הלכות יציאה ותשלום תפילה באונס, מעלת עלינו לשבח ודיני אמירת קדיש יתום וכיבוד הורים

 

- - - לא מוגה! - - - 

וכן ילך לדרכו.

באמת דברים אמורים באדם שבעזרת השם הולך ישר משם לפרנסתו ולא יחזור לבית הכנסת.

אבל יש אנשים שיוצאים וחוזרים,

להם הדבר מותר.

זה מצוי הרבה אצל בעלי חנויות מכולת.

בפרט בחורף הנץ החמה הוא מאוחר.

ואם הוא יחכה עד שיגמור עלינו לשבח, יגיע לחנות.

כל הסחורה שנמצאת בחוץ,

חלב, לחם, נחמניות,

חלק מזה ילך. יש כל מיני נרקומנים שבאים ועושים מעשר, חלל, לוקחים ואוכלים, גונבים, הולכים.

אין לו ברירה, הוא לא יכול לחכות עד הסוף.

אז לאחד כזה אנחנו יכולים להגיד עצה פשוטה.

שיתפלל בנץ,

מיד אחרי הקדושה,

החזן אומר אתה קדוש, יקפל את הטלית והטפילין וילך למכולת.

ילך לשם,

יסדר את הכול, ימכור, יעשה מה שנחוץ.

בדרך כלל שמונה ורבע, שמונה ועשרים,

כמעט אין קיליאנטים.

כל מי שצריך לחם, לחמנייה, חלב ודברים אחרים,

הנערים האלה שהולכים לבתי הספר כבר בשמונה הלכו,

ואז יכולה אשתו לבוא להחליף אותו, או אשתו או החבר,

יעשו ביניהם רוטציה,

ואז הוא חוזר עוד הפעם חזרה לשטיבלך,

ימצא מניין שנמצאים בתחילת החזרה,

ויגמור בנחת את התפילה משם והלאה עד הסוף.

אז נכון שהוא יצא לפני ובא לציון,

אבל הוא יצא על מנת לחזור. הוא חוזר עוד הפעם, מתעטף בטלית,

עוד הפעם מניח תפילין,

ויוכל לגמור את התפילה בנחת. זה הרבה יותר טוב ממה שיגמור את כל התפילה,

אבל יצטרך למהר,

ולא יהיה לו סבלנות לומר בנחת מילה במילה,

לא יהיה לו ריכוז לכוון,

ולכן עדיף יותר שיעשה כך. בפרט בימי ראש חודש.

יום ראש חודש התפילה ארוכה.

עד שהוא יגיע לחנות יהיה שמונה, או אחרי שמונה זה יותר מדי מאוחר.

אין אפשרות מבחינה זאת לנהל את החנות כך,

ולכן אנוס החמנה פטרה יוכל ללכת באמצע,

ואחר כך יחזור, ימצא לו את המניין,

וישלים את החזרה ברכת כהנים, אמירת ההלל,

קריאת ספר תורה. מוסף יאמר את הכל אחר כך בנחת.

כך יעשו אותם האנשים שהם אנוסים,

יעשו בדרך הזאת.

אבל אדם שלא יכול לחזור,

הוא נוסע לעבודה הליכה, ואין לו חזרה. שם אין לו שטיבלך שיעשה את הפטנט הזה.

טוב, אם אין ברירה,

אז לפחות יישאר, יעשה מאמץ לשמוע את הקדושה, כמו שאמרנו שעל זה עומד העולם, קדושה טובה לציון,

ורק לאחר מכן יוכל ללכת לדרכו.

הרמ״ר אומר שבסוף התפילה אנחנו אומרים,

עלינו לשבח מעומד.

וייזהר לאומרו בכוונה,

וכשמגיע אל אלה לא יושיע,

יפסיק מעט קודם שעומם אנחנו קוראים.

כולנו מסיימים בכל התפילות באמירת עלינו לשבח.

יהושע בן נון תיקן את זה כשכבשו את ירחו,

והוא אמר את כל זה, ומאז עם ישראל אומר את עלינו לשבח, שחרית, מלכה ערבית, בכל התפילות אנחנו אומרים את זה.

לפי המקובלים, לפי הקבלה,

הרעיון שבדבר הוא לא רק לומר את השבח העצום שאמר יהושע בן נון, אלא

אם אתה לא אומר עלינו לשבח,

יכול להיות שחלק מהתפילה אולי יברח, אולי יתפזר.

על ידי עלינו לשבח אתה סוגר את הכל ששום דבר לא יתפזר, אלא הכל יישאר שלם, כל התפילה כולה,

כך הסבירו המקובלים, ולכן כולנו נזהרים לומר גם את עלינו לשבח.

אנחנו אומרים את עלינו לשבח בסוף התפילה,

אבל אחינו בני ישראל האשכנזים אומרים את עלינו לשבח,

מיד אחרי קדיש תתקבל.

ולכן גם הרמ״ה סידר את זה כאן.

הרמ״ה לא חיכה להמשך,

אלא קודם כל אמר את הנושא של עלינו לשבח, מיד אחרי הנושא של קדושה טובה לציון,

כך הם נוהגים וכך הם עושים מדי יום ביומו.

ספרדי שמתפלל יחד עם האשכנזים,

אפילו שהוא נמצא, חזקו ויאמיץ לבבכם.

הוא עדיין לא הגיע,

השם עוז לעמו ייתן, לא הגיע לסוף,

אפילו אחי יפסיק,

כיוון שהם אומרים עלינו לשבח, גם הוא יאמר יחד איתם.

כך אומר מחצית השקל.

הוא לומד את זה ממה שמרן ציווה אותנו, הזהיר אותנו,

כשהציבור אומרים שמע ישראל.

גם אם אני לא אומר באותו רגע שמע ישראל,

או שאמרתי או שעדיין אני לא הגעתי לשם,

אפילו אחי צריך לומר יחד איתם את הפסוק הזה,

שמע ישראל, אני

רק כאילו כופר במה שהציבור אומרים,

ולכן מן הראוי שיאמר איתם גם פה.

כולם אומרים ואנחנו משתחווים,

ומשתחווים בפועל,

והאדם הזה עומד כמו בול עץ, גם זה לא יפה, לא מתאים,

ולכן אומר מחצית השקל שגם הוא יאמר יחד איתם עלינו לשבח,

ואחר כך יוכל להמשיך הלאה בתפילתו.

במקום שהפסיק יאמר תפילה לדוד, משם והלאה ימשיך על הסדר.

אנחנו אומרים מדי יום ביומו, אשרי יושבי ביתך שלושה פעמים,

כמו שכתוב בגמרא, בברכות ד'.

הגמרא אומרת שם, מי שאומר כך,

והרי הוא בין העולם הבא. פעמיים אנחנו אומרים בשחרית,

אחרי ברוך שאמר פעם ראשונה, פעם השנייה אחרי נפילת אפיים.

הגמרא מדגישה,

הטעם למה אנחנו אומרים את זה?

כי יש שם סדר א' ב' והפסוק על הפרנסה פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון.

בפעם השלישית אנחנו אומרים מתשרש בביתך לפני תפילת מנחה.

אלה הם שלושה פעמים.

והמרן ידגיש למעלה בסימן נא שאם לא אמר את הפסוק פותח את ידיך בכוונה,

חייב לחזור, זה לעיכובה, ולכן כל אדם ישים לב לומר את המזמור הזה,

בעיקר את הפסוק פותח את ידיך, שיאמר את זה בכוונה שלמה.

אחרי אשרי יושבי ביתך יש לנו את המזמור, יענך השם ביום צרה.

גם שם אנחנו מבקשים עזרה אחום מציון ישעדיך, אלה ברכב ואלה בסוסים,

ולכן אנחנו אומרים מדי יום ביומו את המזמור הזה, חוץ

מהימים האלה. ימים האלה שאנחנו לא אומרים וידוי ונפילת אפיים,

לא אומרים גם את המזמור הזה,

יענך השם ביום צרה, מדלגים את זה. כך גם המזמור תפילה לדוד.

גם את זה אנחנו לא אומרים מחר,

כי שמה כתוב במזמור הזה ביום צרתי,

ושוב הימים האלה אינם ימי צרה,

ולכן אנחנו מדלגים את המזמורים הללו.

האשכנזים לא תמיד מדלגים.

אם זה יום טוב ממש, הם לא אומרים יענך השם.

אבל יש ימים,

אפילו אם נאמר יש שם בר מצווה או אבי הבן,

הם אומרים את המזמור יענך השם,

הם לא מדלגים.

אבל אנחנו מדלגים גם את המזמור הזה.

המפקא מינה גם לגבי אדם ששמו יעקב.

הרי לפי הקבלה,

טוב שכל אדם ישים לב לומר פסוק לפני השם צורי וגואלי האחרון, יהיו לרצון,

יאמר פסוק שרומז על שמו.

כשאדם מגיע לעולם האמת,

שם בודקים את כל המעשים שלו.

ואם חלילה הוא לא היה במעשים טובים, לא היה לו קשר טוב עם הנשמה,

אלא היה רק בגשמיות,

שואלים אותו מה השם,

ואז הוא לא יודע את שמו וסובל ייסורים קשים ומרים.

כדי להגן על האדם, לתת לו את האפשרות שיזכור את שמו,

לכן צריך לומר את הפסוק אחרי שאומר למען חלצון ידיך אשיע עמילך וענני,

יאמר את הפסוק שרומז לשם.

כמו השם שלו מתחיל באלף גומר במם, ימצא גם פסוק שאומר אותו דבר.

לכן אדם ששמו אברהם אומר אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי ושבתי בבית השם לאורך ימים.

זה מתחיל באלף ומסיים במם.

או אדם ששמו יעקב יאמר יענך אדוני ביום צרה,

ישגבך אשם אלוהי יעקב,

בזה הוא רומז לשם שלו.

אז זה טוב בימים רגילים.

ימים כאלה שלא אומרים וידוי,

אנחנו מדלגים את כל המזמור בגלל הפסוק הזה.

אז איך הוא יאמר את הפסוק הזה?

ולכן עצה טובה לאותם האנשים ששמם יעקב,

בימים האלה שלא אומרים וידוי,

במקום הפסוק הזה יאמר,

ישמח צדיק באדוני וחס בו,

ויתהללו כל ישרי לב. ידלג את הפסוק ההוא ויאמר במקום זה, את הפסוק הזה,

זה מה שרצוי לנהוג ולעשות.

אם טעה ואמר יענך, לא נורא, בשביל זה לא ייקחו אותו לגיהינב חשוש שלו,

אנחנו רק אומרים בגדר הידור,

מה יותר מהודר, מה יותר טוב.

כמה קוראים פה שלוש מזמורים כל יום אחרי מנהר, ושם אתה תפצח.

כן.

לא להגיד.

אז בימים שלא אומרים וידוי, במקום זה תגיד מזמור אחר. כן, עדיף לומר מזמור אחר.

אלא אם כן אדם אומר את כל התהילים מגיע למזמור הזה, לא צריך לדלג.

אבל כאן אתם אומרים רק שלושה מזמורים,

אז עדיף באותם הימים שאין וידוי,

עדיף לומר במקום זה מזמור אחר.

אם יתחיל לגמור, אין בזה עמוד.

מהספר הזה של מקדים, זה לא משפח, זה ממש מנהיג.

כן.

לא נורא, לא נורא. זה לא לעיכובה, כל זה מלכתחילה.

כמו שאמרנו, זה לא מעכב.

הרמב״ם מדגיש לנו, כשאדם אומר שהם משתחמם,

הם אומרים ומתפללים, אל אל לא יאשיע,

יעצור.

ואחר כך,

אחרי כמה שניות, אחרי כדי דיבור, יאמר ואנחנו משתחווים.

אם אתה אומר את זה מהר,

זה נשמע לא טוב.

ולכן קודם כל ימתין, ורק לאחר מכן ימשיך הלאה,

ואנחנו משתחווים.

ממשיך הרמה ואומר, ואומרים, קדיש יתום אחר עלינו.

אפילו אין יתום בבית הכנסת,

אומר אותו מי שאין לו אב ואם.

ואפילו מי שיש לו אב ואם יכול לומרו,

אם אין אבי ואמו מקפידים.

ויש לומר, פתאום הקטורת ערב בבוקר אחר התפילה.

הרמב״ם מזכיר לנו כאן את הצורך באמירת הקדיש.

אמירת הקדישים היא חלק מהמצוות בנקדשתי בתוך בני ישראל.

יש לנו חובה לומר קדיש וקדושה.

אבל יש דבר נוסף שהוסיפו חכמינו בתפילה, מה שנקרא קדיש יתום.

אחרי שאומרים שיר של יום,

אתה מזכיר היום יום שני בשבת קודש, להזכיר זכור את יום השבת הקדושו.

אחרי שיר של יום אנחנו אומרים קדיש יהיה שלמה,

ויש סדר עדיפות ליתום לומר את אותו הקדיש,

לכן מכנים אותו בשם קדיש יתום.

בתקופות הקדומות,

לא כולם היו אומרים ביחד את הקדיש. המקהלה של אומרי קדיש לא הייתה קיימת.

אלא עיקר הדין, רק אחד אומר קדיש.

ככה זה עד היום אצל אחינו בני ישראל התימנים והאשכנזים האייקים.

שם רק אחד אומר קדיש.

אין דבר כזה שכולם יגידו במקהלה.

כך גם אנחנו פעם היינו עושים.

אנחנו שינינו.

למה שינו?

בגלל המחלוקת, בגלל דרכי שלום.

לפעמים יש כמה אנשים שרוצים לומר קדיש.

זה יש לו אזכרה על הסבא,

זה על הסבתא,

זה על האימא,

זה על אחותו.

כל אחד יש לו איזה משהו,

ומתחילים לפעמים לריב.

אמנם יש לנו פסקי הלכה בדברים האלה, אם יש כמה אנשים,

מי מהם קודם. הפוסקים העריכו בדברים האלה.

מי שרוצה לראות את הסיכומים בהלכות אלו,

נפתח את המשנה ברורה בסוף סימן קל.

שם המשנה ברורה, כתב לנו עמוד שלם,

לפרט אם יש שניים,

למי נותנים את אמירת הקדיש, לראובן או לשמעון?

אם האחד יש לו אזכרה של הסבתא,

והשני יש לו אזכרה של האבא,

בוודאי שהכבוד של האבא יותר קודם, ולכן נותנים את הקדיש לזה שיש לו את האזכרה על האבא. וכן הסדר.

יש לנו סדר עדיפות בכל דבר ודבר.

כשיש לנו חכם,

אז החכם פוסק להם, ולפעמים זה מרגיע את המצב.

לא תמיד יש חכם, ולפעמים, גם כשיש חכם,

לא כולם בני תורה להבין אותו ולשמוע לו.

האנשים, לפעמים, הרגש עובד אצלהם חזק,

הכבוד של האמא או הכבוד של האבא שלו מתחילים לפעמים לריב.

ראיתי במו עיניי, לא פעם, מריבות,

אנשים מתורבתים, אנשים נראים לך אינטליגנטים,

פתאום מתחילים לצעוק,

וכמעט הלכו ידיים. אם לא הפרדנו ביניהם, כמעט הרביצו.

ולכן, בגלל הסיבות הללו, פשוט אין לנו ברירה,

לכן שינינו,

וכולם אומרים ביחד את הקדיש. אם יש כמה אנשים, שכולם יגידו, זהו. ברגע שכולם יגידו, אף אחד לא יתקוטט,

הכל יבוא על מקומו בשלום, זה מה שאנחנו עושים.

אבל היה ראוי, כמו שאמרתי, שאחד יאמר.

ולכן, לפעמים אין גם אחד,

אין לאף אחד יארצאית.

אז תזכה אתה במצווה הזאת, תקום מטעמו, תאמר את הקדיש.

למרות שאין עליך חובה, זה לא אזכרה,

לא יארצאית ולא שום דבר.

אפילו אחי, מן הראוי שיאמר את הקדיש לזכות את הרבים.

לפי הקבלה,

התפילה מסודרת לפי סדר העולמות,

וכשמגיעים לקדיש,

הקדיש הוא שסוגר את הסדר בכל מקום ומקום,

ולכן מן הראוי שאחד יעמוד ויאמר קדיש יהא שלמה.

ואחרי זה אנחנו אומרים פיתום הקטורת, ובסוף קדיש על ישראל.

הקדישים האלה, כמו שאמרנו, סדר עדיפות ליתום.

אבל אם יש אדם שיש לו ברוך השם גם אבא וגם אמא,

והוא רוצה לומר, אין שום בעיה בדבר. אין עוון לומר קדיש.

אלא שהעולם לא רגילים,

והבעיה היא לא שכל אלא רגש.

זו הסיבה שאנשים לא אומרים. הרגש הוא כך.

לפעמים האדם הזה יעמוד ויגיד קדיש,

ואחת הנשים, אחת השכנות,

שמעה אותו בבית הכנסת שהוא אומר קדיש.

היא הולכת אחרי זה למכולת, רואה את האימא שלו,

אומרת לאימא שלו,

את יודעת?

הבן שלך אמר עלייך היום קדיש.

אוי ואבוי, האם מעשו מתחילה לפחד? האם הוא אמר קדיש? מי יודע, עמדה חברה קדישה כבר,

מחכים לה בפתח, מלאך המוות.

זה ווס ווס.

פחד זה לא דבר שיש בו היגיון, שאתה יכול לשכנע אותה,

להגיד לה זה קשקוש, זה שטויות, זה דברים מתאימים.

איך תוציא ממנה את הדמיון הזה?

אולי הפסיכיאטר המחוזי יצליח להוציא ממנה את הדמיון הזה ואולי לא.

אז במקרה כזה, כשיש או מצד האימא, או מצד האבא, או שניהם ביחד, יש את ההקפדה,

אז אנחנו מייעצים לאדם הזה, אל תגיד קדיש,

אל תסתבך עם ההורים.

אבל אם ההורים האלה הם אנשים בני תורה, לא צריך לפחד.

למה לא? אם הוא רוצה לומר את הקדיש, אין מישהו אחר שיזכה את הרבים ויאמר את הקדיש,

זה מה שכדאי בלכתחילה.

הגאון, בעל הכנסת הגדולה, מספר,

חמיב לא זכה לבנים, היה לו רק בנות.

ולכן הרב המליץ לבן שלו, היינו לנכד,

שיאמר קדיש.

והרב הדגיש ואמר, אנחנו לא חוששים בכל זה,

כי לא נחש ויעקב, אנחנו לא חוששים לניחושים האלה,

לשטויות האלה.

ולכן מן הראוי בלכתחילה,

שההורים, אם הם אנשים עם שכל, עם ראש על הכתפיים,

שלא יחששו, למה לא רוצה לומר, שיגיד.

אבל במציאות רוב העולם פוחדים מאוד בדברים האלה, ולכן לא רגילים לומר אותם הרווקים, אותם שיש להם אבא ואימא, לא רגילים לומר את הקדיש. אבל אם הוא נמצא במקום רחוק,

נסע למירון, שם אף אחד אין לו יורצייד, אין מי שיגיד קדיש.

ושם השכינה לא נמצאת,

שהשכינה תבוא לספר לאימא שלו שהבן שלה אמר עליה קדיש.

ולכן, אם הוא רוצה, שם לפחות רוצה לומר את הקדיש, לזכות את האנשים.

למה לא? כדאי מאוד שיאמר את הקדיש.

פוסקים,

תהיה צמוד לאחד.

אל תעשה גם וגם, אלא תהיה צמוד לאחד מהם,

שיאמר את זה.

אצלנו כאן יש את הרמקול, זה נוח מאוד, החזן אומר את הקדיש בקצב בינוני והרמקול, הוא מושך אחריו את כולם שיגידו ביחד אבל במקום שאין רמקול, זה צועק מכאן, זה צועק משם אתה לא יכול לומר את הכל גם וגם תהיה צמוד לאחד מהם, תאמר יחד עמו תענה את הישם מרבה המינים, זה מה שצריך לנהוג ולעשות בלכתחילה. הפוסקים דנו יותר מזה לפעמים האבא עליו השלום

הלך לגן העדן והאימא מתנגדת שהבן שלה יאמר קדיש, למה היא פוחדת כמו שאמרתי אם הוא יגיד קדיש היא חושבת שגם היא תמות אנשים יגידו כך וכך ואז ברית כרותה לשפתיים היא באמת תמות והיא תלך לגן העדן, והיא פוחדת

האם יש בזה את המצווה של כיבוד אב ואם לשמוע לאימא או לא?

בדרך כלל אנחנו שומעים יותר לאבא מהאימא, למה?

שאתה ואימך חייבים בכבוד אביך זה דווקא בחיים כאן אחרי מיתה כבר לא שייך הדבר הזה, נתפרדה החבילה ולכן הפוסקים דנו אם ישמע או לא ישמע ולכן העצה היא שישתדל להיות חזן אם הוא מסוגל להיות חזן החזן אומר את הקדישים אומר את הקדישים בצורה רגילה וזה לא בולט שהוא אומר רק קדיש ואז האבא שלו תהיה רגועה זו העצה ולכתחילה מה שצריך לייעץ

לאותו הבן.

כל זה אם היא באמת פוחדת.

כל זה בא נובע רק מחמת פחד ווסווס ולכן הפוסקים חיפשו את התחבולה הזו שיהיה חזן ולא יעבור על דברי האימא ולא יצער אותה.

אבל אם הסיבה היחידה שהאימא לא רוצה שהוא יאמר קדיש,

הסיבה היא היא התקוטטה עם האבא שלו או היה גט או לא היה גט אבל היו מסוכסכים,

היא לא רוצה שהוא יגיד קדיש. למה?

היא אומרת בפירוש היא רוצה שישרפו אותו בגיהינם כך היא רוצה זה דברים בטלים בזה בוודאי אסור לו לשמוע לה יש לנו את הכלל מה שלמדנו בקידושין ל״א איש אימו ואביו תיראו עת שבתותי תשמרו אני השם אם אמר לו האבא לעבור על דברי תורה לא ישמע לו כך מרן פסק ביורי דעה סימן ר״מ סעיף ט״ו שלא ישמע לאבא לא רק בדבר דאורייתא אלא אפילו על דבר דרבנן

ובתנא דבי אליהו הובא שם שאפילו על דבר מכוער לא ישמע קל וחומר כאן אין לך דבר מכוער גדול מזה שאותו הבן לא אומר קדיש על האבא שלו יש לך דבר משונה יותר מזה ולכן אם זה בא מחמת שנאה בזה בוודאי שלא ישמע ואין הבדלים אם זה אבא או אימא

לפעמים האבא הוא שהיה שונא את האבא האימא מתה

ואבא אומר לו בגזרת כיבוד אב ואם אל תגיד קדיש על האבא שלך

הוא יכול להגיד מה שהוא רוצה הבן בזה לא צריך לשמוע אם זה בא מחמת שנאה

בוודאי שאין כאן את המצווה של כיבוד אב ואם כל אהבה אמנה לשמוע כמו שאמרתי כשזה בא מחמת פחד ולא חלילה מחמת רשעות גם כשזה בא מחמת פחד

אז צריך לדון באבא זה לא אצלנו דווקא פחד של איבא כשרואים את האילת שונאו מרכזי זה לא חלילה באבא

טוב לכן אמרנו תחבולה עצה פשוטה כשהוא חזן הממילא הוא אומר את הקדישים בצורה רגילה זה לא ניכר

כשהוא אומר רק קדיש אז זה ניכר וזה מה שמפחיד מדאיג את אמא

אבל אם הוא אומר תפילה הוא אומר קדיש ברוך הוא החזן אומר את כל הקדישים

אומר אותם במנגינה וכן הלאה זה כבר לא ניכר זה כבר יושב את דעתה

גם בלי פסיכיאטר היא תהיה רגועה ולכן בזה אתה יוצא ידי חובה בצורה מושלמת

הוויכוח הוא כשאדם מצווה לומר את הקדיש, מכבדו בחיה, מכבדו במותו,

האם החובה הזו היא בכלל כיבוד אב ואם דאורייתא, דרבנן?

האם חובת כיבוד אב ואם אחרי 120, אחרי הפטירה,

זה רק דרבנן?

אז אם נראה שזה דרבנן,

ואילו האמא עדיין היא חיה,

אז היא דאורייתא, ואילו מה שהוא חייב לומר את הקדיש זה דרבנן.

אז אולי הכוח של האמא, דאורייתא, יותר חזק.

זה לכאורה השאלה, זה הוויכוח שיש בין גדולי החוזקים. ולכן אמרנו את התחבולה הזו, את העצה הזו,

שהשתדל להיות חזן.

אבל לא כל אדם מסוגל להיות חזן.

המנהג הזה, בעיקר אצל אחינו האשכנזים,

הם שרגילים שאדם שיש לו אזכרה וכיוצא בזה עומד ונהיה, נעשה חזן.

אצלנו לא היה המנהג הזה.

אם האדם הזה ראוי, למה לא?

יש לו בן פורת יוסף מענה לשון.

לשון ברורה, צחה, אומר כל פסוק.

את הכול אומר בהיגוי מצוין,

וגם הקצב, כולם מרוצים,

יש לו קולנאים,

למה לא?

שיהיה חזן, יזכה את הרבים, שחרית מנחה וערבית.

אבל הרבה פעמים האדם הזה, או שיש לו קול עורב,

או שהקצב שהוא מתפלל לא מניח את הדעת,

אין לו היגוי טוב, בולע מילים וכיוצא בזה.

עדיף שלא יהיה חזן,

איך אומרים על אותם האנשים,

אם האבא שלו מת עשה אותו יתום, לא עשה אותו חזן.

זה לא בפודוטומטי הוא נהיה חזן.

ולכן, אם רואים שהאדם הזה לא מתאים להיות חזן, מבחינה טכנית זה לא מתאים לו,

אז יגידו לו שלא יתפלל, יסתפק בזה שיאמר את הקדיש,

ולא יהיה חזן.

אצל האשכנזים,

גם אלה שהם אבלים, שנעשים מדי יום ביומו, עוברים ליד העמוד, נעשים חזנים,

רק בימי החול.

שבת ביום טוב שצריך לנגן,

אנשים כאלה, טבע הדבר, שקשה להם לנגן.

הוא עדיין שרוי באבלות,

בדיכאון, ולכן לא נותנים להם להיות חזנים במשך השנה.

אפילו ביום ראש חודש נותנים לו להיות חזן עד למערכת עמו ישראל בשלום.

מגיעים להלל, שם צריך לנגן,

ולכן מחליפים אותו, מביאים אדם אחר שהוא לא אבל.

אנחנו לא נהגנו בדבר הזה,

לנו אין את החומרה הזו.

גם אדם שהוא בתוך שנה ורוצה להיות חזן,

שבת, יום טוב, ראש השנה, כיפור, ראש חודש,

יכול להיות חזן, אין שום בעיה,

בתנאי שינגן.

אם הוא אומר לך כן, אני יכול לנגן.

ברוך השם, הוא לא בדיכאון,

יכול לנגן, אז למה לא? יכול להיות חזן גם אם הוא בתוך שנה,

ואין צורך למנוע בעדו את כל זה, כלל ועיקר.

ברגע יש אדם שלא סומך על הילדים שלו, הוא רוצה להגיד קדיש על עצמו,

למה לא?

למה לא? אם אין עני לי, מי לי, כך כתוב במשנה, שיגיד, יתחיל, למה לא?

כן.

לא, לא צריך.

לא צריך לומר מחדש, אלא מה שפעם אחת נתנו לו,

נתנו לו רשות,

פירוש הדבר שהאנשים האלה הם לא פחדנים, כמו שאמרנו, כי לא נחש ביעקב,

ולכן יותר מזה, הוא לא צריך לחשוש כלל ועיקר,

אבל יש דברים שאין לנו שליטה עליהם, ולכן צריך במקרים האלה להיות זהיר, לא לפגוע.

הרי רבנו ארי זכה להגיע למדרגות עצומות.

חלק

מהיכולת הזאת צמודה לטבילה במקווה.

אדם שלומד תורת הסוד חייב קודם כל טבילה.

בלי טבילה אין אפשרות.

כל מה שקרה לאותה כת, שבתאי צבי,

קרה להם מה שקרה בגלל שהיו לומדים, עוסקים בתורת הסוד,

בלי טבילה.

ולכן רבנו ארי היה מקפיד מאוד בטבילה במקווה. אתם מכירים את צפת? יש שם את המעיין, מקווה הארי.

אבל האימא הייתה שומעת שהוא היה הולך לטבול, והייתה מאוד בצער,

כי רבנו ארי היה סובל משבר.

אדם שטובל במים קרים, בפרט בחורף,

לפעמים יכול לקבל חלילה התקף מהשבר, יכול למות.

זו סכנה כמעט.

אז הוא שמע שהאימא כל כך בצער, והפסיק. למרות החשיבות, המעלה העצומה,

למרות הכל רבנו ארי הפסיק את הטבילות בגלל הדבר הזה. ולכן הפוסקים דנו גם לגבי אמירת הקדיש, ולכן אם אין ברירה,

כמו שאמרנו,

אז עדיף שב ואל תעשה,

שמישהו אחר יאמר ולא הוא.