק בדיבור. בימינו דינים אלו שייכים רק בעולם השלישי. שם הנשיאים, המלכים, שם יש דיקטטורה. אם לא אמרת למלך שלום, יאללה, תן לו כדור בראש שיהרוג אותו. אבל בעולם המערבי, שם קוראים לזה דמוקרטיה. יכולים גם לקלל את המלך והנשיא בפניו, ולא יעשו לך שום דבר. אולי אנשי הביטחון ידחפו אותך, אבל אף אחד לא חייב להגיד לנשיא ארצות הברית, להגיד לו שלום. אם לא תגיד לו שלום, מה יעשו? לא יקפו את ראשך מעליך ולא את ידך מעליך. אף אחד לא יגיד לך כלום. יש דמוקרטיה, ויש עיתונאים שמעפרים בעפר, מקללים אותו, מבזים אותו, עושים מנו לעג בכנס, ולפי החוק זה מותר, זה דמוקרטיה. אז מי יתיר לך באמצע העמידה לענות לו שלום? שם בוודאי שהדבר אסור. לכן, אם הוזמנת לפגישה בחדר הסגלגל בבית הלבן, והמלך הנשיא עדיין לא נכנס, הגיע זמן מנחת, עומד בתפילה. הגעת ברכת המינים ולמלשינים, אל תהיי תקווה, ונכנס ריגן. אל תגיד לו שלום, תגמור את התפילה, מה, מי צריך להגיד לו שלום? שיחכה בסבלנות, אם יש לו, עד שתגמור את העמידה. במקרה כזה, בוודאי שאין צורך לענות שלום. הוא הדין גם פה אצלנו, גם בממשלה שלנו, גם כן אותו דבר. נשיא, ראש ממשלה, אל תגיד לו שלום, אז מה יכול להיות? אבל קצין בצבא, שוב, יכול להיות שזה איזה מטורף אחד, מי יודע מה יהיה, אולי ייתן לך כדור בראש. גם זה לא מצוי, זה דבר שפעם היה. בזמן מלחמת השחרור, אולי הייתה דיקטטורה בתוך הצבא. היום, גם את הפרה הקדושה הזו שחטו מזמן, לפני יותר עשר שנים, שחטו אותה על קידוש השם, ולכן, שוב, המעמד של הקצין והמפקד בצבא, גם כן, לא אמרת לו שלום, לא הצדעת, נו, יעמיד אותך למשפט. אפילו אם במקרה הגרוע ביותר תצא חייב, נו, מה יהיה? ירתק אותך, שלושה ימים מחבוש, אבל לא יהרוג אותך. ואם תסביר את האמת שהיית בתפילה, ולפי הדין אסור להפסיק, אז מסתמא, אם תדע להביע את עצמך טוב, גם שלושה ימי מחבוש הוא לא ייתן לך, למרות שלא הצדעת לפניו, לא עשית לו דום, אפילו אחי לא יעשה לך כלום. אני חושב שכל הבעיה הזו מתחילה רק בשלושה חודשים הראשונים, שם במחנה אימונים, שם מנסים לעשות את הקצין, אולי איזה משהו, ולהשפיל קצת את החייל. זה רק שמה. אבל בהמשך השירות, כעם, ככהן, הקצין והחייל אותו דבר, הכל אותו דבר, הלוואי שלא יקלל אותו. יש מחלוקת בפוסקים האם מותר לאדם לרמוז באמצע התפילה לצורך התפילה, והמסקנה היא להתיר. זאת אומרת, אם יש ילד שמפריע, הילד הזה משתולל לפניי, וזה מפריע לי מאוד בכוונה. אני רוצה לרמוז לו, להשתיק אותו, אני רומז לו כך באצבע, שיפחד ממני, ואז הוא יושב בשקט, ואני יכול להמשיך בתפילה בלי בעיות. כאן הרמיזה לצורך הכוונה בתפילה, ולכן הדבר מותר. אין איסור בדבר, כיוון שזה לתועלת הכוונה בתפילה. כי אין מה שמרן אמר, שאם יכול להטות מן הדרך יטה, כדי שלא יצטרך להגיע ולומר למלך שלום, כך הוא הדין. כל כיוצא בזה, הליכה לצורך התפילה מותרת. אני עובר לסעיף ב' היה מתפלל בדרך ובה בהמה הוא קרון כנגדו, יטה מן הדרך ולא יפסיק. אבל בעניין אחר, אין לצאת ממקומו עד שיגמור תפילתו, אלא אם כן הוא בתחנונים שלאחר התפילה. אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק, אבל יכול ללכת למקום אחר כדי שייפול הנחש מרגלו. מדגיש רבנו יונה, אומר רק להפסיק בדיבור אסור. מטלפן המשטרה יש פה נחש, זה אסור. אבל להפיל את הנחש מרגלו, הליכה לצורך זה כדי שיוכל לעמוד במקום השני, להתפלל בכוונה, בזה הדבר מותר, כי ההליכה לצורך התפילה אינה אסורה. וכאן מדובר בנחש ביתי שאינו ארסי ואינו מסכן את חיה. אם זה נחש ארסי שיש בו סכנת נפשות, כמו שקראנו בסעיף א', אם יש שם מלך גוי, אז סכנת נפשות, מותר לו לענות שלום. אז כל וחומר כאן, אם יש נחש ארסי באיזה נחש צפה, אז אין ברירה, הוא צריך מייד לרוץ לטלפן המשטרה שיבואו, שיקחו את הנחש הזה. אז זה נקרא סכנת נפשות, ודאי שמותר. אנחנו מדברים, יש אנשים בעולם שמגדלים נחשים, כמו שיש מודה לגדל פה כלבים, יש אנשים שכלב זה לא משהו, צריך משהו יותר יפה, יותר גדול, אז יש להם בסלון, הם מגדלים שם נחש, נחש ארוך. אז בזה הוא לא ארסי, הוא לא יכול להמית, אפילו אחי זה מטריד, זה לא נוח. לכן, להפסיק בדיבור אסור, אבל לנער אותו מרגלו, הדבר מותר, כי ההליכה לצורך זה מותרת. כותב ספר חסידים, אם אדם רואה שנפל סידור על הרצפה ואני באמצע התפילה, לא יפסיק באמצע תפילתו ללכת להרים את הסידור. נכון שזה לא יפה, זה ביזיון לסידור שמונח כך על הרצפה, אבל מכל מקום, ההליכה, ההפסק באמצע העמידה, זה עוון חמור יותר, ולכן לא ילך. המה דברים אמורים? באדם שיודע את ההלכה ואינו רגיש. יש אדם שאצלו הכל מתחיל ונגמר בשכל, בהיגיון. הוא עובד לפי השכל, רציונלי מאוד, ואין לו רגשות. אז הוא יודע את הדין, הוא יכול לראות את הסידור על הרצפה, ולהמשיך לכוון בתפילה מאה אחוז. זה לא מטריד אותו. הוא יודע את הדין, ינהג כך. אבל אם האדם הזה הוא רגיש מאוד, הוא רואה את הסידור על הרצפה במעיים שלו מתהפכים, איך ייתכן הסידור כאן ביזיון כזה, ואני עומד אדיש, הוא לא מסוגל לכוון בתפילה. וזו אומר ספר חסידים שרשאי לגשת, ללכת להרים את הסידור, ולהמשיך אחר כך בתפילה. למה ההליכה כאן היא לצורך הכוונה בתפילה, ולכן אין זה נחשב להפסק כלל ועיקר, לכן רשאי ללכת, ההליכה לצורך זה אינה אסורה. אבל כדאי מאוד שייזהר לא לסובב את פניו לצד אחר, אלא גם כשהולך, תוך כדי ההליכה, פניו יישארו לצד המזרח. נניח אני עומד שם וראיתי את הסידור שנפל כאן. אז הוא הולך, מטה את פניו לצד דרום, עד שמגיע אחר כך לכאן. לא טוב. אלא ילך באלכסון ופניו, כל הזמן יהיו פניו לצד מזרח, לא יסובב את פניו מהשכינה. הגעתי לכאן, הרמתי את הסידור, אתה לא חזור למקום הראשון. תגמור פה את התפילה, בזה תגמור את העסק. גם בדוגמה של האדם שהתבלבל בתפילה, ולא יודע את הדין אם עליו להמשיך בתפילה או שעליו לחזור לראש. קרה לו איזה סיבוך. המלך המשפט, יעלה ויבוא, או דבר אחר. אבל הוא זוכר, אני למדתי את ההלכה הזו לפני עשר שנים בסימן קי״ד. הוא זוכר שזה כתוב שמה, אבל הוא לא יודע מה כתוב. אז הוא רוצה להפסיק רגע, ללכת לארון הספרים, לקחת שולחן ערוך ולבדוק, לדעת מה כתוב שם, ועל פי זה לדעת להמשיך או לא. אומר החיי אדם שהדבר מותר. יש יותר לכתחילה, שוב, ההליכה לצורך התפילה, והעיון באמצע התפילה זה לצורך התפילה, לכן הדבר מותר. דנו בנושא זה הרבה מגדולי האחרונים. פני מבין, שערים המבינים. מצוינים בהלכה ועוד ויש הרבה שמפקפקים בנושא זה על החידוש של החיי אדם מה יכול להיות? תמשיך הלאה את הברכות הלאה אז הוא יעשה איסור דה רבנן גם ההליכה והעיון באמצע התפילה גם זה איסור דה רבנן הרי אינו עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש ולא מתוך הלכה שאינה פסוקה אז קל וחומר באמצע התפילה לעיין, להרהר, הלכה כך או כך לכן יש הרבה שחלקו על החיי אדם בדבר הזה אפילו הכי המסקנה היא כדעת החיי אדם כך פוסק המשנה ברורה על המקום וכך המסקנה למעשה והסיבה היא אומנם לפי דברי התוספות בברכות ל״ג שפסקו להלכה שאין דברי הגמרא בראש השנה ל״ג לאו דאורייתא באומר ברכה לבטלה אלא הסבירו התוספות מה שהגמרא אמרה בראש שנה ל״ג שהאדם שמבאר ברכה לבטלה עובר משום לא תישא את שם ה' אלוהיך לשווא זה רק אסמכתה בעלמא ולא לאו גמור מן התורה לפי זה אתה יכול לומר זה דה רבנן וזה דה רבנן שב אל תעשה עדיף אבל אנחנו פוסקים ההלכה כדעת רב פלטוי גאון רב היי גאון הרמב״ם אורחות חיים רבנו מנוח רוב הפוסקים דעתם שאיסור ברכה לבטלה זה לאו גמור מדאורייתא ממילא כדאי מוטב הדבר שאלך אעשה עבירה דה רבנן של הליכה באמצע העמידה ולא אמשיך הלאה אולי הברכות האלה תהיינה ברכות לבטלה לאו גמור מן התורה כדאי שאדם יכניס את עצמו בספק איסור דה רבנן בהליכה באמצע העמידה ולא יסבך את עצמו בספק דאורייתא ברכות לבטלה שוב גם בדבר הזה נקפיד ונאמר לו העצה כזו אל תסובב את הפנים לצד דרום אלא גם תוך כדי ההליכה שאתה הולך לארון תשתדל לשמור עם הפנים אל המזרח לא לסובב את פניו מכנגד פני השכינה זו העצה היוצא בצורה כזו בדרך זו יוכל האדם הזה להגיע לארון הספרים יעיין ולפי זה ידע אם באמת רשאי להמשיך ימשיך כאן במקום ויחזור למקום הראשון אלא ליד ארון הספרים שם יעיין בספר ויחליט מה עליו לעשות זה טוב באדם שלומד תורה מתוך הספר ויודע גם את הסימנים יודע איפה זה כתוב אז יגיע לארון הספרים ימצא את הדין אבל אם האדם הזה אומר לך תראה אני לא חכם ולא תלמיד חכם ולא יודע כלום אם יש לי בעיה מה אני עושה אני שואל חכם ולמזלו יש שם חכם בבית הכנסת והוא לא באמצע העמידה החכם הזה עומד ליד הדלת הוא לא מתפלל הוא רוצה לגשת אליו באמצע העמידה הגיע לברכת על הצדיקים ועל החסידים הוא ייגש לחכם ישאל אותו ואחר כך יעשה מה שהרב יגיד שוב אחיה אדם דן בדבר הזה ואומר אולי גם זה מותר אבל עד כדי כך להתיר דיבור באמצע התפילה זה כבר גוזמה קשה לנו להתיר דבר כזה ולכן אם הדבר קרה לו בחול רשאי לכתוב לו את השאלה והחכם יענה לו אבל לדבר חס בשלום לא מתירים בזה כלל ועיקר אבל כל זה מלמד אותנו מוסר השכל אדם ירא שמים חייב ללמוד ולשנן טוב את כל ההלכות ובפרט הלכות תפילה אם יש לך בעיה באיזה דבר נולד לך בן אתה לא יודע אם עושים פדיון הבן או לא טוב פעם בחיים שואלים שאלה את החכם אני מבין יש לך חודש שלם זמן לברר ולשאול את החכם בכור זה או לא בכור פודים אותו או לא עם ברכה או בלי ברכה טוב אתה מקבל את הפסק מהחכם חזק ברוך אבל כאן מה תעשה באמצע העמידה מי אומר בכלל שיהיה לך חכם אולי למזלך באמצע התפילה שם במוסאיוף לא תזכה שיהיה לך חכם לידך אז מה תעשה לכן אדם צריך להיות בקיא בכל ההלכות של תפילת שחרית מנחה ערבית בתפילות האלה כדי שידע שאם יהיה לו איזה תקלה ידע גם איך מתקנים ומה מתקנים להבדיל אלף אלפי הבדלות אדם יש לו רכב יש לו אוטו הוא לוקח גלגל חמישי כשמה אתה צריך חמישה גלגלים אם אתה נוסע עם חמישה גלגלים הפרייבט שלך לא יכולים לנסוע על ארבע או שהאדם הזה הולך לומד איך מחליפים גלגל אם יש פאנצ'ר הוא רואה והוא מנסה תגיד לו בשביל מה אתה מתאמץ מלכלך את הידיים שלך בגריז כשמה כל העבודה הזאת אומר לך תראה אני נוסע באוטו ואולי יהיה לי פאנצ'ר באוטו במקום להביא גרר יעלה לי הרבה כסף אז אני לומד איך להחליף גלגל זה דבר הגיוני באמריקה שם משרד החינוך לא מפגר כמו כאן פרימיטיבי שם כבר בבית ספר מלמדים את הילדים איך מחליפים גלגל לאוטו כל הדברים הפשוטים האלה הם יודעים מראש כל אדם יגדל יהיה לו אוטו או לו או לחבר שלו אז למה לחכות עד שיגדל וילמד את זה בבית הספר שם מלמדים אותם את הדברים הפשוטים האלה ילדים בגן על הלגו מתחילים כבר להרכיב ולפרק ואחר כך לאט לאט מתקדמים אבל פה כמו שר החינוך כך משרד החינוך וכל המערכת שם הכל דפוק מההתחלה עד הסוף צריך להחליף להם את הגלגל במוח לפני שיחליפו גלגל בבית הספר אין עם מי לדבר לצערנו שם הכל פרימיטיבי רק הם מדברים בשם הקדמה יש להם יועצים זה פרופסור קלוני והפרופסור אלמוני זה כדי להתהדר שהם אנשים בעלי השכלה רחבה בעלי אופקים רחבים אבל אתה בודק עושה הבדלים לא צריך להיות גאון גאון עצום לראות עד כמה שר החינוך והמשרד שלו מפגרים אחרי הקדמה בכל העולם כולו ואל תחשוב ששרי החינוך שם הם מתקדמים משום שמקבלים הטבות עצומות איזה משכורות אדירות וכיוצא בזה חס ושלום לא מיניה ולא מקצתיה שר החינוך של שווייץ נוסע לישיבת הממשלה על אופניים לא נותנים אוטו מי ייתן אוטו לשר מה פתאום אתה רוצה אותו תקנה על חשבונך מי ייתן וולבו שם פה אנחנו מדינה עשירה מאוד נותנים לו וולבו הוא אדם עם השכלה עם אופקים רחבים הוא מצעיד את החינוך של עם ישראל מדחי אל דחי אז מגיע לו פרס רק היה אדם גבר אחד עם אומץ השר מודעי זה גבר שידע לתת לו את המכה נוק אאוט כמו שאומרים העמיד אותו במקום קודם חשבו זה היה נשיא אדם מי יודע מה בא שר האוצר היכה אותו שוק על ירך שוב אותו דבר אם נפל לו הכיפה באמצע תפילת מנחה רוצה להתכופף להרים את הכיפה מותר אבל לפעמים קורה שהוא עמד ליד החלון והכיפה עפה לו למטה לרחוב אז לפעמים יש לו ליד זה את המגבעת אין לו כיפה אבל יש לו ליד זה מגבעת אז ייקח מיד את המגבעת וימשיך לתפילה אם אין לו לא זה ולא זה אז הוא לא יכול לכסות את ראשו בכיפה ישים מטפחת ישים דבר אחר אבל אם יש לו בארון עוד כיפה אחרת רוצה ללכת כדי לקחת לשלוף את הכיפה השנייה כדי להתפלל ביתו אין איסור מעיקר הדין שוב הליכה לצורך התפילה בכל דוגמה מהדוגמאות האלה יהיה הדבר מותר יצחק טהרני הלילה לכן היה מוכרח להוציא מיד את הילד החוצה חייב האדם הזה לתקן ואינו יכול להמשיך אחר כך את התפילה כרגיל אלא אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש התפילה בשאר המצוות אין הכלל כך אלא בכל המצוות כולן גם אם היה שהייה אפילו שהה כדי לגמור את כולה בדיעבד יצא ידי חובה ואין ההפסק מחייב לחזור כגון האדם הזה היה והסתמתם מדבריי אלה ושם הפסיק הילד שלו בחה הוציא אותו החוצה וחזר יכול אחר כך להמשיך מאותו מקום והלאה לא מחייבים אותו לחזור או לגבי מצוות תקיעת שופר שמע תשע קולות בתשע שעות ביום גם כן קיים מצוות תקיעת שופר כך הוא הדין לגבי מצוות מקרא המגילה אפילו אם לקח לו שעה שלמה מקרא המגילה כי ראה סירוגין יצא וכן בשאר כל המצוות מדוע ולמה מצוות התפילה חמורה יותר הרי שופר זה דאורייתא למה כאן אתה מחמיר במצוות תפילה יותר משום שבתפילה האדם עומד מדבר לפני המלך איך האדם הזה באמצע הדיבור באמצע השיחה עם המלך מפסיק ואחרי חמש דקות בא וממשיך כאילו לא קרה כלום לא ייתכן כדבר הזה ולכן אם עבר זמן כדי לגמור את כל התפילה שעה כדי לגמור את כולם חוזר לראש לא מסתכלים על הממוצע של כל העולם כמה זמן לוקח בעולם כולו לשהות לגמור אלא רואים כל אדם ואדם לפי מה שהוא אם האדם הזה הוא בעצמו לוקח לו תמיד התפילה ארבעה דקות בלבד הגיע עכשיו לברכת על הצדקים ושם שהה ארבע דקות ממילא אינו רשאי להמשיך את ברכת על הצדקים אלא חוזר לראש יש אומנם מחלוקת בראשונים אם הדבר הזה היה באונס ברצון אבל דעת עריף הרמב״ם שאין הבדל וגם מרן שקיבלנו הוראותיו גם מרן סובר כן שאין הבדל אם הדבר הזה היה באונס או ברצון בכל מקרה עברו ארבע דקות חוזר לראש ואין הבדל אם הדבר הזה קרה לו בבית הכנסת בבית בכל מקום שהוא זה לא חשוב אם היה באמצע הפסקה חוזר לראש דוגמה שנייה האדם הזה באמצע התפילה הגיע עד ברכת על הצדקים והמכונית שאוספת אשפה עוברת ליד בית הכנסת בית הכנסת מלא ריח רע אי אפשר להתפלל הוא חיכה עד שהמכונית עברה והריח עבר בינתיים עברו ארבע דקות אם עברו ארבע דקות חוזר לראש ואינו רשאי להמשיך ולכן כדי שלא יגיע למצב ביש כזה עדיף יותר שלא יעשה הפסקה כל כך אלא יצא החוצה מיד יברח לשם לחצר שם הריח של מכונית הזבל לא מגיע ושם יגמור את התפילה עדיף יותר שיפסיק ילך באמצע כי ההליכה הזו היא לצורך התפילה ויגמור שם את תפילתו מאשר ימתין כל כך הרבה זמן ואז הוא שובר את כל התפילה באמצע ויצטרך אחר כך לחזור לראש אפילו אם האדם הזה לא ידע את הדין והמשיך גמר מברכת על הצדקים עד הסוף ורק בסוף אחרי זה הוא בא ושואל את הרב שם היה לי הפסקה של ארבע דקות וכעת עתה אני רוצה לדעת אם יצאתי ידי חובת התפילה יענה לו הרב שלא יצא ידי חובת התפילה אלא כיוון שיש בדבר הזה מחלוקת לפי רבנו יונה כן יצא ידי חובה כדאי שיעשה תנאי, יאמר כך אם אני חייב תהיה תפילתי לשם חובה ואם לאו תהיה לנדבה כדי שלא ייכנס בחשש כל דהוא של ספק ברכות להכל למרות שמרן פסק אבל הרי הכלל בידינו ספק ברכות להכל אומרים אפילו נגד מרן ולכן אם יש לך אפשרות בקלות רבה להתנות את התנאי האמור אז עדיף יותר באמת לנהוג ולעשות כך נמצא שאם האדם הזה הפסיק באמצע התפילה מהברכה הראשונה אתה חונן שהיא תחילת האמצעיות עד שומע התפילה אז הכלל הוא אם שעה כדי לגמור את כולה אז חוזר לראש הלווכי לו אבל אם קרה הדבר הזה ההפסקה שהפסיק מעט באחת מהברכות הראשונות עד האל הקדוש או באחת מהברכות האחרונות מברכת רצה עד הסוף שם קרה לו התקלה ושם הפסיק שם לא מסתכלים לפי הקנה מידה של ארבע דקות עם שעה כדי לגמור את כולה אלא אפילו אם האדם הזה בין ברכת מגן אברהם לאתה גיבור הפסיק רק דקה אחת בלבד אפילו אחי חוזר לראש משום ששלושה הברכות הראשונות הן חשובות כאחת והן תחילת התפילה אמורות יותר ולכן אם שהה שם אפילו כמה שניות חוזר עוד פעם לתחילת העמידה לכן כדאי להשתדל לא להביא ילדים קטני קטנים לבית הכנסת אתה לא יכול לדעת מתי הילד הזה יתחשק לו להפריע לפעמים האדם הזה אמר מגן אברהם ואז הילד הזה צריך לשירותים האבא הזה לא יכול להמשיך כי הוא צועק בקולי קולות אז מה יעשה? יבלבל את כל התפילה של כל הציבור ואם הוא יוצא איתו נמצא שהברכה שאמר היא ברכה לבטלה אפילו אם ימהר מאוד הלך וחזר תוך שתי דקות אבל לגבי הראשונות אין את הכלל שעה כדי לגמור את כולה אלא אפילו פחות מהזמן הזה גם כן חייב לחזור לראש כמו שהסביר עולת תמיד בהסבר דברי מרן לשולחן הארץ ולכן הכי טוב שלא יביא את הילדים לבית הכנסת אבל אם קרה מה שקרה או תקלה כזו או תקלה כמו שאמרתי קודם שעבר למזלו בדיוק באותם הרגעים עברה מכונית ההשפעה ולא היה לו ברירה הנה חנמה חייב מיד לחזור לראש ואינו רשאי להמשיך ואם התקלה הזו הייתה בין ברכת רצה השם אלוקינו לבין סוף התפילה המערכת עמו ישראל בשלום בכל שהייה כזו חוזר לברכת רצה זאת אומרת אם שעה כדי לגמור את כולה בין ברכת רצה השם אלוקינו לבין סוף התפילה המערכת עמו ישראל בשלום בכל שהייה כזו חוזר לברכת רצה זאת אומרת אם שעה כדי לגמור את כולה עברו ארבע דקות חוזר לראש אבל בין ברכת המחזיר שכינתו לציון למודים שם שעה דקה אחת לא חוזר לראש אבל היות ושלושה הברכות האחרונות חשובות כברכה אחת חייב לחזור לברכת רצה ומשם ימשיך הלאה ויסיים את תפילתו אפילו אם האדם הזה שהה כמה שניות אם הוא באמצע ברכת אתה גיבור אמר מחיימתי מטריו להושיע ושם המתין שתיים או שלוש שניות אינו צריך לחזור לראש אלא יחזור לתחילת הברכה כיוון שהוא באמצע איתה חוזר ומתקן אבל כשהוא נמצא בין ברכה לברכה אז ההפסקה שם היא הרבה יותר חמורה ולכן משום זה עדיף יותר שיחזור לראש כדי שלא ייכנס בחשש ברכה לבטלה בהמשך תפילתו במה שימשיך ויאמר. מרן ממשיך בסעיף ו׳ גם כן באותו נושא אבל בדין הפסקה בדיבור. אה דאמרנה נמשה כדי לגמור את כולה בקורא משערינן וימסח בתפילה דינו לעניין חזרה כדין ההפסקות האמורות בסימן זה. אסור לאדם לדבר דברים בטלים באמצע התפילה חלילה וחס שאדם ידבר עם חברו אבל אם האדם הזה עבר ודיבר שוב יהיה אותו כלל אם זה בברכות הראשונות עד האל הקדוש חוזר לראש אבל אם היה דבר בברכות האמצעיות תלוי הדבר כמה זמן דיבר אם הוא דיבר ארבע דקות שעה כדי לגמור את כולה חוזר לראש אבל אם לא עברו ארבע דקות אינו חוזר לראש אלא חוזר לתחילת אותה הברכה שעוסק בה וימשיך משם והלאה על הסדר כמו שאמר הפרי מגדים. אמנם נהר שלום מחמיר יותר בדיבור אבל המסקנה היא אין הבדל בין הפסקה בדיבור לבין הפסקה בשתיקה תמיד הקנה מידה הוא אם שהה ארבע דקות כדי לגמור את כולה חוזר לראש ואם לאו ימשיך משם והלאה על הסדר דבר זה מצוי מאוד באנשים מעמי ארצות שאינם יודעים הלכה ומדברים גם באמצע העמידה או זה יכול להיות אדם בעל תשובה שאתמול הכיר את בוראו ועדיין לא בקיא ורגיל בסדר העבודה אתה יושב לידו הוא מתפלל באמצע הטלפון מצלצל הוא לא יודע חכמות מרים את הטלפון מדבר באמצע העמידה טוב אם קרה דבר כזה אבל ראית עקבת אחריו כל השיחה ארכה רק שתי דקות אחר כך הוא שואל אותך אני באמצע העמידה מה אעשה אינו חייב לחזור לראש היות והדבר היה באמצע הברכות האמצעיות ולכן אם הוא יפסיק באמצע ברכת המינים אל המלשינים יחזור מתחילת אותה הברכה וימשיך משם והלאה על הסדר ובזה יצא ידי חובה בדיעבד אין הוא פוסק לא לקדיש ולא לקדושה אלא ישתוק ויכוון למה שאומר השליח ציבור ויהא כעונה הגמרא מדגישה בברכות כא לא רק לדברים בטלים אסור לאדם להפסיק ולדבר אלא אפילו אם האדם הזה שומע את החזן שאומר קדוש קדוש או אפילו יהיה שמי רבה מברך אסור לו להפסיק ולענות אדם שעוסק בתורה יכול להפסיק אבל כאן תפילה אתה עומד מדבר לפני המלך ולכן אינך רשאי לעבור למצווה אחרת להפסיק לענייה תהיה שמי רבה אלא חייב להמשיך משם והלאה כרגיל אמנם רבנו חננאל חידש ואמר שיכול לשתוק ולכוון למה שאומר החזן את המילים קדוש קדוש או יהיה שמי רבה והרי הכלל שומע כעונה כשם שאתה יוצא ידי חובת קידוש והבדלה בשמיעה אתה שומע מהאב ואתה מקיים את המצווה כך הוא הדין גם בשמיעה זו וכך הוא מנהג העולם כמו שהעידו התוספות ושאר הפוסקים כך פסק גם מרן בשולחן ערוך ואין זה נחשב לעבירה והפסק כמו שרמז דוד המלך ואמר בתהילים אבן אם ראיתי בלבי לא אשמע השם כמו שהגמרא הסבירה בקידושין מ מחשבה רעה אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה אבל אם זו מחשבה טובה אכן שמע השם הקשיב לכל תפילתי היינו שהדבר הזה נחשב לו כמצוות ענייה קדושה או יהא שמרבה בא הגאון רבי יוסף חיים בספרו עוד יוסף חי ואומר כל זה בחזן קבוע כשהחזן תלמיד חכם וקבוע אז הוא שם לב כשאומר קדוש לא רק לכוון לעצמו יש לו כוונה כפולה גם להוציא אחרים הוא יודע שאיזה אנשים מכוונים עליו לצאת ידי חובה בשמיעה ושומע כעונה אבל כשהחזן הדיוט ועם הארץ הלוואי שיכוון לעצמו אתה מצפה ממנו שהאדם הזה יכוון עליך לא מיניה ולא מקצתיה אז מהי נפקא מינה? לחכות שהחזן הזה יגיד קדוש קדוש ואתה שומע כל זה מיותר לחלוטין לכן היום בזמננו בדור זה שהכוונה נחלשה מאוד ירדה פלאים אם אדם שומע את החזן שאומר יהא שמרבה לא צריך להפסיק באמצע התפילה ולכוון למה שהוא אומר אלא ימשיך הלאה על הסדר ימשיך כרגיל ולא יפסיק כלל ועיקר. רק במקרה יוצא מן הכלל כשהחזן תלמיד חכם שלמד את ההלכה הזו ויודע גם לכוון להוציא אחרים אז באמת יש תועלת בדבר כדאי לך להמתין להקשיב לשמוע אבל הלא וכי בסתם חזנים מרחה פרחה כדאי הדבר להמשיך את התפילה ולא להפסיק הוא הדין גם אם קוראים לו באמצע העמידה לעלות לספר תורה אפילו אם הוא הכהן היחיד במקום ואין להם כהן אחר אסור לו לזוז ממקומו להפסיק כדי לעלות לספר תורה אלא יאמר הגבאי אף על פי שיש כאן כהן ישראל במקום כהן נעמוד בכבוד ואין לו רשות כדין ועיקר להפסיק באמצע התפילה כדי לעלות לספר תורה. אני עובר לסעיף ח' אחר שסיים יח ברכות קודם אלוהי נצור יכול לענות קדושה וקדיש וברכו כל האיסור להפסיק בתפילה אפילו לענייה תהיה שמרבה כל זה כשהוא נמצא בתפילה עצמה עד הפסוק יהיו לרצון אבל ברגע שהגיע האדם הזה לקטע אלוקיי נצור לשני מרע שם הוא אומר רק תחנונים ושם הוא רשאי לענות עונה יהיה שמרבה קדוש ברכו וכיוצא בזה כמו שאדם רשאי להפסיק בין הפרקים של קריאת שמע עונה את כל הדברים האלה כך הוא הדין גם פה רשאי לענות לכן אדם שמאריך בתפילה והחזן הגיע לקדושה הוא נמצא עשה למען שמך בוודאי שיכול לענות בפה ולומר יחד עמו קדוש כאן הוא לא צריך כוונות אלא כאן הוא בעצמו יכול לענות בפיו ממש אלא אם כן בדוגמה אחת יוצאת מן הכלל אומרים לו מייעצים לו שלא יאמר בפה הדוגמה היא כך אדם שטעה באמצע תפילתו במקום לומר בחורף ברך עלינו אמר ברכנו נזכר באמצע עשה למען שמך לפי הדין חוזר לברכת ברך עלינו אבל אם יגמור יהיו לרצון האחרון ויעקור רגליו חוזר לראש או אדם שטעה בעשרת אמת תשובה במקום לומר המלך המשפט אמר מלך אוהב צדקה ומשפט באמצע עשה למען שמך נזכר חוזר לברכת השיבה אבל אם סיים את טיול הרצון השנייה חוזר לראש כותב השואל ומשיב אם האדם הזה נזכר שם אבל הוא שומע את החזן שאומר קדוש מן הראוי שלא יאמר יחד עמו קדוש אם יאמר יחד עמו קדוש הוא מגלה בזה את דעתו שהוא סיים את התפילה אם לא סיימת את התפילה איך אתה עונה באמצע התפילה קדוש? אלא ודאי סיימת אם סיימת הוא חוזר לראש ואז גם הברכות הראשונות עד השיבה גם הן הפכו להיות למפרע ברכות לבטלה כדי להציל את אותן הברכות שלא יהיו ברכות לבטלה ואוכל להמשיך רק מברכת השיבה והלאה יותר טוב שייזהר לא לענות את הקדיש והקדושה זה הפתרון היסודי אבל באמצע התפילה בוודאי אליבא דיקול עלמא לא עונה אמנם הגאון רבי זאב פרנק חידש ואמר שבאמצע הברכה תשמע קולנו שואל אדם צרכיו באמצע שומע התפילה רשאי לענות יש מרבה אבל חלקו עליו שאר האחרונים והמסקנה שגם בברכת שמע קולנו לא יענה כלום לא קדיש לא קדושה ולא דבר אחר כך הוא הדין קל וחומר לגבי שאר המצוות. אני עובר לסימן קה המתפלל שתי תפילות זו אחר זו צריך להמתין בין זו לזו כדי הילוך ארבע אמות כדי שתהא דעתו מיושבת להתפלל בלשון תחינה אדם שצריך להתפלל שתי תפילות צמודות זו אחר זו ייזהר לא לחבר אותם גמר יהיו לרצון האחרון מיד ומתחיל השם שפתי אלא צריך להמתין קצת כדי שתתיישב עליו דעתו יהיה מרוכז ויוכל לכוון גם בתפילה השנייה כל זה דברי הגמרא בברכות למד הסבירו התוספות כמה זמן לוקח בין הברכה הראשונה לשנייה כדי הילוך ארבע אמות היינו שלוש שניות ולכן אדם שחולה נמצא בביתו ביום שבת ואינו בא להתפלל בבית הכנסת גמר את שחרית אין לו קריאת התורה אז הוא עובר מיד למוסף לא יעשה כך מן הראוי שקודם יאמר את הפרק אשרי שווה ביתך ואחר כך ימשיך אפילו אם הוא חלש קשה לו לומר אשרי שווה ביתך לפחות יחכה שלוש שניות אחר כך יתחיל את העמידה השנייה הוא הדין אדם שלא התפלל מנחה מתפלל ערבית שתיים גמר את העמידה הראשונה וממהר מתפלל בקבלנות ממילא מיד מתחיל איך שגמר השם צורי וגואלי מיד מרביץ את התפילה השנייה מתחיל לא כך נותין שלוש שניות ואחר כך יתחיל בתפילה השנייה תפילת התשלומים הוא הדין גם חזן החזן הזה סיים את העמידה ולא יכול לפסוע לאחריו שלוש פסיעות משום שאדם אחר עומד אחריו בתפילה אז איכשהו גמר את טיהוי לרצון האחרון הוא מיד מתחיל לשם שפתיים מתחיל את תפילת החזרה הוא יעשה את השלוש פסיעות אחר כך אחרי החזרה טוב רשאי לעשות כן אבל בתנאי שגם בזה לא ימהר יותר מדי גמר יהיו לרצון השני האחרון יחכה שלוש שניות ואחר כך יתחיל את תפילת החזרה ולא יתחיל מיד אני עובר לסימן קו כל הפטורים מקריאת שמע פטורים מתפילה וכל שחייב בקריאת שמע חייב בתפילה חוץ מהמלווין את המת. הגמרא בברכות יז משווה ברוב הדברים את דיני קריאת שמע לתפילה, ולכן כל אותם האנשים שפטורים ממצוות קריאת שמע, כגון אונן, אדם שנפטר לא מת, אחד משבעה הקרובים, או נושאי המיטה, אנשי חברה קדישה שמטפלים בקבורה, הם פטורים מקריאת שמע, קל וחומר שפטורים באותה השעה גם ממצוות התפילה, אין הבדל בדבר, חוץ מדבר אחד שתפילה יותר קלה. המלווים את המת חייבים בקריאת שמע, אבל בתפילה פטורים. בקריאת שמע מספיק לכוון בפסוק הראשון, וזה קל מאוד, אבל בתפילה אתה צריך לכוון, הכוונה לעיכובה, בכל הברכה הראשונה היינו ברכת אבות, ולכן אין לך מנוס, אין לך ברירה, אתה חייב להמתין עד שיגמרו את הלוויה, ורק אחר כך יעמוד בתפילה. ואם עברה השעה, נגמר זמן התפילה, אז יתפלל בתפילה שאחריה יתפלל ערבית שתיים, אבל אינו רשאי להתפלל תוך כדי הליכה. הוא בהולך, מתפלל. איזה תפילה זו, בוודאי שאין סיכוי שיכוון באבות, ולכן מן הראוי שלא יתפלל כלל. האונן לא מתפלל בכלל, אפילו אם לא צריכים אותו בפועל להרים את המיטה, אפילו אחי, האונן פטור מכל המצוות עד שיסתם הגולל. אני עובר לסעיף ב' נשים ועבדים, אף על פי שפטורים מקריאת שמע, חייבים בתפילה, מפני שהיא מצוות עשה שלא הזמן גרמה, וקטנים שיגיעו לחינוך חייבים לחנכם. מצוות התפילה היא מצוות עשה מן התורה, כמו שכתוב, ועבדתם את השם אלוהיכם. זוהי העבודה שבלב, זו תפילה, כמו שהגמרא אמרה, בתענית ב' ולעבדו בכל לבבכם. אלא שהתורה לא נתנה לנו שעות קבועות להתפלל, שחרית, מנחה, ערבית, אין שעות. מהתורה, מספיק שתאמר תפילה אחת ביום, זה לבד מספיק. נמצא שאין לתפילה זמן קבוע, ולכן הנשים חייבות. אומנם הנשים פטורות בכל אותן המצוות שיש להן זמן קבוע, שופר, לולב וכיוצא בהן, כי הן מצוות עשה שהזמן גרמה, יש להן זמן מוגדר, ולכן הן פטורות. אבל כאן, במצווה זו, מצוות התפילה, אין לה זמן קבוע. ולכן גם הנשים אינן מופלות במצווה זו, אלא חייבות גם הן להתפלל. כך הסביר הרמב״ם וכך פסק מרן כאן בשולחן ערוך שגם הנשים חייבות במצווה. אלא שיש לנו מחלוקת גדולה בדעת הרמב״ם ומרן האם רק בתפילה אחת ביום אתה מחייב אותן או שאנשים חייבות בכל שלושת התפילות ערבית שחרית ומנחף דעת מהרם בן חביב והשאגת אריה בדעת הרמב״ם כפי מה שאמר הרמב״ם עצמו בפירוש המשניות בקידושין כט הוא מונה שם את מצוות התפילה כמצווה שהזמן גרמה שנשים חייבות בה. אומנם מהתורה היא מצווה שאין הזמן גרמה אבל כשבאו אחר כך חכמים ועל סמך הפסוק ערב הבוקר וצהריים השיחה וימי וישמע קולי תקנו לנו שלושה תפילות ביום ערבית שחרית ומנחה תקנו לא רק לנו לגברים אלא תקנו גם לנשים. והסברה היא פשוטה אומנם רבותינו לא תקנו לנשים לשמוע שופר אבל כאן התפילה היא בקשת רחמים. כל אדם מבקש מהקדוש ברוך הוא את מה שהוא צריך בתפילה. אתה מבקש וחוננו מאיתך חכמה בינה ודעת. אנחנו הגברים צריכים חכמה בינה ודעת וכי הנשים פטורות הן לא צריכות חכמה בינה ודעת. אנחנו זקוקים לרפואה שלמה. הנשים לא צריכות רפואה שלמה, הן תמיד בריאות. אז לכן, כיוון שגם הן זקוקות לרחמים, משום זה התקנה מדרבנן חלה לא רק עלינו אלא גם עליהן, ולפי זה חייבות להתפלל שלוש תפילות ביום. כך פוסק הגאון רבי יצחק טייב בספרו על ערך השולחן ואומר שיש בזה ספק ספקה לחומרה. אולי מצוות התפילה דאורייתא וחייבות בשלוש, ככל דתקון רבנן כאין דאורייתא תקון, אפילו אם תאמר דרבנן, שוב בגלל שהתפילה רחמי חייבות. ולכן כך ראוי לכתחילה לכל אישה יראת שמיים לנהוג, להתפלל שלוש תפילות ביום. אמנם הפוסקים העירו על זה שמהתורה מספיק תפילה אחת ביום, ואפילו אם היא לא תאמר את העמידה, לא תאמר את התפילה הרגילה, אלא היא קמה בבוקר מתפללת להשם שישלח פרנסת תורה לבעלה. גם זה מספיק, מהתורה גם זה מועיל, כך אמר המגן אברהם בדעת הרמב״ם ומרן. אבל כל זה מהתורה, אנחנו רוצים שהאישה הזאת תקיים את חובתה גם מדרבנן. הפוסקים העירו שבזמנם הנשים כך היו נוהגות, ולא היו מתפללות אז שלוש תפילות ביום. אבל לא דנים אי אפשר מאפשר. אז הנשים לא היו מסוגלות להתפלל שלוש תפילות ביום, אז 99% מהנשים לא ידעו לקרוא, ודאי שלא יכלו להתפלל. היו חטובות מעצי היער. אבל היום בדור זה, ברוך השם, כמעט כולן יודעות לקרוא יפה. לקרוא העיתון היא יודעת, אפילו בלי נקודות. למה להתפלל לא תתפלל? ברוך השם, יש להם גם די זמן. פעם הנשים, היה להם עשרה ילדים, היו צריכות מהבוקר עד הערב לחפץ ולעבוד קשה. היום היא לא עובדת, היא רק מחצת על הכפתור של מכונת הכביסה, יש לה מכונת כביסה אוטומטית, היא עושה את הכול. וכן, על זה הדרך. אז במקום לדבר הרבה בטלפון או עם השכנות, היא יכולה לגזול מזמנה ולהתפלל, אלא שאינה חייבת להאריך בתפילה. אף אחד לא מחייב את הנשים לבוא לבית הכנסת, הן לא חייבות בתפילה בציבור. מותר לה לכתחילה להתפלל יחיד. דבר שני, יכולה להתפלל תפילה קצרה מאוד, כגון בתפילת ערבית, מספיק לה להתפלל קריאת שמע ועמידה. בתפילת שחרית, תאמר את ברכות השחר. חוץ מברכת שלא עשני אישה, תאמר במקום זה ברוך שעשני כרצונו. אחרי שמסיימת את ברכות התורה ואני אברכם, אומרת את קריאת שמע, עוברת ישר לעמידה. כל זה ייקח לה עשר דקות. כך גם בתפילת מנחה. לא חייבת להתחיל פתח אליהו, למנצח על הגיתית, יכולה להתחיל ישר את העמידה, תיקון תפילתי. גם זה מספיק. לכן, אישה היא רד שמים, כדאי מאוד שתעסקן. אבל אם קשה לה מאוד הדבר, היא אומרת לך, בלילה הילדים משתוללים, מפריעים, היא צריכה להאכיל אותם, להשין אותם. טוב, נוותר על תפילת ערבית, תגיד בשבילה תפילת ערבית רשות. לפחות שחרית ומנחה. הילדים הלכו לבית הספר בשעה שמונה, אף אחד לא נמצא. ברוך השם, היא לבד יכולה להתפלל, מדוע שלא תעשה כן והיא בעצמה תרוויח מהתפילה הזאת. אם היא אומרת ומבקשת על פרנסה טובה, רפואה שלמה וכיוצא בזה, אז היא תהנה מזה, אוכל פירותיהם בעולם הזה. והקרן של מצוות התפילה שמורה לגב לעתיד לבוא לעולם הבא. ולכן מן הראוי שכל אישה יראת שמים תשים לב להתפלל את כל התפילות, ואם לאו חובה על כל אישה ואישה תפילה אחת ביום, בוודאי שחייבת. אינה יכולה להתחמק מהדבר הזה, לומר אני עסוקה, אני עצבנית. מה, התפילה ניתנה רק לאנשים רגועים? לאדם עצבני אין תפילה? אדרבה, היא צריכה את התפילה יותר מאיתנו. תאמר רפאנו השם ונרפא, אולי תהיה בריאה ולא תהיה עצבנית. אז לכן לא תתחמק ולא תברח מהעול הזה, אדרבה, מן הראוי שתתפלל תמיד. אלא שלגבי תפילת מוסף, זה בוודאי אין האישה חייבת ואין להשוות את תפילת מוסף לשאר התפילות. הסיבה היא, תפילת מוסף אנחנו מתפללים אותה כנגד קורבן מוסף שהיה קרב בשבת או בראש חודש. מאין היו לוקחים כסף כדי לקנות את קורבן מוסף? התרומה של מחצית השקל שעם ישראל היה תורם. תרומה זו חייבים הגברים. הנשים אינן חייבות במצוות מחצית השקל. נמצא שהכסף שממנו קונים את קורבן מוסף הוא בא מאיתנו, מהגברים, ולא מהנשים. אם אין להן חלק בקורבן מוסף, ממילא אינן חייבות בבחינת ונשלמה פרים שפתנו בתפילת מוסף. וכיוון ששם אין בקשת רחמים, שמה אין רפאנו עיקרה של התפילה על הקרבת הקורבנות, לכן הנשים פטורות אין האישה חייבת להתפלל לא בשבת ולא בראש חודש את תפילת מוסף. אבל בראש השנה וכיפור שם באמת יש הרבה פסוקים שהם בקשת רחמים ולכן כותב התעוררות התשובה שכדאי מאוד ומומלץ מאוד שכל אישה ירד שמיים תתאמץ להתפלל גם את תפילת מוסף הן בראש השנה והן בכיפור, קל וחומר לתפילת הנעילה. האישה גם היא ברוך השם יהודייה וזקוקה לכל, והחכמים תקנו. כל מה שחכמים מוצאים לנכון לתקן לנשים אז הנשים חייבות בזה. מצווה שהזמן גרמה, בלולב, חכמים לא תיקנו אלא השאירו את זה על דין תורה. כמו שמהתורה היא פטורה, גם מדרבנן השאירו אותה כך. פה זה לא כך. פה חכמים תיקנו לנו, תיקנו גם לה, משום שגם היא זקוקה לרחמי שמיים. הרי כשאדם מתחיל להתפלל צריך קודם כול להסדיר שבחו של הקדוש ברוך הוא ואחר כך להתחיל לבקש את כל צרכם, כמו שעשה משה רבנו בתפילתו. משה רבנו ביקש, אעברנה ואראה, אבל לא בפסוק הזה התחיל. משה רבנו קודם כל התחיל בשבח. אתה החילות להראות את עבדך, את גודלך, ואחרי השבח התחיל אעברנה. כך גם אנחנו מתפללים בסדר התפילה כך. מתחילים לשבח את הקדוש ברוך הוא, האל הגדול, הגיבור והנורא, ואחר כך אומרים, אתה חונן לאדם דעת, וחונן מאתיך חכמה, בינה ודעת. לכן הגמרא בברכות ל״ב משווה את שני הדברים, ולכן תקנו רבותינו את סדר התפילה בצורה כזו דווקא, ולא כל אחד יעשה תפילה לעצמו כאשר יעלה המזלג. ממילא גם לאישה ראוי לך תחילה, שגם אצלה יהיה הסדר הזה, גם היא תתפלל תפילה כעין משה רבנו. לך מגיע להתפלל תפילה טובה כמו משה רבנו, כדי שהתפילה שלך תגיע לשמי מרום. מה היא תעשה? היא צריכה איזה תפילה צולעת על ירחה? מי יודע אם זה יגיע לרקיע השביעי או שהטיל הזה יאבד אש שם בחלל. למה כך תגיד לה? אם כבר, אז כבר. אם היא מתפללת, כדאי שתתפלל תפילה טובה ושלמה. אבל ברוך שאמר, השתבח, ברכות קריאת שמע. כולם יודעים שהנשים אינן חייבות, כי זו מצווה שהזמן גרמה. שם הנשים לא חייבות בדבר הזה. אפילו אם היא מתנדבת, היא רוצה להחמיר על עצמה ולומר את ברוך שאמר, והשתבח. מן הראוי שתשים לב לא לומר ברוך אתה השם לומר את שם השם בצורה הנכונה אלא להרהר את שם השם ואחר כך תחתום מלך מהולל בתשבחות. בצורה כזו הדבר מותר. אבל כשתאמר את שם השם בפה זה לא בטוח כל כך. סליחה, אין להם איזה דבר כמוהל. גם ילדים שהגיעו לחינוך, האבא צריך לחנך אותם שיתפללו. אלא ששלוחו של אדם כמותו, כשאני שולח את בני או את ביתי לבית הספר ושם המורה דואג שהילד הזה יתפלל, כאילו אני עשיתי את זה, שלוחו של אדם כמותו, ואז יצאתי ידי חובתי. זה טוב בתפילת שחרית, הם מגיעים לבית הספר בשבע או שמונה, מתפללים שם. אבל בתפילת מנחה, אם הוא לא יתפלל בבית הספר, האבא חייב לשים לב, כשיוצא ללכת להתפלל ייקח עמו את בנו שגם הוא יתפלל. כך הוא עדין גם לגבי תפילת ערבית, כי האבא חייב לחנך אותו בכל התפילות. קל וחומר בזמן החופש, בתקופת החופש הגדול או החופש הקטן זה בערך שישה חודשים בשנה. מי שיספור טוב את הימים יראה שהמורים שלנו מגיעים לבית הספר לא יותר מ-180 יום. יש למעלה מ-180 יום שקשה להם לבוא, להגיע. ולכן האבא, אם אין אני לי, מי לי. האבא חייב באותם הימים לדאוג שבניו ילכו להתפלל. לפעמים יש לילד הזה רצון עז, האבא יודע שהילד הזה מסודר, קם בבוקר, נוטל את הידיים ורץ מייד לבית הכנסת להתפלל. אבל אם הילד הזה עצלן אז צריך לדרבן אותו שיתפלל. אם האבא לא נמצא, האמא כדאי שתשים לב כדי שהילד הזה יתפלל כדת וכדין. ולא רק הבנים, אלא כשם שאמרנו קודם שגם הנשים חייבות בתפילה, אז מימילא צריך גם לחנך את בנותיו לגבי זה. מגיע חופש חנוכה, אז הבת הזו קמה במקום בשעה שבע, קמה בתשע, עשר, אין בית ספר, אם אין בית ספר אז קמים מאוחר. טוב, שתקום מאוחר אבל לא תגזים, שלא יעבור זמן התפילה, אלא תקדים קצת כדי להתפלל לפחות את הקטעים שאמרנו קודם. כן, יש לה. אני עובר לסעיף ג'. הגמרא בשבת יא דנה לגבי אדם שתורתו אומנותו כמו רבי שמעון בן יוחאי. האם חייב להפסיק מלימוד התורה כדי להתפלל ולקרוא קריאת שמע או לא? המשנה אמרה שם מפסיקין לקריאת שמע ואין מפסיקין לתפילה שמעיקר הדין אינו צריך. אבל כל זה היה לרבי שמעון בר יוחאי וחבריו שהייתה תורתם אומנותם. אבל אנחנו בוודאי שלא קרובים לשקידה ולהתמדה של רבי שמעון ולכן אנו חייבים להפסיק לא רק לקראת שמע אלא גם לתפילה. אין הבדל בדברים, שניהם שווים לעניין זה. אפילו רבי שמעון, הגמרא בשבת ל״ג מספרת עליו שהיה מחמיר עליו, היה מחמיר על עצמו והיה מתפלל גם תפילות שהן דה רבנן. אלא שחשש על הבגדים שלו שלא יתבלו כשהיה נחבא במערה כל עשר שנים לכן היה פושט את בגדיו והיה נמצא בתוך החול כל היום ובצורה כזו היה לומד. מגיע זמן התפילה היה לובש את בגדיו ועומד ומתפלל. משמע מזה שכן היה מתפלל אז אם רבי שמעון היה מחמיר כל וחומר אנחנו לכן גם אדם שנמצא באמצע לימוד תורה לא יכול לומר אני עכשיו פטור מלהתפלל מנחה. אני ברוך השם זכיתי ואני שומע עכשיו דברי תורה אם הוא לא יתפלל מנחה והשעה כבר שעה שש עוד כמה דקות יעבור הזמן ותעבור המנחה על פניו יקום יפסיק ויצא מיד להתפלל אסור לו לומר אני לומד תורה כל הכבוד לתורה שלו אבל זמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד ואין הבדל אם האדם הזה לומד לבד או לומד ברבים תורה דרבים אין הבדל בכל מקרה חייב להתפלל ואינו פטור מהתפילה כלל ועיקר. אני עובר לסימן קז סעיף א. מי שהוא מסופק אם מתפלל חוזר ומתפלל ואינו צריך לחדש שום דבר. הגמרא בברכות כא אומרת אדם שמסופק אינו יודע אם מתפלל אם לאו חייב לחזור ולהתפלל. בדרך כלל אדם יכול לברר את הספק הזה ולשאול אם הוא יתפלל הוא בוודאי יתפלל בבית כנסת פלוני. הוא מכיר את המתפללים שם ויכול לשאול אותם. ילך לפלוני, לראובן, ישאל אותו אני הייתי היום בבית הכנסת התפללתי אתכם או לא באתי? ואז גם אם הוא שכחן גדול החבר יזכיר לו וידע בוודאי. זה מצוי בזמנים כאלה כשהשעון עובר משעון קיץ לחורף פעם הוא היה מתפלל בשעה שבע עכשיו הוא צריך לעבור לצהריים ולהתפלל בשעה אחת. אבל הוא לא רגיל עדיין להתפלל מנחה בשעה אחת כי כל הזמן הוא היה מתפלל בשבע לכן לא היה לו צורך להתפלל באחת ולא תמיד הוא זוכר התפללתי או לא התפללתי. אז הוא יכול לשאול את האנשים מצוין ובזה הוא פותר את הבעיה. אבל אם האדם הזה מסתכל על השעון השעה שש ורבע ואין לו זמן לשאול את אף אחד עוד דקה אם יחכה, יעבור הזמן, לא יוכל להתפלל מנחה. את מי ילך לשאול? לכן, אין לו ברירה, יסמוך על עיקר הדין, מה שהגמרא אמרה בברכות כא, שחייב להתפלל. למה הרי תפילה היא דה רבנן והכלל תמיד בידינו ספק דה רבנן היא כולה. מדוע ולמה אתה מחייב אותו מספק לחזור? שוב הסברה היא התפילה היא בקשת רחמים, רחמי. ולכן לא פתרנו אותו גם מספק, גם מספק במקרה כזה חייב לחזור ולהתפלל. תמיד כשאדם חוזר על הספק כדי שלא ייכנס בספק ברכה לבטלה, מה שבטוח בטוח הוא יכול לעשות כך. אומר, אם התפללתי תהיה תפילתי זו לשם נדבה ואם לאו לשם חובה. מה פירוש תפילת נדבה? בבית המקדש גם אדם שלא עשה עוון ואינו חייב להביא קורבן, יש לו אפשרות להתנדב ולהביא קורבן נדבה. שלמה המלך העלה אלף עולות. היה מביא קורבן נדבה כל יום. לכן, היום בזמן הזה שאין לנו בית המקדש איננו יכולים להביא קורבן נדבה. יש לנו את התקנה של רבותינו להתפלל תפילת נדבה. ולכן, במקרה זה האדם הזה הולך על בטוח. אין לו חשש ברכה לבטלה, הוא לא מסתבך. אלא אם באמת הוא יתפלל, אם אחר כך יתברר לו מפריע שהוא יתפלל, אז הוא אמר את זה שיהיה לנדבה. ואם לא יתפלל, אז הוא אומר את התפילה לשם חיוב. בזה הוא פותר את הבעיה. זה כלל יסודי לא רק לספק במציאות, כמו הדוגמה הזו, שעושה תנאי לנדבה, אלא זה כלל יסודי, פתרון לכל הספקות בהלכה שיש. מה שלמדנו ומה שנלמוד, בעזרת השם לכמן, בכל מחלוקת הפוסקים שיש אם צריך לחזור את התפילה או לא, עושה את התנאי הזה. לדוגמה, בתחילת השיעור הזכרנו אדם שהפסיק באמצע התפילה וגמר את התפילה, הוא לא ידע את הדין שאם שהה לגמור את כולה, חוזר לראש. הוא היה עם הארץ ולא ידע. כעת הוא בא ושואל את החכם, החכם פוסק לו, אתה חייב לחזור את התפילה, כיוון ששאלה לגמור את כולה, חוזר לראש. מכל מקום, הרי גם בזה יש מחלוקת. אז למה שלא יחוש לדעת רבנו יונה? לכן יאמר כך, אם אני חייב תהיה לשם חובה ואם לאו, לנדבה. או אדם שטעה בעשרת אמת תשובה בחתימת המלך הקדוש או המלך המשפט, במקום לומר נכון, טעה, אמר מלך אוהב צדקה ומשפט. וסיים את כל התפילה. שוב, גם בזה הוא בא לשאול את הרב, הרב אומר לו, תחזור, אבל תעשה לפני כן תנאי. אם אני חייב יהיה לשם חובה ואמלא ויהיה לנדבה, אלא שישים לב לכוון טוב, ולפחות בברכה הראשונה, ברכת אבות, יעשה כל מאמץ כדי שלא יהיה סתם תוספת מיותרת. אבל בזה הוא מכוסה. יש מחלוקת בין רבנו אזרחיה הלוי להעריף מהרמב״ם. אם אמר המלך הקדוש או המלך המשפט, במקום זה בלבל, טעה, אם חוזר, לא חוזר. אז אין לי בעיה, אני לא נכנס למחלוקת. אני אומר שהתפילה שלי תהיה לנדבה אם זו לא חובה, ואז ממה נפשך אני פוטר את עצמי, התנאי לנדבה בכל מקרה הוא דבר טוב. כך הוא הדין. אדם שגמר את התפילה והוא לא זוכר אם אמר יעלה ויבוא בשחרית או מנחה או בחול המועד, הוא לא יודע. אז הוא חוזר עוד הפעם את כל העמידה, חוזר לראש כי הוא גמר, עקר את רגליו. גם פה יאמר לפני כן, אם אני אמרתי יעלה ויבוא, תהיה תפילתי לשם נדבה. ואם לא אמרתי, תהיה לשם חובה. או אדם שמסופק אם אמר ברך עלינו או ברכנו. בתחילת הימים, מזין חשוון והלאה, עדיין הלשון אינה מתורגלת כהוגן לומר בצורה נכונה ברך עלינו, ואז קורה שהאדם מסופק. גם שם, גמר את התפילה ואז הוא בא לשאול את הרב. יענה לו הרב, תחזור, אבל תעשה קודם כל תנאי לנדבה, בזה הוא פוטר את עצמו ונמלט מידי ספק ברכות שלא ייכנס בשום חשש כלל ועיקר. בכל המקרים הללו, כיוון שיש ספק אם בכלל יצא ידי חובה, לא חייב להוסיף בתוך התפילה עצמה. אומר את אותן המילים שאמר בפעם הקודמת, זה מספיק. מתי אדם חייב להוסיף? כשמעיקר הדין אינו חייב לחזור ולהתפלל, אז מומלץ וצריך גם להוסיף. כגון, בליל ראש חודש לא אמר יעלה ויבוא והוא חוזר את התפילה עוד הפעם. לא מספיק שיחזור, אלא אומרים לו במקרה זה תוסיף עוד משהו בתפילה השנייה. מה יוסיף? באמצע ברכת שמע קולנו יתפלל להשם שיחזיר בתשובה ויציל את כל חיילי צה״ל. אחר כך ימשיך כי אתה שומע תפילת כל פה, ברוך אתה השם שומע תפילה. אז הוא חידש, אמר חידוש מצוין. ביקש מהקדוש ברוך הוא תפילה טובה. יהי רצון שהתפילה שלו, איך אומרים? מהפה לשמיים, תתקבל מהר, למה לא? לכן במקרה זה, שלא היה חייב מעיקר הדין, אם בכל זאת הוא מחמיר ועושה תנאי לנדבה, צריך גם להוסיף ולחדש בדבר. אבל כאן, בדוגמה שלנו, בדוגמאות האלה, האדם הזה, מעיקר הדין, היה חייב להתפלל. ולכן פסק מרן שחוזר ועושה תנאי לנדבה, אבל אינו צריך לחדש שום דבר, אלא חוזר על אותה התפילה עצמה. שוב, נפקא מילה שנייה. אם האדם הזה, ביום שבת אחר הצהריים, מסופק אם יתפלל תפילת מנחה או לא. בא ושואל, מה יעשה? בחול יש לך קורבן נדבה. יכול האדם הזה להתפלל תפילה על תנאי לנדבה, כמו שיש קורבן נדבה. אבל ביום שבת אינך רשאי להקריב קורבן נדבה, כי זה חילול שבת, אתה שורף, אתה עושה הבערת אש. לכן ביום שבת, אם תבוא, הכהן לא יקריב לך את קורבן נדבה, יגיד לך, תחכה ליום ראשון. אם כך, גם תפילת נדבה אי אפשר להתפלל ביום שבת. מה יעשה האדם הזה שיש לו ספק במציאות או ספק בהלכה אם יצא ידי חובת תפילת מנחה? העצה היא שהוא בעצמו לא יכול לחזור להתפלל אבל יכול להיות חזן לומר את תפילת החזרה של תפילת מנחה. והיה, אם התפללתי זה יהיה לשם חזרה ואם לא התפללתי יהיה גם חזרה וגם תפילה אישית בשביל עצמי. כל דבר גם אדם שמסופק או שיש לו ספק בהלכה אם יצא ידי חובת תפילת מוסף. אז אתה לא יכול לעשות תנאי לומר אם אני חייב, יהיה לשם חובה ואם לאו נדבה וכי אפשר להקריב קרבן מוסף לנדבה אי אפשר אלא גם בזה יעשה את העצה שאמרנו השתדל להיות חזן בזה הוא פותר את הבעיה. בליל שבת שם אומנם אין חזרה אבל הוא יכול לבקש מהחזן תן לי להמשיך הוא יאמר את ברכת מעין שבע ויכוון שהוא בעצמו יצא ידי חובת הספק אם יש לו ספקות אם יצא ידי חובת התפילה או לא יעשה את הדרך שאמרנו בזה הוא פותר את הבעיה לגמרי מכל וכל. אני צריך להגיד שהחזרה של ערבית זה שבת, מי צריך להגיד שהחזרה של ערבית זה שבת? מי שאומר את החזרה הוא אומר קדיש תתקבל כך הוא עדין גם לגבי ברכת מעין שבע. לכן הוא ימשיך הלאה גם את קדיש תתקבל. הרוצה להתפלל תפילת נדבה צריך שיהא מכיר את עצמו זריז וזהיר ואמוד בדעתו שיוכל לכוון בתפילתו מראש ועד הסוף אבל אם אינו יכול לכוון יפה קרא ננבה למה לי רוב זבחיכם והלוואי שיוכל לכוון בשלושה תפילות הקבועות ליום. בזמנם האנשים היו מרוכזים לא היה להם פיזור הנפש כמו שיש לנו היום היו רגועים שלווים לכל אדם היה לחם לאכול ובגד ללבוש יותר לא היה צריך שום דבר לא היו מכוניות אז מה אתה עושה בכסף יהיה לך הרבה כסף מה יצא מזה היום יש מה לעשות בכסף אז לא לכן היה להם שלווה יש לו לחם לאכול ובגד ללבוש היו מרוכזים עם שלווה נפלאה היו יכולים גם לכוון טוב בתפילה. היום יש פיזור גדול של המחשבה, ואנשים לא מרוכזים טוב. לפעמים אתה מדבר עם האדם, אתה חזור פעמיים והוא עדיין לא הבין מה אתה רוצה ממנו. למה? המוח שלו במקום אחר. הוא מסתכל עליך והמוח שלו עף בעולמות אחרים. טוב, השם ירחם עליו, אבל המסקנה לגבי תפילה, מה זה שווה שהאדם הזה יבוא ויעשה תפילות בקבלנות, יתפלל חמישים תפילות ביום, ואפילו אחת לא כיוון בה. הרי הנביא צועק ואומר, למה לי רוב זבחיכם? מה זה שווה שהאביא הרבה קורבנות והכל מן השפה ולחוץ וליבו בא לאימו. לכן היום בזמננו אדם שברוך השם מתפלל, גמר את כל התפילות שלו, אבל הוא החליט להתנדב, להוסיף בהתנדבות עוד תפילה לקדוש ברוך הוא. איך אומרים היום בקשיש? אין דבר כזה בתפילות. היום אין לנו תפילת נדבה לבוא ולעשות דבר כזה לכתחילה, משום שהכוונה איננה דבר ודאי, ספק גדול אם יוכל לכוון, ולכן לא כדאי לעשות תפילת נדבה. כך גם אין ציבור מתפללים תפילת נדבה כלל. הציבור לא יכולים להקריב קורבנות בנדבה. אמנם כשאין קורבנות כלל על המזבח היו מקריבים קורבנות, בלשון חכמים זה נקרא קיץ המזבח, אבל זה דבר שהוא לא מצוי, בלתא דלא שכיח. ולכן לא תקנו רבותינו לציבור שיגידו יותר מפעם אחת את תפילת החזרה. אפילו אם החזן הזה גמר את כל העמידה מההתחלה ועד הסוף, והחזן הזה היה חזן טוב, עם קול נעים, ניגן להם יפה, גמר את העמידה היו לרצון, הציבור מוחא לו כפיים, אבל רוצה עוד הפעם, הדרם. אומר, זה יפה, זה היה טוב. נגיד להם, בעזרת השם, מחר עוד הפעם. אבל היום אין דבר כזה שיחזור פעמיים את החזרה. אפילו אם יעשה תנאי, יגיד שהפעם השנייה יהיה לנדבה. אין קורבן ציבור בא לנדבה, אז אתה לא יכול לעשות דבר כזה עם החזרה של הציבור. החזרה זה לא דבר אישי שלא, זה בשביל כל הציבור. וכיוון שאין קורבן ציבור בא לנדבה, כך גם אין תפילת נדבה לציבור, ולכן חייב לסרב. ואומר להם, בשום אופן לא, אתם רוצים את אותה התפילה, אני אחזור בעזרת השם, מחר יגזור השם בחיים, אבל באותו יום אינו רשאי. זה לא פזמון, פיוט, שאחזור עליו עשרים פעם. כאן לא. תפילה זה פעם אחת ולא יותר, אינו רשאי לחזור פעם שנייה. כל הכלל הזה שאמרנו, שאין בזמננו תפילת נדבה, הכוונה היא כשהאדם הזה בוודאי יתפלל. התפללתי ערבית שחרית מנחה. התפללתי מנחה בשעה חמש, עכשיו אני עובר בחמש וחצי, אומרים לי, אתה עשירי. טוב, אתה יכול להיכנס, להשלים להם עניין. אבל אם הוא אומר, אם כבר אני נמצא, אני אתפלל עוד הפעם. אין דבר כזה עוד הפעם. אלא, בזמננו אין תפילת נדבה. אבל אדם שיש לו ספק בדוגמה הראשונה שהגמרא דיברה בברכות כא', שם אומר הראב״ד, זה חובה. ספק דרבנן לכולה לא נאמר כאן, משום שהתפילה היא בקשת רחמים. לכן, כאן נפסקה ההלכה, ספק דרבנן לחומרה. ואם יש לו ספק, חייב לחזור. על צד היותר טוב, כדי שלא יסתבך, אולי בכל זאת יהיה חשש ברכה לבטלה, אולי הוא יתפלל קודם. אנחנו מוצאים לו את העצה לעשות תנאי לנדבה. זה שייך גם בזמננו. אמנם החיי אדם רצה לומר שזה לא שייך בזמן הזה, אבל השלמי ציבור, המשנה ברורה בביאור הלכה, דרך החיים, רבנו זלמן, שולחן שלמה, כולם חלקו עליו ופסקו שבדוגמה הזו, כשיש לו ספק, גם בזמן הזה שייך לעשות תנאי לנדבה. שוב, אני מדגיש בתנאי שהאדם הזה מכוון לפחות בברכה הראשונה עד מגן אברהם, ברכת אבות. אבל אם האדם הזה לא מכוון טוב, לא מומלץ, נניח האישה הזו באה לשאול את החכם, אני לא יודעת אם היום התפללתי או לא, אני לא זוכרת, אני מבולבלת. אז החכם הזה לא ימהר לומר לה, נשים חייבות בתפילה, וגם מספק את צריכה. קודם כל, לחקור ולדרוש אותה. את רגילה לכוון בברכה הראשונה, או שחושבת איזה ארוחת בוקר ניתן לילדים, גבינה עם ריבה או גבינה בלי ריבה. אם היא חושבת על דברים אחרים ולא מכוונת בברכה הראשונה, אז מה התועלת שהחכם יאמר לה להתפלל? לכן, קודם כל, אשאל אותה. והיה, אם היא אומרת כן, בברכה הראשונה באבות, אני תמיד מכוונת, אז יאמר לה הרב שתעשה תנאי לנדבה, ותתחיל עוד הפעם את העמידה, פעם שנייה, בזה היא תפתור את הבעיה. אבל אם קרה לה הדבר הזה בשבת, שמה אין לה עצה כזו. אנחנו הגברים יכולים להיות חזנים. אתה יכול להיות חזן, תאמר את התפילה, את החזרה, וזה יועיל בשבילך. האישה לא יכולה לחזן בשום מקום, אלא אם כן בעלה ילך לחזן ויאמר לו, תשמע, אתה מתחיל, השם שפתי, אשתי בעזרת נשים מכוונת עליך, תכוון גם אתה עליה. טוב, אם באמת היה הדבר כך, יש להם עניין כזה שהחזן יכוון עליה, אז זה הפתרון בשבת או ביום טוב. אבל שהיא בעצמה תחזור בשבת ויום טוב, אין אפשרות כזו, כלל ועיקר, משום שאז אי אפשר להתפלל.