גבולות השמחה והקדושה בהלכה: ממתי נמנים שבעת ימי המשתה ועד דיני פטור הציבור מאמירת וידוי

- - - לא מוגה! - - -

חופה וקידושין לפני השקיעה זה היה ביום ראשון ואילו כשהלכו לביתם בלילה זה נקרא יום אחר, ויהי ערב ויהי בוקר יום שני זה כבר יום שני. השאלה היא מהו קניין חופה ומתי הם, החתן והכלה, מסיימים את שבעה ימי החופה? האם ביום שבת או ביום ראשון? יש לנו מחלוקת גדולה בראשונים. הדעה הראשונה חופה וקידושין זה העיקר. זהו הקניין חופה. או למאן דאמר אנחנו פורסים על החתן והכלה את הטלית או את הכלה, כמו שכתוב בקידושין יט בבגדו בה, כיוון שפרס בגדו עליה. זה הקניין. אם אתה הולך לפי זה, זה היה ביום ראשון. אם כך, יום שבת אתה מסיים את שבעת ימי החופה. ביום ראשון צריך לומר וידור. אבל הרמב״ם לא כך מסכם את הגמרא, אלא הרמב״ם נוקט, כדעת רבי גאון, שכשהם הולכים לבית, הייחוד, זהו הקניין של החופה. אם נלך לפי זה, הייחוד היה בלילה יום שני בשבוע. אז אם כך, גם יום ראשון שאחריו זהו יום השביעי. אם אלא אם הוא יבוא לבית הכנסת ביום ראשון, לא צריך לומר וידוי. בין מרן בסימן נ״ה לבין האיזור סימן נ״ה משמעות שמרן נוטה כדבריו. מרן אסר לכתחילה לבצע, לעשות חופה בזמן שהיא נידה, אלא אם כן מקרה שעת הדחק, מקרה יוצא דופן. משמעות הדברים שמרן חושש לדעת הרמב״ם, אז יכול להיות שגם אצלנו, הוויכוח אם לומר את הוידוי או לא, מחלוקת, ויכוח בדרבנן. ולכן גם את יום ראשון שאחריו נוכל לפסוק להם, שלא יגידו וידוי, יכולים עדיין לסמוך להקל. אולי הייחוד, זהו הקניין חופה, והייחוד היה רק שני, ראשון בלילה זה נקרא שני, וממילא ראשון בשבוע הבא זה היום השביעי, שאפשר יהיה להקל ולא לומר וידוי. כל זה אך ורק לגבי דין וידוי, אבל לא לגבי דין שבע הברכות. ולכן, אם אחד מהחברים או מהמשפחה רוצה להזמין את כולם ביום ראשון לעשות להם מסיבת שבע הברכות, תאמר לו, זה ספק. לפי הרמב״ם, כן, הוא יכול לברך את שבע הברכות, אבל לפי דעת רוב הפוסקים שהלכו כדעת ספר המנהיג, גם המנהג שלנו בזה נגד הרמב״ם, כמו שהעידו בית-עובד ושאר האחרונים. המנהג שלנו, שמה נקרא חופה? כשפורסים את הטלית, שבע הברכות, זה נקרא חופה. אז אם כך, אם אתה צריך ללכת לפי המנהג, אז החופה וקידושין היו לפני השקיעה ביום ראשון. יום שבת הוא מסיים את שבעת ימי החופה. יום ראשון זה יום השמיני, ואם הוא ירצה לברך שבעה ברכות לפי אותה השיטה, כל הברכות הן ברכות לבטלה. ולכן, מן הראוי מלכתחילה שלא לנהוג ולעשות כן לא כדאי, לא רצוי לבוא ולהסתבך, אלא תאמר לו לאותו האדם שנחשפה וגם קלטה נפשו לעשות להם מסיבת שבע הברכות, לשמח עתן וקלה, שיעשה להם את זה הערב, מחר, לפני שיעברו שבעה ימי החופה, ולא ייכנס בספק ברכות. אפילו אם הם לא ידעו. בטעות הם התחילו ועשו את הכול. לשיר לחתן אין לי שום בעיה. תשיר לו מקהלות עם או שירים אחרים, ודאי שמותר לשיר מספק גם ביום ראשון. אבל אני אגיד להם שאין להם רשות לבוא ולומר את הברכות, אפילו את הברכה האחרונה, ברכת אשר ברא, גם כן אין להם רשות. אם ירצו לומר בזימון, לברך שהשמחה במעונו, טוב, שם זה לא ברכה. אם ירצו לומר, יש להם על מה לסמוך. אבל ברכה בשום אופן לא נוכל להתיר להם. יותר מזה, אז אם אותו אדם אומר, טוב, אתה אומר לי, אי-אפשר ביום ראשון. אני לוקח על עצמי שבע ברכות של יום שבת, סעודה שלישית. אני מזמין את כולם. זו תהיה הסעודה האחרונה שלהם. אין יותר. זו פעם אחרונה בחיים, בעזרת השם. אותו החתן לא יהיה לא אלמן ולא גרוש, אלא שבע הברכות האלה, יחי יחד עם אשתו עד 120 שנה. בסדר, אנחנו גם רוצים שזו תהיה הפעם האחרונה, אבל אם הוא רוצה לקחת את הסעודה, שבע ברכות של סעודה שלישית ביום שבת, עליו להקדים. שוב תהיה אותה הבעיה אם יגמרו מאוחר. נניח שהתחילו סעודה שלישית ביום שבת בשעה 19. גמרו ב-20. ב-20 הגיע צד הכוכבים. אם זה צד הכוכבים, זה לילה, זה לא יום שבת, זה כבר מוצאי שבת, זה ראשון. בראשון אמרנו שאסור לברך שום ברכה. מה תגיד, יש להם אבל תוספת שבת? תוספת שבת לא יכולה לפתור את הבעיה כאן. כאן זה עניין של מציאות. זה כבר יום השמיני, ולכן אין אפשרות לברך. נכון הדבר שאדם שהתחיל לאכול סעודה שלישית ביום שבת, אכל כזית לפני השקיעה, גם אם הוא מסיים את ברכת המזון אחרי צד הכוכבים, אומר מעין המאורע, מזכיר את צבע חליצינו בברכת המזון של סעודה שלישית, גם אם הוא מברך בשעה שמונה. אז למה כאן לא יוכל לברך את שבע הבערכות? ההבדל הוא גדול. שם, בשעה שהוא אכל כזית, ביום שבת, התחייב בברכת המזון, אם רוצה ואחליצינו. אבל כאן, כשאוכלים כזית, עדיין לא מתחייבים בשבע הברכות. לא האכילת כזית גורמת את שבע הברכות, אלא ברכת המזון היא שגוררת אחריה את שבע הברכות. מתי הוא מתחיל ברכת המזון? בשמונה, אחרי צד הכוכבים. אז אם הוא מתחיל בשמונה, אחרי צד הכוכבים זה כבר לילה, ומה שהוא עדיין בתוספת מחול על הקודש, זה לא יוכל לפתור את הבעיה לבוא ולומר אז שבע ברכות. ולכן, אם הוא רוצה לקחת את הסעודה השלישית, עליו להקדים. יזמין אותם, יגיד להם, זו הסעודה האחרונה לכל החיים של החתן הזה, כמו שאמרנו, בעזרת השם, יחיו ויהיו מאושרים כל החיים יחד, ולכן תבואו מוקדם. יזמין אותם, בשעה 16-1630 יבואו, יתחילו מוקדם, מסיים את הברכה האחרונה, שבע ועשרים לפני שקיעת החמה, סיימו את ברכת המזון, סיימו את כל השבע הברכות, בזה אבא דכולא עלמא, זה טוב. אפילו על בין השבשות, אם גמרו אחרי השקיעה, אפילו על זה יש כבר מחלוקת אם אפשר לברך. ולכן, לא טוב לאדם להביא את עצמו לספקות, למחלוקות הללו, ולכן מן הראוי ברך התחילה להשים לב, להקדים, לעולם אדם שמקדים יוכל להרוויח את הברכות הללו. לפעמים האנשים שאינם בני תורה, והם שרים לכבוד החתן והכלה, יש שם שמחה עצומה, ואתה רואה שהזמן של השקיעה מתאחר. עוד מעט, עוד כמה דקות, תהיה שקיעה. יפסיק אותם, יגיד להם, לשיר אנחנו יכולים להמשיך ולשיר אחרי השקיעה גם עד חצות הלילה, אבל את שבע הברכות אנחנו לא יכולים לומר מתי שאנחנו רוצים. יפסיק אותם, שיעשו מייד מים אחרונים, ברכת המזון ושבע הברכות, אחרי שיגמרו את שבע הברכות ישבו וירקדו וישמחו עד חצות הלילה, אבל צריך להיות מדויק עם הברכות כדי שלא ייכנס בשום חשש מספק ברכה לבטלה. המחלוקת הזו מסתעפת גם לגבי עשיית מלאכה. החתן דומה למלך, אסור לחתן לעשות כל מלאכה. הוא שואל אותך, יום ראשון אני יכול ללכת לעבודה? זה יום השמיני או השביעי? זו נפקא מינה המחלוקת מתי הוא התחיל. גם בזה המחלוקת היא בדרבנן, מעיקר הדין מותר. על צד היתר טוב, כדאי שהכלה תמחל לו. או נפקא מינה עוד, הכנסת הגדולה מספר שהוא היה נוהג להחמיר, כשהחתן היה נכנס והיה עומד לפניו, כמו שעומדים לפני המלך. כך היה עושה בכל שבעת ימי החופה. נכנס החתן ביום ראשון. זה נקרא יום שביעי, תעמוד או לא תעמוד, גם זה נפקא מינה. שוב, גם זה לא מחלוקת בדאורייתא, אין אף אחד שיגיד שזו חובה מן התורה, אלא גם כאן המחלוקת היא בדרבנן, ולכן יום השמיני כבר אין צורך להחמיר, אין צורך לבוא ולעמוד לפני החתן. וכן, כל כיוצא בזה, כל הדילים המסתעפים בנושא הלכות חתן וכלה, אנחנו מגדירים את העניין בדרך האמורה, שאנחנו חוששים, אולי היום הראשון של תחילת שבעת ימי החופה היה יום ראשון ולא שני. רק לגבי וידוי, הקלנו בדבר, שם ספק דרבנן לכולם. ספק ספקה בברכות. האם אנחנו עושים או לא עושים? אתה אומר שאולי ההלכה כרבנותם. הרי המנהג הוא נגד רבנותם. אם נולד לך בן ליל שבת חצי שעה אחרי השקיעה, מתי הברית מילה? אתה לא יכול לעשות את המילה ביום שישי, כדעת רבנותם, אלא המנהג שלנו, אנחנו עושים את המילה ביום שבת. למרות שלפי רבנותם, חצי שעה אחרי השקיעה זה עדיין יום, אם זה יום, צריך לעשות את המילה ביום שישי. לפי רבנותם, מי שיעשה את הברית מילה ביום שבת, חלילה חייב סגילה. אפילו אחי, אתה לא פוחד. אתה לא אומר אולי ההלכה כרבנותם, כי המנהג נגד רבנותם. כך העידו על המנהג, מהרם אל אשכרה, גאון חידה וכל האחרונים. ולכן, גם פה לענייננו, אין לנו קשה לבוא ולהקל, ולכתחילה, כלומר, חצי שעה וארבעים דקות אחרי השקיעה, שיבוא ויברך, יאמר את שבע הברכות, כי הכלל בידינו תמיד, ספק ספקה בברכות אנחנו לא עושים. ולכן אמרנו, איזהו החכם הרואה את הנולד. מעיקרה, אתה צריך, תזמין אותם בשעה מוקדמת. אתה רוצה שבע הברכות לכל הפוסקים, לכל הדעות, תזמין אותם בשעה מוקדמת. זו העצה, היא עוצה בלכתחילה. גומרים בזמן את ברכת המזון, מסיימים את כל שבע הברכות בזמן. זו העצה. כך נוהג אדם שהולך על-פי כללי ההלכה תמיד. עוד דוגמה, שגם היא פוטרת אותנו ממצוות, מהחובה של הווידוי ונפילת אפיים, אם יש שם אחד משלושה בעלי ברית אברהם, אבי הבן או המוהל או הסנדק, כל אחד מהם פוטר אותנו מאמירת הווידוי. או אם יש מילה בבית-הכנסת. הדוגמה האחרונה פירושה, המשמעות היא, גם אם נאמר אין שם אחד מבעלי ברית אברהם. לא נמצא איתנו לא המוהל, לא הסנדק ולא אבי הבן. אף אחד לא נמצא. אבל באותו מקום, באותו בית-הכנסת, מסיימים את התפילה אחרי הנצח עבה ברבע לשבע, רבע לשבע מגיע המוהל ועושים את המילה. למרות שאף אחד מהם, מאותם בעלי ברית אברהם או מאוהל הסנדק ואבי הבן לא נמצאים, אבל המקום הזה, בית-הכנסת, הוא המקום שבו יבוא אליהו הנביא ויעשו בעזרת השם את המילה, ולכן לא אומרים וידוי. ההבדל בין אם הם נמצאים או לא, ההבדל יהיה לגבי תפילת המנחה. כשנמצא אחד מבעלי ברית אברהם, זה נקרא יום טוב שלו, כמו שכותב המאמר מרדכי בסימן תסח על-פי דברי הזוהר הקדוש. האבא שמביא את בנו, מכניס אותו לבריתו של אברהם אבינו, עושה את המילה, זה כמו שמקריב קורבן. אדם שמקריב קורבן זה נחשב כיום טוב שלו. ולכן, לא רק בשחרית, אלא גם בתפילת המנחה, אם נמצא אחד מהם עמנו, אנחנו לא אומרים וידוי. אבל, כשאף אחד מהם לא נמצא, אלא המקום, בית הכנסת, היה שם הברית מילה בבוקר. אז בבוקר לא אמרת וידוי, זה היה נכון, זה היה צודק. אבל אחר הצהריים, במנחה, צריך לומר את הוידוי. לפעמים יכול להיות להפך. ייתכן שהמילה נעשית אחר הצהריים. עמואל לא נמצא, צריך לנסוע ממרחקים, עד שיגיע לשם, יעלה ויבוא. הברית מילה תהיה בשעה שש. אז תפילת המנחה שצמודה לה, במנחה לא אומרים וידוי. אבל בשחרית אף אחד מהם לא נמצא, לא עמואל, לא הסנדק ולא אבי הבן. בשחרית כן צריכים לומר את הוידוי. למרות שהמקום הזה הוא מקום שעתיד להיות שם הברית מילה, אבל בהווה, כיוון שאף אחד מהם לא נמצא, מאותם בעלי ברית, והברית מילה לא צמודה, לא סמוכה, לכן כן יגידו את הוידוי בבוקר כרגיל, קל וחומר לגבי פדיון הבן. אבל אם נמצא איתם האבא שפודה את בנו, גם זה יכול להועיל לפטור אותם מאמירת הוידוי. כך הוא הדין גם לגבי בר-מצווה. הראשונים לא הזכירו את נושא הבר-מצווה, ולכן הוא שנוי במחלוקת הפוסקים. אנחנו הספרדים נוהגים שגם כשיש לך בר-מצווה לא אומרים וידוי, כמו שכתבו את טבעם בשם האחרונים ושאר הפוסקים. אבל האשכנזים נוהגים לומר וידוי גם כשיש חתן בר-מצווה. הסביר ואמר יפה הגאון רבי יצחק אלפיה, הסביר יפה את המנהג שלהם, למה הם כן אומרים כשיש בר-מצווה. למה הדבר דומה? אדם בא אליך ומבקש, תחתום לי ערבות. הבנק לא מוכן לתת הלוואה, תחתום לי על הערבות. אתה יודע שהאדם הזה הוא לא מיליארדר ולא ודאי שהוא יפרע. אם הוא לא יפרע, אז הבנק ייקח ממך, יעקל לך את האוטו, יעקל לך את הנכסים. הבנק לא הולך עם קשרות ודברים האלה, הולך עם הראש בקיר, כמו שאומרים. אתה מנסה להתחמק, אתה לא רוצה לחתום, אבל מפעילים עליך לחץ. הוא קרוב משפחה, אז האישה מתחננת, זה מתחנן. אין לך ברירה, אתה חותם, חותם, אבל אתה לא רוקד משמחה כשאתה חותם לו. אדם חותם בצורה זהירה, מהסס, לפעמים העין במרבוכה ויד לא שמחה. אין לו ברירה, זה חותם. הנמשל, הנסתרות לאשם אלוהינו, אבל הנגלות לנו לבנינו עד עולם. לנו יש ערבות הדדית. אני אחראי לא רק על מעשי, אני אחראי גם על מה שהחבר עושה. אנחנו שותפים כולנו, עם ישראל כולו, כאילו נשמה אחת עם הרבה גופות. אז קודם הוא היה ילד. הילד הזה, אם היה עושה שטויות, היה עושה איזה עוון, הוא טורן לחיווה את הילד. הילד, אין לו בעיות. עכשיו הוא נהיה בר-מצווה, גדול המצובב ועושה, ואם הוא עושה איזה חטאים, איזה פאשלות, גם אני שותף אתו. כמו המשל המפורסם של רבי שמעון, אדם שלוקח וקודח באונייה, לוקח את הקונגו וקודח. אתה אומר לו, מה זה? הוא אומר, זה בחדר שלי אני עושה. אני לא נוגע בחדר שלך, הוא מראה לך בכרטיס, הנה הוא שכר את החדר באותו מלון שעל האונייה, אבל כשהוא יעשה חור בחדר שלו, המים ייכנסו לא רק לחדר שלו, כל ענייה כולה תטפה. כך גם עם ישראל, כשאחד מהם חוטא, זה משפיע בוודאי גם על השני. אז קודם היה לך, היית חתום ערבות על עשרה מיליון יהודים. עכשיו הוספת עוד אחד, הוספת עוד אחד שאתה חתום עליו. אז על מה אתה שמח? אתה צריך עכשיו לדאוג יותר, להוסיף עוד מצוות, עוד מעשים טובים, לתת לו הרבה מוסר לנער הזה, שלא יעשה עוונות, כדי שאתה לא תסתבך. ולכן הם נוהגים לומר וידוד. אבל אנחנו לא אומרים, סוף סוף זה נחשב ליום טוב שלו. אנחנו לומדים את זה גם מדברי הזוהר הקדוש, שהיה לו שמחה גדולה ביום יומת טבע לרבנן, באותו יום שבנו רבי אלעזר הגיע לגיל הבר מצווה. זה המקור הראשון לחגיגת הבר מצווה. המקור השני, הים של שלמה בקידושין ל', שם הוא מביא לנו עוד מקור מדברי הגמרא שם. רב יוסף היה כידוע סומא סגה נאור. הוא היה אומר, מי שיוכיח לי שהסומא היה במצוות, אני אעשה יום טוב לחכמים, שהרי אני מצווה ועושה, דע מפקיד נא ועביד נא. אומר המהרשל, אם על הבשורה, על זה הוא היה אומר, אני אעשה יום טוב לחכמים, קל וחומר כאן שהנער הזה אתמול היה פטור מהמצוות, הערב הזה הוא נכנס לעוד המצוות, הערב הזה הוא מתחייב, קל וחומר שבזה צריך לעשות יומה טבע דרבנן. שם אצל רב יוסף, למפריע, גם לפני חודש הוא היה חייב, על הבשורה שיוכיחו לו שההלכה שסומא חייו, על זה לבד, על הבשורה, הוא אמר, אני אעשה יום טוב לחכמים. כאן במציאות, בפועל, הנער הזה אתמול היה פטור. רק העת הוא נעשה בר מצווה הגדול המצווה והעושה. קל וחומר בזה שצריך לעשות יומה טבע דרבנן. זה המקור של חגיגת הבר מצווה, ולכן, כיוון שזה נחשב כיום טוב, לכן אמרנו שאפשר להקל בדבר ולא לומר וידוי. הן אם נמצא חתן הבר מצווה עמנו או האבא שלו. הרי האבא שלו באותו יום מברך בלי שם, ברוך שפטרני מעונשו של זה, כמו שכתוב במדרש פרשת תולדות. ולכן, אחד משניהם יכול לפטור אותנו מאמירת הבידורים. במה דברים אמורים? אם התאריך של הבר מצווה הוא מדויק. על זה יש ויכוח, ועל זה אמרנו שאפשר להקל. אבל הרבה פעמים ההורים טועים בתאריך עבר מצווה. לפעמים האבא לקח את התאריך הלועזי. הבן שלו נולד ב-1 באפריל, אז הוא הלך ושכר את האולם ב-1 באפריל. גם לבית-הכנסת הוא מגיע ב-1 באפריל. מה זה 1 באפריל? אין לזה שום משמעות בהלכה. הילד הזה נולד באדר, בניסן, יש לו תאריך אחר. מה זה 1 באפריל? זה יום השקר. זה בר מצווה של שקר, זה לא בר מצווה אמיתית. זה סתם דברים בטלים. או לפעמים הלכו לאולם כדי לזכור את האולם, ובעל האולם מסתכל, הוא רואה, הוא אומר לו, תראה, בכ״ו בסיוון זה תפוס האולם. אצלכם אתה יכול להיות גמיש, כך הוא אומר לו. הוא אומר לו, במקום כ״ו בוא נעשה כ״ב בסיוון. אתה מסכים? מה אכפת לאבא? בסדר. האבא זה עם הארץ, לא מבין כלום. במקום כ״ו בניסן, בסיוון, עשו את זה בכ״ב בסיוון. בסדר, שיעשו. לא מפריע לי שאנשים יאכנו וישתו, אבל אין בזה את הכלל שאמרנו קודם, שחגיגת הבר מצווה זה נחשב כסעודת מצווה. כי זה לא באותו תאריך. על מה אנחנו מדברים? רבי שמעון בר יוחאי עשה לרבי לעזר בנו ביום הבר מצווה, יום המדויק, או המקור השני, מה שאומר המהרשל דה מפקיד נא ועביד נא, גדול המצווה ועושה. מתי הוא מצווה? מתי הוא נעשה בר מצווה? ביום כ״ו, לא ביום כ״ב. אז הם הלכו אחרי אותו בעל האולם, הוא הכתיב להם את זה, ולמחרת הם באים, מביאים לנו עוגות לבית הכנסת, האימא זורקת עליו סוכריות. בסדר, שיבוא, ברוכים הבאים, אנחנו מוכנים לאכול עוגה עם קרם, לברך אותו, להגיד לו בסימן טוב, במזל טוב, לברך את השם, בורא מיני מזונות. אין לנו בעיה לאכול, אבל יש לנו בעיה להפקיע את הווידוי. כיוון שזה לא אותו יום, ממילא אין אפשרות לבוא ולומר שזה בר מצווה ופטורים מהווידוי, יש לנו כאן יום טוב, סעודה, לא. כיוון שזה לא בתאריך המדויק, ולכן יצטרכו לומר את הווידוי כרגיל. ולכן, החזן או הגבאי הם בדרך כלל שמים לב לנושא הזה אם צריך לומר וידוי או לא. כדאי, כשבאים אנשים כאלה, באים להזמין, לפעמים הם באים חודש קודם, באים לומר לך, אנחנו רוצים לבוא לבית-הכנסת ביום זה וזה, יש לנו חגיגת הבר-מצווה. שיבקש מהם דבר הראשון, תן לי תעודת זהות. אני רוצה לדעת אם באמת נהיה פטורים מהווידוי או לא. יש שם בתעודת זהות את הספח מתי נולד הבל. אתה רואה, אם זה באמת תאריך מדויק, הם קבעו בדיוק אותו יום שהוא נולד, כו' בסיוון, הם יבואו כולם בכו', אין בעיה, ברוכים הבאים, ובאותו יום גם לא נאמר את הווידוי. אבל אם אתה רואה, הם מביאים לך כרטיס הזמנה, ושם כתוב כב', הוא אומר לך, באולם שם אי-אפשר בכוו', זה תפוס. אז הם יבואו בכב', בכג', שם לא נוכל לפטור אותם מהווידוי, אליבא דיקול עלמא, שיבואו ברוכים הבאים, אבל נאמר את הווידוי כרגיל. אתה רוצה להשאיר להם, אחרי עלינו נשבח יומת אבא דרבנן, לעשות להם שמחה, שירים, למה לא? מותר לשמח כל יהודי, גם את חתן הבר-מצווה שעתיד להיות גדול בעוד שלושה ימים, גם אותו אתה יכול לשמח, אבל לבוא ולפטור את הציבור מהווידוי אין אפשרות. כאן צריך לדייק. רוב האנשים לא מדייקים בזה. אלה רבים מטעם הארץ, וכמו שאמרתי, בעלי האולמות הם שמזיזים אותם לפני או אחרי. ברוב המקומות, ברוב המקרים זה לא מדויק, ולכן משום זה מן הראוי שיגידו את הווידוי כרגיל. אבל אם זה מדויק, אם הגבאי רואה שהם ידעו לדייק והם באים לבית-הכנסת להתפלל עמנו באותו היום, הנה חנמה יכולים לומר שזה נחשב כיום טוב שלהם, וגם חתן הבר-מצווה האוהבים יכולים לפטור אותנו מאמירת הבידוי, הן לגבי שחרית והן לגבי מלחה. מלחה בשניהם הדבר שווה לדידן המנהג של הספרדים, כמו שאמרנו, שגם חגיגת בר-מצווה, גם היא שווה לעניין זה. הרבה אנשים מתפללים בכותל המערבי, ושם בימים שני וחמישי יש שם, בן פורת יוסף, חגיגות בר-מצווה. הרבה אנשים באים ממרחקים, אוהבים לשמוח בחצרות בית ה' באים לכותל. נניח שיש כאן, בצד ימין, יש כאן מניין שהם יחד עם חתן הבר-מצווה. ואני יודע שהבר-מצווה הזה מדויקת זה באותו יום, אבל אני לא מתפלל אתם באותו מניין, אנחנו ממהרים קצת. לנו יש מניין עשרה מטר רחוק מהם. ואף-על-פי-כן גם אנחנו פטורים. כל הרחבה של הכותל המערבי, כל אותו מקום נחשב כמניין אחד, כמקום אחד בלבד. ולכן אין צורך לחייב אותם לומר את הווידוי, אלא יהיה שם או חתן, או אביה בן, או בר-מצווה. כולם ביחד נחשבים כמקום אחד בלבד. אבל כל זה, אלה שנמצאים בכותל, נמצאים מתחת כיפת השמיים. אבל אלה שמתפללים בפנים, בחדר הגדול, באולם הגדול בפנים, במנהרה, מה שנקרא קשת וילסון, שם אי-אפשר לפטור אותם מאמירת הווידוי. אלה שנמצאים בחוץ זה שטח אחד, מקום אחר, ואלה שבפנים זה רשות אחרת, ולכן הם כן יגידו וידוי כרגיל. לפעמים זה הפוך. דווקא אביה בן או החתן נמצא בפנים. אז אלה שבפנים, גם אם יש שם כמה מניינים, אותם אנחנו פוטרים מאמירת הווידוי. אבל אלה שנמצאים בחוץ, להם אין אביה בן, אין להם שום דבר, ולכן אותם שבחוץ כן צריכים לומר את הווידוי. כך משמעות הרב זרע יעקב ושאר האחרונים, וכך המסקנה למעשה. אבל לפעמים הליצנים חולקים עלינו. הליצנים, אין להם זמן לומר וידוי. אם בא חתן, מה הם עושים? אצל אחינו האשכנזים החתן לובש כובע פרווה, שטריימיל, בכל שבעת ימי החופה. אז אם לוקחים את השטריימיל שלו, מכניסים את זה למניין השני כדי שתחשוב שהחתן נמצא פה ולא יגידו וידוי. אין להם סבלנות לשמוע את הווידוי. אם לא היו עושים עוונות, אין לי טענות עליהם. אבל דווקא הליצנים האלה לא תמיד הם נקיים, לא יכולים לומר עליהם שהם צדיקים גמורים, אולי גם הם, אין צדיק בארץ, אין אחד שיעשה טוב ולא יחטא. אבל לא שומעים לנו. כשלא שומעים לנו, החזן לא ידע ושגה ואמר קדיש, אנחנו כן נאמר את הווידוי לאחר מכן. תמיד כשהיה טעות, לא היה כאן ספק בהלכה, אלא איזה ליצן, היא טעה אותם ולא אמרו את הווידוי. גם אחרי הקדיש יכולים לומר את הווידוי כרגיל, וידוי נפילת אפיים. אלא שלא יחזרו לומר עוד הפעם חצי קדיש, אלא ימשיכו מייד אחרי זה, אשר יושב ביתך ובסוף יגידו קדיש תתקבל. זה הסדר אם היתה להם טעות, אי-הבנה. פה הדין גם אם יש יורצאית. גם בזה, המנהג שלנו, אנחנו כן אומרים וידוי. יש לנו רק יורצאית אחד ויחיד שלא אומרים בו וידוי, ל״ג בעומר. גם שם זה לא מוסכם בגלל שזה היה יורצאית של רבי שמעון, אלא הרבה מהפוסקים לקטו שזה היה יום הנישואין של רבי שמעון, או יום שהוסמך על-ידי רבותיו, רבי יהודה בן בבא ורבי עקיבא. ולכן למעשה אנחנו רק באותו יום יכולים לפטור מהווידוי. אבל חוץ מזה, כל האזכרות, יורצאית ושאר ימות השנה, אנחנו חייבים לומר את הווידוי. אדם שנמצא בשטיבלח ושם החזן לא שומע לנו. הוא אומר, היום זה יורצאית של אורח החיים הקדוש, ט״ו בתמוז. ולכן הוא אמר מייד קדיש. הוא יגיד מה שירצה, אנחנו לא צריכים להיגרר אחריו, אלא אנחנו חייבים לומר את הווידוי כרגיל. אחרי שגמרו את הקדיש, יעמוד ויאמר את הווידוי, נפילת אפיים, יאמר את הכול כרגיל, ולא יחסיר כלל ועיקר. אם האדם הזה טעה וחשב שלא צריך לומר וידוי. רק אחרי עלינו לשבח מתברר לו, עדיין לא מאוחר. גם אחרי עלינו לשבח יכול בלכתחילה לומר את הווידוי כרגיל, אין לנו שום בעיה בדבר, לא נורא. נכון שיש סדר ולכתחילה צריך לומר את הווידוי באמצע התפילה, מייד אחרי תפילת החזרה, אבל כל זה בלכתחילה. בדיעבד, מאי דאבה אבה, ישלים, יאמר את הווידוי לאחר מכן. זה מה שצריך לנהוג ולעשות. עוד דבר שגם הוא פוטר אותנו מאמירת הווידוי, אדם שמסיים מסכת. גם סיום מסכת, גם הוא נחשב ליום טוב. בשבת קיוט אמר רבייה תתא לי דכי חזינה צורבה מרבנן דשאלי מסכתה, כשהיה רואה חכם שגמר את המסכת, עביד נא יומה טבע לרבנן. משם למדו הפוסקים שגם סעודת סיום מסכת, גם היא יש לה כוח גדול, עצום ורע. ולכן, אם האדם הזה מזמין את הציבור, מחר בשעה 1700 אנחנו עושים כאן את הסיום מסכת, וצמוד לזה מתפללים מנחה. לא חייבים לומר בתפילת המנחה את הווידוי, יכולים לומר מיד יהיה שם, יכולים לומר את הקדיש. בדין הזה יש מחלוקת, זה לא מוסכם. הוויכוח הראשון, לפעמים האדם הזה למד תורה לשמה, אבל לפעמים יכול להיות שמישהו נתן לו איזה מלגה, אולי זה לא היה בדיוק לשמה. לימוד שלא לשמה, יש לזה ערך או לא? הגמרא דנה בשני מקומות בנושא הזה. והמסקנה, מרן ביוראי דעה סימן, רמ״ו סעיף כ״א מדבר בנושא הזה, ומרן מצטט לנו את דברי הגמרא, לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה, מתוך שלא לשמה יבוא לשמה. אבל במקום השני הגמרא אומרת, אדם שלומד שלא לשמה, נוח לו שנאבחש של היותו על פניו ולא בא לאוויר העולם. ולמה אמרו את המשל הזה? כי גם התינוק במעי אמו לומד תורה. כמו שכתוב בנידה ל', באילו נרו עלי ראשי, נר דלוק למעלה למראשותיו של התינוק, והמלאך מלמד אותו את כל התורה. אז אם הוא רוצה ללמוד תורה בלי לעשות מעשים טובים, בלי להסיק מסקנות לעבודת הבורא יתברך, היה נשאר במאי אמו, גם שם המלאך היה מלמד אותו תורה. יצאנו לעולם הזה כדי לבצע, לעשות את הדברים כמו שהקדוש ברוך הוא רוצה, ללמוד תורה לשמה, לעשות נחת רוח ליוצרים. אז אין ספק שכל אדם חייב להשתדל, להתאמץ, לקיים את מה שאנחנו מברכים לומדי תורתך לשמה. אבל לא כולם עומדים בניסיון הזה. השאלה היא אם לימוד כזה נחשב או לא. לפי התוספות יש הבדל בין אם זה לשם כסף או כבוד, בזה מתוך שלא לשמה יבוא לשמה, אבל אם זה לקנטר, שם אומרים נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו. ויש חולקים. לא כולם מסכימים, לא כולם הולכים בדרך של התוספות, מחלוקת בראשונים ובאחרונים. והמחלוקת הזו מצטעפת עם אותה סעודה שעושים אחרי סיום הסרט. אם היא סעודת מצווה, המחלוקת מצטעפת אם יגידו וידוי או לא. דיברנו בזה לפני חודשיים לגבי תענית בכורות. הבכורות אמורות לצום ביום י״ד בניסן. אם יש שם סעודת מצווה, ברית מילה, חתן, בר מצווה, אז זה פוטר אותם. יכולים לטעום שם כזית, וממילא פטורים לא חייבים לצום. השאלה, כשיש סיום מסכת, גם זה סעודת מצווה, גם זה פוטר אותם, זה שנוי בוויכוח הזה. והמסקנה היא, ספק דרבנן נקולה, גם אם אותו אדם שלמד לא היה מאה אחוז לשם שמים, אף על פי כן פוטר אותם את אותן הבכורות. כשהבכור הזה טעם ואכל שם כזית, יצא ידי חובת הסעודה, וזה פוטר אותו מלצום. כך גם אצלנו, לענייננו, מעיקר הדין, יכולים לפטור אותם שלא יגידו וידוי בתפילת המנחה. כף החיים בסימן קפח אומר שבאותה הסעודה יגידו מגדול ישועות מלקו. מעין מה שאנחנו אומרים בשבתות וימים טובים, מסיימים בברכת המזון, סעודת מצווה, מגדול, גם פה אתה רואה שהוא משווה את הדברים לא רק בימים ההם, אלא גם בזמן הזה. ויכוח שני, הלימוד שלנו, אנחנו לא יודעים ללמוד ולהעמיק כמו שאבות אבותינו ידעו. האם גם זה נחשב ללימוד תורה? גם זה נקרא סיום מסכת? זה הוויכוח השני. ושוב, גם בזה, גם במחלוקת השנייה, אנחנו נוקטים לכולה. ולכן, גם לגבי דין אמירת וידוי, אם יש שם סיום מסכת, אפילו שלא כולם למדו. חלק מהם למדו את הדף היומי, חלק מהם גומרים, מסיימים כעת, בבקמה. אפילו, אחי, גם בחלק הזה יכולים לפטור את כל הקהל הגדול. הרי המילה סיום יש בה, כידוע, את האותיות הנגלות והנסתרות, וגם אלה שלא למדו, גם הם משתתפים אתם בשמחתם, ולכן יכולים לפטור את הציבור כולו מאמירת הווידוי. גם בהכנסת ספר תורה, אם ספר התורה הזה כשר, אז גם שם יכולים לפטור אותם. אבל אני מדגיש, אם זה כשר, לצערנו, לא תמיד ספרי התורה כשרים. לאחרונה יש אחד ליצן שמדפיס הדפסת משי ספרי תורה ומפיץ אותם לאנשים. הרבה פעמים יש תקלות. ולכן ישאלו קודם כול את החכם, ולפי זה ינהגו ויעשו. שיהיה לנו, בעזרת השם, חודש טוב ומבורך, רבי יחנניה בן הקשר אומר.