חומרת ההפסק בין תפילת העמידה לנפילת אפים, סדר הווידוי והגבלותיו, וביטול המנהג המוטעה של דילוג הווידוי בימי אזכרה

- - - לא מוגה! - - -

אני קורא בסימן קלא סעיף א. אין לדבר בין נפילת אפיים לבין התפילה. המקור של דברי הגאונים מהגמרא במסכת ב״ו מציעה בדף נח. המעשה המפורסם במחלוקת בין רבי אליעזר הגדול לבין חכמים. המחלוקת הייתה בתנורו של עכנאי. התורה אמרה לנו, קראנו בפרשה הקודמת, שכלי חרס, תנור שעשוי מחרס ונעשה טמא, אין לו תקנה. תמיד בכלים אחרים אתה עושה הגעלה, ליבון, או לעזות עליו באפר פרה אדומה. כאן לא, גמרנו. זה טמא, צריך להרוס אותו. מה עשה אותו אדם? הוא התחכם והרס אותו בצורה כזו. לקח מסורית וניסר את התנור בצורה של גלגלים. עשה למטה חתך, נהיה לו גלגל אחד. חתך עוד קצת, בצורה כזו עשה עשרים גלגלים. עכשיו התנור הזה מפורק. זה נקרא שהוא הרוס. אין ספק, הליבדי כולה עלמא, עכשיו זה טהור. אחרי שהוא גמר להרוס, עכשיו הוא לקח דבק וטית וחיבר את כל הגלגלים האלה ונעשה לו תנור מחדש. האם הטומאה חוזרת או שנאמר לא? גמרנו, הטומאה פרחה ואינה חוזרת. לפי חכמים טמא, לפי רבי אליעזר טהור. הכלל בידינו תמיד, כשיש לנו מחלוקת, החליט ברבים הלכה כרבים. כך אמרה התורה בחומש שמות פרשת משפטיים. אז היה צריך להיות, אחרי שנגמר הוויכוח, ראה רבי אליעזר שהוא לא משכנע את החכמים, היה צריך, איך אומרים, להרים ידיים, ניישר קו. לא, הוא לא הסכים לזה. וכשהיו באים לשאון אותו הלכה למעשה, היה אומר להם טהור. היה הדבר קשה מאוד לחכמים, שהוא מערער את הבסיס של ההלכה הזו, ולכן לא הייתה ברירה אלא בירכו אותו. פחדו מי ילך לספר דבר כזה לרבי אליעזר. ידעו שהוא היה צידיק יסוד העולם. תודה. אמרו שילך רבי עקיבא. כך היה, לבש חורים וישב על הקרקע רחוק ממנו 400. אמרנו, רבי אליעזר, בעקיבא, מה יום מיומיים? אמר לו, כמדומני שחבריך בדלים ממך. ואז קיבל עליו את הדין, קרע קריעה וכו'. אמרה מספרת שהיה באותו יום חרון אף בעולם, והעולם לקה, השליש בזיתים, חיתים וכו'. בהמשך, רבי אליעזר הגדול היה גיסו של רבן גמליאל, ראש הסנהדרין. מי שעמד בראש העניין הזה. אמה שלום, אחותו, ידעה שאם בעלה ימסור דין לשמיים, מי יודע מה יהיה. לכן, מה היא הייתה עושה? מדי יום ביומו, אם יש לה שתי דקות לדבר איתו, לשאול אותו מה לבשל היום, מה לקנות, מה לעשות, תמיד היא הייתה מחכה. אחרי שהיה פוסע עושה שלום במרומיו, מיד הייתה מדברת איתו. מפריעה לו קצת, אחר כך הייתה הולכת. חודש אחד היה רק ראש חודש יום אחד. היא חשבה, יש יומיים. היום הכל כתוב בלוח מראש. אז לא היה לוחות, הכל היה בעל פה. ולכן, היא לא דאגה להיכנס להפריע לו. כשפתאום היא נכנסה, ראתה אותו נופל על פניו, ואז היא צעקה לו, הרגת את אחי! ואז הוא קם. בינתיים הוא הספיק לומר את נפילת אפיים ולמסור דין לשמיים. אחרי כמה דקות שמעו את הכרוז אומר שיצאו להלוויה של רבן גמליאל. שאל אותה, מאיפה ידעת שזה יקרה? אמרה לו, כך מקובלני מבית אבי הבא, כל השערים ננעלו חוץ משערי הונאה. נכון הדבר שחכמים צדקו בהלכה, אבל אחרי שקרה מה שקרה, היו צריכים למצוא דרך להתבייס. לשלוח לו שליח ולהגיע לאיזה הבנה, לאיזה פשרה, כדי להחזיר עתירה ליושנה, כי רבי עזר הגדול היה בקיא בתורה כולה, וחלק מהדברים שהוא ידע הם נשכחו מאז, כמו שהוא בעצמו העיד ביום פטירתו. מזה למדו הגאונים שכל הכוח של העוצמה של נפילת אפיים, כשאדם לא מפסיק בדיבור בין תפילת החזרה לבין נפילת אפיים. ברגע שמדברים, מאבדים את הכוח, את העוצמה. זו התשובה שמרן בבית יוסף מעתיק, וככה הלכה למעשה. ולכן, כולנו, בלי יוצא מן הכלל, אסור לנו לדבר לא רק בשעה שהחזן אומר את תפילת החזרה, אלא גם אחרי. פעם זה היה קל מאוד. אנשים היו באים לבית הכנסת, לא היו מדברים. אבל היום מכניסים את השטן בתוך הכיס, מביאים את המכשיר הנייד, ולפעמים המכשיר הנייד מצפצף, או באמצע החזרה, או בין נפילת אפיים לתפילת החזרה. ואז האדם הזה יוצא החוצה, מדבר דברים בטלים. לא בסדר, זה גרוע מאוד. צריך, כמו שאמרנו, לשתק את המכשיר הזה, כדי שלא יפריע לא לעצמו ולא לאחרים. כך עושה אדם חכם ונבון. ואם יש איזה טיפש שאומרים לו חמישה פעמים וזה לא עוזר, אז אפשר לגרש אותו, לבקש ממנו שלא יבוא יותר. ואם זה לא עוזר, הגבאי יכול ללכת למשטרה, להוציא צו הרחקה, שהברנש הזה לא ישגע אותם. בית הכנסת זה לא בית משוגעיים, זה לא סניף של עזרת נשים, אלא אם הוא נורמלי, מוכן לקבל מרות, כן. אם הוא מצפצף, אומרים לו, והוא אומר כן, כן, ואחרי יום עוד הפעם המכשיר שלו מצפצף, אז צריך לצפצף עליו ולשלח אותו, שילך למקום אחר, להגיד לו שיש מניין קבוע בכפר שאול, יש שם מניין קבוע, לך יתפלל שמה, אולי גם יהיה החזן שלהם, יכול להיות שייתנו לו, יכבדו אותו. אם דיבר בין לחש לחזרה, זה גם אותו? זה הדין בלכתחילה. בידי עבד, מה ידעבה, היה לו תקלה ודיבר. בגלל זה לא אומרים שלא יאמר את נפילת אפיים, אלא יאמר את הווידוי בנפילת אפיים. הדין הזה הוא בלכתחילה. כך גם אסור לדבר בין לחש לחזרה. דיבר, טוב, בידי עבד. דמאי דאבה, אבל מלכתחילה צריך להיזהר גם בין לחש לחזרה לא לדבר וגם בין תפילת החזרה לנפילת אפיים. עד כדי כך הדבר חמור שיש מחלוקת אם באמצע הווידוי או באמצע נפילת אפיים, אם לענות אמן. לפעמים הוא שומע מהמניין השני. עד כדי כך העניין חמור שאסור להפסיק בדיבור. להלכה, אנחנו פוסקים במחלוקת האחרונים הזו, שכן עונים אמן גם כשאדם נמצא באמצע הווידוי. הן אם זה וידוי של כל ימות השנה או שזה וידוי של הימים הנוראים. הווידוי שם ארוך יותר. לא רק עכשיו בגדנו אלא גם על חטא, על חטאים, לוקח הרבה זמן ולפעמים האדם הזה קצת העריך. והחזן כבר אמר מגן אברהם. להלכה כן עונה. אבל חוץ מדברים שבקדושה אמן, קדיש בקדושה וכיוצא בזה, ודאי שאין הווה מנה לדבר עם חברו דברים בטלים או להגיד לילד שלו משהו, אלא ישהה את כל הדברים האלה לסוף התפילה ולא יפסיק כלל ועיקר. כך עושה כל אדם נבון וחכם. הגמרא שם מספרת שתוך כדי הוויכוח, רבי אלעזר רצה לשכנע אותם שהוא צודק. הוא אמר להם, אם ההלכה כמותי, אמת המים תוכיח. המים יורדים. כאן, כשהוא אמר להם את זה, התחילו אמת המים, המים התחילו לכיוון העלייה ההפוך. אמר רבי יהושע, לא מביאים ראיה מעמת המים. המשיך. אם ההלכה כמותי, עץ החרוב יוכיח. ואז נעקר העץ חמישים אמה. אמר רבי יהושע, לא מביאים ראיה מעץ החרוב. המשיך. אם ההלכה כמותי, כותלי בית המדרש יוכיחו. התחילו כותלי בית המדרש ליפול. גער בהם רבי יהושע. אם החכמים מתווכחים ביניהם, אתם מה אתם מתערבים? ואז הם נעצרו. לא חזרו כמו שהיו בגלל כבודו של רבי אליעזר, לא המשיכו ליפול בגלל רבי יהושע. בסוף אמר רבי אליעזר עם הלכה כבותי, בת קול מהשמיים תוכיח. ואז יצאה בת קול ואמרה, מה לכם לרבי אליעזר שההלכה כמותו בכל מקום? אמר רבי יהושע, ענה, קראנו בתורה חומש דברים, פרשת ניצבים, לא בשמיים היא, לא, התורה ניתנה לנו לבני אדם, בית הדין הוא שפוסק, כשהם שהסכימו ואמרו בדין של מטה, כך יסכימו ויגידו בדין של מעלה ולא להפך. אלה הדברים שהגמורה מספרת שהיו תוך כדי ויכוח. והשאלה היא, רבי אליעזר הביא נס אחד, מופת אחד, וזה לא עזר. אז מה הוא מביא עוד כמה מופתים? מה היא נפקא מינא? אם הם לא מתפעלים, הם לא האנשים שמחזיקים מהבבות, אז מה היא דווקא מינה שהוא מביא עוד נס ועוד נס? תראו בספר עין יעקב, בגיליון שם, המפרשים מסבירים ואומרים רבי אליעזר רצה לרמוז להם. נכון, אני אחד ואתם הרבה, אבל הוא, מבחינת הכוח העצום של התורה, הוא היה שקול כנגד כולם. לא יפה שהוא יגיד להם את המילים האלה בצורה, במילים מפורשות, כמו שאנחנו אומרים, אבל הוא רמז להם את זה בדרך רמז. איך אדם מגיע לשלמות בלימוד התורה? על ידי שקידה. מי יעיד על השקידה העצומה של רבי אליעזר? כותלי בית המדרש יוכיחו. אדם מגיע לשלמות בתורה למדרגות גבוהות כשהוא מסתפק במועט. הסמל של הסתפקות במועט זה העץ החרוב, כמו שכתוב שם, חנינה בני די לו בקו חרובי מערב שבת לערב שבת. שוב, עוד דבר, הוי כל צמא לחול המים, אין מים אלא תורה, ורמז להם שוב על ידי אמת המים. כל זה לא עשה רושם על החכמים, כמו שאמרנו, סוף סוף גזירת הכתוב היא יחיד ורבים, הלכה כרבים, ולכן להלכה נפסק שבאותו תנורו של עכנאי, התנור הזה חוזר להיות טמא, ההלכה כדברי חכמים. בכל מקום, למרות שהם צדקו בהלכה, כמו שאמרתי, ההמשך, הוא היה הדבר הלא טוב שלא היה סיעתא דשמיא לחסל את הסכסוך הזה. היו צריכים למצוא איזה דרך כדי להתפשר עם רבי אליעזר, סוף סוף הוא היה הגדול מכולם. רבי עקיבא, תלמידו, שראה אבן שישב עליה רבי אליעזר, אמר האבן הזו דומה להר סיני, מי שישב עליה דומה לארון הברית. כך הוא העריץ את רבו רבי אליעזר הגדול, שידע את כל התורה כולה. ולכן, משום זה, היה את ההמשך, האסון הנורא, שרבי ימליאל שילם על זה בחייו. להלכה אני חוזר, מיד אחרי השם צורי וגואלי, החזן ממשיך ואומר, אנא, מתחיל את הווידוי. אנחנו הספרדים מתחילים אנא. אנא השם אלוהינו ואלוהי אבותינו, תבוא לפניך תפילתנו. שימו לב, אחינו האשכנזים, בסידורים שלהם לא כתוב אנא, אלא הם מתחילים אלוהינו ואלוהי אבותינו, תבוא לפניך תפילתנו. המקור של המילה אנא כתוב ביומה ל״ז. כך אנחנו אומרים גם ביום הכיפורים. אנא בשם, חטאו, עוו, פשעו, עמך בית ישראל וכולי. גם שם, בגמרא מביאה גזרה שווה, מניין לנו שצריך לומר את המילה אנא. כך העתיקו להלכה שצריך להתחיל את סדר הבינוי אנא, הרמב״ם בספר המצוות, הרמב״ם בהלכות תשובה, מתחיל את הסדר במילה אנא. כך כותב גם הריף, מעתיק את הסוגיה הזו, היראים רבי אליעזר ממיץ ועוד רבים מגדולי האחרונים. הגאון רבי חיים רודריגז, יש לו ספר אורח צדיק, גם הוא כותב כך, מעתיק אותו להלכה הגאון חידה, הוא כותב את זה גם בספרו מדבר קדימות וגם במחזיק ברכה. והוא מעיד שכך המנהג שלנו, שהמנהג בארץ ישראל, שמתחילים את הווידוי, אומרים אנא השם. וכך כתבו להלכה גם שאר האחרונים, חסד לאלפים, הגאון רבי חיים פלאצ'י בספרו כף החיים, נכדו של הרשש בספרו דברי שלום, ועוד רבים מגדולי הפוסקים, וכך המסקנה למעשה. אבל, יש כאלה שלא גרסו כך. תפתח את הרמב״ם, חלק א', בסוף, בסוף ספר אהבה, יש שם את התפילה. הרמב״ם כותב לנו את התפילה כולה, וכשהוא מגיע לווידוי, אין את המילים אנא השם, אלא מתחיל אלינו ואלוהי אבותינו. לא רק הרמב״ם, גם בשאר הכוונות לא כתוב את המילה אנא השם, אלא בשאר הכוונות, בדף נא מתחיל גם כן אלוהינו ואלוהי אבותינו, וכך נוהגים אחינו האשכנזים, הם לא אומרים את המילה אנא. גם לפי הרמב״ם ביד החזקה, גם לפי מה ארחו, אין הכוונה שיש לזה איסור לומר אנא. כולם מודים שאפשר וטוב לומר אנא. השאלה היא אם חייבים לומר. אז אנחנו מחמירים, המנהג שלנו להחמיר, גם התימנים הבלדים אומרים אנא השם, למרות שבהרמב״ם אתה רואה הבדל בין היד החזקה, שלא כתוב, לבין ספר המצוות שכן כתוב שם בספר המצוות, וגם ברמב״ם הלכות תשובה, בפרק א' הלכה א', גם כן כתוב את המילה אנא, גם שם כן. אז כנראה הם הלכו לפי הרוב, לפי השניים, טובים השניים מן האחד, ולכן גם אנחנו נהגנו לומר אנא השם, וכך ראוי לעשות בלכתחילה. כדאי להשלים ולומר את הכול בצורה מושלמת. סדר הווידוי שלנו הוא לפי סדר א' ב', אם עברנו על התורה שניתנה לפי א' ב', אז אנחנו גם משלימים, אומרים, אשמנו, בגדנו, גזלנו וכן הלאה. יש לנו, נוסף לכב אותיות א' עד ת', יש לנו גם חמישה אותיות כפולות. מן צפך. ולכן באותיות האלה אנחנו כופלים באמירת הווידוי. כי זבנו כעסנו, מרדנו מרינו דבריך, ניאצנו נעפנו, פשענו פגמנו, צררנו, צערנו אביהם. כל המילים האלה אתה חוזר כפול, כי גם במסורת יש לנו גם מנצפך, יש לנו שם כפול. וזה מה שאנחנו אומרים מדי יום ביומו, הן בשחרית והן במנחה, אדם שהיה לו איזו תקלה. ומתכוון באותו רגע לחזור בתשובה ולתקן, על ידי אמירת הווידוי, מקיים בזה מצוות עשה מדאורייתא, על ידי שאומר את הווידוי. אנחנו מסיימים את הווידוי, מיד אחרי זה אומרים יג מידות. גם הווידוי וגם יג מידות צריך לעמוד. אדם בריא צריך לעמוד יחד עם כל הציבור, אמירת הווידוי צריכה להיות בעמידה. אדם חולה, אדם חלש, לא מעכב, יכול לומר את הווידוי גם כשהוא יושב או אפילו שוכב, אבל אדם בריא, אדם שיכול, כדאי שישתדל לעמוד, בהלכות יום הכיפורים הזכרנו אז שאפילו בזמן שהחזן חוזר בתפילת החזרה על הווידוי, ושם הווידוי לא קצר, שם הווידוי ארוך, על חטא, על חטאים, ואם החזן שלהם מנגן, זה יכול לקחת רבע שעה. זה לא אחי, צריך לעמוד, כל הציבור כולו צריכים לעמוד עד שיוסיף את כל הקטע של על חטאים, עד האחרון שבהם. על חטאים שאנחנו חייבים עליהם ארבע מיתות בדין, סקילה, שרפה, הרג וחנק, יש במקום מעשה, אין במקום מעשה. כל זה צריך להיות בעמידה. הרמב״ם מפנו אומר, צריך לומר את הווידוי בקול רם, כך העתיקו גם שער האחרונים. ולכן החזן, כשאומר אשמנו בגדנו, יכול לומר את זה כשהוא אומר את הקול בקול רם, כולל גם הקטע הזה. כשאדם מתוודה על עבירה אישית, לא דבר סטנדרט שכולם אומרים. יש לו איזו עבירה אישית שלא כתוב בסדר הזה. והוא רוצה להוסיף עוד איזה משהו, את זה יגיד בלחש. אבל עבירות כאלה שכולנו אומרים אותן סטנדרט, אשמנו בגדנו, את זה צריך לומר לכתחילה בקול רם. וחלק מהפוסקים טוענים ובצדק למה החזנים שלנו אומרים את זה בלחש. שיגידו בקול רם, זו הטענה שלהם. נלמד. מלך התחילה אני מסכים שצריך לומר את זה בקול רם. אבל נלמד זכות על החזנים שאומרים בלחש, שיכולים לומר, בית כנסת שיש שם עם הארץ, שלא יודע, אז החזן חייב להוציא אותו ידי חובת מצוות וידוי. החזן חייב לומר בקול רם. היום לא מצוי לנו. בדרך כלל בתי הכנסיות שלנו כאן, ברוך השם ועמך כולם צדיקים, כולם למדו בתלמוד תורה, כולם יודעים לקרוא ולכתוב, ולכן לא מצוי שיהיה אחד כזה. זו הסיבה שהחזנים מנמיכים את קולם, לוקחים קצת מנוחה. אמר שבע דקות, אמר את תפילת החזרה, רוצה קצת לנוח. טוב, אנחנו לא גוערים באחד כזה, אבל מלכתחילה ודאי שיותר טוב. מן הראוי שיאמר את הווידוי כולו, יאמר אותו בקול רם. על פי הגמרא בראשונה יז, למדו רב הייגאון ושאר הפוסקים שלא אומרים יג מידות אלא אם כן יש מניין. יש מניין, אומרים יג מידות, עליו אחי לא. על כל זה, כשהוא אומר את היג מידות, דרך קריאה בעלמא. אבל אם הוא אומר את היג מידות, הוא אומר את הכול בטעמים, כאדם שקורא פסוק בתורה, גם בלי מניין אפשר לומר. ולכן אם האדם הזה, או שהתפלל באחיד, היה חולה, היה אנוס, או לפעמים התפלל במניין, אבל לא הספיק, החזן היה מהיר מדי, החזן הזה היה לו רישיון טייס ורץ קציבי, ולא הצליח להדביק אותו, טוב, בידי עוון יכול לומר את היג מידות, כקורא בתורה, ינגן, אין רחום וחנון ערך, אפיים ורב חסד ואמת, יאמר את הכול בטעמים, כמו שקוראים בתורה, ובדרך הזו יוכל לפחות לומר פעם אחת. בשני וחמישי, אנחנו אומרים יג מידות לא רק אחרי הווידוי, אלא אנחנו אומרים יג מידות עוד שלושה פעמים כשאומרים אל מלך יושב על כיסא רחמים. אבל אצל אחינו האשכנזים הם אומרים גם בשני וחמישי רק פעם אחת. יש להם שישה פעמים בשנה שאומרים כמה פעמים בהב בתעניות שני וחמישי ושני, יש להם גם הרבה סליחות, ובסליחות שם הם אומרים גם כמה פעמים אל מלך יושב על כיסא רחמים, הם אומרים יג מידות כמה פעמים. אז מי שמתפלל עם האשכנזים, אז באותם הימים יש לו את היג מידות, הוא יכול להתחבר איתם. אבל אם זה ביום שני הבא, בשבוע הבא, יום שני, אנחנו כבר אומרים אין מלך יושב על כיסא רחמים, יום ג' באייר, אין בעיה, אנחנו אומרים. אבל הם אומרים רק פעם אחת אחרי הווידוי, מה יעשה? אז האדם הזה, אחרי שיגמור את נפילת אפיים, יאמר אין מלך משם על כיסא רחמים, ויאמר בפעם הראשונה יג מידות כקורא בתורה עם הטעמים. בפעם הקודמת הוא אמר את זה יחד עם הציבור, לא היה צריך להיות עם הטעמים, אבל בפעם השנייה הוא צריך כבר לומר את זה עם הטעמים. כל זה לגבי הפעם הראשונה. בפעם השנייה, אחרי שגמר, אנשי אמונה עבדו. הוא ממשיך בפעם השנייה לומר אל מלך משם על כיסא רחמים, כבר אין הרבה תועלת, אין צורך לומר עוד פעם את יג מידות בטעמים כקורא בתורה, אלא ידלג את זה. יגיע עד הקטע כמו שהודעת הענן מקדם, וימשיך הלאה טמנו מרעון. כך גם כשיגמור טמנו מרעון, יחזור ויאמר גם אל מלך משם על כיסא רחמים, עד כמו שהודעת הענן מקדם, ואחר כך ימשיך אלוהינו ואלוהי אבותינו, אל תעשימנו כלה. כך יעשה אדם שאין לו ברירה והוא נאלץ להתפלל בשטיבלך עם אחינו האשכנזים, ובשנים החמישי הוא מפסיד קצת את אמירת יג מידות, אין ברירה, כי אין תועלת לחזור כמה פעמים על הפסוק כקורא בתורה, אין הרבה תועלת בדבר, ולכן יעשה בדרך האמורה, כך ינהג ויעשה. אדם שלא הספיק, זאת אומרת, החזן מהיר מדי, אני אמרתי, כאמת עשית ואנחנו הרשענו, ואני כבר שומע את החזן אומר ויעבור, אני מפסיק שם. אני מיד אומר איתם ויעבור, צריך לומר איתם את יג מידות, ואחר כך ישלים את מה שחסר לו. תמיד לעולם כדאי שיפסיק ויאמר יחד איתם כדי שאספיק את אמירת יג מידות. יש לזה דין כמו דברים שבקדושה שצריך מניין, אבל לא לגמרי. ולכן מותר לומר יג מידות עד ברוך שאמר. אבל אדם שהתחיל ברוך שאמר נמצא יהי כבוד, באמצע הוא שומע מהמניין השני יג מידות, לא יפסיק באמצע הפסוקי דזמרה לומר יג מידות. קל וחומר כשהוא נמצא באמצע הקריאת שמע וירכותיה לא יפסיק באמירת יג מידות. אלא אם הוא נמצא לפני ברוך שאמר, שמה יכול להפסיק ולענות עם המניין השני לומר איתה מהגמידות, כך למדנו גם לגבי וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל. כשמוצאים את הספר תורה מגביהים, כולנו רואים את האותיות ואומרים וזאת התורה. גם זה דבר שבא חובה. אפילו האדם שכבר התפלל ונמצא שם, צריך לומר את הפסוק הזה יחד עם כל הציבור. או אם הוא לפנה ברוך שאמר. אבל אם הוא באמצע פסוקי די זמרה או באמצע קרית שמעה וברכותיה לא יאמר את הפסוקים וזאת התורה, כך הוא הדין גם פה לענייננו, גם לגבי הגמידות, גם כן יחול אותו כלל ואותו דין. אמירת יג מידות יכולה להיות דווקא ביום ולא בלילה. כך מרן ממשיך, מרן אומר את זה על נפילת אפיים בסעיף ג', אבל זה לא רק על נפילת אפיים, אלא זה גם על יג מידות, שניהם אותו דבר. מרן מבית יוסף אומר שעל פי הקבלה כשאומרים יג מידות ונפילת אפיים בלילה לא רק שזה לא מועיל אלא זה גם יכול להזיק. מקצץ בנטיעות. זה הביטוי של המקובלים ולכן בלילה אנחנו לא אומרים. לא יבוא ולא יהיה לפעמים יש אישה או איש בסכנה ורוצים לומר בשבילם סליחות. או איזה אדם חטפו אותו והוא נמצא בסכנת חיים מי יודע אם אותם הנבלים לא יהרגו אותו. רוצים מיד להזעיק מניין ולומר סליחות. אם זה בחצי הלילה הראשון אומר מארם זקוט, ראשי תיבות הרמז, הוא אומר שלא יגידו סליחות. היג מידות שיגידו בסליחות לא רק שזה לא יועיל, כמו שאמרנו זה יכול להזעיק. בלילה בחצי הראשון זה זמן התגברות הדינים. אתה בא, מתנגש איתם, ואומר אל רחום וחנון ערך אפיים, לא רק שזה לא עוזר, אלא זה גם מזיק. ולכן, עד חצות לילה אין על מה לדבר. אלא רוצים שיהיה בקשת רחמים, יהיה לימוד זכות על אותו האדם, ישבו כולם, ילמדו משניות. החכם ילמד איתם משניות, גמרא, זוהר, ילמדו תורה שבעל פה להצלחתו של אותו האדם, לרפואתו של אותו האדם, להצלתו של אותו האדם. אבל בשום אופן לא יגידו סליחות ולא יגידו יג מידות. כמו שאמרנו, היג מידות לא יועיל כאן במקרים הללו, אלא רק מחצות ועלה. בימים האלה חצות 12-37 זה הזמן של חצות בימים האלה, לפי השעון קיץ. אז אם זה אחרי חצות כן, לפני חצות לא כדאי. הבעיה היא פעמים רבות החזן התאחר. עד שיגיעו לסוף התפילה, לווידוי אנה, כבר שקעה השמש. הם נמצאים כעת בבין השמשות. יגידו יג מידות או לא? אם זה עשרים דקות אחרי השקיעה, הגיע צאת הכוכבים? עליבא דקול עלמא, בוודאי שלא יגידו, כמו שאמר מהרמזקות. אבל אם זה בבין השמשות, אומרים או לא? מחלוקת גדולה בין הטורי זהב, המגן אברהם, האליאר הבא ושאר האחרונים, האם בבין השמשות אומרים או לא אומרים. בדרך כלל, בעניינים כאלה של קבלה, אנחנו בדרך כלל, ברוב המקרים, הולכים לפי רבנו יוסף חיים, בעל הבן איש חי. וכאן הוא נוטה לומר שאם האנשים האלה נמצאים עשר דקות אחרי השקיעה, שלא יגידו יג מידות. אבל יש חלקים. החלקים אומרים, יש לנו ספק ספקה כדי להתיר ולומר יג מידות. אז ספק ספקה הוא, שמי הלכה כרבי יוסף שעת 13 דקות זה יום, שמי הלכה כרבנותם שעת 58.5 דקות זה בוודאי יום. ממילא, יש לך ספק ספקה, ועל פי זה כן יהיה מותר, כן יהיה אפשר לומר, את היג מידות. הבסיס להיתר הזה הוא מה שכותב לנו מורנו חכם עין ציון באורך לציון, חלק א' וחלק ב', שם הוא מביא את דברי שאר הכוונות, ומוכיח מזה שרבינו הארי סבר שההלכה כרבי יוסף. מי שלמד את הגמרא, מנסכת ברכות ב' או שבת ל'ה'. בשתי הסוגיות האלה, הגמרא מביאה מחלוקת רבי יהודה ורבי יוסף. האם אחרי השקיעה, שתיים-שלוש דקות אחרי השקיעה זה עדיין יום, או שזה כבר ספק לילה? לפי רבי יהודה ספק לילה, לפי רבי יוסף זה עדיין יום. עד שלוש עשרה דקות זה יום, רק אחר כך בין השלשות כהרף עין. מחלוקת בפוסקים איך ההלכה. הרמב״ם הולך, אומר שההלכה היא כדעת רבי יוסף, ולא רק הרמב״ם. אלא גם רבנו הארי. החכם מן ציון מביא את מה שכתב הגאון רב חיים ברוק בספרו. כותב ספר שלם, אורות חיים, לברר, לבסס את שיטת צאת הכוכבים דרבנותם. ושם הוא מביא את מה שכתב רבנו הארי בשאר הכוונות בסדר קבלת שבת, שגם רבנו הארי סבר כרבנותם. מורנו החכם מן ציון מביא את זה וחולק על זה. הוא אומר, לא נכון. אין הכוונה של רבנו הארי שהוא פסק הלכה כרבנותם, אלא רבנו הארי סבר שההלכה כרבי יוסף, לא על כל ה-72 דקות, אלא רק על ה-13 דקות הראשונות. על זה התכוון רבי יוסף, ועל זה אומר רבנו הארי שזה נחשב כיום. ממילא, יש לנו עכשיו לא רק מיעוט של הפוסקים שאומרים שההלכה כרבי יוסף. יש לנו כאן אילן גדול, דהיינו רבנו הארי. יש הרבה שאומרים, לא, אנחנו לא הולכים לפי רבנו הארי בכל הדברים. מה אתה אומר? רבנו הארי היה הנביא? היה לו רוח הקודש? לא בשמיים היא, כמו שאמרנו קודם במעשה של רבי אליעזר. אבל זה לא דומה. מחלוקות אחרים אתה יכול להתווכח. המחלוקת הזו, בוודאי שרבנו הארי צודק. מה ההבדל? כאן זו לא שאלה של הלכה, זו שאלה של מציאות, אם המציאות היא יום או לילה. בדבר של מציאות ודאי שנבואה ורוח הקודש יכולים להועיל, ועל פי זה כן נוכל לפסוק הלכה. מי אומר? מאיפה אתה יודע? יש לנו את דברי המאירי במסכת כתובות בדף ט'. שם מסופר, אחרי שדוד המלך חזר למלכותו, ביקש מהם שיחזירו לו את אשתו מיכל. הרי שאול המלך לקח את מיכל והעביר אותה לפלטיבל ליש. שאול סבר שהיא לא מקודשת לדוד. למה? נכון שדוד המלך הביא את ערונות פלישתים, אבל מלווה ופרוטה דעתה המלווה, ולכן לא מקודשת. דוד המלך סבר לא. מלווה ופרוטה דעתה הפרוטה, והערונות האלה ראוי למכור אותן, שיאכלו אותן הכלבים. הכלבים אוכלים גם את הארונות של הפלישתים, ולכן דוד המלך סבר שהיא מקודשת לאור. והחזירו לו את אשתו מחד. שואלים הראשונים, המאירי שואל, הרי היא הייתה אצל פלטיבל נאיש כל אותה התקופה. מאיפה דוד המלך יכול לדעת אם הוא נגע בה או לא? הגמרא מספרת, הגמרא אומרת, תוקפו של בועז, ענוותנותו של פלטיבל נאיש, נעץ חרב בינו לבינה, מי שיעסוק בדבר זה יידקר וכולי. אבל דוד המלך, איך היה לפסוק הלכה על פי זה? מאיפה הוא יכול לדעת? עונה המאירי, היו נביאים בדורו של משה, של דוד המלך. הנביאים אמרו לדוד, פלטי בן לאיש עמד בניסיון ולא נגע בה. ולכן, בשום זה יכל דוד המלך להחזיר אותה אליו. תגיד עדיין, לא בשמיים היא. את הבת קול של רבי אליעזר, לא שמענו לו. למה כאן כן? כאן זה לא ויכוח בהלכה, שם זה היה ויכוח בהלכה. האם תנורו של עכנאי טהור או טמא? פה יש שאלה בהלכה? לא. יש שאלה מתחילה, מה הייתה המציאות? היא טהורה? נגע בה או לא נגע בה? לברר מציאות? זה אתה יכול לסמוך גם על נבואה ברוח הקודש. גם פה השאלה היא, אם כעת בחוץ יום או לילה, אם אנחנו נמצאים באיזה מרתף, ואנחנו לא יודעים אם בחוץ יום או לילה. אז אתה שואל את הנביא, הוא אומר לך, מה המציאות? זה הכול. אז גם לגבי בין השמשות, אם רבנו ארי פוסק שההלכה כדעת רבי יוסף, בוודאי שנוכל לסמוך על רבנו ארי בדבר הזה, וכן לומר את יגמידות. אלא מים? אתה רוצה לחוש לדעת הבן איש חי? יש לך עצה פשוטה, תעשה כך. אם זה עדיין יום, אני מתכוון לשם אמירת יגמידות. אם זה לילה, אז אני אומר פסוק בעלמא. אין לך מה להפסיד. אם זה פסוק בעלמא, אין חשש שזה יהיה כמקצץ בנטיעות, זה הפתרון הקל ביותר. אבל עקרונית, עד 13 דקות יש היתר לבוא ולומר יגמידות בדיעבד. מה זה בדיעבד? ולכתחילה אסור לתכנן תפילה ברגע האחרון. צריכים לבוא להתפלל מוקדם, להתחיל תפילה שש, שש וחצי, תתפלל מוקדם. למה מאוחר? אבל קורה, לפעמים העשירי לא הגיע, לפעמים התעכבו, טוב, שעת הדחק להלכה אנחנו יכולים לומר, גם אחרי השקיעה יכולים לומר, יג מידות ונפילת אפיים. יש לנו מדרש בפרשת וירא על הפסוק ועתה אשב אשת האיש כי נביהו אומר אבי מלך לקדוש ברוך הוא אני אבוא להחסיר לאברהם אבינו את צרה הוא יחשוד בי שאני נגעתי בה איך הוא ידע שלא נגעתי בה? עונה לו הקדוש ברוך הוא כי נביהו אתה רואה גם שם אצל אברהם אבינו ששמחו שהוא נביא כדי שידע שאשתו שרה הייתה טהורה ולא נגע בה ולא קרה שום דבר אז אתה רואה בשני המקומות האלה שיש הבדל בין פסיקת הלכה אתה לא יכול לפסוק על פי נבואה ורוח הקודש אבל כשאני סך הכל צריך לברר את המציאות זה כן אז אם יהיה אדם עם רוח הקודש יגיד לי תשמע המספרים אלה ואלה יזכו בלוטו אני אלך ואני אקנה מיד אני אאמין לו אני אסמוך עליו בדבר הזה אני לא אגיד לא בשמיים היא זה סתם שטויות לא אומרים שהם נביאים אומרים שיש להם רוח הקודש הם כולם רמאים שקרנים אם יש להם רוח הקודש שיגיד לי את המספרים של הלוטו אני מוכן לתת רק אומרים אבל וכל רוח אין בקרבם רק יש הרבה אנשים אהבלים שהולכים נותנים להם הרבה כסף ואומרים להם תעשה לי מי שברך הם חושבים שזה יועיל משהו סתם זורקים כסף חמל על הכסף שהם נותנים עוברים בלאו דאורייתא ולפני עיוור לא תיתן מכשול נותנים לגנב הזה נותנים לו ממון גנב שמתחזה כאילו יש לו רוח הקודש כאילו הוא יודע משהו אם הוא יודע בבקשה שיוכיח לנו אני לא מבקש ממנו הרבה בסך הכל שיגידו את המספרים כמה מספרים צריך בשביל להעלותו שישה זהו זה הכל יגיד לי רק שישה ותו לאה נראה אותו הרב יש להם כוח להרים מישהו מכיסאים רגלים שתוכלו למונים מרן שם מדבר על בין השמשות של רבנו תמלו אחרי ה-58.5 דקות הנה כאן מעל הדקות הראשונות אני מסכים איתך נוכל לסמוך על רבנו אריק כן לגבי אדרם אבינו זה לפני התורה דוד אמנו זה אחריו אז אתה רואה גם לפני וגם אחרי בשניהם סמכנו על רוח הקודש אז אם בשני המקומות סמכנו על הנבואה אז גם אנחנו יכולים כאן לסמוך על רבנו האריק שקיבל את כל התורה שלו מאליהו הנביא רבנו האריק זה לא שהוא ישב ולמד כמו שאני ואתה לומדים פותחים את הספר ולומדים אלא היה לו מורה שקראו לו אליהו הנביא ואם הוא סובר אליהו הנביא אומר שהמציאות היא שכעת בחוץ זה לילה או כעת בחוץ זה יום ומברר לך את המציאות ולכן כאן זה לא דומה לשאר החכמים מחלוקת בין החכמים, כל אחד אומר את הדעה שלו מסברה או מהוכחות מסוימות. כאן זו קבלה מליהו הנביא, ולכן משום זה זה מטה את הכף. איך אומרים בעלי המשלים? יש לך אלף כבשים, ובא אריה ושואג שאגה. מה קורה אחרי השאגה? אתה רואה, כל אלף כבשים, איזה ריצה, כולם בורחים. מה אתם בורחים? אתם אלף. אחד יתפוס לו את הזנב, אחד יתפוס לו את הרגל. לא, אבל הוא אריה. זהו. רבנו ארי כשמו כן הוא, ארי במסתרים. ולכן אנחנו שומעים לו גם בדבר הזה לפחות להתיר בדיעבד, כדי לומר את היג מידות, ואמרנו גם את העצה שיתנה. אם לא, זה יהיה כקורא בתורה, שלא יהיה חלילה כמקצץ בנטיעות. אז לכן איתרנו עד 13 דקות בימים האלה, יש להם היתר לומר את היג מידות בדיעבד, לא הספיקו לומר קודם, יש להם היתר לומר. נכון, לא כולם אומרים. לפעמים הם לא אומרים. אפילו, אחי, מי שמתפלל עימם הוא כן יאמר את הכל, לא יחסיר. גם בבוקר בשחרית לפעמים יש איזה ליצנים שמפריעים לנו ולא אומרים את הוידוי ונפילת אפיים. הוא שואל, מה היה? יש ברית מילה? לא, אומרים לו יורצייט. אז אם אמרו לו שיש יורצייט, הוא יעמוד בצד ויאמר את הוידוי, יאמר את הכל, ולא יחסיר כלל ועיקר. לפעמים, אם יראו אותו שהוא עומד ומכה על הלב, אנה, אשמנו בגדנו, אולי יהיה איזה משוגע ייתן לו מכות שם. קצת מסוכן שם לכבוש את המלכה עימי בבית? ולכן, שיגיד את הוידוי בלי לדפוק על החזה, אבל שלא יוותר, כי אין להם על מה לסמוך. אלה שמדלגים את הוידוי בגלל שיש להם אזכרה ויורצייט, זה סתם קשקוש. מאיפה הם לוקחים את זה? מאיפה הטעות שלהם? ל״ג לעומר בעוד, בעזרת השם, בעוד שבועיים אנחנו נגיע לל״ג לעומר, כולנו חוגגים בעזרת השם. למה חוגגים? אז הם אומרים יום היורצייט של רבי שמעון, כמו היורצייט של רבי שמעון, גם כל האדמו״רים, גם כל הרבנים. וזה לא נכון. א', שם יש שאומרים שזה היה יום נישואיו. דעה שנייה, יום שהוסמך, קיבל את השמיכה מרבותיו, מרבי עקיבא ורבי יהודה בן בבא. יש טענה נוספת, שזה אותו יום, אומנם יום פטירתו, אבל רבי שמעון היה צריך לפי הטבע להיהרג הרבה שנים קודם. היה לו נס ופלא שהאריכו לו בשמיים את החיים, נטמן במערה וכו'. אבל אין ראיה מזה לגבי צדיקים אחרים. תדע, מרן בסימן תקפ, מרן כותב שבימי פטירת הצדיקים צריך לצום, בזין באדר, צמים. או היום היה יום פטירת יהושע בן נון כו' בניסן. מרן אומר צריך לצום, וכן על זה הדרך. מרן לא אמר שיעשו יידולה, שיעשו סעודה, יביאו ערק וישתו וישמחו ולא יגידו וידוי. אין דבר כזה. אתה רואה שצריך להצטער על פטירת הצדיקים ולא לעשות הילולות. וזה לא דומה ללג לעומר. ללג לעומר זה יוצא מן הכלל. טוען אחד מגדולי רבני האדמוורי החסידות, הגאון רבי אלעזר שפירא, האדמו״ר ממונקאץ׳. הוא אומר, ראיה לדבר, הוא אומר, אם נרצה ללכת לפי היורצאית, יש ספר מליצי יושר. בספר הזה כתוב, מא' בתשרי עד כט באלול כל יום הוא מביא לך יורצאית של חמישה-שישה רבנים. מביא מהאדם הראשון, מאברהם אבינו, תנאים, אמוראים או הצדיקים. אז מתי נגיד וידוי? רק ביום כיפור? גם בכיפור זה יורצאית של רבי עקיבא, אז גם בכיפור נגיד וידוי. לכן הוא טוען עליהם ואומר שזה סתם ליצנות ואין להם על מה לסמוך. האמת היא שרוב רובם של החסידים כן אומרים, תלך נניח לחב״ד. החב״דניקים כן אומרים בימי היורצאית, יורצאית של אור החיים הקדוש, או יורצאית של הרשש, או רבנים אחרים. הם כן אומרים, שם אין את השטויות האלה. אבל בשטיבלחים, שם מי שולט בשטיבלח? הליצנים, והם רוצים ללכת מהר. אם יגיד וידוי זה עוד חמש דקות, מי יודע מה יקרה? אולי הוא יקבל התקף לב אם יישאר עוד חמש דקות בבית כנסת. אז מה עושה הליצן הזה? נותן דפיקה על השולחן, החזן חושב, בטח יש כאן איזה ברית מילה או משהו אחר, ועובר לקדיש, ועל ידי זה מפסידים את הווידוי. אז הם הפסידו, אבל אתה לא צריך להפסיד, אתה בעצמך תאמר את הכל מההתחלה ועד הסוף. סיפר לנו הרב שך, הרב בן-עזר מנחם שך, זכר צדיק לברכה, הוא אומר, אני בקטנותי הייתי בליטא, שם תמיד אומרים וידוי. הוא אומר, פעם אחת נסעתי, והתפללתי בשטיבלך אצל החסידים. פעם ראשונה בחיים שהתפללתי איתם. אני רואה, מגיעים לווידוי, אין וידוי. טוב, הייתי בטוח, יש כנראה ברית. אחרי התפילה, אני רואה, מביאים עוגות, משקה, והם מתחילים לשתות, מתחילים לאכול, לחיים. אז הוא אומר להם, איפה התינוק? צריך קודם ברית מילה, אחר כך להתחיל. אמרו לו, לא, אין ברית היום. אמרו לו, אז למה לא אמרתם וידוי? אמרו, יש לנו יורצאית. אזכרה של האדמו״ר. אז אמר להם, אצלנו בליטא, כשיש אזכרה, אומרים משניות, משנייס. אז הם ענו לו, האדמו״ר שלנו צריך את המשנייס שלך? אז הוא ענה להם, האדמו״ר שלכם צריך את המשקה שלכם? את העוגות? שתגידו את העילוי נשמת? טוב, אבל כל זה ויכוח יפה, אבל הליצנים חולקים עלינו. אצל הליצנים ההלכה פסוקה, הלכה למשה מסיני, ככה הם יגידו לך. יש יורצאית? בוודאי שאומרים וידוי. ואם אתה תעיז להגיד וידוי, כאילו אתה מזלזל באותם הרבנים. היום יורצאית של אור החיים הקדוש. מי אתה שתבוא ותגיד וידוי? ככה הם אומרים לך. כאילו אתה חלילה מזלזל באור החיים או באותם הצדיקים. וזה קשקוש, אין קשר בין הדברים. יש לנו ראיות ברורות נגד השיטה הזו, נגד השטות הזו. ולכן, הן לגבי שחרית והן לגבי מנחה. אני מתפלל בסדר שלי. הם אמרו, לא אמרו, זה הפסד שלהם. אבל אתה תאמר את הווידוי, ואם זה שני וחמישי, לא רק נפילת אפיים, אלא תמשיך, אנשי אמונה אבדו. לצערנו, אנשי אמונה אבדו, אתה רואה, לא אומרים וידוי. ולכן, מן הראוי שאדם יהיה עקבי בתפילה, לא יחסיר מהתפילה שלו שום דבר. וכך אנחנו נוהגים ועושים גם, ביום רביעי הבא. גם ברביעי הבא יש הרבה ליצנים שאולי הם לא באים כל השנה להתפלל בבית הכנסת, אבל יום אחד בשנה הם באים, ואותם הליצנים יש להם אומץ גם להכתיב לנו, לתת לנו פקודה מה לעשות, איך להתפלל, והם רוצים שלא נגיד וידוי. וגם זה קשקוש, דברים מטילים. למה לא להגיד וידוי? באותו יום אין עוונות? הם לא עשו עוונות? מה קרה? למה לא להגיד? אולי יעשו עוונות יותר. ולכן, אין ספק שגם באותו יום צריך לומר וידוי. זו הדעה המקובלת של כל גדולי הדור. התפללתי עם רבים מחכמי דורנו, עם הגאון הרב אוירבך, עם הגאון רבי עזרא עתיאר, ראש ישיבת פורת יוסף, הוא היה המורה של האבא, ייבדל לחיים, מורה של חכמים ציון, היו אומרים וידוי באותו יום. הגאון רבי יעקב עדס, או הגאון רבי עובדיה עדיה, בעל ספר ישכיל עבדי. הוא היה מראשי הציונות הדתית. הוא לא היה חלילה מנטורי קרתא. הוא היה שייך, היה חבר מועצת הרבנות הראשית, היה גדול, עצום ורב. והוא דן בדבר הזה, והוא אומר, יש לנו סדר בתפילה, חייבים לומר את הכול, ואסור לקצץ בנטיעות, להחסיר. אתה רוצה לומר הלל? תגיד אחרי עלינו לשבח, תגיד הלל, תגיד מה שאתה רוצה. אבל לבוא ולדלג את הווידוי, לבוא ולהחסיר, לא תהיה כזאת בישראל. וכן דעת שאר חכמי דורנו, וככה המסקנה למעשה. ולכן לפעמים, מפני דרכי שלום, בא אותו הליצד ונתן דפיקה ולא אמרו וידוי. בסדר, לא אמרו, אתה לא רוצה להתקוטט עם אף אחד, אתה שותק מפני דרכי שלום, אבל אתה לעצמך תאמר את הווידוי כרגיל, כך ראוי לנהוג ולעשות בלכתחילה. הכרתי הרבה מהם, מאותם האנשים שהיו טועים בזה, עד לפני שלוש שנים היו אומרים הלל ולא היו אומרים וידוי. עכשיו, התפללתי איתם, עכשיו הם אומרים וידוי. אחרי שראו את הגירוש של גוש קטיף, אז הבינו אותם התמימים, הבינו איפה אנחנו עומדים. לפני הגירוש של גוש קטיף חיו באשליה, התחלתא דגאולה, או כל מיני סיסמאות שחשבו שמה שהם אומרים זה האמת. כשראו, נתנו להם מכות רצח וגירשו אותם מהנחלה. עד היום המסכנים האלה, רבבה של יהודים נמצאים בלי פרנסה, בלי בית, נמצאים באיזה קרווילות נידחים, אז הם הבינו מה עשתה להם המדינה, מי זו המדינה, ולכן גם הם התחילו לומר את הווידוי כמונו. אנחנו לא חיכינו לגירוש, אנחנו ידענו את זה גם לפני הגירוש, מאז ומתמיד לא חיינו באשליות. ולכן אדם מראשמיים, אדם בן תורה, שואל אותנו, עונים לו, מן הראוי לומר את הכול כרגיל, לא לשנות, לא להחסיר, אם זה בשחרית, אם זה במנחה. אבל אם יש משוגעים, לך תתקוטט, תרביץ מכות. יש אנשים שלא באים כל השנה לבית כנסת, באים רק פעם בשנה בשביל לעשות את המהומות האלה. טוב, אין לנו כוח להתקוטט עם המשוגעים האלה, בסדר, אז אני שותק. אבל כל אחד כשלעצמו, מן הראוי שיאמר את הכול, ולא יחסיר כלן ועיקר. חג יום ויפניים זה אותו דבר כשחור? מה ההבדל? כן, אותו דבר. גם כן אותו דבר, גם שם הדברים הם שווים. אתה רוצה להודות לבורא עולם. היה לך נס ופלא, בסדר. אם היית באותו יום במערכה, במלחמה, וניצולת בנס, אחרי העליל נשבח, אתה רוצה להודות לבורא עולם. לומר הלל, נשמד כל חי, או דבר אחר, בסדר. אבל לבוא ולקצץ בסדר התפילה, תפילה זה לא דבר שאנחנו עושים מה שאנחנו רוצים. זה לא נגר שעושה את השולחן בגודל כזה או בגודל אחר. זה קבוע. חכמינו, אנשי כנסת הגדולה, חכמי הקבלה, קבעו לנו את הכול, הכול מדויק, הכול ממוספר, האותיות, המילים, סדר התפילה, סדר אביע, עצידות, בריאה, יצירה, עשייה. מהתחלת התפילה עד עלינו לשבח. מיהו זה ואיזה הוא שיכול לבוא לנגוע בתפילה, להחסיר, להוסיף, לשנות דברים? מה זה? זה לא דבר של מה בכך. רק אדם שהוא שחצן ויהיר עס פנים יבוא וישנה כאילו הוא מאן דאמר, כאילו הוא יודע ויבוא לשנות את הדברים. מיהו זה? ולכן אנחנו לא צריכים לשמוע עליהם. כמו שאמרתי, כל גדולי הדור תמיד הלכו בדרך הזו. גם אלה שהיה להם פעם הווה אמנה, אז כמו שאמרתי, גם הם, ברוך השם, היום מודים על האמת, חזרו בתשובה. הרב, למה הם מקימים הרבה, למשל בר-מיס, ואפילו לא בזמנה, יש חוסים שונים, אפשר להקלט? טענו, מקימים בו הרבה. דווקא נגיד בנקודה הזאת, כאילו פתאום הם מקפידים על כאלה. גם שם, מי אמר? מי אמר שההלכה כמו שאמרת? מי אמר? אם ישאלו אותנו, ובא חתן בר-מצווה, אבל זה לא אותו היום. הבר-מצווה צריכה להיות ביום ז' באייר. במקום ז' באייר, האולם הקדים להם. לפעמים הולכים לאולם שמחות לקבוע, ובדיוק באותו תאריך יש לו הופעה זה תפוס, ולכן הוא מקדים להם. אם הקדים, זה לא בזמנו, אין לזה שום ערך, זה לא נחשב כשמחת בר-מצווה, וצריך לומר וידוי. אנחנו מקדמים אין לזה שום ערך, זה לא נחשב כשמחה.