סדר קדימת הברכות האחרונות – בורא נפשות וברכה אחת מעין שלוש

 

- - - לא מוגה! - - - 

אדם שאוכל פירות או ירקות או קטניות צריך לברך בורא נפשות.

אוכל עוגה או שבעת מינים מברך ברכה אחת מען שלוש.

אדם ששותה מים מברך על המים בורא נפשות רבות עם שתה רביעית בבת אחת.

גם אכל עוגה וגם שתה מים.

הסדר הוא,

קודם כול יברך ברכה אחת מען שלוש שלפי דעת הפסיקתא בעל הלכות גדולות

היא דאורייתא ואחר כך יברך אחריה בורא נפשות רבות.

במה דברים אמורים ששתה מים,

בזה אנחנו אומרים סדר הקדימה קודם כול מען שלוש ואחר כך בורא נפשות.

אבל אם האדם הזה אכל פירות,

מישמיש, אגסים,

שזפים או אכל אבטיח התחייב בברכת בורא נפשות וגם אכל כזית עוגה,

הסדר הוא קודם כול בורא נפשות ואחר כך יברך ברכה אחת מען שלוש.

הסיבה לדבר היא,

אנחנו אומרים בתוך ברכת מען שלוש ועל תנובת השדה,

פירשו לנו הסמאק,

האגודה והתשבץ,

שזה כולל גם את הקטניות, ירקות או אותם הפירות שאינם משבעת המינים.

כולם צומחים על פני השדה,

ולכן כולם נפטרים בתוך המשפט הזה.

יש חולקים, הדבר הזה לא מוסכם.

אבל,

כלל בידינו תמיד, ספק ברכות לעכל.

ואם האדם הזה לא יברך לפני כן את ברכת בורא נפשות,

לא יוכל אחרי ברכת על המחיה לברך בורא נפשות על האבטיח,

שהרי האבטיח הוא תנובת השדה והוא נכלל ונפטר בכל זה.

כדי לחמוק מהמחלוקת מה אנחנו עושים,

אתה אומר לו, קודם כול תברך ברכת בורא נפשות רבות,

ואחר כך יברך ברכת על המחיה ועל הכלכלה,

או ברכת על העץ, והסדר יהיה לגבי האבטיח.

אבל לגבי

הברכה שהכול הוא בורא נפשות על המים,

על המים אתה לא יכול להגיד שהוא יצא ידי חובה בברכת מעין שלוש.

האם המים הם תנובת השדה? בוודאי שלא.

תודה. ולכן,

בחיי גוונה אין לו מה לחשוש, אלך לפי הסדר הטוב, קודם מעין שלוש,

ורק אחרי זה יברך בורא נפשות.

אם אותו אדם הלך לחנות וקנה מיץ תפוזים,

מיץ אשכוליות, קולה, או דבר אחר.

רשתה מהם רביעית בבת-אחת ואכל גם עוגה. שוב, גם כאן הסדר הוא,

קודם כול יקדים על המחיה, ואחר כך בורא נפשות.

אומנם זה מיץ תפוזים,

אבל זה לא מיץ תפוזים אמיתי שזה יהיה בכלל ועל תנובת השדה,

אלא יש שם 90 וכמה אחוזים מים,

יש שם תרכיז מעט של תפוזים או תמציות.

נמצא רובו ככולו זה מים, ולכן זה לא נחשב בכלל ועל תנובת השדה,

ועדיין יקדים ברכת מעין שלוש.

נחלקו הפוסקים לגבי מיץ גזר,

יש לו מיקסר סחט,

שתה בבת-אחת רביעית מהמיץ גזר, או סחט תפוזים במו ידו במיקסר ושתה רביעית בבת-אחת.

מה מברכים?

לפי דעת הראבָן,

הראביה המאירי בשם רבנו יחיאל מברך עליהם את הברכה הראויה להם, על מיץ גזר מברך אדמה ועל מיץ תפוזים מברך איך בורא קרי העץ.

רוב הפוסקים חלקים, ההלכה לא כן.

ואנחנו אומרים,

גם על מיץ גזר הברכה היא שהכול נהיה בדברו.

אבל הנפקמינה במחלוקת הזו,

לגבי סדר הקדימה שבחיי גוונה יצטרך לברך קודם בורא נפשות ואחר כך על המחיה.

זאת משום.

אם יקדים קודם כול לברך על המחיה,

לפי דעת הראבָן שמברכים על זה בורא פרי העץ,

אז זהו תנובת השדה.

חזרנו שייפטר במה שאמר ואל תנובת השדה ויפסיד את ברכת בורא נפשות.

לכן כאן זה לא דומה למים או למיץ תפוזים שבשוק שכולו מים,

אלא כאן אולי גם זה בכלל תנובת השדה,

ולכן גם כאן יקדים קודם כול בורא נפשות רבות,

ואחר כך יברך ברכה אחת מעין שלום.

הוא טוען גם בזה וגם בזה יברך בורא פרי האדמה.

אנחנו לדידן חששנו לדעת הרצבע,

אבל הראשונים האלה שאמרו לברך כאן בורא פרי העץ על המיץ תחוזים,

גם שם, גם במי סילקא,

הם אומרים לברך בורא פרי האדמה, הם הולכים לפי שיטתם גם פה וגם שם.

אנחנו חוששים לדעת הרצבע, אמרנו אחרת, אבל עליהם אין קושייה.

אדם שאכל חצי כזית,

דבר שברכתו מעין שלוש,

אכל תמרה אחת, 20 גרם,

ועוד 20 גרם חומוס.

לא מתחבר לברך לא ברכת מעין שלוש וגם לא ברכת בורא נפשות רבות,

לא זה ולא זה.

והסיבה היא,

אתה בא לברך בורא נפשות, אין לך כזית, הוא אכל רק 20 גרם מהחומוס.

אתה בא לברך מעין שלוש,

הוא לא אכל כזית מהתמרים, אכל רק חצי כזית.

ולכן לא יברך לא זה ולא זה, זו דעת רוב הפוסקים.

המגן אברהם חולק,

המגן אברהם לוקט,

כמו בברכה הראשונה שהכל נהיה בדברו, היא ברכה כוללת ופותרת הכול,

הוא הדין גם פה.

גם זה,

גם ברכת בורא נפשות רבות פותר לא רק את המים ששתית רביעית,

אלא פותר גם שבעת המינים, גם את העוגה. זו ברכה כוללת.

ולכן,

לפי המגן אברהם יש לך 20 גרם מהחומוס.

עוד 20 גרם מהעוגה,

גם על העוגה תחול הברכה בורא נפשות רבות.

ולכן יברך בורא נפשות לפי דעת המגן אברהם.

העתיקו אותו,

הבאר היטב, העתיקו אותו, בן איש חי, אור לציון ועוד.

תראו תשובה ארוכה בספר יפה שעה של הגאון רבי מכלוף אבו חסירא,

וגם הוא הולך בדרך הזו.

ויש הרבה אחרונים חולקים,

תראו תשובה ארוכה ביביע עומר חלק א',

והמסקנה שלו, כיוון שיש חולקים ואומרים שאין ברכת בורא נפשות, איננה ברכה כוללת. וממילא יש כאן חשש ברכה לבטלה,

חזרנו לכלל, ספק ברכות להקים.

כן, מה אומר?

טוב, יהיה לך ספק ספקה.

אפילו אם תאמר יהיה לך עוד סניף,

אבל ספק ספקה בברכו עדיין לא עבדנה,

ולכן עדיין גם זה לא יועיל כדי להתיר לכתחילה. עצה טובה,

שאדם יאכל לפחות מסוג אחד כזית, כדי שיוכל לברך ברכה אחרונה בוודאות. או,

הוא אכל כזית.

הוא בא לברך עכשיו בורא נפשות.

תגיד לו, תברך בקול רם,

תפטור אותי, תוציא אותי ידי חובה. או,

הוא אכל מעוגה כזית בוודאי. תאמר לו, שיברך, יוציא אותה ידי חובה,

ייתה ידי חובה על ידי אחרים. הדבר הזה מצוי הרבה בבתי כנסת.

כשיש אזכרה בין מנחה לערבית,

אנשים מחלקים לנו מזונות עץ אדמה של הכול.

ושוב, לפעמים נותנים בעין טובה.

באו מעט אנשים והביאו כיבוד רב.

נותנים לכל אחד לא רק הזית, אלא יותר.

אבל לפעמים זה לא בדיוק כך, ובפרט

אם המלצר עלה על מאריו של ילדים.

הילדים נזהרים מאוד באיסור בל תשחית.

שמא חלילה איזה גרגיר מהענבים או מהחומוס ילך חלילה לאשפה, זה איסור חמור מאוד, בל תשחית.

ואז עד שהגיע המגש אליו נשאר לו חצי כזית.

יאכל מה יש, זה מה יש,

ולא יברך ברכה אחרונה.

אבל על הצד היותר-טוב, כמו שאמרנו, לפעמים הוא נמצא על הגבול,

כדאי שאחד מהאנשים שאכנו בוודאי כזית יאמר בקול רם,

אני מתכוון להוציא ידי חובה את כל מי שרוצה לשמוע ברכת גורם נפשות,

או השני רוצה לברך מעין שלו.

כלומר,

אני מתכוון להוציא ידי חובה את כל מי שישמע קולי בברכת בורא נפשות,

ועל-ידי זה בדרך הזאת יפתור את עצמו, יצא ידי חובה אליבה דכולי עלמא.

תכף נראה בסעיף הבא.

אדם שרוצה לגמוע ביצה,

מחלוקת ראשונה אם יברך שהכול או לא.

מחלוקת שנייה,

האם בשני ביצים שיש שם יותר מ-78 גרם יברך בורא נפשות,

פחות מזה אם הוא שם רק ביצה אחת,

52 גרם,

לא יברך את ברכת בורא נפשות,

דין הביצה כדין שתייה,

או נאמר לא,

הביצה זה דבר סמיך, זה כמו אוכל.

באוכל אכלת 26 גרם, אתה מברך בורא נפשות.

מחלוקת גדולה בין הפוסקים, ולהלכה, ספק ברכות להקל, לא יברך,

אלא אם כן יהיה לו

78 גרם שישתה את זה בבת אחת.

כל השאלה והתשובה הזו היו-היה להלכה ולא למעשה.

היום זה לא מצוי בזמן הזה.

והסיבה היא,

היום בזמן הזה הרופאים אומרים, אדם שגומע ביצה חיה, יש בזה סכנה,

יש שם חיידקים, חיידק הטורף וכיוצא בזה ממילא.

אם אסור לנו לאכול ביצה חיה,

זה דבר שמזיק,

כן, זה דומה למה שלמדנו בברכות ל״ו,

שמן זית שמזיק, לא מברכים עליו, וכך פסק מרן למעלה בסימן רב.

אם כך, הוא הדין גם פה,

כיוון שזה מזיק, אין עם זה לא דרכה ראשונה אשר הקול,

ולא דרכה אחרונה בועי נפשות רבות וחסרונן,

לא יברך,

לא זה ולא זה.

אפילו כשאדם מטגן את הביצה,

הרופאים רוצים שהאדם הזה ייקח עם המצקת

ויהפוך את הביצה לצד השני.

כי בטיגון רק שכבה אחת

הועיל להרוג את החיידק הזה,

רק המקום שטוגן טוב.

הצד השני עדיין לא מטוגן טוב, בפרט בצהוב,

ועדיין יש בזה ספק סכנה.

או אם אתה שולק את הביצה, אתה שם את הביצה בחמין,

כשאתה מרתיח אותו טוב-טוב אתה הורג את החיידק,

ומזה אין ממה לחשוש.

אבל לאכול לגמוע ביצה חיה,

פעם היו הגופות חזקים וגם לא היו הרבה מחלות בביצים.

היום הריכוז יתר שיש בלולים הוא שגורם את המחלות,

זו הבעיה העיקרית. פעם לכל אדם היה על הגג לול.

ואם הלול הזה חולה,

השוכן, הבית השלישי והרביעי, שם אין שום בעיה.

אבל היום,

מי שהיה פעם בלולים החדשים שיש היום,

מביאים את האפרוחים ביום הראשון אחרי שיצאו מקליפת הביצה,

יש שם אלפים בתוך אותו אלול.

ואם, והיה,

אם חלילה חלק מהם יש בהם חיידקים מנוגה,

הנגע הזה חלילה יכול להתפשט,

וזה מה שקורה לעתים קרובות.

נותנים להם זריקות, חיסונים, עושים הכול, אבל לא תמיד הדברים האלה מועילים,

לא תמיד הדברים האלה מצליחים.

ולכן אנחנו חוששים מאוד גם לגבי הבצים שאולי הן נגועות,

ולכן מן הראוי שאדם לא יגמע את הביצה כמו שהיא חיה, גם אם כוונתו לשם שמים,

כדי לבשומי כלה, שהחזן הזה יוכל להשמיע, לסלסל את קולו במרום.

ואף על פי כן אנחנו נזהרים בדבר.

לנו אין שום קולה, שום היתר בכל הדברים הללו.

לא יודע אם זה נכון.

צריך לשאול את הרופא. אני הבנתי שהרופאים טוענים שרק הבישול או הטיגון שמטוגן היטב הורג את החיידק.

השטיפה זה רק מוריד את החיידקים שיש על הקליפה,

אבל זה לא הורג את החיידקים שבתוך...

אז אדרבה, על ידי השטיפה זה מסוכן יותר.

טוב, אז ממילא יהיה דומה לשמן זית, שדבר שמזיק לא מברכים עליו, והוא הדין גם פה,

שב ואל תעשה עדיף.

לא יאכל, וגם אם האדם הזה מתעקש ואוכל, כיוון שזה מזיק,

אי אפשר להתיר לו לבוא ולברך.

בזמנם, בדורותם, הפוסקים שאלו,

אדם שמעשן, הוא נהנה,

תעשו ליהנות מהעולם הזה בלי ברכה.

למה לא יברך על הסיגריה?

הגאון הרב הלר בעמודי אור מתרץ ואומר, הסיגריה מזיקה.

אם בשמן זית אין ברכה, הוא הדין גם לגבי הסיגריה, אין על זה ברכה,

וכן כל כיוצא בהם.

אולי שורף ממונו בידו, או שהכול.

חלק מהפוסקים שם אמרו פשרה,

שייקח סוכרייה על כל סיגריה, יברך שהכול, ויכוון לפתור את הסיגריה.

זו הפשרה שכתבו הפוסקים.

אבל כמו שאמרנו, הרב הלר, שהיה לפני כ-140 שנה,

הוא הראשון שהדגיש שהסיגריות האלה הן מזיקות,

וממילא הן הווה אמנה,

אין מקום לדון בכלל שיברך עליהן,

אלא גם אם האדם הזה יהיה מכור לסיגריה,

בינתיים הוא עדיין לא יכול להיגמל,

בינתיים בוודאי שאין הווה אמנה לחייב אותו לברך,

אלא די לו שהוא עושה עוון,

לא יעשה עוד עוון של ברכה לבטלן.

הפוסקים האחרים דימו את זה למה שנראה לכמה מסימן רשות בדין מתעמת.

גם פה הוא אומנם שואף את העשן לריאות,

אבל פולט את זה,

כמו במתעמת עינת צריכה ברכה, הוא עדין גם פה.

זה הטעם השני שפטרו אותם הפוסקים את האדם הזה מלברך על הסיגריה,

אבל כמו שאמרנו, הטעם הראשון שאמרנו הוא העיקר כיוון שהסיגריה מזיקה לגוף.

כאן, בחצור של בית-כנסת ברוכוף,

היו שתי נשים זקנות בלילה אחת הלכו לגן-עדן,

והרופא שטיפל בהן אמר,

לילה לפני כן, בארוחת ערב, הם גמעו ביצים חיות,

וזה מה שגרם להן שהלכו לעולמן. עד כדי כך,

הדבר הזה מסוכן, יש בו סכנה, ולכן צריך להשתדל, כמו שאמרנו קודם,

לא לעשות שטויות,

לומר, להעיר את תשומת לבם של אותם האנשים,

שלא יעשו כדבר הזה, שלא יגמעו ביצים חיות.

כל חמשת המינים שהם גפן, תאנה ורימון, זית ותמרה, מברך לאחריהם ברכה אחת מעין שלוש.

בסימן הזה, סימן רח, סעיף א' והלאה,

מרן מדבר על ברכת מעין שלוש.

התורה אמרה לנו בחומש דברים, פרשת עקב,

ארץ חיטה ושעורה, גפן, תאנה ורימון, ארץ יד שמן ודבש.

אלה הם שבעת המינים,

ועל שבעת המינים האלה,

לפי דעת חכמים צריך לברך על כזית מהתמרים ומהתאנים.

אם אכל מהם כזית, לברך ברכה אחת מעין שלוש על העץ ועל פרי העץ,

או אם הוא אכל עוגה, יברך על המחיה ועל הכלכלה, או אם שתה רביעית יין, יברך

על הגפן ועל פרי הגפן. אלה הן התקנות של חכמים בברכת מעין שלוש.

המשנה מביאה לנו שם, במסכת ברכות,

מביאה מחלוקת רבן גמליאל וחכמים.

לפי רבן גמליאל אין דבר כזה ברכה מעין שלוש.

יש רק ברכת המזון.

אכל תמרים כזית, תברך ברכת המזון.

חכמים חוקים והלכה כחכמים,

שיש לנו גם נוסח קצר, ברכת מעין שלוש,

ולכן על כל אותם המינים, חוץ מהלחם,

יברך בורא פרי העץ וברכה מעין שלוש.

כך גם לגבי עוגה, יברך מזונות, ובסוף על המחיה ברכה אחת מעין שלוש.

נחלקו הראשונים, האם ברכת מעין שלוש היא דאורייתא או דרבנן?

ההלכה היא שזה דרבנן, אבל תשימו לב,

חמישה עשר ראשונים אומרים שמעין שלוש היא מדאורייתא.

כך דעת הפסיקתא, שאילתו דרבחי גאון, בעל הלכות גדולות,

הרשב״א, הראש, אורחות חיים, הכל בו.

וכך כותב ספר החינוך בדעת הרמב״ם.

מאיפה הם יודעים שזה דאורייתא? זה כתוב בתורה, ארץ חיטה וסעבה, גפן, תאנם ורימון.

על כל שבעת המינים האלה הפסוק גומר ואומר,

ואכלת ושבעת וברכת את השם אלוהיך.

הנה, אתה רואה שהפסוק מסיים שצריך לברך להשם יתברך,

אם כן, גם ברכת מעין שלוש על מה שהפסוק התחיל,

גם עליו התורה מחייבת.

זו הטענה של רוב הפוסקים.

אבל,

לפי דעת הרמב״ם, כפי מה שמרן הבין אותו,

רבנו יונת, על ידי רבנו יונה ועשמג,

ברכת מעין שלוש איננה מדאורייתא אלא רק מדרבנן וכך ההלכה, כך דעת מרן בסימן רשתה, סעיף ג',

שברכת מעין שלוש, חכמים תיקנו אותם ואיננה דאורייתא, אפילו אם אכל ושבע מאותם שבעת המניעים.

אם ישאל לך אדם ויאמר לך,

מה זה חשוב אם זה דאורייתא או דרבנן? למה החכם צריך להאריך כל כך? תגיד לנו הלכה קצרה כמו מברקים,

זה יותר טוב, מה אתה מאריך כל כך הרבה?

אנחנו עושים גם מצווה דרבנן.

לפני כמה דקות התפללנו ערבית, העמידה של ערבית זה רק דרבנן, זה לא דאורייתא.

אנחנו ברוך השם עושים גם מצווה דרבנן.

אם כן, מדוע ולמה אנחנו מפרטים את המחלוקת?

יש לנו נפקא מינה גדולה למעשה אם האדם הזה מסופק אם ברך מעין שלוש.

לפעמים נמצא יחד עם בני הבית.

ואז הוא שואל אותם, אני ברכתי,

הילד הגדול בגיל 16 קם ואומר לו, אבא, אתה ברכת.

אחרי שאמרת, ברוך אתה השם, על הארץ, על המחיה ועל הכלכלה,

יצחק, החבר שלך התקשר,

דיברת איתו חצי שעה, לכן אתה שכחת.

אבל אנחנו זוכרים, אכלת וברכת.

אין לך ספק,

הוא מזכיר לו דעת קורא למתקר, הכול בסדר,

ולא יברך.

אבל לפעמים האדם הזה נמצא לבדו,

וכשהוא נמצא לבדו אין מי שיזכיר לו, והשאלה היא מה עושים מספק.

אם נלך לפי הפסיקתא, לפי רבחי גאון,

אם כן,

כאן ספק דאורייתא ולחומרא.

כמו שהגמרא אמרה בברכות כ',

ספק אם ברך ברכת המזון, אם לא, יחזור מספק.

כמו הדין גם פה, צריך לחזור מספק

על ברכת מעין שלוש.

אבל אם תאמר כמו הרמב״ם והסמ״ג שהיא דרבנן, ממילא ספק דרבנן לכולה,

ולא יברך ברכה אחת מעין שלוש מספק,

זה הנפקא מינה למעשה והלכה.

אנחנו פוסקים ההלכה כדעת הרמב״ם ומרן שמעין שלוש דרבנן,

וכשיש לו ספק לא יברך.

אמנם בספר באר מים חיים של הגאון הבחירות,

מוצרי, ובא בשדה חמד, הוא כותב ספק ספקה.

אבל מרן ידע את הספק ספקה הזה, ואפילו הכי פסק בסכינה חריפה שזה דה רבנן,

וממילא ספק דה רבנן נקולה,

מספק לא יברך.

אבל בכל זאת,

אמרנו, חמישה עשר ראשונים אומרים שזה דאורייתא, אם כן ספק דאורייתא לחומרה,

לפי דעתם חייב עוד הפעם לחזור ולברך.

מה יעשה?

אם יש לך מאותו מין, תחזור ותאכל. כשאדם נמצא בבית,

מה הספק? על המחייה.

יש לך בארון עוד עוגות, עוד ופלים, תאכל עוד כזית,

תברך מזונות ועל המחייה, והכל יבוא על מקומו בשלום.

אותו דבר גם לגבי פירות.

אכל פירות והוא לא יודע, היה כזית, לא היה כזית, הוא מסופק.

נספק, יאכל מייד עוד. אפילו אם עבר זמן רב, יאכל עוד כזית חדשה,

ובזה בוודאי מתחייב לברך עוד הפעם ברכת בורא פרי העץ, ובסוף בורא נפשות רבות וחסרונן.

זה מה שצריך להנחותו,

כך ראוי לעשות מלכתחילה כדי שייצא ידי חובה לבעד יקול עלמא, אם זה לגבי בורא נפשות, אם זה לגבי

ברכת מעין שלוש או אם זה לגבי על הגפן ועל פרי הגפן.

הוא שתה רביעית יין, הוא מסופק, אם בירך על הגפן. גם שם יגידו שישתה עוד רביעית.

אם האדם הזה נוהג לשתה עוד רביעית יין,

ספק אם הוא יגיע לבית או יגיע להר-הזיתים. לך תדע מה יקרה.

אם הוא לא יגיע להר-הזיתים, אולי הוא ישלח מישהו אחר להר-הזיתים.

ולכן, שם אל תגיד לו את העצה הזאת שישתה עוד כוסית יין.

אלא אם יש לו מיץ ענבים טוב,

אז שייקח מיץ ענבים, ישתה עוד כוס, ואז יוכל לברך ברכה ראשונה ואחרונה.

בזה הוא פותר את הבעיה לגמרי מכל וכוונה.

לא.

האיסור גורם ברכה שאין הצריכה, כאילו הוא עושה צחוק מהדרכות. כאן לא. כאן הוא עושה את זה, אדרבא, לצאת ידי חובה, לבדי כל העלמא.

כוונתו לעשות נחת רוח ליוצרינו,

שלא יישאר חלילה בספק שהוא לא מודה לבורא עולם.

ולכן, אם יש לו מאותו המין, כדאי.

לפעמים אין.

אתה נמצא בבית-כנסת,

אכלת 20 גרם חומוס, אתה רוצה לגמור את הכזית,

הלכת למטווח, המגש ריק, לא נשאר. טוב, אם אין, אין, אז בזה תגיד אולי, מספק, אולי הלכה כהרמב״ם, שזה כזית.

תגיד את העצה של ויברך דוד, או לערער שם ואלוקינו,

אבל להתיר לו שיאמר בפה ברכה,

בוודאי שאינו רשאי ואינו יכול.

הוא השיח את הדעת. אם אתה אומר הוא מסופק עם ברכה אחרונה,

ברור שהוא רצה לברך ברכה אחרונה,

רק השאלה אם כן ברך או לא ברך, אז יש כאן ניסיון דעת.

בוודאי שיצטרך לחזור קודם כול על הברכה הראשונה,

ורק לאחר מכן יוכל האדם הזה לבוא ולברך את הברכה האחרונה. או, כמו שאמרתי,

הוא עדיין לא ברך, תגיד לו, הוא יברך, יפתור אותך, גם זה פתרון.

כשיש לאדם ספק אם הוא אכל כזית או לא, ספק אם ברך, אם לא,

אלה הדברים, בקלות רבה הוא פותר את הבעיה.

יוצא בחוץ זה פתרון כדי לחזור על הברכה הראשונה עוד הפעם.

אבל זה לא יפתור לו את הבעיה אם יברך ברכה אחרונה או לא יברך ברכה אחרונה.

את זה הוא לא פותר, כאן יש לו בעיה.

אדם שרוצה לשמוע ברכה ולתת ידי חובה מאדם אחר,

אם אותו האדם, אדם שהוא שפוי,

חיה במצוות כמוני,

הוא מברך בכל רע, מוציא אותי ידי חובה.

אבל אם אותו האדם לא נורמלי, מז'נון,

אפילו אם הוא בירך יפה מאוד מילה במילה, ואני התכוונתי, לא מוציא.

כמו שהוא עצמו לא חיה במצווה, כך גם לא מוציא אחרים ידי חובה.

זו המסקנה, אין צד היתר לשמוע מאדם כזה. גם בידי עבד, שמע מהמשוגע,

לא יצא ידי חובה.

הגמרא מביאה את הסימנים של השיגעון,

ולצערנו גם הרופאים מומחים בנושא הזה,

נותנים לך שם לכל מחלת נפש,

והאדם הזה, בר מינן, איוב, לא בדעת ידבר,

ולכן הוא לא מוציא אותנו ידי חובה, לא בקידוש, לא בהבדלה, וגם לא בברכות הנהנין. הרבה פעמים נותנים למשוגע הזה חופש ללכת הביתה לכבוד שבת.

אדם שהוא אלים, אז הם קושרים אותו. אבל אם הוא לא אלים,

לך הביתה,

תחזור ביום ראשון. כך הם אומרים לו. רוצים עוד הפעם להחזיר אותו לחיים נורמליים, לשבץ אותו בחיי הקהילה לאט-לאט, ולכן הם מרגילים אותו בדרך הזו.

הוא הגיע לבית,

לוקח את כוס היין ורוצה לברך הגפן, להוציא את כולם ידי חובה.

ואתה רואה שעדיין הבן-אדם לא חזר לעצמו, עדיין הוא משוגע.

ולכן צריך לומר לכל בני הבית שיברכו אחריו מילה במילה.

הוא לא יכול לשמוע מדי ושומע כעונה לצאת ידי חובה, אלא כל אחד ואחד יבוא ויברך בפני עצמו בלחש, ובסוף יטעמו קצת,

ובזה יצאו ידי חובת קידוש או הבדלה, וכן כל כיוצא בזה.

אז למה אפשר לפתוח על החישובים של קידוש ברוך הוא פתימי ועל החיבור של העם של שם?

ככל אם אתה אומר יוצא בחובה, נכון, אני מסכים אתך.

ולכן אמרנו את העצה הזו רק כשאין ברירה. אני מסופק אם בירכתי.

אבל כשאדם יודע, בוודאי שלא בירך,

שילמד לך לשמוע מאדם אחר. יותר טוב שאתה בעצמך תברך.

כך כותב הראש.

הראש שואל,

למה, מדוע אנחנו, כל אחד ואחד מאתנו, מברך בלחש, יוצר אור ובורא חושך.

אתה רואה, בזמן הגמרא רק החזן היה אומר,

והעם כולו היה עונים אמן, יוצר המאורות, עונים אמן, יוצאים ידי חובה.

עד היום, התימנים אצלם, סדר התפילה הוא כך.

עונה הראש ואומר, נכון,

בזמן הגמרא היו כולם מרוכזים. היום שיש פיזור הנפש ואנשים לא מרוכזים היטב,

אין לנו ברירה אלא לקרוא בעצמנו לומר את הברכות.

כי אדם שאמר בפה ולא כיוון, אבל הוא אמר בפה, יצא ידי חובה.

אבל אם כל מה שאתה יוצא ידי חובה רק בשמיעה ממה שהוא מברך,

אולי באמצע זה יהיה חלום חלום.

יבוא לו בדיוק איזה מחשבה וברגע שהוא לא מכוון אלא המחשבה שלו זזה לכיוון אחר,

ממילא חלילה יכול להסתבך. ולכן הראש נותן לנו עצה טובה, העצה היא שכל אדם ואדם יברך לעצמו.

אם היו שואלים אותנו בתי כנסת של תימנים,

החזן, יהודי בן תורה, שואל אותנו מה לעשות. אני אומר לו, תראה,

עדיף שאתה,

החזן תאמר בקול רם, אבל יחד איתך כל אחד ואחד יברך בלחש.

אז הוא אומר לך, אבל יש לנו מנהג אדמון בתימן.

איך אתה בא, עוקר לי את המנהג?

בתימן לא היה פיזור הנפש, לא היה לא מניות ולא דברים אחרים.

האנשים היו שם יושבים איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו,

ואומרים את העבודה, יושבים ליד הנרגילה. אולי לא הרגישו את הדברים, את הצורך

בדברים הללו.

אבל היום, בדור הזה, לצערנו,

אנשים לא מרוכזים ולכן יש חשש גדול שבאמצע הוא יחלום חלומות.

ואם הוא חלם,

אין כאן את הדין של שומע כעונל.

המגן אברהם בתרצת אמר את הרעיון הזה אפילו לגבי ברכה קצרה, היינו ברכת

דורא פרי העץ או שהחיינו ביום הכיפורים.

גם על זה הוא אומר שלא כדאי.

יותר מהודר, יותר טוב, תאמר אתה בעצמך אם אין אני לי מי לי.

לא כדאי, לא רצוי, לשמוע ולכוון לצאת את החובה מהאחרים.

עוד הפעם אמרנו לגבי התימנים.

אם שואל אותנו החזק, אנחנו אומרים לו שכל אחד ואחד אומר בעצמו,

אפילו אם הוא אומר לך, אבל יש לנו מנהג קדמון. תגיד לו, המנהג הזה, בזמן שהיו כולם מרוכזים,

היום, האם רק לנו יש בעיה של פיזור הנפש?

מה, רק אנחנו קונים מניה? התימנים לא קונים מניות? להם אין את הבעיות האלה? יש.

ולכן, עצה טובה,

שכולם יגידו ביחד, בלאחר שאהבת עולם או כל ברכה אחרת,

זה מה שרצוי, זה מה שעדיף לנהוג ולעשות.

אבל,

חבר הכנסת כהן מדברי עניין של משפחת,

אם הוא לוקח כדור,

אם הכדור מאזן אותו,

בלשון חכמינו זה נקרא עתים חלים, עתים שותה. באותו רגע הוא נקרא חלים,

הוא בריא,

ויכול להוציא אותם ידי חובה.

ולא, יש כמה סוגי מחלות שזה לפעמים מטשטש.

או המחלה עצמה לא מטשטשת, אבל הרופא אומר לו,

הכדורים הם חזקים מאוד,

ולכן אסור לך לנהוג שעתיים אחרי זה.

אתה רואה שזה מטשטש,

ולכן גם כאן יחול אותו כלל ואותו דין.

לא כל סוגי הדיכאון שווים.

יש אדם, הפסיד עשרה אגורות.

הוא בדיכאון.

זה דיכאון קל, המקום ממלא חסרונו.

אבל אדם שהפסיד,

שיחק במניות, הפסיד ביום אחד מיליון דולר.

כל מה שעבד, כל החיים, הכול ביחד, הכול הלך לאיבוד, הכול.

בוודאי שהדיכאון שם פי כמה וכמה, ויכול להיות שזה בגדר לפעמים גובל בפיקוח נפש,

שמחללים על האדם הזה שבת או יום הכיפורים.

וכתומה בלבבך, היכן ידע את הדבר.

תביא לאותו אדם, תביא לו פסיכולוג או פסיכיאטר.

הוא ידבר איתו, יראה מי יש לו עסק,

ידע אם אפשר להרשות לו לקדש ולהוציא אותנו ידי חובה, או שהוא עדיין משוגע ואיוב לא בדעת לדבר.

אז אולי הוא הולך, הולך, בא, מסתובב, אבל לא מדבר לעניין.

איכה היא גוונה, שוב הוא פטור מכל המצוות ולא יכול להוציא אותנו ידי חובה.

לא רק במצוות ברכת המזון,

הייתה, אלא גם בעין שלוש וברכה ברכת בורא נפשות,

גם כן אינו יכול ואינו רשאי להוציא אותנו ידי חובה.

אדם שרוצה לצאת ידי חובת ברכת המזון מאשתו,

הגמרא בברכות מ״ז מביאה

שהוא לא יכול לצאת ממנה ידי חובה.

אנחנו אומרים בברכת המזון,

על בריתך שחתמת בבשרנו ועל תורתך שלימדתנו.

והנשים אינן לא בברית ולא בתורה, ולכן היא ספק דאורייתא, אנחנו ודאי דאורייתא,

ואין ספק מוציא ודאי.

אלה דברי הגמרא,

כך פסק מרן למעלה בסימן קפו.

והשאלה היא,

הצווינו כאן בברכת מעין שלוש, אם היא ברכה והתכוונה להוציא אותה יצאה או לא,

מחלוקת והמסקנה היא שיצאה.

גם לגבי מסכת ברכות

או הלכות ברכות וכיוצא בזה,

גם שמה יחול אותו כלל ואותו הדין.

אדם שרוצה לשמוע ברכה מילד,

האישה, אמרנו, מנועה בלכתחילה, לא, בדיעבד כן.

אצל הילד השאלה היא הרבה יותר חזקה,

אולי לא רק לכתחילה אסור,

אלא אולי גם בדיעבד גם כן יהיה אסור,

זו הבעיה לגבי ילד, אולי תצטרך עוד הפעם לחזור ולברך גם בדיעבד.

שם האישה היא חייבת במצוות כמוני,

ברכת עיני עיני.

השאלה רק באיזה דרגה החיוב שלה.

אצל הילד, לפי דעת רשי והרמב״ן, הילד לא חייב בכלל במצוות.

אלא, אתה אומר לי שהוא חייב בחינוך חנוך לנער על-פי דרכו,

גם כי יזקינו אסור ממנה.

אני האבא צריך לחנך אותו, לא הוא.

והסברה שלהם היא פשוטה.

למה אני חייב?

למה אני עושה מצוות דרבנן?

בגלל שנאמר בתורה,

ושמרת לעשות ככל אשר ירוך, לא תעשו מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל.

מחמת זה אני שומע לכל הפסקים, לכל דברי חכמינו.

אבל הילד הרי לא מצווה בשום דבר מהתורה.

גם ושמרת לעשות ככל אשר ירוך, גם בזה הילד לא מתחייב כלל ועיקר.

אם אתה אומר שהילד לא יתחייב,

אם הוא לא חייב כלל,

להבדיל הוא כמו השוטה או כמו הגוי,

ממילא לא יכול להוציא אותנו ידי חובה, וגם בדיעבד, שברך אולי לא יועיל.

אלה הצדדים שעירכו בהם הפוסקים.

והנפקא מינה, שוב, אם זה דאורייתא אז הילד דרבנן ואני דאורייתא, בוודאי שלא יוצא.

גם אם תאמר שזה דרבנן.

אבל אין תרא דרבנן מוציא חד דרבנן,

ולכן אסור לכתחילה לשמוע מהילד. הגמרא עכשיו מסיימת בקללה.

תבוא מהרה לאדם שאשתו ובנה מברכים לו.

מה זה מהרה?

שיהיה לו רעבון כל הזמן בבטן.

למה הגמרא בחרה את הקללה הזו?

יש סך קללות, תראה, תפתח בחומש,

וייקח ברכה, קללה אחרת.

אלא

אם האישה הזו היא אכלה ושבעה,

והוא אכל רק הזית, אולי יכול להוציא אותה.

אבל אם האדם הזה גם אכל ושבע,

בוודאי שלא יכולה להוציא אותו מלכתחילה.

כאן מחכמינו קיללו אותו. מתוך הקללה תהיה גם ברכה שיצא ידי חובה בדיעבד מהברכה של אשתו.

למה? הוא אכל רק הזית ועדיין הוא רעב, יש לו מהרה.

ממילא היא דרבנן והיא דרבנן יכולה להוציא אותו ידי חובה,

ולכן הגמרא בחרה בקללה הקשה הזו.

עוד פעם אני חוזר.

לפי דעת התוספות במסכת מגילה בדף יט,

אין תרא דרבנן מוציא חד דרבנן.

שם הדוגמה של התוספות.

ילד קטן פחות מגיל בר מצווה קרא לנו את כל המגילה. קרא יפה, בלי שום שגיאה.

אף על פי כן המשנה, הגמרא שם אומרת שלא יצאנו ידי חובה. שואלים התוספות למה?

זה דרבנן וזה דרבנן. תרצו התוספות.

אני חייב ידי רבנן בקריאת המגילה. אצל הילד יורד דרגה, זה תרא דרבנן.

במצווה דאורייתא שאני עושה אצל הילד יורד דרבנן.

כשאצביע מגילה דרבנן, אצלו יורד עוד דרגה ונהיה תרא דרבנן.

אז החיוב שלו באופן יחסי הוא הרבה יותר קלוש ממני.

אם כך, אין תרא דרבנן יכול להוציא חד דרבנן,

ולכן בחי גוונה לא רק לכתחילה אסור, אלא גם לדעבד שהילד בירך בקול רם והוציא אותו ידי חובה.

לפי דברי התוספות לא יצא ידי חובה. כדברי התוספות כך דעת הרייפה ראש הרמב״ם,

הרבה מגדולי הפוסקים הלכו בדרך הזו. אבל כשאנחנו רוצים לסכם את ההלכה,

קשה לנו, הרי הכלל בידינו ספק ברכות להקל.

ולפי בעל העיטור והרן, תראה דרבנן ומוציא חד דרבנן, סוף סוף זה דרבנן וזה דרבנן.

ולכן כאן תהיה בעיה קשה אם הוא יוצא ידי חובה או לא. עצה טובה פשוטה מאוד,

יחזור עוד הפעם ויוכל,

או כמו שאמרנו, ישמע ממישהו אחר,

אבל מלכתחילה, בוודאי שאסור לשמוע מהילד,

אין היתר בדבר. יש דוגמה אחת ויחידה שמרן כתב בסימן קפו,

הילד אכל ושבע,

אני אכלתי רק כזית,

אז זה דרבנן אחד, כיוון שהוא שבע,

וגם השני, גם כן חייב מדרבנן,

כיוון שאכל כזית,

אז שם יחסי הכוחות שקולים, שם יכול להוציא אותו ידי חובה.

אבל אם אין יחסי הכוחות שקולים עשו,

כך גם לגבי תקיעת שופר ביום טוב שני של ראש השנה.

גם שם אסור לתת לילד שיתקע לנו, יוציא אותנו. תגיד, למה?

יום טוב שני של ראש השנה, זה לא דאר איתא,

כולו דרבנן, תקיעת שופר דרבנן, לתת דרבנן ולהוציא דרבנן.

שוב, גם בזה המסקנה היא,

על-פי הרעיון שאמרנו, אני חייב חד דרבנן.

אצל הילד חובה מצוות תקיעת השופר ביום ראש השנה, ביום השני, זה, תראה דרבנן.

ושוב, יחסי הכוחות אינם שקולים.

אין תראה דרבנן מוציא חד דרבנן, וזו המסקנה להלכה ולמעשה. כך גם נר חנוכה.

ההורים הולכים ורוצים שהוא ידליק להם מנר החנוכה בעתו בזמנו.

אבל הילד הזה בן עשר, אפילו אם הוא יפתח להם קו חדש לפני שהוא מתחיל לברך, הוא אומר להם, הקשיבו, ברשות מורי ורבותי, מברך.

הם שמעו, ענו אמן, שרו יחד אתו הנרות הללו.

זה לא שווה שום דבר. למה?

הוא הותרה דרבנן, ואצלנו חד דרבנן, החיוב יותר חזק, ולכן גם במקרא מגילה, גם בנר חנוכה,

אי-אפשר לצאת ידי חובה על ידי ילד קטן, כך הוא הדין אצלנו,

בין אם תאמר דאורייתא או דרבנן, לדעת רוב הפוסקים,

אסור לשמוע ולצאת ידי חובת מצוות בורא נפשות על המחיה,

קל וחומר ברכת המזון,

מסתם אדם שלא ידוע לך אם אכל כזית,

לא אכל וכן הלאה.

כל הדברים האלה, אדם צריך להיות נבון וחכם.

למה לא להגיד,

לא אכלתי ולא שררתי,

אם הוא שרר,

זה דרבנן,

אצלי דרבנן, אצלי דרבנן, אצלי דרבנן. זה לא דומה.

מרן בבית יוסף,

דן מדאורייתא,

נעזוב רגע על דרבנן, מדאורייתא, לא אכלתי כלום.

ויושב כאן אדם עם הארץ, לא יודע לברך ברכת המזל. מדאורייתא, אני יכול לברך בשבילו, להוציא אותו ידי חובה מצעד כל ישראל ערבים, זה נעשה.

חכמינו אמרו, זה לא מתאים שאני אברך והוא יאכל. חלוקת עבודה כזו איננה קיימת.

שם הגמרא מספרת עם ינאי המלך,

שאמר לאחותו,

אין לנו חכם שיגיד דברי תורה על השולחן.

כמה שהוא היה רשע,

אבל הוא רצה לשמוע קצת איזה וורטים, איזה דברי תורה.

וכידוע, הוא הרג את החכמים, ולכן גם גיסו הסתתר ממנו.

אז היא אמרה לו, אם אני אביא אותו אתה מבטיח שלא,

כן, אמר לה, אני לא אגע בו. וכך היה, הביא אותו וכו'.

אחרי שישבו, אמרנו, נו, תברך.

אמר לו, מה אני אגיד?

נברך שאכלו ינאי וחבריו.

זאת אומרת, לא אכלתי, אני לא יכול לברך בשבילך.

כל זה אולי רק מדרבנן, מהתורה,

מצד הערבות ההדדית, אנחנו יכולים לברך אחד לשני.

ואף על-פי שיצא מוציא,

שם אני גדול והוא גדול, שנינו חיוב.

אילו הייתי אוכל ושבע, אני הייתי חייב מדאורייתא.

כאן הילד אף פעם לא ראוי שיגיע לדאורייתא,

ולכן בילד הבעיה יותר חמורה.

כך הוא הדין גם לגבי ספירת העומר.

הוא אולי יכול לשמוע מהילד היום חמישה ימים לעומר ויצא ידי חובה, גם שם אין תראה דרבנן,

מוציא חד דרבנן. כך הוא הדין גם לגבי שאר הדינים

וכהנה רבות.

לפני חמישים שנה ויותר היה איזה גר צדק שהתגייר בפתח תקווה.

אז האבא היה גר שם,

ואותו הגר, כל בניו היו כבר בתלמודי תורה וכולי.

הם בהתחלה לא ידעו בכלל שהם גויים.

ביום האחרון, כשהביאו אותם למקווה,

אמר להם, כך וכך הסיפור האמיתי, עכשיו אתם מתגיירים.

ולקחו את הגברים,

האבא והבנים, מקווה אחד,

הנשים, הבלנית הטבילה אותם,

הוא הכין סעודה כיד המלך, שהקדוש ברוך הוא זיכה אותו להיות יהודי.

אחרי שהוא יצא מהמקווה התלבש,

בירך את הברכה בשם המלכות וצבענו על הטבילה,

ומייד אחרי זה הוא רצה לומר, שמע ישראל.

היום אין הרבה גרים כאלה. 98% מהגרים, הכול בלוף,

לא שמע ישראל ולא אשכיבנו ולא דבר אחר.

אבל אז, כמו שאמרתי, אותו המקרה היה מקרה חריג,

ולכן האבא אומר לי, תבוא אתי, תראה גר צדק, גר אמיתי.

רק כשהוא ביקש לומר שמע ישראל, האבא אומר לו, חכה, חכה,

תאמר ברכות התורה.

אמר לו, אני, כבוד הרב, אני התפללתי שחריתן, ואמרתי ברכות התורה, וצבענו על דברי תורה.

נא לא אבא ולא זאב.

גוי, עכשיו אתה יהודי.

הוא שמה קודם כל את ברכות התורה ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי צאצאינו

אמר את הכל ואחרי זה אמר את קריאת שמע בהתלהבות.

מזה נלמד עוד דוגמה.

נער שיהיה מחר בלילה בר מצווה נולד בליל יא בתמוז.

האדם הזה רוצה להתפלל תפילת ערבית מוקדמת.

אולי לא יצא ידי חובה, עדיין הוא ילד לפני השקיעה.

אני יכול להתפלל ערבית לפני השקיעה מבעוד יום, מפלאגה מנחאולו?

למה אולי עדיין

לא אטה טרדה רבנן ומפיק חדה רבנן? אפילו אם תאמר קריאת שמע, כשיהיה צד הכוכבים הוא יחזור.

אבל גם על ברכות קריאת שמע ועמידה, גם על זה אין ספק. ולכן אין יותר מלכתחילה. תגיד לו שימתין עד שיהיה לילה ודאי,

ואז אוכל להתפלל תפילת ערבית עם קריאת שמע ויצא ידי חובה לכל הפוסקים, לכל הדעות.

הוא שואל אותך, מה עם ברכות התורה?

נדמה להבדיל את הילד לגר?

הוא אומר לך, בבוקר אני אמרתי, אבל בבוקר זה היה טרדה רבנן,

ואילו בלילה, חד דה רבנן.

כל שכן לפי הרמב״ן של מצוות ברכת התורה דאורייתא, בבוקר זה היה דה רבנן, וכעת הוא חיה מן התורה.

אלה הם הספקות שדנו מהם הפוסקים,

וגם בזה נתנו לנו פתרון עצה לעקוף את המחלוקת. העצה היא,

כשהוא אומר בתפילת ערבית דאבת עולם בית ישראל, עמך אהבת,

הברכה הזו יש בה את התוכן של ברכות התורה,

ובזה יצא ידי חובה.

אבל להתיר לו לחזור ולברך, אי-אפשר. המקנה שם בקידושין העין אומר,

מי אומר שהוא הביא שתי שערות בתוך כמה דקות אחרי צד הכוכבים? ספק גדול, אולי הוא עדיין בחזקת קטן,

ולכן בדיעבד לא יוכל חלילה לחזור. רבי עקיבאיגר דן, לגבי דוגמה של אוכל,

הנער הזה, שאמור מחר בלילה להיות בר-מצווה,

ישר בשעה שש וחצי, שבע, אכל ארוחה כיד המלך.

אחרי זה בירך ברכת המזון.

אתה בא ואומר לו בשעה שמונה ורבע, אדוני, ברכת המזון.

הוא אומר לך, אני בירכתי, הנה, יש לי יעדים, הם שמעו שאני מברך.

אבל אז הוא היה ילד, כעת הוא גדול.

אם כן, מה שבירך כשהיה ילד לא יועיל למשהו גדול, בפרט אם הוא אכל ושבע,

שהחיוב הוא מן התורה.

מה עושים במקרה הזה? לפי דעת האמרי בינה, אין כאן שאלה.

האמרי בינה מפרש את הפסוק

בשעה שהוא היה חייב מדאורייתא ואכל ואכלת,

ועל זה התורה מחייבת, וברכת את השם אלוהיך.

אבל על שביעה בלי אכילה, על זה אין ברכה.

וכאן,

מה שהוא אכל בקטנותו נחשב לאפס.

לא נחשב לדבר שהוא מן התורה יצטרך לבוא ולברך עוד הפעם. זה הוויכוח שיש בין רבי עקיבא איגר ואמרי בינה,

והמסקנה היא

ספק ברכות להקל, לא יחזור עוד הפעם לחזור ולברך את ברכת המזון. אבל עצה טובה, שוב,

יעשה עוד הפעם נטילת ידיים בשמונה ורבע, יברך המוציא, יאכל כזית,

ואז יוכל לחזור ולברך את ברכת המזון עליבא דקולה עלמא. דווקא מינה עוד לגבי בורא נפשות או על המחייה. גם שם שייך את השאלה הזו.

אכל עוגות בשעה שבע וחצי,

שמונה ורבע הוא שואל,

אני אברך על המחייה. בוודאי שכן,

אבל אם הוא כבר ברך, ברבע לשמונה.

האם כשיגיע צאת הכוכבים יחזור עוד הפעם ויברך או לא?

זה תלוי במחלוקת האמורה אם תראה דה רבנן, מוציא אחד דה רבנן או לא, ולהלכה.

כמו בכל מחלוקת אנחנו אומרים,

ספק ברכות להקל, הוא עדין גם פה בדיעבד מאי דהווה אהבה לא שייך לבוא ולחייב במקרה הזה.

דווקא מינה עוד.

הנער הזה, אתמול בלילה, בירך ברכת הלבנה.

מחר בלילה הוא יהיה בר מצווה, אתה אומר לו, אדוני, ברכת הלבנה.

הוא אומר לך, אני בירכתי, אתה לא זוכר, אני רקדתי לידך,

קפצתי יותר גבוה ממך, כך הוא אומר לו.

אבל אז הוא היה תראה דה רבנן,

ואילו ברכת הלבנה שעכשיו הוא נעשה הלילה הזה בר מצווה,

זה חד דה רבנן, ואין תראה דה רבנן, מוציא חד דה רבנן גם כלפי עצמו.

אותו דבר גם לגבי ספירת העומר, קטן שהגדיל.

האומרים שלו נברך, מה שהוא בירך וספר עד אותו היום זה היה תראה דה רבנן, בהמשך זה חד דה רבנן, ואין תראה דה רבנן, מוציא חד דה רבנן.

קל וחומר, לפי דעת הרמב״ם של ספירת העומר דאורייתא, בוודאי שזה לא בסדר.

למה?

אין דרבנן מה שעשה בימים הראשונים, יועיל לדאורייתא.

גם בזה יש מחלוקת גדולה בפוסקים.

הרבה מהפוסקים אומרים שיש לנו כאן ספק ספקה,

ולכן דעת מורנו החכם מן ציון באור לציון, חלק א', שימשיך לצפות בברכה.

יש חוקים,

אומרים לך סוף-סוף

ספק ספקה בברכות, לא עבדנה, ולכן,

מן הראוי שישמע את הברכה מאדם אחר.

שומע את הברכה מאדם אחר,

מוציא אותו ידי חובה וציוונו על ספירת העומר, והוא יספור בעצמו בשאר הלילות,

זו העצה היעוצה, זה יותר טוב.

וכן, קול כיוצא בהם.

אותו דבר גם אם בר מינן, אותו הנער, הוא יתום,

ובא איזה אדם כהן,

ואומר לו, אתה כהן,

אתה צריך לקבל ממני חמישה סלעים, הוציא ונתן לו.

ספק עם מה שהילד הקטן נותן, אם זה שווה.

ולכן יחזיר לו את זה הכהן, יגיד לו,

יהיה לך עוד מעט בר-מצווה,

תשלח לי כרטיס הזמנה,

בחגיגת הבר-מצווה נעשה את שני הדברים גם יחד,

גם בר-מצווה וגם פדיון הבן, אבל להקדים את מצוות פדיון הבן בזמן שהוא קטן, עדיין יהיה ספק גדול אם אפשר.

ולכן, גם בזה אנחנו אומרים,

שב ואל תעשה, עדיף יותר טוב שלא ינהג ויעשה כאלה.

להיות חזן בשחרית, מוסף, מנחה, בוודאי שלא.

בערבית מרן אומר שכן. מרן בסימן נג אומר שהיה מנהג, היו נותנים לילדים יתומים.

ילד יתום לומר במוצאי שבת תפילת ערבית, כדי שיוכל לומר את הקדיש להציל את אביו מגיהינם.

אלה דברי מרן הבן-אסף.

ומרן מעיד שהמנהג היה כך שהיו נותנים להם. שואל מרן, למה מותר?

הרי אין תרד רבנן ומוציא חד דרבנן,

מתרס ואומר מרן.

כאן,

במקרה הזה, תפילת ערבית רשות באופן יחסי.

ולכן, הקלו לתת את החזנות בשעת הדחק, התירו לתת לאותו הילד. אבל זה רק לגבי תפילת ערבית.

שחרית ומנחה, בוודאי שאין הווה אמנה שהוא יהיה החזן שלנו.

אלא אם כן הוא יתחיל ותתפלל חנה ותאמר, עד ישתבח.

אליהו אומר למנצח על הגיתית, עתיקון תפילתי.

ההמשך לוקח את זה גדול, בזה אין לנו שום בעיה.

אבל לפעמים הילד הזה נחשפה וגם קלטה נפשו לבוא ולהיות חזן,

יודע לנגן, יודע לסלסל.

בוודאי שלא ניתן לו רשות בשום אופן, אפילו יום אחד לפני הבר-מצווה,

לא ניתן לו שיעלה לתורה ויברך, אין היתר בכל זה.

יש מעלה, הוא יתרגל. אתה מרגיל אותו, אם אין גדיים, אם אין טיישים. תרגיל אותו, בפרט אם הילד הזה שם לב והוא הוגה יפה, הביטוי שלו יש לו ביטוי צח,

כדאי הדבר רצוי שינהג ויעשה כן, לתת לו, לעודד אותו.

אבל יגיע לחזרה, חזרת השץ,

בוודאי שלא ניתן לאותו נער, אלא תיקח את זה אתה וכיוצא בזה.

לפעמים הילד היתום הזה לא מבין הלכה, הוא לא יודע.

אם אתה תגיד לו כך וכך,

אולי יכול להיות שהוא יבכה.

הוא ייפגע מזה ויתחיל לבכות.

העצה היא,

לכולם יש לב זהב, לכל עם ישראל.

תיגש אליו, תגיד לו, תשמע, יש לי אזכרה, דבר דחוף.

אתה מוכן לתת לי היום, לחכה בשמחה רבה.

לא יבכה, ייתן לך את זה, תלוי איך אתה מבקש

את הבקשה,

ולפי זה תוכל ללוות בצורה מושלמת.

ספר המקנק שדן בנושאים האלה הוא טוען כך

בוא ונאמר הלילה הזו נעשה בר-מצווה, אבל הלכה למשה מסיני לא רק הגיל קובע,

אלא גם שיביא שתי שערות. אם יביא שתי שערות יום קודם, הגמרא אומרת, זה שומה בעלמה, אפס.

והשערות צריכות להיות ארוכות, שיהיה אפשר לקוף ראשו של זה בצד עיקרו של זה.

הכיצד?

אומר המקנא,

בטח הצערות האלה לא צמחו בתחילת הלילה, אלא רק למחרת.

הרי עד שיהיה גודל כזה, לקוף ראשו של זה בצד עיקרו של זה,

זה לא נעשה בכמה שניות.

אתה אומר, עד השקיעה החזקה די רבה, על-פי רוב, אין לו כלום.

שמונה ורבע נהיה צד הכוכבים, בתוך חצי שעה צמחנו כל כך הרבה?

ולכן הוא טוען שרק למחרת.

זה לא בהכרח יכול להיות שהיה קצת פחות.

היה עשירית המילימטר פחות מהשיעור לקוף ראשו של זה בצד עיקרו של זה.

ואז הגיע צד הכוכבים,

צמח לו עוד עשירית מילימטר ונהיה גדול המצווה.

ולכן, אם הוא חזן, כמו שאמרתי, בערבית,

יש להם על מה לסמוך, המנהג הוא כך, ולכן אנחנו לא חוששים.

אבל מה שאין כן לגבי שחרית או מנחה, אין היתר בשום אופן. דיברנו פעם גם לגבי מחלל שבת.

לפעמים יש עניין של דרכי שלום.

שוב, לגבי שחרית, מנחה ומוסך,

חייבים להתעקש אתו ולא לתת לו בשום אופן.

רבי חנניה בן הרקשיא אומר.

אמן, אדוני.