מעלת אמירת הקדיש לעילוי נשמה: מקורות חז"ל, הלכות מעשיות לדיני אבלות, ומנהגי העדות השונות

 

- - - לא מוגה! - - - 

בתפילת שחרית בכל בוקר אנחנו אומרים

היום יום שלישי בשבת קודש

קודם כל מתחילים בהקדמה, זוכר את יום השבת לקדשו

ואחר כך אנחנו ממשיכים

השיר שהיו הלוויים אומרים על הדוכן

אז היה בית המקדש, היום לצערנו אין לנו בית המקדש, לפחות ונשלמה פרים שפתנו ולכן מדי יום ביומו אנחנו אומרים

את השיר ששייך לאותו יום.

אמנם בבית המקדש היו אומרים פעמיים, גם אחר הצהריים,

בקורבן של בן-הרביים, אבל אחרי הצהריים במנחה אנחנו לא אומרים את השיר של יום,

כי כל זה רק לכתחילה ולא לעיכובה.

מה שחובה זה העיקר בשחרית,

לכן אנחנו מסתפקים במה שאנחנו אומרים בתפילת שחרית את השיר של יום.

אחרי זה יש לנו קדיש,

יהיה של עמם, מה שמכונה בלשון הפוסקים בשם קדיש יתום.

המקור לנושא הזה,

שאמירת הקדיש מועילה מאוד לנשמת האבא, מועילה לנשמות הנפטרים,

המקור הוא מהסיפור שמסופר בזוהר, זוהר חדש, וגם במדרשים.

שם מסופר על רבי עקיבא שהיה הולך במדבר וראה אדם

שהיה נושא מסע כבד של עצים על הכתף, והיה רץ ריצה מטורפת.

כשקרא לו רבי עקיבא הוא לא עצר,

עד שבסוף הוא השביע אותו,

ואז הוא עצר.

כשעצר התקרב אליו רבי עקיבא, שאל אותו, מה המסע של העצים,

לאן אתה לוקח את זה במדבר הזה?

אז הוא הזדהה, אותו אדם, ואמר לו שהוא לא מהחיים, הוא מהמתים.

וכיוון שהיה רשע בחיים חיותו,

לכן נגזר עליו שמדי יום ביומו כך יעשה, הוא בעצמו חוטב את העצים, שורפים אותו באותם העצים,

ולאחר מכן עוד פעם מחיים אותו ועוד פעם.

מה שלא עניתי לך בפעם הראשונה כשקראת לי,

כי אותם מלאכי חבלה לא נותנים לו רשות להתמהמה.

זאת אומרת, אם הוא מתמהמה משהו, מכים אותו בשוטים של אש.

ולכן לא עניתי לך, אבל כשהשבעת אותי,

ואז יכולתי לעצור לדבר אתך.

שאל אותו רבי עקיבא, יש לו תקווה?

ממש הוא שמע מאחורי הפרגוד, שאם

יהיה לו בן שיאמר עליו קדיש, זה יכול להציל אותו.

שאל אותו, יש לך בן?

הוא לא יודע.

ענה לו, כשהוא מת אשתו הייתה בהיריון, הוא לא יודע מה היה.

תודה.

רבי עקיבא לקח ממנו את הכתובת איפה הוא היה גר בטבריה ונסע ישר לטבריה כדי לבדוק את העניין.

הגיע לשם, שאל, איפה גר

אותו האיש, איפה גר דודו טופז.

אז האנשים התפלאו, מה לך, מה חכם, מה לא ולה.

הוא הלך לשם,

הגיע לבית, דפק,

ואז פתחה לו את הדלת האלמנה.

הוא סיפר לה את כל הסיפור.

הוא אמר לה את כל הדברים מההתחלה ועד הסוף.

אז ביקש ממנה,

יש לך ילד? אמרה לו כן.

היא היתה בהיריון כשהוא מת ויש לה בן.

הוא התחנן לה שתיתן לו את הבן הזה כדי שלמד אותו תורה לעילוי נשמתו.

היא הסכימה, נתנה לו את הבן.

גם היא היתה מרשעת, אפילו ברית מילה לא עשתה לו.

ואז רבי עקיבא לקח אותו, עשה לו קודם כול ברית מילה,

ואחרי זה התחיל ללמד אותו את האלף-בית, התחיל ללמד אותו תורה.

זה לא היה קולט.

איך אומרים? היה לו כמו איזה בלטה על המוח.

לא היה קולט. מה שהיה מלמד אותו, נכנס מכאן, יוצא משם.

ואז רבי עקיבא עשה תעניות,

ואז שיצא בת-קול, על מי?

אמר שהקדוש-ברוך-הוא יפתח את ליבו בתורתו של הילד הזה.

וכך היה. לאחר מכן התחיל לקלוט, להבין,

וכשידע כבר לומר קדיש וברכו,

רבי עקיבא לקח אותו לבית-הכנסת שיאמר את הקדיש.

באותו לילה חזר אליו אותו הנפטר בחלום,

רבי עקיבא, תנוח דעתך, שהנחת את דעתי.

כבר באותו יום הקלו מעליו הרבה מהייסורים.

המדרס שם מפרט, גם בזוהר,

ורבי עקיבא המשיך לימד אותו עד שנעשה תלמיד חכם.

כשנעשה תלמיד חכם

הגיע אליו עוד הפעם אותו הנפטר בחלום ואמר לו, רבי עקיבא,

קודם הורידו ממנו דינה של גיהינם.

אבל עכשיו, בזכות זה שהבן שלו נהיה תלמיד חכם,

הכניסו אותו למטיבתה של החכמים.

גם הוא קיבל את כתר התורה בזכות אותו הבן. הודה לו מאוד הרבה עקיבא על הגמילות חסד של אמת שגמל אמו.

זה המקור שממנו אנחנו לומדים את החובה,

את הצורך לומר קדיש לעילוי נשמת ההורים.

מכבדו בחייו, מכבדו במותו.

מה אפשר לכבד אחרי מאה ועשרים?

לתת לו כוס מים, כוס תה? אין צורך כבר אחרי מאה ועשרים. אלא אמירת הקדיש, עשיית מצוות, מעשים טובים לעילוי נשמתו, אמירת הקדיש היא שיכולה להועיל מאוד,

ולכן הבנים חייבים בשנה הראשונה, חייבים לומר את הקדיש, לא להחסיר אף יום,

שחרית והנחה ערבית, ובפרט קדיש אחרי דימות תורה,

כמו שכתבו יוסף אומץ ויסוד ושורש העבודה,

שהקדיש המעולה יותר מהכול, זהו קדיש שאחרי לימוד תורה, ולכן השתדלו אותם האנשים לפחות בשנה הראשונה ילכו ללמוד תורה,

לעסוק

בשיעורי תורה, והקדיש על ישראל שאחרי זה,

זה הדבר המעולה יותר מכל הקדישים האחרים, שזה יהיה לעילוי נשמע תבל.

לפעמים אותם האנשים, אנשים קצת רחוקים,

אינם בני תורה,

ולכן אלה שבאים לשם לנחם אותם בשבעה צריכים להסביר להם את ההלכה הזו,

את התועלת העצומה שיש בקדיש אחרי לימוד תורה,

להסביר להם שילכו מדי יום ביומו.

לפעמים, אתה יודע, אין הרבה סיכויים שהם יבואו כאן לבית המדרש ללמוד.

אולי אם זה יהיה חוג בית,

לפעמים אתה מייעץ להם

שכל שבוע יבואו לשם, חמישי בלילה,

יבואו וילמדו בבית של האימא, ילמדו ויעשו את הלימוד שם.

יבוא חכם, יגיד להם דברי תורה, לפעמים הדברים האלה נקלטים יותר טוב,

לפעמים חוג בית זה הולך יותר טוב.

אז ייעץ להם את העצה הזו כדי שתהיה נחת רוח לאותו הנפטר.

זה מה שצריך לעשות במשך השנה.

על-פי המשנה בעדויות,

בפרט רשעים בגיהינם 12 חודש, משם למדנו את ההלכה שהחובה באמירת הקדיש לפחות שנה.

אם הוא רוצה לומר יותר משנה, ודאי שאין בל תוסיף.

כמה שיאמר יותר, בוודאי תבוא עליו ברכה,

ובפרט קדיש שאחרי לימוד תורה.

הסבתא שלי נפטרה לפני 52 שנה,

ומאז עד היום האבא כל יום אומר קדיש.

אחרי עלינו נשבח וקורש.

ההלכות והרמב״ם, אחרי זה אומר קדיש על ישראל.

אין בזה שום הפסד, רק תועלת בדבר.

אמירת האשכבה יש מקפידים לא לומר אחרי שנה.

שם אולי זה לא טוב,

אבל באמירת הקדיש בעולם זה טוב.

והגאון רבי יוסף חיים נשאל על ידי יהודי קשיש,

יהודי מבוגר,

שאל אותו, אני חמישים שנה עושה אזכרה לאבא שלי,

אני צריך השנה עוד הפעם?

הרי אתה אומר משפט רשעים בגיהינם,

12 חודש.

אחרי 12 חודש הוא כבר נמצא בגן-עדן.

אם הוא בגן-עדן, משום מה אני צריך להגיד עוד הפעם קדיש?

כך שאל.

הרבי הביא לו את דברי מארחור, רבנו חיים ויטל,

שהכוח המעלה של הקדיש

לא רק להציל את האדם מדינה של גיהינם, אלא גם להעלותו ממדרגה למדרגה בגן-עדן. ולכן, אפילו אם האדם הזה מעיקרה היה צדיק גמור,

אמרתי לו, אחי,

יש חובה לבנים לומר את הקדיש ואי-אפשר לפטור אותם מהחובה הזו בשום אופן.

בעלי הסיפורים, בלשון ציורית,

מביאים לנו את הסיפור של נועם אלימלך.

הוא היה יושב ולומד,

ובא איזו אשה זקנה שרצתה להיכנס.

המזכיר לא נתן לה, אמר לה, עכשיו הרב לומד, את מפריעה.

התחילה לבכות, לבכות, לצעוק.

הרב שמע מבפנים, שמע את הבכיות שלה, נחמרו רחמיו.

אמר לו, המזכיר, תכניס אותה, נראה מה היא רוצה.

הכניס אותה, היא פונה לרב,

כבוד הרב, אתה זוכר אותי?

לא, אני לא זוכר אותך. מי את?

ואז היא הזדהתה. אמרה לו,

כשהוא היה תינוק, אמא שלו, עליה השלום, הלכה לגן-עדן.

ולא הייתה מנקת,

אלא אני הנקתי אותך עד שנהיית גדול ויכולת לאכול אוכל רגיל.

אז הוא מייד הודה לה.

הוא הודה על מה שהיא גמלה איתו אז, בתקופה ההיא, חסד.

ואז היא המשיכה.

לא זכתה שהבנים שלה יישארו בחיים.

אין לה עכשיו בן שיגיד אחריה קדיש.

היא כבר זקנה, מופלגת.

ביקשה מהרב שיחשיב אותה כאמא, יגיד עליה קדיש.

הרב הסכים.

מתחייב? אמר לה, אני מתחייב.

היא הלכה, הרב רשם את השם שלה,

ואמר למזכיר, כך וכך אני התחייבתי. אם חלילה יקרה משהו,

אז תעדכנו אותי.

ככה היה אחרי כמה ימים, ימים בודדים,

הלכה לעולמה. כנראה היא הרגישה שכבר קיצה קרב ולכן היא דאגה לזה.

אז המזכיר הודיע לרב, כך וכך קרה.

הרב בעצמו יצא ללוויה ואמר אחריה קדיש.

המשיך עוד כמה ימים, המשיך באמירת הקדיש.

אחת הלילות מגיעה,

עוד מעלה את המניקה, הגברת הזקנה.

מגיעה אליו החלום.

כבוד הרב, מספיק, די, אל תגיד יותר קדיש.

אני שואל אותה, מה קרה?

אני לא אומר טוב? למה לא אגיד?

אמרה לו, אתה אומר יותר מדי טוב. העלו אותי למדרגה יותר גבוהה.

אני יושבת שם עם הצדקניות האלה, כל היום הן אומרות דברי תורה.

אני לא מבינה מה הן אומרות.

יעלו אותי עוד מדרגה, מה יהיה שם?

לכן אל תגיד, מספיק מה שאמרת, תודה, תזכה למצוות.

והסיפור, הלשון הציורית הזו, ממחישה לנו שמעלת הקדיש לא רק לחלץ

את האדם מדינה של גאינם אלא גם יכולה להועיל לו לעלות ממדרגה למדרגה, להיכנס לגן-עדן ממדרגות

גבוהות יותר.

ולכן, כמו שאמרנו, חובה

על הבנים לומר את הקדיש, ולפחות בשנה הראשונה.

כדי שלא יהיה משפט רשעים בגיהינם 12 חודש,

אז יגידו האנשים, אתה יודע למה הבן אמר בדיוק שנה?

הם יודעים שאבא שלהם היה רשע מרושע.

שלא ילעיזו, יגידו אנשים בעלי לשון, הרע,

יגידו מילים כאלה.

וכן, בכוונה, מה אנחנו עושים?

מפסיקים שבוע בתחילת החודש ה-12.

כגון,

אם אבא שלהם הלך לעולמו בי״ז בתמוז,

כשהגיע י״ז בסיוון,

שבוע אחד מפסיקים.

אז מדגישים את זה שזה לא קשור לדברי המשנה, משפט רשעים בגיהינם 12 חודש,

אחרי שבוע עוד הפעם יחדשו את אמירת הקדיש.

וזה לא קשור אם השנה מעוברת או לא,

אלא זה הולך לפי חודשים,

הדבר הזה, ולכן בתחילת חודש ה-12 מפסיקים שבוע, ואחרי שבוע עוד הפעם מחדשים,

עד יום היורצייט ועד בכלל.

זה הדין שאמורים לעשות בשנה הראשונה.

במה דברים אמורים?

אם האבא הזה באמת היה יהודי צדיק,

אז צריך להפסיק שבוע.

אבל אם הבנים האלה יודעים, לא יודע המרת נפשו, שאבא שלהם, השם מרחם.

אז יותר טוב שיגידו האנשים מה שיגידו,

ומלבד שלא ישרפו אותו בגיהינם.

אם הם יפסיקו מאמירת הקדיש,

הם פוחדים מה יגידו האנשים. מצד שני,

אבא שלהם יכניס אותו ישר לגיהינם.

זה כדאי?

אין הצר שווה בנזק המלך. יותר טוב שיגידו מה שיגידו, העיקר,

הם ימשיכו באמירת הקדיש במקרה זה.

אלא כל מה שאמרנו שמפסיקים,

כל זה אך ורק אם באמת אותו האדם היה יהודי ירא שמים,

אז יש מה שנקרא שנה חסרה שיפסיקו את השבוע ההוא.

יש כאלה שמדגישים את זה על-ידי עשיית לימוד.

באותו הלילה שמפסיקים,

עושים בתחילת השניים-השר, עושים לימוד, באים כולם, לומדים. למה לא? דבר טוב.

אין חובה לעשות סעודה.

הסעודה משנוהגים מספיק מה שעושים

ביום השניים-עשר.

בתחילת השניים-עשר אין צורך בזה.

רוצים לעשות, שיעשו.

לפעמים הוא השאיר להם הרבה ירושה גדולה,

לא יודעים מה לעשות בכסף, בסדר, שיעשו סעודה,

יבואו העניים ויאכלו שם.

אם זה אדם מתבייש לפעמים ערביים,

אין מי שיגיד גם מי שיש אל הבא. תמיד זה טוב. אבל זה טוב להם, זה אפשר.

כן.

גם אם אין לו את האזכרה,

אין לו יורצייד, גם כן זה טוב. רק אמרנו, ההשכבה לא כדאי אחרי שנה.

אבל אם זה קדיש,

תמיד זה טוב. רואה שאין אף אחד שיזכה לומר, למה לא? שהוא יזכה ויאמר מייד את הקדיש.

בוודאי שיש בזה תועלת.

אם הוא בן, לא צריך לומר את השם.

אבל אם הוא לא בן, אלא אדם זר,

צריך לומר את השם לפני אמירת הקדיש.

כגון, לפעמים האדם הזה לא זכה שיהיו לו בנים,

רק בנות.

אז החתן אומר את הקדיש.

החתן צריך לומר מדי יום ביומו, לפני כן את השם.

אומרים, יהודה בן תימה אומר, אז הוא יאמר שהקדישים יהיו היום לעילוי נשמת, ראובן בן יעקב אליה.

יזכיר את השם של המנוח כדי שיהיה לעילוי נשמתו.

הוא עדין גם לגבי אדם זר אחר.

הרבה פעמים אנשים או שלא זוכים בכלל לבנים,

אדם ערירי,

או לפעמים, השם מרחל,

אנשים, יש להם ילדים אבל אף אחד מהם לא יצא ירא שמיים.

ואבא הזה לא סומך עליהם שהם יגידו עליו קדיש.

הוא הולך לישיבה, הולך לראש הישיבה, אומר לו, יש כאן עשרת אלפים דולר,

כדי שיגידו עליו קדיש שנה ראשונה.

וכן בכל שנה באזכרה הוא משלם כדי שהישיבה ידאגו לכל העניין.

זה דבר טוב,

אבל ראש הישיבה שאומר עליו כל יום את הקדיש, כמו שאמרנו,

לא מספיק לחשוב לכוון,

אלא צריך לומר בפה,

צריך לבטא בשפתיים את השם של המנוח כיוון שהוא לא בן.

בבן ברק קראה דאבו.

בבן אין כאן את הצורך לומר, זה באופן עוטומטי.

אבל כאן הוא לא בן, הוא אדם זר, ולכן מן הראוי שיגיד את השם כדי שבאמת זה יהיה לזכותו שכל זה יהיה לעילוי נשמתו.

באופן כללי, באדם זר, אם הוא בא ואומר קדיש או עושה מצווה לעילוי נשמתו,

יש מחלוקת, יש ספק אם הדבר הזה יכול להועיל. יעמוד כאן אדם ויגיד, אני אומר קדיש לעילוי נשמת, יצחק רבין.

אולי יועיל, אולי לא. יש בזה מחלוקת, הרבה פוסקים,

מצטטים את מה שנאמר בספרי ואין מיידי מציל.

אין אברהם אבינו יכול להציל את ישמעאל ולא יצחק את עשיו.

אתה רואה שאדם, מה שעושה בחיים חיותו,

זה מועיל.

זהו, אחרי זה אדם הולך לעולמו במתים חופשי.

אז מי אומר מה שאדם אחר יעשה לך,

שזה טוב.

זה הוויכוח שיש בין גדולי הפוסקים.

אבל במקרה הזה שהוא הולך ומשלם

לראש הישיבה,

על זה אין מחלוקת.

כאן אני נתתי.

הוא בא ונתן,

וראש הישיבה הוא השליח שלו, שלוחו של אדם כמותו.

הוא שילם על כל זה,

וזה בוודאי, אין ויכוח,

ברור שאותו הקדיש יש לו מעלה עצומה, בוודאי שהוא יכול להועיל לעילוי נשמתו, ולכן צריך לייעץ לאותם האנשים,

אותם הערירים, או שאין להם בכלל ילדים, או שהילדים לא דתיים,

לומר לו, להאיר את העיניים שלו,

להגיד לו שחשוב שילך ויסדר את העניין הזה,

יפה שעה אחת קודמת,

יבטיח את העתיד שלו.

כמו שהיום דואגים לפנסיה,

שידאג לפנסיה הרוחנית.

מה יהיה אחרי מאה-מאה-ועשרים?

שילך ויסדר את זה.

יש הרבה תלמידי חכמים בישיבות שמוכנים לגמול את החסד הזה עם אותם האנשים, שילך ויסדר את העניין הזה.

וכמו שאמרנו, בזה, אליבא דיקולה עלמא,

יש תועלת בדבר הזה.

מהרנך הוא שכותב

בהלכה הזאת, ויש מחלוקת איך לפרש את דבריו.

מחלוקת בין גדולי האחרונים,

מחלוקת גם בין חכמי דורנו.

הרב אלישיב טוען שכוונת מהרנך שאין אפשרות לומר על שניים ביחד.

או שהקדיש לראובן או לשמעון.

אין דבר כזה שהוא יגיד את שני השמות ובבת אחת יהיה על שניהם.

אני מביא כאן שתי מנות, אני נותן לך לאכול אחת, והוא אוכל מנה אחת.

אני יכול להגיד שמנה אחת תהיה על השניים ביחד? אין אפשרות.

גם ברוחניות אותו דבר. ולכן,

לפי דעת הרב, אם האדם הזה כבר אומר קדיש לעילוי נשמת קלוני, שילמו לו על זה,

עכשיו בא עוד אדם ואומר לא,

הוא לא יכול.

אין אפשרות שאותו הקדיש יעלה לכאן ולכאן.

אלא אם כן, הוא יכול לעשות דבר כזה.

התפללתי בנץ החמה ואמרתי את כל הקדישים לעילוי נשמת המנוח הראשון.

אחר כך הוא ילך לשטיבלך, ילך למניין השני,

וגם שם יש עוד פעם סדרה שנייה של קדישים,

עוד פעם הוא יאמר שם בשביל הנפטר השני.

אז רק יכול להועיל.

אבל שקדיש אחד יעלה לכאן ולכאן, לא יועיל.

זה לא מוסכם הדבר הזה.

יש מפרשים אחרת.

תראו בספר ציצי לעזר,

הוא אומר שמועיל,

שקדיש אחד יכול לעלות לכאן ולכאן. אתה בא ומדליק מנר.

לקחת משהו מהנר הראשון? לא. לא הפסדת כלום מהנר הראשון.

וגם ברוחניות, בנושא הזה של נר ה' נשמת אדם,

לפי דעת הרב זה כן יכול להועיל.

כך משמעות רבנו יוסף חיים,

יביע עומר ועוד, הסכימו שאפשר להקל בדבר. אבל

בדברים האלה

אסור לנו לגנוב דעת הבריות. ולכן,

אם אני אומר קדיש לעינוי נשמת ראובן,

עכשיו יבוא אדם ויגיד כך וכך,

והוא רוצה שאנחנו נגיד קדיש לעינוי נשמת האבא שלו, והוא מוכן לשלם.

צריכים לומר לו את האמת.

אנחנו בלאו הכי אומרים קדיש בשביל פלוני.

אז אנחנו נקרא גם את השם שלך.

מסכים כן, לא מסכים לא, אבל אתה לא יכול לקחת ממנו ממון לגנוב דעת הבריות,

אולי למאן דאמר, אין בזה הרבה תועלת,

ולכן צריך לומר את האמת, ואסור להעלים ממנו את האמת הפשוטה הזאת. כמו שאמרנו, הדבר לא יצא מידי ספק, מידי מחלוקת.

זה אמר ב-500 אחוז מה היה בשנה או פעם בקודש?

בכל יום מי?

אם הוא משלם 10,000 דולר, אז זה כל יום. צריך לומר את הקדיש,

כל הקדישים, כי למסכן הזה אין לו בנים.

אז ראש הישיבה, כאילו הוא הבן שלו,

משלם על הדבר הזה, משלם שכר טרחה מלאה,

ולכן זכותו לבקש.

כל אחד לפי היכולת שלו.

אם הקדוש ברוך הוא חנן אותו הון ועושר בביתו, שייתן כמה שיותר לזכות הישיבה, כדי שבאמת תהיה לו נחת רוח שם בשמיים,

והקדיש בלי ספק יכול להועיל לו מאוד.

אתה יודע, אני פועלת לגבי האשראה לאבא ולאחריה היו שויח לאימא.

בסדר, בסדר. שיעשה כך, כן.

לא מספיק, לא.

צריך מדי יום ביומו.

לא מספיק מה שהוא אומר פעם בשנה.

כמו שאמרנו, רק הבן באופן אוטומטי. אבל לגבי האדם זר, אפילו חתן נחשב מבחינה זו כאדם זר, ולכן כן צריך לומר את השם, זה מה שרצוי

לנהוג ולעשות.

עכשיו, כאילו בן, נכון, הוא גם קיבל את הירושה במקום הבן הכול,

אבל עדיין, סוף-סוף זה לא יוצאי ירחו.

והלשון שם, ברם זכה הבן.

הבן, יש לו כוח עצום,

מה שאין כן לגבי החתן או אנשים זרים,

ולכן יש לנו את הכוח לזכות אותיו.

כמו שהמדרש אומר, כפר לעמך ישראל.

כפר זה אלה החיים. אשר פדית אלה המתים.

אז יש לנו את הכוח לזכות אותם, אבל כאן לפחות מן הראוי שיזכיר את השם.

אזכרת השם, יש מחלוקת אם אומרים את השם של האבא או האמא.

חלק מהעדות של עם ישראל, בעיקר האשכנזים, אומרים את השם של האבא.

אבל אנחנו הספרדים הולכים לפי הזוהר,

ועל-פי הזוהר, אמורים המקובלים, צריך לומר את השם של האמא.

כמו שאמר דוד המלך,

עבדך בן אמתך.

האמא זה דבר שהוא יותר ודאי, ולכן

יותר טוב להזכיר את השם של האמא.

אם הוא רוצה לומר את שניהם,

למה לא? יגיד, ראובן בן יעקב ולאה. יזכיר את שניהם, למה לא?

המחמיר, תבוא עליו ברכה, גם במצבה.

אותו ויכוח, אותה המחלוקת. אם כותבים, אם חורטים,

על המצבה שם של האבא או האימא, אם רוצים יעשו שניהם גם יחד,

גם אבא וגם אימא יעשו את הדברים על צד היותר טוב, אין בזה מה להפסיד,

אבל אנחנו נוקטים, כמו שאמרנו, להלכה יותר לגבי האימא.

לא יבוא ולא יהיה אדם חולה, לא רק לגבי המתים,

גם בחיים אדם חולה ואנחנו רוצים לעשות לו מי שבירך אבותינו,

או פדיון נפש. שוב, הוויכוח הוא עוד פעם האם אבא או אימא,

והמסקנה היא שם של האמא זה מה שתופס יותר טוב, כך ראוי לנהוג ולעשות בלכתחילה.

אז אמרנו שהחתנים יגידו.

אם יש לו נכדים, חשוב מאוד שהנכדים יגידו.

כך מספר הכנסת הגדולה,

שחמיב לא היה לו בנים אלא רק בנות,

אבל היה לו נכדים,

ולכן הכנסת הגדולה ביקש מבניו שהם יגידו את הקדיש,

ואלוהי נשמע את הסבא.

אלה הם יוצאי ירחו,

זה עוד יותר חשוב מאשר החתן.

רוצה גם החתן לומר גם טוב,

אבל יש גם חשיבות גדולה לנכדים שיגידו.

אלא מה? יש אנשים פחדנים, מה שאומרים בערבית ווסווס,

פחדים שאם הוא יגיד קדיש אז ממילא הוא ימות.

לא צריך לחשוש.

הכנסת הגדולה מדגיש ואומר כי לא נחש ויעקב,

ולא צריך לפחד בדברים האלה.

כדאי שבאמת הנכדים הם שיגידו את הקדיש. לפעמים יש בנים,

אבל או שהבן חולה, לא יוצא מהבית בר-מינה מסיבה אחרת,

והנכדים הם שברוך השם מתפללים אתנו במניין,

אז בכל מקרה כדאי שהנכדים יגידו קדיש וגם יעלו מפטיר.

לפי הקבלה,

מדי שבת ושבתות טוב שבשנה הראשונה יעלו עליית מפטיר.

לאו דווקא מפטיר, אם לא הצליח לקנות את המפטיר,

לפעמים יש התחרות עם מישהו אחר,

אז גם השניים, גם זה יכול להועיל, יש שם גם אמירת הקדיש,

אבל שמדי שבת ישתדל לעלות עלייה לספר תורה,

וכן מדי שנה בשנה ביורצאית.

גם כן מן הראוי לעשות כן.

מעיקר הדין, לפי רבנו אהרים,

יום אחד מספיק לומר את הקדיש,

יום האזכרה, יום היורצאית.

אבל יש מחמירים ומוסיפים את הימים שלפניכם.

זאת אומרת, מליל שבת שלפני.

אם אותו אדם נפטר ביום יב' סיוון,

אז מתחילים באמירת הקדיש כבר בליל שבת שלפני,

אחרי אמירת

עמאר רבי אלעזר, קדיש על ישראל שאומרים שם,

מאותו הקדיש והלאה,

עד יב', עד תפילת המנחה של יום חמישי יב',

זה מה שצריך.

ואם האזכרה יצאה ביום י״ד, יום שבת,

אז צריך לומר שמונה ימים.

משבת, יתחיל קדיש אחרי במי מדליקין,

משבת עד סוף יום השבת,

עד קדיש האחרון שלפני עלינו נשבח במנחה,

זה מה שצריך בלכתחילה,

זה מה שרצוי לנהוג ולעשות, בזה יזכה את אותם הנפטרים לעינוי נשמתם,

כמו שאנחנו גומנים חסדים טובים עם אותם האנשים,

גם הם יעמדו בשמים שם ויתפללו על המשפחה, על עם ישראל. אנחנו זקוקים הרבה לרחמי שמים.

נכד צריך אישור מההורים?

הנכד לא צריך אישור של ההורים אם לא ידוע לו שהם מתנגדים.

אבל ברגע שהוא יודע שהאימא שלו או האבא מתנגדים,

אסור לו לומר.

הכבוד של האבא או האימא יותר חשוב מהסבא או הסבתא.

ולכן, שיפסיק מייד.

עניינים של רגש, זה לא עניין של הבנה שאפשר לשכנע.

אנשים פחדנים, פוחדים,

שאם הוא אומר קדיש, פירוש הדבר שגם הוא עוד מעט ילך לגן-עדן, גם הוא ימות,

ולכן לא כדאי. בקטע הזה,

שיזכרו אדם אחר, ייקחו אדם אחר שיגיד את הקדיש.

או אם הוא נמצא במקום רחוק,

הוא נמצא כעת במירון, בעמוקה, יש שם מניין, הוא אומר קדיש.

אז אין שם את השכנה שתבוא ותספר לאימא שלו.

בזה אין לו מה לפחד.

אבל אם הוא נמצא באותה שכונה,

יש פחד, תבוא השכנה, תגיד לו, את יודעת?

הבן שלך אמר עלייך קדיש.

אז האימא הזו המסכנה מתחילה לפחד, מי יודע מה יהיה, בית-החברה קדישה כבר הלילה, יבואו וכו'.

לך תתעסק עם דמיונות,

עם פחדים מסוג זה.

גם הפסיכיאטר המחוזי לא יצליח להוציא לה את הג'וק הזה מהראש. ולכן, אין ברירה.

במקרה הזה, כמו שאמרנו,

כיבוד אב ואם יותר חשוב, ולכן בזה שב ואל תעשה עדיף יותר טוב שלא יאמר. אבל אין שם באמריקה, הוא יקים פה ואז הוא שמצליח להם, אז מה יהיה, אם הם שם, אין בעיה.

אם הם שם, אז הם לא יודעים מזה, אין בעיה בדבר,

יכול לומר. אבל כשהם נמצאים סמוך לו,

והם שומעים מזה וכואב להם וכו',

אם זה מצער אותם, כמו שאמרנו, שב ואל תעשה,

אלא אם כן אם הוא חזן.

כשהוא חזן, בזה הם לא פוחדים.

אז הוא אומר, השתבח שבך לעד מלכנו, קדיש, ברכו'.

זה דרך של החזנים, הוא גם מנגן וכו'.

זה הפתרון, לעקוף את הבעיה הזו,

להשתדל להיות חזן.

אבל לבוא ולעשות דברים נגד רצונם, מן הראוי לא לעשות דברים כאלה,

לא להגזים לדברים האלה.

על איזה דבר דיבר את הקדיש הגדולה של החמיב שלו?

על עצמו, נו.

הוא סיפר על עצמו שהוא סיפר.

הוא סיפר על חמיב.

חמיב שנפטר, לא היה לו בנים,

והוא אמר לבנים שלו, הנכדים של חמיב, שיגידו את הקדיש.

כן.

לא, לא צריך.

רבי רוסטין פורץ על גלוקת,

אם אומר האדם,

האדם אחר,

לפי ההסברה של האבא,

יש את המחלוקת?

שבאופן אוטומטי האבא אמר לא נכון?

האבא באופן אוטומטי.

על האבא אין צורך שאגיד את השם.

באופן אוטומטי, המצוות, המעשים הטובים, כל זה בא בזכות אותו האבא.

זה רק מקרה חריג יוצא מן הכלל.

אם אותו האבא רצה להרוג אותו, זה יכול להיות מקרה יוצא דופן.

שם הגמרא מספרת, במסכת ברכות בדף י',

שחזקיה מלך יהודה, כשאבא שלו אחז מת,

הוא לא עשה לו לביהם ממלכתית,

כמו שעושים למלך,

עם פרחים, אלא גרר אותו מיטה של חבלים ועשה לו את הביזיון הנורא הזה.

והשאלה היא, למה הוא עשה את זה?

כדי לכפר על העוונות שאבא שלו עשה,

הרי הוא לא רק היה בעצמו רשע,

אלא חטא והחטיא.

למה נקרא שמו אחז?

לא נתן שילמדו תורה אחז את דלתות

בית המדרש.

הפוסקים שואלים, הרי העמב״ם פוסק,

אדם שאבא שלו היה רשע,

עדיין יש כאן מצווה חובת כיבוד אב ואם.

לא בגלל שהוא לא דתי,

אז הבן הזה יוכל לזלזל ולקלל ולבזות אותו.

אז איך עשה את הדבר הזה חזקיה?

יש כמה תירוצים.

אם יש מחלקים בין אם זה כיבוד אב ואם בחיים וחיים חיותו חייו ואחרי המיתה לא.

וההבדל הוא בחיים חיותו יש סיכוי שהאבא הזה יחזור בתשובה.

כשיחזור בתשובה והוא יזכור הבן הזה אמר עליי כך וכך והצטער אחרי שיחזור בתשובה

זה החשש ולכן הרמב״ם פסק שגם אם האבא רשע צריך לכבד אותו.

אבל אחרי המיתה אי אפשר לחזור בתשובה.

לכן אחרי המיתה הדין הזה פקע. זאת ועוד,

יש אומרים שהכיבוד אב ואם אחרי המיתה זה לא דאורייתא זה דרבנן,

אז חכמים תיקנו לאדם צדיק שיכבד אותו.

אבל אדם רשע לא תיקנו שאחרי המיתה, ולכן היה מותר לחזקיהו לעשות את הדבר הזה, לגרור אותו על מיתה של החבלים כדי שתהיה לו הכפרה האמורה.

עוד מתרצים,

שאותו הרשע רצה לשרוף את חזקיהו,

לשרוף אותו למולך לעבודה זרה.

אלא שאמו של חזקיהו ידעה מזה וסחה אותו בשמן סמנדרה.

יש מין חיה שהשמן שלה הוא מהווה הגנה,

מהווה שכפץ

נגד אש,

ואז הוא היה חסין אש וניצול.

אז ברגע שהוא רצה לשרוף אותו,

ממילא נפקע ממנו החובה של כיבוד אב ואם.

כך יש מתרצים,

ולכן היה לו את האפשרות לגרור אותו על מיתה של חבלים.

אבל כמו שאמרנו, זה מקרה יוצא דופן, אחד היה, פרסמו הכתוב,

אבל בדרך כלל יש את החובה לעולם לומר את הקדיש. אפילו אם אבא שלו היה רשע,

אפילו הכי קדיש כן יאמר.

רבנו בחיה עוסק בהלכה זו.

אתה אומר, כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא,

ואחר כך המשנה ממשיכה,

אותם שאין להם חלק לעולם הבא, מין אפיקורוס, מחלל שבת וכו'.

אם כך,

האם צריך לומר על אותם האנשים קדיש או לא?

אז הרב עונה ואומר, גם אם אנחנו לא מתאבלים על אותם האנשים,

כמו שלמדנו במסכת סנהדרין מ״ז,

מרן כתב לנו את זה להלכה ויורד היה סימן ש״מ, ש״מ״ה,

מאבד עצמו לדעת, או רשעים אחרים, לא מתאבלים עליהם.

אבל קדיש כן טוב לומר. והרב מסביר ואומר.

אין להם, לאותם המסכנים, לאותם הרשעים, אין להם חלק לעולם הבא.

מה שיש לכל אחד ואחד מאתנו, כל אחד יש לו שי עולמות,

להם אין.

אבל יש גם רזרבה שהקדוש ברוך הוא ברא בגן עדן,

ואותם האנשים, בזכות אותו הקדיש,

יכול הדבר, יכול לזכות אותם,

ויכול להועיל להם. ובפרט אם אותו אדם אומר את הקדיש בכוונה וכו',

הדבר יכול להועילו. לכן, אפילו אם גוי שמת,

אלא שהבן שלו גר צדק,

מותר לבן לומר את הקדיש לעילוי נשמת האבא שלו,

שמן השמיים ירחמו עליו.

אין בזה שום חשש.

הוא לא חייב, אבל אפשרות בוודאי שיש,

ולכן כדאי לרחם על המסכנים האלה ולומר לעילוי נשמתם את הקדיש.

ראינו שגדולי המקובלים,

אפילו לאנשים זרים, דאגו.

תראו בספר ארוחות מספרות של רבי יהודה פתיא.

עכשיו הוא מספר שהוא הצליח לתקן הרבה נשמות של רשעים,

אם זה היה נתן העזתי או האחרים שהוא הצליח לתקן אותם. טוב, הוא היה גדול, עצום ורב,

שהיה לו את הכוח הסגולי הזה,

אבל משם אתה לומד לבלתי יידח ממנו נידח.

צריך לרחם גם על אותם הרשעים המסכנים שלא זכו לחזור בתשובה שלמה.

הם לא יבואים אליהם נשמה,

זה לא משהו בכלל.

מה שהוא יש.

מה שהוא יש.

אחרת לא היו לוקחים אותם לגיהינם.

הג'וק שמת,

לוקחים אותו אחר כך לגיהינם, אם הוא עשה איזה משהו? לא.

אם הוא אכל את הסוכר שלך,

אז ייקחו אותו לגיהינם, את הג'וק הזה,

יגידו לו, למה אכלת את הסוכר שלך?

לא.

כאן, אצל הגויים, כן. יש להם חובה שבע מצוות בני נוח, ואם הוא לא קיים את שבע המצוות,

בוודאי שיענישו אותו. יש שכר ועונש גם לאותם הגויים.

נכון שאין להם את המדרגות שלנו, נפש, רוח, נשמה וכו',

יש להם רק את הנפש,

אבל משהו בוודאי שיש להם,

ולכן יש גם להם שכר ועונש.

אם אותו הגר מרחם על האבא שלו,

רוצה לומר קדיש על האבא או האימא,

בפרט אם הם תמכו בו. הרבה פעמים הם תמכו בו,

הם קיבלו בספר פנים יפות את מה שהוא התגייר,

ועזרו להם מבחינה כלכלית,

אז הוא רוצה, מבצד הכרת הטוב, רוצה לומר עליהם את הקדיש,

אין בעיה בדבר.

לכל ולכתחילה לעשות כן, תראה תשובה בחווי דעת ועוד מאחרונים שהקלו בזה בפשטות.

יותר טוב של האמא, למה?

לא, אתה מבין, הוא אומר לאבא או גוי, אתה מכיר את עצמו? כן, כן, ודאי, צריך להזכיר את השם שלו, כן.

כאן הוא לא מתייחס אחריו,

ברגע שהוא מתגייר,

ולכן כן צריך לומר את השם.

אם הוא רשם שהזיק לערב ישראל, זה שגוי,

שיגידו עליו קדיש או לא יגידו עליו?

מה אתה רוצה, להגיד קדיש בשביל היטלר?

או בשביל הגוי הפרסי הזה? אתה רוצה כבר להגיד עליו קדיש עכשיו?

אם הבן שלו יגייר, הבן יגייר מצד אחד.

לא שייך.

אם הוא היה שונא ישראל,

הזיק לעם ישראל שילך לכל הרוחות.

אל תגיד קדיש לא על סנחריו ולא על פרעה ולא על אמן.

אנחנו מדברים על סתם גוי. גוי, כמו שאמרתי, היה גוי טוב,

מבחינתו היה בסדר, השתדל,

ולכן בזה אמרנו את החידוש שיכולים לומר את הקדיש, ואין בדבר הזה הפסד, אין רק

תועלת בדבר.

אבל בשבועות טובה אפשר לעשות פעילוי נשמת כמה אנשים?

כן.

ודאי, ודאי. ודאי שהדבר הזה יכול להועיל, ולכן כדאי שאדם ישתדל לומר לאותם האבלים,

לשתדל אותם שמדי יום ביומו ילכו ויעסקו בתורה. כאן בירושלים עיר הקודש, ברוך השם, זכינו.

יש לנו בכל שכונה כמה וכמה שעורים,

יכולים ללכת בקלות, לעסוק בתורה, לשמוע, ובסוף לומר גם את הקדיש לעילוי נשמתו. בוודאי שיש בזה טועלת רבה ועצומה,

כמו שהדגשנו לא רק בשנה הראשונה,

אלא לאורך כל החיים, בכל השנים שאחרי זה גם יש את התועלת האמורה.

אבל אפשר כמה אנשים להבטיח, כמה שמות? כן, אפשר.

רק שלא יעשה את ההשכבה הזו בבית-הכנסת ולא יעשה את אורח ציבור.

ביום כיפור כן,

חוץ מיום כיפור לא.

היה לנו אחד ביום חג השבועות.

אנשים עייפים רוצים ללכת לישון, ואותו אחד התחיל להגיד השכבה.

היה לו תריסר שמות, וכנראה היה לו עוד.

אמרנו לו, זה לא כיפור היום.

רק אותו היום, יור צעיד, השכבה כן.

אחרים, שזה לא אותו היום,

ישאיר אותם כשיגיע התאריך שלהם.

אבל קדישים לא כך.

בקדישים אמרנו,

לעולם תמיד זה טוב, תמיד כדאי.

אדם שנפטר לפני גיל 20,

או נפטר או נהרג בתאונה לפני גיל 20,

השאלה אם צריך לומר עליו את הקדיש, או...

יש בזה מחלוקת בדברי הפוסקים.

תראו תשובה של הנודע ביהודה,

ובא בפתחי תשובה יורד דעה סימן שע״ו סעיף ד' בהגה שם,

ועוד רבים מגדולי הפוסקים דנו בנושא הזה.

האומרים, הטוענים שאין צורך לומר עליו קדיש, הם אומרים כך

הרי למדנו בשבת דף פט שבת הדין של מעלה דנים

אדם מענישים אדם רק על מה שעשה אחרי גיל 20,

ולא על מה שהיה לפני כן.

אז אם אין לאדם הזה שום דבר,

אם אותו התינוק מת בגיל חודשיים,

לא עשה שום עבירה,

אבל בשביל מה אתה צריך להגיד עליו קדיש?

בשביל מה צריך להגיד עליו אשכבה?

זו הטענה של האומרים שאין צורך.

עכשיו המעשה של הגמרא.

הגמרא מספרת שעם ישראל חטאו,

וקדוש-ברוך-הוא חיפש

ללמד עליהם זכות,

ופנה לאבות.

פנה לאברהם אבינו, אמר לו בניך חטאו.

ענה לו אברהם אבינו, יימחו על קדושת שמך.

הקדוש-ברוך-הוא לא רצה ללכת ליצחק, יצחק היה נעזר בגבורה,

אמר נלך קודם ליעקב, יעקב סבל, צער גידול בנים וכו', אולי הוא ירחם עליהם.

אבל כשאמר לו בניך חטאו, גם הוא ענה לו, יימחו על קדושת שמך.

אבל כשהגיע ליצחק אבינו הוא התחיל ולימד עליהם זכות.

אז הוא התחיל, אמר לו,

כמה אדם חי?

ימי שנותינו בימים 70 שנה, ואם בגבורות 80 שנה.

תוריד קודם כול 20 שנה, שבדין של מעלה לא מענישים,

כמה נשאר 50 שנה.

מ-50 השנה האלה תוריד חצי,

בלילה לא עושים עוונות.

אז היה בלילה חושך אפלה.

אנשים יכולים ביום לראות, לעשות איזה עוון. בלילה כולם ישנים, אין להם אפשרות לראות.

לצערנו היום, הדיסקוטקטים,

המועדונים, בלילה יותר מאשר היום, השם ירחם עליהם.

אבל אז לא היה הדבר הזה.

זאת ועוד,

גם ביום אנשים עושים רק עוונות,

צריכים ללכת לעבודה, להתפרנס, אוכלים, שותים, ישנים,

ולכן גם מזה צריך להוריד חצי.

והשאר, חצי עלייך, חצי עליך.

אם אתה לא רוצה לקחת את החצי,

אני פשטתי עץ צווארי על המזבח,

לא ראוי שתמחה להם בזכותי,

לפני שהגמרא מסיימת שם עם הפסוק,

כי אברהם לא ידענו, ישראל לא הכירנו, אתה אבינו גואלנו מעולם שמך, וכו', אלה הדברים שהגמרא מספרת שם.

אז מהמשפט הזה שנאמר שם,

שבית הדין של מעלה לא מענישים לפני גיל 20, יש שהבינו גם פה שאין צורך לבוא ולומר את הקדיש בשביל אותו התינוק, בשביל אותו הילד.

אבל זה לא מוסכם.

יש חולקים על זה ומסבירים,

אם האדם הזה מת בגיל 18,

אז לא מענישים בדין של מעלה, כאן,

בחיים חיותו, לא מענישים אל אחרי 20. אבל כיוון שהוא חטא אחרי גיל הבר-מצווה,

אז שם בעולם האמת בוודאי שחלילה הוא כן יסבול, יהיה לו גיהינם על הדבר הזה,

וכדי לחלץ אותו מדינה של גיהינם,

לכן כן צריך לומר את הקדיש.

זאת ועוד,

המקובלים הסבירו לנו עוד פעם לחייב את אמירת הקדיש בגלל אמונת הגלגול.

אמונת הגלגול גם היא הייתה בלשון שאלה בספק

בדורות הקדמונים.

אבל אחרי שנגלה ספר הזוהר, היום אין ויכוח על הנושא הזה.

הזוהר הקדוש ראיה מאמנה פרשת פנחס,

הוא אומר על הפסוק,

והיה בכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת.

לא שצריך לקרוא את התינוק שיוולד על שם אותו הדוד,

על שם אותו האדם שהלך לעולמו היוון,

אלא

הכוונה היא לגלגולי נשמות, כך מסביר הזוהר.

גם הרמב״ן בפירושו לאיוב מצטט את הזוהר, וגם הוא הולך בנושא של אמונת הגלגול,

כך כתבו גם הרבה מגדולי הפוסקים,

רבי גאון ועוד.

כמו שאמרתי, בין גדולי הפוסקים בהתחלה זה לא היה מוסכם,

בפרט אותם חכמי ישראל שהגו בתורת הפילוסופיה,

למדו הרבה פילוסופיה, אצל הפילוסופים כל זה לא היה קיים.

אבל לאט-לאט במשך הדורות דברי המקובלים, כמו שאמרתי, הם שהתפשטו,

וכל עם ישראל היום מאמינים באמונת הגלגול.

תראו בספר שם הגדולים של הגאון חידה,

שם באות י'

ערך יהודה אריה דה-מודנה,

הוא מספר על אותו הרב שהיה גדול, עצום ורב בחוכמת התורה,

אבל הפילוסופיה היטתה אותו, ולכן הוא לא היה מאמין בהתחלה באמונת הגלגול,

עד שהיה לו איזה מעשה שמייד שינה את המחשבה.

מעשה שהיה,

היתה לו שכנה שילדה איזה תינוק,

אותו התינוק קיים מלא ייסורים, מלא חוליים.

כשהיה בן שישה חודשים קראה לו, השכנה הזעיקה אותו, אמרה לו שאותו התינוק גוסס, שאמרו לקרוא עמו וידוי וקראת שמע.

אז הרב מייד הסכים, נכנס לחדר,

להפתעתו העצומה,

אותו התינוק שהיה בסך הכול בן שישה חודשים אמר בכל שמע ישראל יחד עמו.

ילד קטן בגיל שישה חודשים לא יודע לומר כלום, קל וחומר,

ילד כזה שכל הזמן היה מלא ייסורים ולא התפתח בצורה נכונה,

אז הוא הבין, קלט,

שהכוח, האמירה הזאת, זה בא מהגלגולים הקודמים שהיו.

ואז הרב שינה את המחשבה שלו והתחיל להאמין באמונת הגלגול.

ולכן, גם פה לענייננו.

אתה אומר, התינוק הזה בן חודשיים הוא בוודאי לא חטא.

מאיפה אתה יודע מאיזה גלגול הוא?

אולי בגלגול הקודם כן היו לו הבנות,

היו איזה דברים שצריך לתקן אותם. ולכן, למסקנה,

כדאי לומר קדיש.

אנחנו לא אומרים חובה.

החובה, אדם חייב לומר קדיש רק על אבא ואימא.

על שאר הקרובים אין את החובה האמורה,

אבל כעצה טובה כדאי שכן יאמר, בוודאי שיש בדבר הזה תועלת רבה.

שם הרמב״ן מדבר על נושא אחר.

הרי משה רבנו, ירמיה הנביא, איוב,

כולם שאלו,

מדוע דרך רשעים צלחה?

למה רשע וטוב לו, צדיק ורע לו? זו היתה השאלה.

הרמב״ן שם מביא את אחד התירוצים בנושא שלנו, מה שאמרנו, אמונת הגלגול.

אז נראה לך שהאדם הזה הוא צדיק יסוד עולם.

אתה שואל למה הוא סובל.

אתה יודע שהיום בגלגול הזה הוא צדיק יסוד עולם.

מה אתה יודע, מה היה בגלגול הקודם?

אולי בגלגול הקודם הוא היה ירבעם בן נווט או מישהו אחר,

שצריך תיקונים, והתיקונים הם בין היתר גם על ידי האיסורים, ולכן אותו הצדיק סובל.

זה אחד התירוצים שמסבירים בזה מדוע צדיק ורע לו, או להפך.

כולנו מאמינים באמונה הזו, אמונת הגלגול, ולכן אין לנו שאלה מעיקרה בנושא הזה.

הפוסקים דנו בזה גם.

הם התווכחו באורח חיים סימן רשי ט',

שם מרן כותב, ארבעה צריכים להודות לבורא עולם,

לברך הגומל לחייבים טובות

שגמלני כל טוב.

אם אותו הילד נסע בא מאמריקה או שנסע איתנו למירון, לקבר יוסף או מקום אחר,

אז הוא מגיע ביום שבת, אותו הילד בן עשר רוצה לברך הגומל, האם יכול לברך הגומל או לא?

דנו בזה הרבה מגדולי החולים,

ורוב הפוסקים אומרים, לא, לא צריך לברך הגומל.

איך אתה אומר,

הגומל לחייבים.

הילד הזה הוא חייב?

הרי הוא לא מצווה, הוא לא עשה שום עוון,

אז מה פתאום שיאמר גומל לחייבים?

זו הטענה של האומרים שאין צורך.

שוב, אם אנחנו הולכים לפי אמונת הגלגול שאמרנו,

לפי דעת האומרים שכן,

אז נכון הדבר שבהווה,

נכון הדבר שהילד הזה לא עשה שום עוון, וברוך השם, ילד טוב, ירושלים,

צדיק יסוד עולם.

אבל מי אמר לך שבגלגול הקודם לא היה לו איזה דברים?

ולכן כן אפשר שיאמר את ברכת הגומל, אין שום בעיה.

נכון שתמיד בענייני ברכות אנחנו זהירים מאוד.

אנחנו אומרים,

בכל מחלוקת בענייני ברכות,

ספק ברכות להקל.

כאן לא שייך הדבר הזה.

שהרי התוספות במסכת ערובין צדיק וו התוספות הדגישו ואמרו

שאין איסור ברכה לבטלה בילד קטן.

אנחנו חייבים לחנך את הילד בתרי״ג מצוות,

אבל בלב לא תישא,

אין את הנושא של החינוך,

בילד אין את זה.

אז אם אין חשש ברכה לבטלה,

מה אכפת לך שהילד הזה יאמר? ולכן,

אם הוא רוצה, יכול לומר.

מכל מקום, על צד היותר טוב,

אם גם האבא שלו נסע אתו,

אז כדי לא להרבות בטורח ציבור, העצה היא כך,

שאבא שלו, לפני שאומר את הגומל,

אמר בפירוש,

אני מתכוון להוציא את קול השומע את קולי ידי חובת הגומל.

אם יש בבית-הכנסת או בעזרת הנשים, יש איזה נשים שהתחייבו,

אישה אחרי לידה או דברים אחרים,

אז הוא מכוון לפטור את כולם וחוסך את הטורח ציבור,

שלא ירבו יותר מדי, לא יחזרו ויכפלו.

אבל אם הילד בפני עצמו רוצה לומר, כמו שאמרנו מעיקר הדין,

על-פי המהלך הזה של נושא הגלגול,

אז בוודאי שכן.

הרבה פעמים אנשים רוטנים,

יש להם לפעמים ביקורת על בית-הדין.

הגיעו, טוען ונטען, ולפי כל הסיפור נראה לנו שראובן היה צודק.

בית-הדין עשה איזו פשרה ולא מקובל עלינו, לא נכנס להיגיון שלנו.

והפוסקים שוב, גם בזה דנים. הכיצד?

שוב, אתה לא יודע מה היה בגלגול הקודם. אולי בגלגול הקודם פלוני היה חייב לזה, וכאן, בגלגול הזה,

בשמים גלגלו שיהיה כך וכך.

אז גם בזה אנחנו לא יכולים למתוח ביקורת

ולשאול שאלות. מה שהבית-דין עשה,

השכינה שרויה שם, האלוהים ניצאה ועדת אל,

בקרב אלוהים ישפוט, ולכן מה שעשו עשוי,

ולא צריך לערער אחריהם.

גם זה, הנושא של אמונת הגלגול,

מוביל אותנו גם שם בעניין זה.

פעם היה צריך להוכיח בדברים האלה לאותם הפדוסופים,

אבל היום, ברוך השם, כל העם כולם קדושים,

וברוך השם, כולם מאמינים בדברים האלה. לצערנו, יש אנשים רשעים באוניברסיטה שמתעסקים בנושא הזה של הורדת נשמות, סיאנסים וכיוצא בזה.

אדם מראש המים צריך שימשוך את ידו,

לא יעסוק בדברים האלה,

וזה מצער מאוד את אותם הנפטרים. הם, אין להם לא דת ולא דין, אותם האנשים,

בעיקר בפקולטה לקבלה, יש שם מחלקה מיוחדת שמבלים את ימיהם בדברים האלה וגורמים צער גדול לנפטרים.

אפילו אם אותו הנפטר הוא נראה,

היה על פניו אדם רשע,

גם את הרשעים האלה לא צריך להתעסק אתם.

לך תדע אם הוא לא ינוקם בהם, באותם האנשים. ולכן עדיף להזהיר את האנשים האלה

שיחדלו יפסיקו מכל זה.

אפשר להביא מזה ראיות לחיזוק האמונה? עוד הפעם? אפשר להביא מזה ראיות לחיזוק האמונה? לא צריך. פעם היה צריך, היום לא צריך. היום את יכולה לקחת סרט וידאו ולהראות להם, הנה, יש כאן סרט וידאו, עשו כך וכך.

פעם היה צריך,

אולי היה הווה אמנה.

מה שהם עשו, עשו איסור. אבל עכשיו שאתה מסריט את הסרט וידאו,

שאתה מראה את כל הדברים האלה, אז למה לא? אפשר, אין שום בעיה בדבר.

ובדרך כלל אדם נתון לרגשות,

אז אולי האדם יכול לזייף, יהיה נדמה לו.

אבל המצלמה אין לה דמיונות.

ה-Tep, הקלטת, אין לה דמיונות.

אז אם היה, זה הוקלט, זה אמת. אם לא, לא, זהו.

זה הדברים שמשכנעים גם את אותם האנשים.

אבל כל זה טוב לאנשים שמחפשים את האמת.

אותם שנמצאים במ״ט שערי תאווה,

שום דבר לא יעזור להם, לא קלטת ולא דברים אחרים.

מה שתגיד לו, הוא אומר לך, נכון, כן, אני מאמין לך, הכול אמת,

אבל מה הוא יעשה? נמצא בתוך הג'ורה הרוחנית שלו,

שמרחם,

הוא לא יכול, לא מסוגל להתגבר על התאוות שלו. טוב,

אדם כזה,

אולי הפסיכיאטר יעזור להחזיר אותו בתשובה, ולכן אין ברירה בדברים האלה. אבל אדם שהוא נבון וחכם, שמחפש את האמת,

לפעמים יכולים לשכנע אותו גם בדברים הללו.

אני חוזר לדברי מרן.

הרמ״ק כותב לנו שצריך לומר בסוף התפילה, עלינו לשבח.

האשכנזים נוהגים לומר את זה,

אחרי קדיש תתקבל.

מייד אחרי הקדיש הם אומרים בנוסח אשכנז את הקדיש.

אנחנו אומרים את זה בסוף התפילה, כל העדה אומרת

לפי מנהגיה.

את אמירת עלינו לשבח חיבר יהושע,

תלמידו של משה רבנו,

במלחמת ירחו כשהגיעה לכאן,

ואז הוא אמר שלא עשינו כגויי הארצות ולא שמנו כמשפחות האדמה.

אותם 31 מלכים היו כולם עובדי אלילים, עובדי עבודה זרה,

ואז הוא תיקן את כל הנוסח הזה.

זה מה שאנחנו רגילים לומר בכל שלושת התפילות.

לפי הפשט, לא תמיד יש חובה לומר בכל התפילות את העליין ונפשבח.

ספר מגן גיבורים אומר,

אם מתפללים ביחד, צמוד, מנחה וערבית,

אז הוא אומר, אין צורך לומר במנחה, בערבית

יאמר על שניהם.

אבל אנחנו הולכים לפי רבנו הארי ואומרים בכל התפילות שלושה פעמים ביום.

אנחנו מקדמים בברכה את מורנו ורבנו, ראש ישיבת כף החיים, רבנו יעקב חיים סופר.